שכר טרחת עורך דין בתביעות של ניצולי שואה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שכר טרחת עורך דין בתביעות של ניצולי שואה: בפני תביעה לתשלום סך של 8,611 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד. התביעה התבררה בסדר דין מהיר ובהתאם, לפי תקנה 214טז (ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, יהיה פסק הדין מנומק באופן תמציתי. תמצית העובדות הרלוונטיות התובע הינו עורך דין העוסק, בין היתר, בתביעות של ניצולי שואה לפיצויים. לפי טענת התובע, בין לקוחותיו הייתה גם גב' ז"ל (להלן: "המנוחה"), אשר עיזבונה הינו הנתבע 1 בתביעה זו. הנתבעות 2 ו- 3 הינן בנותיה של המנוחה. המנוחה הייתה ניצולת שואה ובשנת 1993 נכרת הסכם בין המנוחה לבין חברת "המרכז לתביעות מגרמניה בע"מ" (להלן: "המרכז") במסגרתו שכרה המנוחה את שירותי המרכז בניסיון להסדיר קבלת תשלומים בגין רדיפות הנאצים. בעקבות זאת, הוכרה זכאותה של המנוחה לפיצויים ובין היתר שולמו לה פיצויים באמצעות הגוף המכונה "ועידת התביעות" ועוסק בטיפול בתשלום פיצויים לניצולי שואה. בגין שירותים אלו שילמה המנוחה שכר טרחה למרכז עוד בשנת 1998. מספר שנים לאחר מכן, כך טוען התובע, הוקמה קרן המאפשרת תשלום פיצוי נוסף לעובדי כפייה בתקופת השלטון הנאצי (להלן: "הפיצוי הנוסף") ותשלומי פיצוי אלו הם היסוד לתביעה זו. התובע מציג הסכם מיום 27.2.00 בין איגוד זכאי גמלאות מגרמניה (1988) בע"מ (להלן: "האיגוד") וטוען כי במסגרתו נשכרו שירותיו על ידי המנוחה לקבלת הפיצוי הנוסף ומשהתקבל הפיצוי הנוסף, הרי שהוא זכאי לשכר טרחתו. כיוון שבינתיים הלכה המנוחה לבית עולמה ביום 2.10.02, הוגשה התביעה ביום 19.1.09 כנגד עיזבונה וכנגד בנותיה, הנתבעות 2 ו- 3. תמצית טענות הצדדים לטענת התובע, ביום 27.2.00 הוא פנה למנוחה והזמין אותה לסור למשרדו לצורך טיפול בקבלת הפיצוי הנוסף. בעקבות פנייה זו, כך טוען התובע, חתמה המנוחה ביום 20.8.00 על הסכם שכר טרחה (להלן: "הסכם השכ"ט") במסגרתו התחייב התובע לסייע לה לקבל את הפיצוי הנוסף וכנגד זאת התחייבה המנוחה לשלם לו שכר טרחה בשיעור 15% בצירוף מע"מ מהסכומים שתקבל. בנוסף להסכם השכ"ט חתמה המנוחה בו ביום גם על ייפוי כוח (להלן: "ייפוי הכוח") ומלאה את פרטיה בשאלון (להלן: "השאלון"). בעקבות זאת, ממשיך וטוען התובע, פעל הוא בדיווח למנוחה אודות הפעולות הנדרשות לקבלת הפיצוי הנוסף, המנוחה הגישה את הטופס הנדרש והתובע הוסיף לעקוב אחר התקדמות הטיפול בתביעה אצל ועידת התביעות. בסופו של יום, טוען התובע, שולם למנוחה הפיצוי הנוסף בשלושה תשלומים: 5,112 יורו ביום 18.6.01, 1,000$ בשנת 2002 ו- 450$ ביום 11.3.03. התובע עותר איפה לתשלום 15% מסכומים אלו על בסיס הסכם השכ"ט. התובע טוען כי החבות בתשלום חלה על עיזבון המנוחה ועל הנתבעות 2 ו -3 בהיותן יורשות לפי דין של המנוחה. לפי תחשיבי התובע מסתכם סכום התביעה בסך של 8,611 ₪. הנתבעים מכחישים את טענות התובע מכל וכל. בתמצית, לטענת הנתבעים על חלקה הארי של התביעה חלה התיישנות ואין כלל יריבות עם התובע שכן ההסכמים עליהם הוא מתבסס נכרתו עם האיגוד ולא עם התובע. עוד טוענים הנתבעים כי לא יתכן שהמנוחה חתמה על המסמכים אשר מציג התובע שכן במועד הנקוב בחלקם הייתה כבר מרותקת למיטת חוליה. בנוסף, מדגישים הנתבעים כי לפי המסמכים אשר מציג התובע לא הייתה המנוחה כלל זקוקה לעזרתו בקבלת הפיצוי הנוסף שכן די היה במילוי טופס פשוט והגשתו בסניף דואר ובכלל, מכחישים הנתבעים כי המנוחה קבלה את הפיצוי הנוסף. ההליך המשפטי הן התובע והן הנתבעות 2 ו- 3 הגישו תצהירים בתמיכה לכתבי הטענות. בנוסף, הוגש מטעם התובע תצהיר של גב' גבי מורדל (להלן: "גב' מורדל"). גב' מורדל עובדת במשרד התובע והעידה על הקשר שקיימה עם המנוחה ועם ועידת התביעות לבירור תשלום הפיצוי הנוסף למנוחה. בישיבת ההוכחות ביום 1.9.10 נחקרו גב' מורדל והתובע על תצהיריהם וכך גם הנתבעת 2. בתום החקירות סיכמו הצדדים טיעוניהם בעל פה. בסיכומיו, מדגיש התובע כי הוא הוא זה שהביא לידיעת המנוחה את דבר האפשרות לקבלת הפיצוי הנוסף ובעקבות זאת הוגש למנוחה סיוע במילוי הטפסים ומעקב אחר הטיפול בתביעה. התובע מציין כי את המידע אודות היקף הפיצוי הנוסף ששולם למנוחה הוא קיבל מועידת התביעות. מאחר והתשלום השלישי שולם למנוחה, לפי הנטען, לאחר פטירתה, הודיע התובע בסיכומיו כי הוא זונח את התביעה ביחס לתשלום השלישי משנת 2003. ביחס לטענת ההתיישנות, טוען התובע כי לפי הנוהג במשרדו דרישות תשלום הוצאו רק לאחר השלמת תשלומי הפיצוי הנוסף בשנת 2004 שלכן לא חלה התיישנות. ביחס לטענת היריבות טוען התובע כי בהסכם השכ"ט ניתן לו ישירות ייפוי כוח שלכן ישנה יריבות ומפנה לפסק הדין בת.א. 49085/08 בבית משפט השלום בתל-אביב. ב"כ הנתבעות חזרו בסיכומיהם על הטענות בכתב ההגנה והדגישו כי התובע לא הוכיח ולו אלמנט בודד מתביעתו. דיון מושכלות יסוד של המשפט האזרחי המה, כי "המוציא מחברו עליו הראיה". התובע הוא הוא "המוציא מחברו", שלכן הוא הנושא בנטל השכנוע של כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה. עקרון נוסף של המשפט האזרחי הינו שדיני הראיות הולכים אחר הדין המהותי. משמע, כדי לבחון את העובדות לגביהן נושא התובע בנטל השכנוע, יש לבחון את הוראת החוק המקימה את עילת התביעה. תביעה זו הינה תביעה לאכיפת חוזה. התובע טוען כי בינו לבין המנוחה נכרת חוזה (הסכם השכ"ט), כי התנאי הקבוע בחוזה התקיים שכן המנוחה קבלה את הפיצוי הנוסף ובכך קמה זכותו לשכר טרחה וכי יש להשית החיוב על הנתבעות כיורשות. על התובע איפה הנטל להוכיח שאכן נכרת חוזה בינו לבין המנוחה ושאכן התקיימו התנאים בחוזה המזכים אותו בשכר הטרחה הנתבע. הסכם השכ"ט עליו מתבסס התובע אכן נחזה להיות חתום על ידי המנוחה. לא הוצגו בפני ראיות על ידי הנתבעים אשר יסתרו את הטענה שמסמך זה, כמו גם ייפוי הכוח והשאלון, אכן נחתמו על ידי המנוחה וודאי שלא ניתן לקבל טענת זיוף ביחס אליהם. אף שלא התובע ולא גב' מורדל יכלו לאשר בוודאות חתימה בפניהם, נסיבות העניין והיסטוריית הקשר עם המרכז, מביאים למסקנה שהמנוחה אכן חתמה על המסמכים הללו, כולל הסכם השכ"ט. על אף זאת, עיון בהסכם השכ"ט מראה כי זה נחתם בין המנוחה לבין האיגוד. בלשון ברורה מופנה ההסכם לאיגוד ואף ההתחייבות לתשלום שכר הטרחה מופנית כלפי האיגוד. אומנם, בסעיף 2 בהסכם השכ"ט ניתן ייפוי כוח לתובע, אך ניכר שהכוונה הינה לביצוע ההסכם מטעם האיגוד ולא ליצירת יריבות. אדרבה, בסעיף 2 בהסכם השכ"ט נאמר "הנני מייפה את כוחו של עוה"ד דוד ידיד ... או מי שמונה על ידו, לטפל בשמי". לפי פרשנות התובע, בכך ניתן גם ליצור יריבות בין המנוחה לכל צד ג' אשר ימונה על ידי התובע. ברור שלא לכך הכוונה. ודוק, יחסיהם של עורך הדין והלקוח אינם יחסים רגילים, אלא יחסים הכוללים יחסי אמון מיוחדים. בין החובות המוטלות על עורך הדין, כל עורך דין, מצויה גם חובתו של עורך הדין לגלות ללקוח מראש את כל הנתונים הרלוונטיים להתקשרות. על עורך הדין החובה להבהיר ללקוח את היקף השירותים אשר יינתנו ואת העלות בה יחויב הלקוח בגינם. לנוכח מידת חשיבותם של הסכמי שכר טרחה בין עורך דין ללקוח, יש אף שממליצים להשית חובה חוקית על עורך הדין לערוך הסכמי שכר טרחה בכתב (ראה למשל: ד. פרידמן, שכר טרחה ראוי לעורך דין דין, המשפט ב' (תשנ"ה), 105). עמימות ואי ודאות הנוצרים בהעדר חוזה התקשרות כתוב וברור, מיוחסים בראש ובראשונה לעורך הדין, כאשר ממנו ניתן היה לצפות להסדרה כתובה וסדורה של חוזה ההתקשרות. אם כך ככלל, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שכך כאשר מתקשר עורך דין בהסכם שכר טרחה עם ניצול שואה, בעניין לגביו נזעק המחוקק והסדירו בחוק מיוחד עוד מקדמת דנא (חוק התביעות של קורבנות השואה (הסדר טיפול), תשי"ז- 1957). קשה להבין כיצד מהין התובע לטעון לכריתת הסכם שכר טרחה עם המנוחה אותה, כך הודה בעדותו, אף לא הכיר כלל. בעניין זה בקש התובע להתבסס על פסק הדין בת.א. 49085/06, ברם לא מצאתי בפסק דין זה כל התייחסות לשאלת היריבות ועל כל פנים, כלל לא ברור שמדובר במערכת התקשרות זהה לזו נשוא תביעה זו. ודוק, לפי המסמך אשר הציג התובע, ביום 16.1.01 פנתה ועידת התביעות למנוחה והציגה בפניה את האפשרות לקבלת הפיצוי הנוסף. לא זו בלבד שהפנייה מופנית במישרין למנוחה אלא שמודגש בפנייה כי כל שנדרש מהמנוחה הוא מילוי טופס בקשה והגשתו בסניף דואר. הא ותו לא. ניכר איפה ניסיון כן להעביר הפיצוי הנוסף לניצולים במישרין ובלא כל צורך בתיווך. באם מצא התובע לתבוע מניצולת שואה 15% (!) מפיצויים אלו כאשר תרומתו מילוי טופס בלבד, חייב היה התובע כעורך דין לוודא כי המנוחה מודעת למשמעות התקשרותה. מודעת לכך שבעניין נשוא הפיצוי הנוסף כל שנדרש הוא - מילוי טופס. התובע לא עשה כן והנה חיזוק נוסף לכך שלא הוא אשר התקשר בהסכם עם המנוחה. לסיכום נקודה זו, באם בקש התובע להתקשר עם המנוחה בהסכם שכר טרחה, בייחוד כעורך דין, בייחוד בהיות המנוחה ניצולת שואה, בייחוד בהיות נשוא ההסכם פיצויים לנפגעי רדיפות הנאצים, שומה היה עליו לעשות כן בלשון ברורה ולא בעקיפין ומאחור פרגוד האיגוד. באם הומחו לתובע זכויות האיגוד כלפי המנוחה, שומה היה על התובע להציג ראיות לכך. התובע לא עשה כן שלכן כלל לא הוכיח יריבות בינו לבין המנוחה. אפילו הייתה יריבות בין התובע למנוחה, הרי שהתובע כלל לא הוכיח כי התקיים התנאי המזכה אותו בשכר טרחה. תנאי זה היה קבלתו בפועל של הפיצוי הנוסף על ידי המנוחה, פיצוי שאמור היה לעבור מועידת התביעות במישרין לחשבון המנוחה. איש מועידת התביעות לא העיד או הציג מסמכים המראים שאכן הפיצוי הנוסף יצא מועידת התביעות למנוחה. איש לא העיד ולא הציג מסמכים מחשבון הבנק של המנוחה והמעידים שכספי הפיצוי הנוסף עברו למנוחה. הראיה האחת והיחידה עליה מתבסס התובע הינו מסמך בכתב יד אשר צורף לכתב התביעה כנספח י' ובו כתב מאן דהו שלמנוחה הועברו כספים. אותו אדם אשר כתב את הפרטים הללו נותר באלמוניותו וזהותו לא נודעת. גב' בורדל אשר העידה אודות מסמך זה יכלה לכל היותר לאשר שמישהו בועידת התביעות מילא את הפרטים והשיב המסמך. גב' בורדל ודאי שאיננה יכולה לבסס את הטענה שהפרטים הכתובים במסמך נכונים. גם עיון במסמך עצמו מותיר תהיות למכביר כאשר, למשל, ביחס לתשלום הנטען של 5,112 יורו נראה כי בוצעו תשלומים שונים לניצולי שואה שונים. ביחס לתשלום בשנת 2002 כלל לא נקוב תאריך זולת השנה. כתובע, עליו היה הנטל להוכיח את כל יסודות תביעתו ואין יסוד אלמנטארי מעצם קבלת הפיצוי הנוסף על ידי המנוחה. התובע יכול היה להוכיח זאת במגוון אפשרויות (למשל: זימון נציג ועידת התביעות או דרישת דפי בנק של המנוחה) אך לא עשה כן. לנוכח מסקנותיי כאמור, מתייתר הצורך לדיון בטענת ההתיישנות אך בקליפת אגוז ממש, יצוין כי גם בטענה זו יש ויש ממש. בהתאם לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), מתחיל מירוץ ההתיישנות במועד בו נוצרה עילת התביעה ובתביעה כגון דא, העילה מתיישנת כעבור 7 שנים. עוד נקבע בחוק ההתיישנות, בסעיף 8, כי תובע לא יוכל לטעון כי נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התביעה באם יכול היה בזהירות סבירה לגלותן. עיקר התביעה מתבססת על טענה לתשלום שקבלה המנוחה ביום 18.6.01, אולם התביעה הוגשה רק ביום 19.1.09 ולאחר חלוף תקופת ההתיישנות. גב' בורדל עצמה העידה כי "הייתי כל הזמן בקשר טלפוני עם מחלקת כספים של ועידת התביעות בארץ. ידענו למי אושר ולמי שולם" (עמ' 6 לפרוט'). ברור איפה כי ככל שהיה תשלום, הרי שהתובע יכול היה לדעת אודותיו כבר משנת 2001. התובע עצמו כלל לא טען שלא ידע או לא יכול היה לדעת אודות התשלום, אך טען כי משרדו נוהג לגבות את שכר הטרחה רק בתום התשלומים. לכך אין דבר עם מירוץ ההתיישנות. יכול אדם להחליט כי הוא מחכה שנה, שנתיים או שש שנים. זכותו המלאה להחליט כן אך מירוץ ההתיישנות מתחיל ביום בו קמה עילת התביעה. לפי הסכם השכ"ט ביום בו שולם הפיצוי הנוסף קמה החבות בשכר הטרחה ובאם בחר התובע להשתהות - אין לו להלין אלא על עצמו. לגבי התשלום הנטען מיום 18.6.01 התביעה התיישנה. אין טעם בבחינת הטענה ביחס לתשלום הנטען משנת 2002 לגביו אף התובע לא יכול היה לנקוב במועד. אשר על כן אני דוחה את התביעה. התובע יישא בשכר טרחת פרקליטי הנתבעות בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. שכר טרחת עורך דיןשכר טרחהניצולי שואהעורך דין