מה הדין בסוגיית תאונת דרכים ללא מגע פיזי ? חוק הפלת"ד אינו דורש מגע פיזי בין הרכב המנועי ובין הנפגע, כתנאי להכרה באירוע כאירוע אשר עונה על הגדרת תאונת דרכים. לעניין זה ראה ע"א (ת"א) 1268/96, אליהו חב' לבטוח נ' מדינת ישראל, תק-מח 98(1), 2702. רע"א 6131/97 ,5738/97, תעבורה ואח' נ' קרנית ו-5 אח', פ"ד נג(4), 145. וכן ריבלין, תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (1999), בעמ' 224. נדרש כי יתקיים קשר סיבתי בין השימוש ברכב לפגיעה כדי לקבוע שנזק הגוף נגרם "עקב" השימוש ברכב המנועי, ולשם כך יש צורך להוכיח הן קשר סיבתי עובדתי והן קשר סיבתי משפטי. הקשר הסיבתי העובדתי נבחן עלפי הזיקה הפיסיקלית שבין הגורם המסוים לבין התוצאה המזיקה בבחינת "תנאי שבלעדיו אין". ריבלין שם, בעמ' 208. הקשר הסיבתי המשפטי נקבע על פי שיקולי מדיניות משפטית, תוך בחינת תכלית חוק הפלת"ד. בע"א 358/83 רחל שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ (1988) פ"ד מב(2) 844, העדיף בית המשפט בהקשר זה את "מבחן הסיכון" שיוצר השימוש ברכב, המשולב עם מבחן השכל הישר, הבוחן את הקרבה בין השימוש ברכב לבין הפגיעה. בספרו של פרופ' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (2005), צוין בעמ' 155-154: "החוק שלנו... אינו דורש מגע פיזי בין הנפגע לבין הרכב... ההשפעה האמצעית של מכונית בהליך גרימת התאונה יכולה להיות פיסית (הדף אוויר), אופטית (סינוור), אקוסטית (רעש המבהיל, למשל, בעל חיים, או המונע שמיעת סכנה אחרת), או פסיכית גרידא. החלופה האחרונה כוללת בהלתו של אדם מעצם הופעתו הפתאומית של רכב או מנסיעתו הפרועה. אולם בהעדר דרישה למגע פיסי, עלינו לתחום את גבולות המושג "גורם ממשי" שמתפקידו לכונן את הסיבתיות המשפטית, בהבדל מן העובדתית."תאונת דרכים