תביעה נגד בנק דיסקונט בטענה לגביית כספים שלא כדין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד בנק דיסקונט: טענות התביעה התובעת , חברה אשר עוסקת ביצור ושיווק מערכות אריזה ניהלה בין השנים 1992-2005 את ענייניה הכספיים בסניף המפרץ חיפה של הנתבע (להלן:"הבנק"). בדיעבד הסתבר לתובעת כי הבנק גבה ממנה כספים רבים שלא כדין, ולפיכך ערכה בדיקה של ניהול ובקרה פיננסי. ממצאי הבדיקה העלו כי לאורך כל התקופה התנהל החשבון עם בטחונות מתאימים למסגרת אשראי גבוהה מזו שהועמדה לתובעת ולפיכך, לטענתה, לא היה מקום לגבות ריבית נוספת מסוג "תוספת סיכון" , שכן הבנק לא עמד בשום שלב בסיכון כלפי התובעת לפירעון חובותיה. כמו כן לא קוימו הבטחות הבנק לגבי מתן תנאים של "לקוח מועדף" והטבות הבאות לידי ביטוי בשיעורי ריבית ושיעורי עמלות הנגבים בגין פעולות בחשבון. הנזק שנרם כתוצאה מהתנהלות הנתבעת נאמד בסך של 583,966 ₪. טענות ההגנה תנאי ניהול החשבון והטבות שונות הניתנות ללקוח נקבעות במו"מ המתנהל בין הלקוח לבנק בעת ניהול החשבון, ולא ניתן לטעון בדיעבד באשר לתנאים שנקבעו. במהלך שנות פעילותה התובעת נזקקה פעמים רבות להקצאת אשראי בחשבונה, כאשר בכל בקשה צוין שיעור הריבית המרבי, אשר נקבע בהסכמה בין הצדדים. בשום שלב במשך שנים רבות לא הועלתה הטענה בדבר גביית ריביות או עמלה שלא כדין. התובעת חתמה במשך שנים על בקשות להקצאת קווי אשראי בהם צוין במפורש כי שיעור העמלה הינו 1.5% לשנה. כמו כן טענותיה של התובעת לפיה הביטחונות שברשותה עלו על מסגרת האשראי אינן נכונות , ולראיה ביום 18/1/04 עמד חובה של התובעת בסך של 1,133,000 ₪ בעוד גובה הביטחונות עמד על סך של 745,000 ₪ בלבד. ראיות הצדדים מנהל התובעת מר צבי ידען (להלן:"צבי"), הגיש תצהיר עדות מטעמו (סומן ת/1) לפיו הוא משמש כמנהל התובעת. הוא חזר על הטענות בכתב התביעה ומסר כי מדובר בעסק בעל ותק של מעל ל-25 שנה ובעל מחזור פעילות של 3-5 מיליון ₪ לשנה. עוד טען כי לאור הערכה הרבה לה זכתה התובעת בבנק הובטח לתובעת כי תזכה למעמד של "לקוח מועדף". בחקירה הנגדית מסר כי לאורך שנות פעילות הנתבעת הוא דיבר עם מנהלי הסניף לגבי המעמד של "לקוח מועדף". ברגע שהתחיל לבדוק מה לקוח מועדף מקבל מיהר לעזוב את הבנק כי הבין ש"מסדרים" אותו. הוא אישר את חתימתו על הסכמי האשראי המפרטים בין השאר את שיעור הריבית ועמלת ההקצאה (סומן ד/1 -ד/8 נספח לתצהירה הגב' מיכל שובל) ומסר כי ניסה מספר פעמים לבקש הנחה בקשר לריבית אך סורב ולכן קיבל את הקצאת האשראי בתנאים של הבנק. הוא שב ואישר את האמור בסעיף 17 לתצהיר לגבי הדרישה לתשלום ריבית,והפנה לחוות דעת המומחה לעניין עמלת ההקצאה. עוד מסר כי הוא לא פנה לבנק בחודש אפריל 2006 וכי יתכן שמדובר בב"כ או במומחה. לדבריו חוות הדעת הראשונה שנמסרה לבנק הוגשה לקראת סוף תקופת העבודה עם הבנק, וכי הפער בינה ובין הסכום הנדרש בתביעה שהוגשה סביר. עוד מסר כי אינו מבין בשיעורי הריבית השונים בהם חויב, וכי הוא פנה מספר פעמים לפקיד שטיפל בו בטענה כי הריבית שנגבית מחשבונו מוגזמת. עד התביעה מר יאן קולמן (להלן:"המומחה") נחקר על חוות הדעת שהוגשה מטעם התובעת (סומן ת/2). הוא אישר כי חוות הדעת מפנה ל-3 רכיבי ריבית פריים, תוספת סיכון ותוספת חריגה , וכי הוא מסתמך על פרסומי הבנק בעיתונות. עוד מסר כי משמעות ההטבה הניתנת היא שיעור תוספת הריבית ביחס לפריים ועד לגבול שיעור תוספת הסיכון המקסימאלית וכי על לקוח מועדף לשלם ריבית הנמוכה מתוספת הסיכון המקסימאלית ושיעורה בין -3% - 0%. עפ"י חוות דעתו סך כל האובליגו של הלקוח היה מובטח בביטחונות אשר סופקו ע"י הלקוח לבנק ולבנק לא היה שום סיכון במתן האשראי הכולל. משנשאל לגבי אופן החישוב המופיע בדו"ח הסותר חלק מהממצאים המופיעים בדוחות הבנק, פירט את אופן החישוב לפיו הגיע לסכומים שנקבעו. באשר לדוח שהוגש כנספח למכתבו של עו"ד מריאנו (סומן ד/9) והפער בין הסכומים המופיעים בו לאילו המופיעים בחוות הדעת, טען כי מדובר בדו"ח ראשוני על סמך נזקים ראשוניים, שנערך על רקע סירוב הבנק לספק את המסמכים הנדרשים. עד ההגנה מר אביאור הלוי הגיש חוות דעת (סומן ד/10) מטעמו לפיה הביטחונות שהועמדו ע"י התובעת לא היו מלאים ועמדו רק כנגד מרבית החבות. לדבריו, התובעת חויבה בתוספת הסיכון המקסימאלי, ורבים הלקוחות שמעמידים בטחונות מלאים ובכל זאת נקבעת להם תוספת הסיכון המקסימאלי. ישנם מקרים בהם מימוש הביטחונות במיוחד כשמדובר במימוש רכוש קבוע, נעשה עפ"י מחיר נמוך יותר מאשר הערכת השווי בעת מתן האשראי ולכן הבנק יגבה תוספת סיכון מרבית. במקרה של התובעת עמדו הביטחונות במקרה הגרוע ביותר על -66% מגובה החוב. עוד טען כי הבנק קובע את שיעור תוספת הסיכון משיקוליו הוא, ויתכן מצב בו הבנק מגייס לקוח חדש ולכן ייתן לו את ההטבה. הבנק רשאי לקחת ריבית מקסימאלית ללא הגבלה, וכל בנק יכול לקבוע את ריבית הפריים שלו. בסופו של דבר בשל התחרות בין הבנקים תוספת הסיכון זהה. הוא אישר כי מר ידען היה ערב אישית לחובות החברה(ת/3) וכי היה שיעבוד של כספי חברה שעבדה מול התובעת, אך לטענתו ערבות אישית אינה מקבלת ביטוי של שווי כספי אלא מהווה ערובה נוספת, ולא ידוע לו מה היו השיקולים שהביאו להחלטה כי השעבוד אינו משלים את הביטחונות הנדרשים. לדבריו לא צורפו לחוות הדעת מטעם התובעת חישובים מדויקים וכן ישנו פער לא סביר בין הסכומים שנדרשו בפעם הראשונה לאלו הנטענים בכתב התביעה. גב' מיכל שובל מסרה תצהיר עדות מטעמה, לפיה, בתקופה הרלוונטית שימשה כמנהלת סניף הבנק. היא הכירה את התובעת ומנהלה משך רוב שנות פעילותה בבנק. בשנת 1991 פתחה התובעת חשבון בנק לה היה מר ידען ערב . החשבון התנהל עד חודש יוני 2005 , המועד בו הודיעה התובעת על רצונה להעביר את פעילותה הבנקאית. מתחילת פעילותה הייתה התובעת צרכנית אשראי בנקאי ולאורך השנים כל שינוי שנעשה במסגרת האשראי נעשה בהתאם לבקשות הקצאת אשראי עליהן חתמה התובעת. בכל הסכמי האשראי חויבה התובעת בריבית פריים בתוספת ריבית מרבית ללא הנחה. התובעת מעולם לא הלינה על התנאים ולא ביקשה בקשות מיוחדות. הרכב אשראי ותנאיו הינם נושא למו"מ בזמן ניהול החשבון ולא ניתן לטעון לגביהם בדיעבד. מכל מקום, בשום שלב לא העמידה התובעת בטחונות מלאים כנגד גובה החבות הכוללת בבנק. עוד ציינה כי היו מקרים בהם לא אושרה לתובעת מסגרת האשראי המבוקשת, והאשראי שאושר היה נמוך יותר מזה שנתבקש. בחקירה הנגדית אישרה כי לאחר הודעתו של מר ידען בדבר הפסקת הפעילות בבנק הוא פרע את כל התחייבויותיו בשיק מבנק אחר. עוד הוסיפה שאין ברשותה מסמך המעיד על סירוב לאשר הקצאת אשראי לתובעת. לדבריה כל בקשת אשראי נבחנת בהתאם לסבירותה, ליכולת ההסדר ולביטחונות המוצעים ולכן הוחלט לתת לתובעת אשראי ברמה של פריים+3% המהווה את הרמה המקסימלית. עפ"י דו"ח האובליגו (סומן ת/2 א) מתוך שיעבוד של 745,000 ₪ 614,000 ₪ היו שיעבוד של מכונות. באשר לחברת "פרסונה" מולה עבדה התובעת, דובר בחשבוניות שהוצגו לבנק ולא בחוזים אשר שימשו לשיעבוד השוטף. השעבוד השוטף איפשר לתובעת לפעול בנוחות מול הבנק אך לא היה לו ערך כבטחון. לגבי הערבות האישית היא מהווה גיבוי וניתנה מכורח העובדה שמר ידען פעל בחשבון. באשר לכספים מחברת פרסונה אלו היו משתנים על בסיס חודשי כך שבכל פעם מר ידען הביא חשבונית לפיה חברת "פרסונה" חייבת לו כספים אלו שועבדו אך שימשו כהלוואות גישור זמניות ולא כבטחונות. משנשאלה לגבי דו"ח השמאי לעניין שווי המכונות ששועבדו, מסרה כי הדו"ח אינו נמצא בפניה ומכל מקום המחלקה הכלכלית נוקבת בערך הציוד כבטחון שיכול להגיע לכדי 60% משווי המכונות. היא אשרה כי על גבי טופס הבקשות להקצאת אשראי לא נרשם כי מדובר בתוספת סיכון מקסימלית מר יעקב שטרית הגיש תצהיר עדות מטעמו לפיו הינו משמש כרכז אשראי בסניף הבנק וכי הוא הכיר את התובעת ואת צבי במשך רוב שנות פעילותה בסניף. בשנת 2005 הודיעה התובעת על מעבר לבנק לאומי ולפיכך הוקטנה מסגרת האשראי בחשבונה של התובעת בהדרגה עד לביטולה. הוא מסר כי התובעת הייתה צרכנית אשראי בנקאי ועם פתיחת החשבון העמיד הבנק קו אשראי אשר עודכן מפעם לפעם. כל שינוי שנעשה במסגרת האשראי נעשה לבקשת התובעת, הבקשות היו מגיעות אליו ומתוקף תפקידו העבירן למנהל הסניף לאישור. הוא מסר כי היו מקרים בהם ביקשה החברה אשראי בסכומים גבוהים שלא אושרו ולבסוף אושרו סכומים נמוכים יותר. תנאי האשראי היו זהים לאורך כל השנים והיו ידועים ומוסכמים על התובעת שמעולם לא הלינה על הריבית המוסכמת בפניו ולמיטב ידיעתו לא נתקבלו תלונות כלשהן. בחקירה הנגדית אישר כי לאחר ההודעה על הפסקת פעילותה של התובעת נפרעו כל החובות. עוד מסר כי בשום שלב מר ידען לא פנה אליו בתלונה לגבי עמלות גבוהות, ולו הייתה פנייה הוא היה מפנה אותה למנהלת. לדבריו, הוא נוהג לבצע את הפעולות בחשבון לרבות הקצאות אשראי והלוואות, ולא מנהל מו"מ עם הלקוחות על התנאים בחשבון. עוד מסר כי לא יידע את התובעת על העובדה שהחיוב שנקבע לה הינו מקסימלי. פלוגתאות האם הובטח למנהל התובעת כי התובעת תקבל מעמד של "לקוח מועדף" האם קיימת לבנק חובה להודיע לתובעת כי היא מחויבת בתוספת הסיכון המקסימאלית, וכן כי ניתן לקבל הלוואות במקום הקצאת אשראי בחשבונה לכיסוי יתרת החובה. האם תוספת הסיכון שנקבעה לתובעת אינה סבירה לאור מצב הביטחונות שהעמידה התובעת. דיון לקוח מועדף טענת התובעת לפיה הובטח לה מעמד של "לקוח מועדף" לא הוכחה . מנהל התובעת לא ציין מי ממנהלי הסניף הבטיח לו תנאים מועדפים, וכן לא פירט מהם שיעורי הריביות והעמלות שלכאורה הובטחו לתובעת כתוצאה ממעמדה. מעדותם של עדי ההגנה מר יעקב שטרית וגב' מיכל שובל עולה כי הנוהג בבנק הוא כי בעת פתיחת חשבון מנהלים הצדדים מו"מ על התנאים, ומנהל התובעת לא צירף כל ראיה המעידה על הבטחה כלשהי מצד הבנק. אינני מקבל עמדתה של התובעת לפיה יש להסיק מהתנאים המועדפים בחשבונו הפרטי של מנהל התובעת, לעניין התנאים בחשבון העיסקי של התובעת. אין חולק כי מנהל התובעת היה מודע לגובה הריבית שנגבתה מחשבונה של התובעת כפי שפורטה בבקשות להקצאת אשראי עליהם חתם לאורך השנים וכי לא הייתה כל מניעה לגשת בכל שלב לבנק ולנהל מו"מ. יתרה מכך, גרסתו של מנהל התובעת לפיה לא ידע כי הוא מחויב בשיעורי הריבית המקסימאלית וזאת בניגוד למה שהובטח לו, עומדת בסתירה לעדותו לפיה היה מודע לכך שהריבית גבוהה מידי ואף פנה מספר פעמים לפקיד המטפל בבקשה להפחית את שיעורי הריבית (עמ' 3 ש' 11-13). לאור האמור, ובהעדר הוכחה מטעם התובעת לפיה התנאים שניתנו לה הינם גרועים מתנאים שנקבעו ללקוחות אחרים בעלי פרופיל עסקי זהה, מדובר בטענה כללית וסתמית שלא ניתן לקבלה. חובת הודעה תחילה יש להידרש לטענת הרחבת החזית אשר הועלתה בסיכומי הנתבע. המושג הרחבת חזית נידון בהרחבה ונקבע "התכלית הדיונית השזורה בהליכי הדיון האזרחי, על כל שלביהם, מתמצית במבחן הפלוגתאות שבמחלוקת. מבחן זה משמש כעקרון-על המפנה לשופט כדי שינחהו בהכרעות הדיוניות הניצבות לפניו......אין לחרוג במהלך המשפט מהפלוגתאות שגובשו..... כאשר חורג בעל דין ממסגרת הפלוגתאות ללא מחאה מצד הצד שכנגד, חל הכלל בדבר ; "שינוי חזית",שלפיו רואים כאילו הוספו לדיון פלוגתאות או הורחבו פלוגתאות" (ראה אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי מהדורה שביעית עמ' 78) במהלך השנים הרחיבה הפסיקה את המקרים בהם תותר הרחבת חזית אף ללא הסכמת הצד שכנגד ולא במסגרת תיקון כתבי הטענות אלא במסגרת הראיות וההליכים המקדמיים. " אכן, הכלל הוא, כפי שציין בית משפט זה מפי השופטת חיות בע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי, פ"ד נח(2) 145, 151: "שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו במפורש או מכללא" (ראו גם האסמכתאות דשם). הגבול בין יריעת מחלוקת מפורטת יותר או פחות הוא גמיש, כמובן; וכל עוד באותה יריעת מחלוקת עצמה עסקינן, באותו סכום נתבע ובאותם יסודות של סיפור המעשה, ניתן לנתבע להתמודד עם פירוט פלוני או אלמוני, גם בעדויות עצמן או בתצהירי העדויות, תוך שבית המשפט עושה מלאכתו לשמור על הגינות כלפי כולי עלמא. כדברי המלומד קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי, הלכה ומעשה, מה' 15 תשס"ז-2007, כרך א' 526: "כאשר הטענות והעדויות שהיו בפני בית המשפט לא חרגו מהנטען במפורש, וכל שנטען נועד אך ורק לאמת את העילה שנטענה במפורש, הרי עצם הזכרתן של עובדות נוספות כלשהן - אין בהן כדי ליצור 'שינוי חזית'" (ראו גם האסמכתאות דשם). וכבר ציין הנשיא שמגר בע"א 311/83 פינקלשטיין נ' פלבסקי, פ"ד לט(1) 496, 503: "בית המשפט צריך להכריע בשאלה שהיא באמת במחלוקת בין בעלי הדין, אך לפעמים הוא מנוע מעשות כן, מאחר שהנושא האמור אינו מוצג לפניו בכתבי הטענות ואינו מועלה גם תוך כדי הדיון, אולם אם בעלי הדין פורשים לפני בית המשפט, למעשה, את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם, כפי שאכן אירע כאן, אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד, הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים, אשר הובאו בפניו במסגרת ההליכים". (ראו גם קשת שם, 529) ( רעא 2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ , בעמ' 5 - עיון בכתב התביעה מעלה כי בס' 20 א' טענה התובעת כי הבנק הסתיר את המחיר הראוי אשר אמור היה לגבות בהתאם לביטחונות שהיו . עוד העיד התובע כי לא קיבל הסברים מהבנק בכל הנוגע לשאלת הסיכון. (עמ' 3 ש' 16-18) כן ניתן למצוא בעדותה של עדת הבנק גב' שובל התייחסות לעובדה כי לא צויין בכל מסמך כי מדובר בתוספת סיכון מקסימאלית. (עמ' 26 ש' 11-20) אני מוצא כי די באמור כדי לקבוע כי אין מדובר בהרחבה חזית ויש צורך לדון בטענה כדי להכריע במחלוקת בין הצדדים. רבות דובר על חובות האימון והזהירות המוגברות של הבנקים כלפי לקוחותיהם וזאת לאור תלות הלקוחות בבנק ואמונתם כי התנהגות הבנקים, כנאמנים על כספי הלקוחות, הינה מקצועית והוגנת. אין חולק כי במערכת היחסים בין הבנקים ללקוחותיהם מצויים הלקוחות בעמדת נחיתות לעניין נגישות למידע העומד לרשותם, גם במקרים בהם המידע אינו בידיעתו הייחודית של הבנקים, ויתכן מצב בו הלקוחות אינם ערים לאינטרסים השונים של הבנקים בעת שאלו מייעצים להם על אפיק השקעה זה או אחר. אמנם יש ממש בטענת הבנק כי אין זה סביר כי ייצא בהודעה לכלל לקוחותיו כי ניתן לנהל עימו מו"מ על תנאי האשראי והריבית הנמוכים ביותר . אכן גלוי הדבר כי לבנק אינטרס למקסם את רווחיו וכי ללקוחות ניתנת אפשרות לפנות לבנקים שונים ולהשוות בין התנאים המוצעים. לפיכך איני מוצא כי יש לקבוע כי לבנק יש חובה להודיע על האפשרות לקיים עימו מו"מ להורדת הריביות. ואולם, יש מקום ליידע לקוח כי לאחר בחינה של מצבו הוחלט לחייב אותו בשיעורי ריבית אלו או אחרים, ולהניח לו להחליט האם התנאים הללו מקובלים עליו אם לאו. מצאתי כי מחד גיסא, פעל הבנק שלא כשורה כאשר בחר לא ליידע את התובעת באופן פרטני בפגישה עם מנהל התובעת, כי לאחר בחינה של הביטחונות שהוצגו ומשיקולים אלו ואחרים, נקבע לה שיעור ריבית מקסימאלית. מאידך גיסא, אין חולק כי מנהל התובעת לא פנה בדרישה לדעת מדוע התובעת משלמת תוספת סיכון בכלל , וזאת על אף שלשיטתו היו די בטחונות והיא נחשבה "לקוח מועדף" . מחדלו של מנהל התובעת לברר ולהשוות האם התנאים אשר ניתנו לתובעת הינם הטובים ביותר , וזאת לאור טענותיו כי התלונן במהלך השנים על שיעורי הריבית הגבוהים, אינו מזכה את התובעת בסעד הנדרש. באשר לעמלות הקצעת האשראי, גרסתו של התובע כפי שעולה מחוות דעת המומחה לפיה העמלות היו נחסכות לו נלקחו הלוואות לא הוכחו מקום שבו לא חושבו העלויות של הקמת הלוואה לתובעת. המידע על גובה הריבית המשתלמת על הלוואות היא בגדר מידע ידוע לציבור, וככל הנראה היה ידוע גם לתובעת שעל פי עדות המומחה מטעמה לקחה מספר הלוואות לאורך השנים. (עמ' 11 ש' 15-19). בטחונות נותר אם כן לבחון האם לאור גובה הביטחונות שהועמדו היה מקום לחייב את התובעת בשיעור הריבית המקסימאלית. אין חולק כי גובה הביטחונות שהעמידה התובעת לבנק לכיסוי כלל חיוביה נע בין 66%-80% . כן טוענת התובעת כי יחד עם הערבות האישית עליה חתם מנהל התובעת והשעבוד השוטף על הכספים מחברת פרסונה עמד גובה הביטחונות בשיעור של 100% בקירוב. טענת התובעת ביסודה היא כי אין הצדקה לגבות תוספת מקסימאלית מקום שבו ישנם בטחונות, וכי על הבנק היה לגבות ריבית נמוכה יותר. הבנק מצידו חזר וטען כי בקשות האשראי נבחנות בהתאם לסבירות וליכולת ההחזר של הלקוח , הביטחונות הקיימים ובהתאם לקריאת הדוחות, וכי גם במקרים שישנם בטחונות יש לבנק שיקול דעת לקבוע האם יש מקום להפחית בגובה הריבית, וכי במקרה הזה דובר בבטוחות שאינן נזילות ויש קושי לממשם בעת הצורך. לא שוכנעתי כי בכל מקרה לא תהיה לבנק חובה לבנק להפחית את תוספת הסיכון המקסימאלית. לא ברור מדוע לא פנה הבנק לתובעת בבקשה לספק בטוחות נוספות ,כאשר גם לשיטתו מדובר בלקוחה יציבה ואמינה אשר לאורך שנות ניהול החשבון עמדה בהתחיבויותיה. אין ספק כי במקרה בו גובה הבטחונות מהווה 100% ואף יותר מגובה החוב, וכי ברור לכל כי הבנק יכול להיפרע מלוא החוב אין מקום לחייב בתוספת סיכון כלשהי, והחלטה לחייב בתשלום התוספת בנתונים הללו מחייבת הודעה מפורשת ומפורטת ללקוח. ואולם במקרה שלפני לא עמדה התובעת בנטל ההוכחה כי שווי הביטחונות עמד על 100%. גרסת הבנק לפיה הערובה האישית של מנהל התובעת והחשבוניות של חברת פרסונה מהוות גיבוי ותו לא ,לא נסתרה . התובעת לא הציגה ראיות המעידות כי ללקוחות אחרים של הבנק שמצב חשבונותיהם דומה לשל התובעת כן ניתנה הנחה וכי מדובר במדיניות מפלה מצד הבנק. בסופו של יום מדובר בשיעור בטחונות הנע בין 66%-80% שרובו ככולו הינו ציוד מכני , ועל אף שלשוויי הביטחונות יש מקום מרכזי בשיקולי הבנק יש ליתן לבנק שיקול דעת האם יש מקום להעמיד לתובעת אשראי וכן לקבוע את גובה תוספת הסיכון. אשר על כן, ולאור כל האמור ונימוקי פסק הדין, אני דוחה את התביעה על כל חלקיה. אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪ ועליו מע"מ כדין, כשסכום זה נושא ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. בנק