תביעה נגד לשכת ההוצאה לפועל

בית המשפט ציין כי כאשר המוציא לפועל ממנה בעל תפקיד לביצוע עיקול או לביצוע תפיסה, זיקתו למעוקלים אינה ניתקת ואחריותו לשלמותם כלפי בעליהם אינה נגרעת. "אלא שבהעבירה את הביצוע של תפקיד כזה לגורם חיצוני, אין הרשות מתפרקת מן האחריות לביצועו התקין. על התפקיד של שמירת מעוקלים חל דין זה ביתר שאת, שכן גם כשהמוציא לפועל מפקיד את המעוקלים לשמירתו של גורם אחר, השליטה במעוקלים נותרת בידיו". (רע"א 8060/95 הנהלת בתי המשפט נ' אב-חן אחסנה בע"מ, פד"י נד 1 357, 371). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד לשכת ההוצאה לפועל: 1. נגד התובעת נפתח תיק הוצאה לפועל, ובמסגרתו ננקטו נגדה הליכי עיקול. הליכי העיקול ננקטו כנגד אחת ממשאיות התובעת, והנתבע 2 בעל תפקיד בלשכת ההוצאה לפועל, מונה על מנת לבצע את הליך העיקול ותפיסת המשאית. ביום 30/5/04 נתפסה המשאית ואח"כ נגררה על ידי צד ג' למחסני ההוצאה לפועל. אין חולק על כך שכאשר הגיעה המשאית למחסני ההוצאה לפועל, היה זה כאשר היא עם נזקים משמעותיים, בין היתר, בגיר ובמנוע. 2. בכתב התביעה טוענת התובעת כי היא זכאית לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו למשאית עקב הליכי העיקול. לטענתה הנזקים האלה נגרמו מאחר שלאחר תפיסת המשאית נהג בה אחד המעקלים ו/או מי מטעמם ובמהלך נהיגתו במשאית, נגרמו לה נזקים, עד שבסופו של דבר נעצרה המשאית בצד הדרך והמעקלים נאלצו להזמין גרר, את צד ג'. לטענת התובעת, הנתבע 2 הוא בעל התפקיד שמונה לביצוע העיקול והוא אחראי לכן לנזקים שנגרמו במהלך העיקול ועקב נהיגת מי מטעם המעקלים במשאית. התובעת טוענת גם כי הנתבעת 1, מדינת ישראל, אחראית באחריות שילוחית לפעולות הנתבע 2 ובנוסף היא אחראית לנזקי התובעת גם משום התרשלותה במינויו של הנתבע 2 כבעל תפקיד ובאי פיקוח הולם על תפקודו. 3. הנתבע 2 שלח הודעה לצד שלישי לגרר שביצע את גרירת המשאית. לטענתו, הנזק שנגרם למשאית, נגרם עקב פעולות הגורר ותוך כדי פעולותיו לניתוק המשאית מהעגלה שהייתה מחוברת אליה, וזאת לצורך חיבור המשאית לגרר וגרירתה. 4. הנתבע 2 שלח גם הודעה לצד שלישי לחברת הביטוח מנורה, שלטענתו ביטחה אותו. בהודעה זו, לחברת הביטוח, לא הוגש כתב הגנה וניתן בה פסק דין כבר ביום 6/3/08(ראה עמ' 18 לפרטוקול). הנתבעת 1 שלחה הודעה לצד ג' כנגד הנתבע 2 - וגם בהודעה זו ניתן פסק-דין ביום 6/3/08, כאמור לעיל. 5. שמיעת הראיות בתיק זה, כמו כלל ההתנהלות בתיק זה, נמשכה זמן רב, הרבה מעבר לרצוי וזאת כתוצאה מדחיות שונות, חלק ניכר מהן מטעמו של הנתבע 2 וב"כ, וחלקן האחר מקורו באי התייצבות עדים. בסופו של דבר הסתיימה שמיעת הראיות ביום 2/11/09 ועל פי סדר הסיכומים שקבעתי בתום הדיון היה על אחרון הסיכומים להיות מונח בפני כבר ביום 2/2/10. חרף המועדים שקבעתי, לא הוגשו הסיכומים במועד והצדדים פנו שוב ושוב בבקשות שונות להאריך להם את המועד מטעמם, עד שבסופו של דבר הוגש אחרון הסיכומים רק ביום 5/10/10 וכעת הגיעה העת לפסק הדין. שאלת האחריות 6. בעניין האחריות, יש להכריע בשאלה מתי, וכתוצאה מאיזה פעולות, נגרמו הנזקים למשאית. בעניין זה יש להכריע, בין היתר, בשאלה מי נהג במשאית מאז תפיסתה על ידי הנתבע 2. 7. התובעת טוענת כי הנתבע 2 ו/או מי מטעמו נהגו במשאית וכתוצאה מנהיגתם נגרמו לה הנזקים שבסופם נעצרה, והיה צורך להזמין גרר על מנת לגרור אותה למחסני ההוצאה לפועל. הנתבע 2, לעומת זאת, טוען כי נהג המשאית הוא שהמשיך ונהג בה, גם לאחר שנמסר לו צו העיקול. לטענתו, לאחר נסיעה קצרה ועקב תקלה נעצרה המשאית בצד הדרך, נהג המשאית ירד ממנה והוסע משם, ואחר כך הוזמן הגרר על מנת לגרור את המשאית מהמקום. לטענת הנתבע 2, הנזקים למשאית נגרמו, חלקם במהלך נהיגתו של נהג התובעת, ומאוחר יותר כתוצאה מפעולות הגורר ואין לכן להשית עליו, על הנתבע 2, אחריות כלשהי לנזקים האלה. התובעת, והגורר, טוענים כי הנזקים נגרמו כולם כתוצאה מנהיגת הנתבע 2 ו/או מי מטעמו ברכב וכי בעת שהגיע גורר למקום כבר היו הנזקים במשאית. הנתבעת 1 טוענת כי גם אם הנתבע 2 הוא שאחראי לנזקים - אין להשית עליה אחריות כלשהי למעשיו או למחדליו. 8. בתיק היו עדים רבים, אולם לעניין השאלה הספציפית הזו, אם מי מטעם הנתבע 2 נהג במשאית, לא יכלו רוב העדים להועיל ועדותם הייתה ברובה עדות שמיעה. העדים היחידים שיכולים היו לשפוך אור על מחלוקת זו הם, למעשה, נהג התובעת, שנהג במשאית עובר לתפיסתה ואשר לידיו הומצא צו העיקול בעת שנתפסה המשאית, הנתבע 2 שנכח במקום בעת תפיסת המשאית והעד מר גלעד אלון, שגם הוא היה במקום בעת שאותרה המשאית ונמסר צו העיקול לידי הנהג, ועזב את המקום רק כשלקח את הנהג לעיר נצרת. 9. עדות נהג התובעת (החל מעמ' 74 לפרוטוקול) הייתה חד משמעית. הנהג טען כי לאחר שהוצג לו צו העיקול הוא הורד מהמשאית ונלקח מהמקום ברכב פרטי לנצרת. לטענתו (עמ' 75 ש' 30 ואילך), המעקלים עצרו את המשאית בצומת שפרעם, הציגו לו את צו העיקול, הוא התבקש למסור לידיהם את המשאית, וכך עשה. לטענתו, רק מאוחר יותר התברר לו כי העגלה, שהייתה מחוברת למשאית, נמצאה כשהיא עזובה ליד צומת תמרה והוא ניגש למקום יחד עם מנהל התובעת, על מנת לחבר לעגלה משאית אחרת ולגרור אותה מהמקום. גירסת נהג התובעת היא לכן כי שום תקלה לא ארעה למשאית תוך כדי נהיגתו בה, והוא עזב את המשאית כשהיא פועלת ותקינה והעביר אותה לידי המעקלים בצומת שפרעם (עמ' 79 ש' 12), כשהוא מצפה שאלה יביאו אותה, בנסיעה לנצרת, ע"מ לפרוק אותה שם מהציוד שהיה עליה. 10. גירסת הנתבע 2, לעומת זאת, הייתה כי המשאית אמנם נעצרה על ידי המעקלים בצומת שפרעם וצו העיקול הוצג לנהג, אלא שאז, בהסכמת הנהג, המשיך הנהג לנהוג ברכב כשלידו יושב אחד מצוות המעקלים, מר מאיר איפרגן. לטענת הנתבע 2 בשלב כלשהו ותוך כדי הנסיעה ארעה תקלה במשאית והיא נעצרה ליד צומת תמרה בצד הדרך. אז הוזמן גרר ובמקביל נשלח הנהג לנצרת באמצעות העד, מר גלעד אלון. 11. עדותו של מר גלעד אלון תואמת, לכאורה, את עדותו של הנתבע 2 (ר' עדותו החל מעמ' 168 לפרו'). גלעד אלון העיד כי הוא שאיתר את המשאית, ולאחר שאיתר אותה, זימן את המעקלים על מנת שיוכלו לתפוס אותה. אלה תפסו את המשאית בסמוך לצומת שפרעם, הציגו לנהג המשאית את טפסי העיקול ולאחר מכן, מר מאיר איפרגן הצטרף לנהג המשאית וישב לידו והמשאית המשיכה בנסיעה בת כ- 10 דקות עד שנעצרה. אז פנה אליו מר איפרגן וביקש ממנו כי ייקח את נהג המשאית לנצרת, וכך עשה. 12. חרף הדברים האלה אני מעדיפה את גירסת התובעת, במובן זה שאני קובעת כי כאשר עזב נהג המשאית את המשאית הייתה זו תקינה וללא כל תקלה, וככל הנראה מי מטעם המעקלים המשיך ונסע בה - עד שנעצרה עקב התקלה שגרמה לנזקים נשוא התביעה. 13. למסקנה זו אני מגיעה מכמה טעמים: ראשית - משום שהעד מר גלעד אלון הינו חתנו של מר מאיר איפרגן המנוח. זאת, בניגוד לאופן שבו הוצג בסיכומי הנתבע 2, כאילו אין כל קשר בינו ובין הנתבע 2. כזכור, הנתבע 2 ומר מאיר איפרגן פעלו יחד לתפיסת המשאית, ואם נכונה גירסת התובעת, הרי שמר מאיר איפרגן הוא שנהג במשאית ותוך כדי נהיגתו בה נגרמו לה הנזקים נשוא התביעה. בנסיבות האלה, לא ניתן לקבל את טענת הנתבע 2 ולקבוע כי עדותו של מר אלון היא עדות בלתי תלויה וכי אין לו עניין כלל בתוצאות ההליך. שנית - משום שהעד מר גלעד אלון לא ציין, בשום שלב בעדותו, כי כאשר עצרה המשאית והוא התבקש להסיע משם את נהגה, היה זה משום שנתגלתה במשאית תקלה שמנעה את המשך נסיעת המשאית. עיינתי, ושבתי ועיינתי, בעדותו ולא ראיתי כי מר אלון ציין במקום כלשהו בעדותו או בתצהירו כי המשאית עצרה מחמת תקלה שהיתה בה, ואשר כתוצאה ממנה לא יכלה להמשיך בנסיעה. למעשה, מר אלון העיד מפורשות כי בכלל לא ידוע לו היכן עצרה המשאית, כשהתבקש לקחת ממנה את הנהג - או מדוע נעצרה (עמ' 174 ש' 23-29). בנסיבות האלה, לא ניתן לקבוע, רק על סמך עדותו של מר אלון, כי לאחר שמר אלון עזב את המקום לא המשיכה המשאית בנסיעה עד שנגרמה לה התקלה נשוא התביעה. במילים אחרות, עדותו של מר אלון אינה יכולה להכריע בין גירסת התובעת לגירסת הנתבע 2 בעניין הזה. שלישית - העד מר גלעד אלון ציין, אמנם, כי לאחר שהוצגו מסמכי העיקול לנהג המשאית ליד המחצבה בשפרעם, המשיכה המשאית בנהיגה, אלא שלא ידע לומר עד היכן המשיכה המשאית בנהיגה ובאיזה מקום עצרה. העד אלון לא יכול היה לכן לאשר את גירסת הנתבע 2, לפיה נהג התובעת הסיע את המשאית עד לצומת תמרה, המקום שממנו נלקחה בגרירה. לפיכך, לא ניתן ללמוד מעדותו של מר אלון על כך שנהג המשאית הוא שהסיע את המשאית עד לצומת תמרה, משם נגררה בסופו של דבר. רביעית - העד אלון ציין, אמנם, כי למיטב זכרונו נהג המשאית שב ועלה למושב הנהג לאחר שהוצגו לו מסמכי העיקול, ואילו מר מאיר איפרגן עלה והתיישב לידו. עם זאת, לא יכול היה העד לאשר כי מר איפרגן ירד מדלת הנוסע כאשר נעצרה המשאית וגם לא יכול היה לאשר כי נהג המשאית ירד מצד הנהג במועד הזה (עמ' 174 ש' 1). מכאן שאין כל וודאות שנהג המשאית הוא שנהג בה לאורך כל הדרך מצומת שפרעם ועד שנעצרה המשאית ונהגה הוסע משם על ידי מר אלון (ור' גם עדות אלון בעמ' 173 ש' 23-26). 14. אין בידי לקבוע, איפוא, כי עדותו של מר אלון די בה על מנת להכריע בין גירסת התובעת לגירסת הנתבע 2 בנוגע לאירועים שקדמו לגרירת המשאית, מה גם שעדותו של אלון תואמת אמנם, לכאורה, את גרסת הנתבע 2 בפני, אך עומדת בסתירה לעדותו של הנתבע 2 בפני ועדת האישורים (נ/4), ועוד ארחיב בענין זה בהמשך. במחלוקת זו יש להכריע לכן רק על סמך עדות נהג התובעת מחד ועדותו של הנתבע 2 מאידך. 15. עדותו של נהג התובעת הותירה רושם מהימן וגירסתו הייתה עקבית לכל אורך עדותו ולא נמצאו בה סתירות מהותיות. אין לנהג התובעת כל עניין בתוצאות המשפט ועל כל פנים לא עלה בידי מי מהצדדים להצביע על עניין כלשהו שיש לנהג התובעת בתוצאות ההליך. נהג התובעת גם אינו מועסק עוד על ידי התובעת והוא עזב את עבודתו בתובעת כבר ביום 14/7/05 (עמ' 78 ש' 2). אמנם, יש לכאורה סתירה בין עדות נהג התובעת, שציין כי הורד מהמשאית כבר בצומת שפרעם, לבין עדות מר אלון שציין שלאחר מסירת המסמכים המשיכה המשאית, עם הנהג, בנסיעה קצרה, ואולם, לא מדובר, לטעמי בסתירה מהותית, וניתן לזקוף אי דיוק זה בעדות נהג התובעת לחלוף הזמן שמאז הארועים ועד לעדותו בפני. 16. לעומת עדות נהג התובעת הייתה עדותו של הנתבע 2 (החל מעמ' 104) רצופה סתירות ועלה ממנה כי הנתבע 2 מציג גירסאות שונות בפני ערכאות שונות, כאשר בכל מקום הוא מציג גרסה שתהיה תואמת את מטרותיו באותה עת. הסתירות בעדותו של הנתבע 2, בין עדותו בפני ועדותו בפני וועדת המינויים (נ/4), כמו גם הסתירות בין עדויותיו לתצהירו, הן מהותיות ביותר. יחד עם הרושם שהותיר בעדותו בבית המשפט, הגעתי למסקנה כי לא ניתן להאמין לעדותו של הנתבע 2 וכל שכן שלא ניתן לקבל, בהסתמך עליה, את גירסתו באשר לארועים שהיו מאז תפיסת המשאית ועד לגרירתה, כולל במהלך הגרירה עצמו. 17. אדגיש, כי הסתירות בעדותו של הנתבע 2 נוגעות לא רק לארועים שהיו עד להגעת הגרר למקום, אלא גם לארועים שהיו לאחר שהגיע הגרר למקום, ואף לאחר הגעת המשאית למחסני ההוצאה לפועל. מדובר לכן בסתירות רבות ומהותיות שמערערות מאוד את האמון בנתבע 2 ובעדותו. 18. התברר, למשל, כי גירסת הנתבע 2 לארועים, כפי שהוצגה בפני, שונה באופן מהותי מגירסתו כפי שהוצגה בפני וועדת המינויים. 19. לעניין מקום תפיסת המשאית העיד הנתבע 2 בבית המשפט כי זו נתפסה בצומת שפרעם (עמ' 107 ש' 4) ואילו בפני וועדת המינויים טען כי המשאית נתפסה בתמרה. 20. בדיון בפני הוועדה, כאשר נשאל הנתבע 2 אם השאיר עם העגלה מישהו להשגחה, השיב "התקשרנו למשטרה והנהג של החייב היה במקום....," ובכך יצר רושם כי השאיר את נהג המשאית על מנת להשגיח על העגלה עד שתאסף על ידי התובעת או מי מטעמה. גם בכתב ההגנה טען הנתבע 2 כי העגלה נותרה בהשגחה כל העת (ס' 18 לכתב ההגנה). לעומת זאת, בבית המשפט התברר כי העגלה נותרה במקום ללא השגחה. כאשר עומת עם עובדה זו, לפיה בסופו של דבר הותיר את העגלה ללא השגחה, וזאת בניגוד לרושם שהותיר בדיוני הוועדה, טען כי פרוטוקול הוועדה אינו משקף במלואו את הדיון שהתנהל בה וכי הפרוטוקול חלקי ומשקף חלקי דברים בלבד (עמ' 107 ש' 14). 21. בעוד שבבית המשפט הציג הנתבע 2 גרסה לפיה לאחר תפיסת המשאית המשיך נהג המשאית לנהוג בה, אך מר מאיר איפרגן הצטורף אליו ונסע איתו בתוך המשאית עד שזו נתקעה בתמרה מחמת התקלה שארעה בה, (עמ' 109 ש' 21) בוועדה הציג גרסה שונה: "ש: תפסתם את המשאית ונסעתם איתה יחד עם העגלה. ת: לא, את המשאית מצאנו בתמרה. ש: ביקשתם מנהג המשאית להתלוות אליכם? ת: ביקשנו שישלח מישהו שילווה אותנו מחוץ לכפר. במהלך הנסיעה אחריו וראינו שהוא נעצר בצד והמשאית שלו נתקעה. הוא היה אמור להביא לנו חומר. המשאית נתקעה בתמרה. ש: כשיצרתם פעם ראשונה קשר עם הנהג בתמרה, מי דיבר איתו? ת: אף אחד, עקבנו אחריו. ש: ואז הוא מיוזמתו נעצר ביציאה מהכפר בגלל תקלה. ת: כן. ש: ועד אותו רגע לא דיברתם איתו. ת: שום דבר. אני בתור בעל תפקיד לא דיברתי איתו. אין לי קשורים אלי. החוקר קשור למשרד עורכי הדין." (הדגש שלי, ה.א.) 22. מדברים אלה, שטען בפני הועדה, עולה כי המשאית נתפסה בתמרה לאחר שנעצרה עקב תקלה וכי רק לאחר שנעצרה נמסרו לנהג מסמכי העיקול. אם נכונה גרסה זו - לא המשיכה אז המשאית בנהיגה כלל! גרסה זו, יש להדגיש, אינה מתיישבת כלל עם תיאורו של אלון את האירועים - כפי שפורטה לעיל. 23. בהמשך ציין כי כאשר "הוא נעצר ואמרתי לו שיש לי צו עיקול נגד המשאית. כשביקשתי ממנו להביא את המשאית למחסן הוא אמר שיש תקלה והיא לא נוסעת. ואז הזמנתי שני גררים". כאמור, אין בגרסה זו זכר לכך שהתקלה במשאית, שבגינה נעצרה המשאית ולא יכלה להמשיך בנסיעה, ארעה כביכול לאחר שכבר הוצגו לנהג מסמכי העיקול ומר איפרגן אף הצטרף אליו לנסיעה במשאית. 24. לכך יש להוסיף את העובדה שדווקא החלטת הנתבע 2, ביחד עם מר מאיר איפרגן, לקחת מהמקום את נהג המשאית ובאופן כזה לסלק אותו מהמקום, מחזקת את מסקנתי כי הנתבע ו/או מר איפרגן נהגו במשאית לאחר שהנהג הורד ממנה ונלקח מהמקום. 25. חשוב להדגיש בהקשר זה כי הנתבע 2 ציין כי אין הוא מחוייב להסיע את נהג המשאית מהמקום וכי הוא יכול להשאירו במקום. הוא אף טען כי "את רוב האנשים אני לא מחזיר הביתה" (עמ' 132 ש'28, עמ' 110 ש'17). הנתבע 2 לא ידע להסביר מדוע דווקא במקרה הזה ביקשו הוא ומאיר איפרגן מאלון שיסיע את נהג המשאית בחזרה לנצרת. 26. הנתבע 2 גם הסתיר מהוועדה את העובדה שנהג המשאית נלקח על פי הוראותיו הוא מהמקום, כשהוא מבקש להותיר בכך רושם על הוועדה כאילו נשאר נהג המשאית נשאר במקום והשגיח על העגלה שנותקה מהמשאית. כשעומת אם סתירה זו תוך כדי חקירתו הנגדית הייתה תשובתו של הנתבע 2 בעניין הזה מתחמקת ומתחכמת באופן מובהק (עמ' 107 שו' 21). 27. חוסר האמון בגרסאות הנתבע מקורו גם בעניינים הבאים: א. מתיק הנתבע 2 אצל הנתבעת עולה כי גם במקרה אחר נהג ברכב שעוקל - חרף העובדה שצריך היה לגרור אותו (פרוטוקול ועדה מיום 25/3/08). ב. שמו של אפרגן לא מוזכר בכתב ההגנה מיום 11/4/05 ואז עוד היה אפרגן בין החיים. ג. בכתב ההגנה (ס' 9), שאותו כתב הנתבע 2 בעצמו ולא ע"י מי מטעמו, טען הנתבע 2 כי גרר אילוז זומן ראשון והגיע למקום - אך טען שאינו יכול לגרור את המשאית. רק אז, לפי הגרסה שבכתב ההגנה, זומן גרר אסולין למקום וביצע את הגרירה. בתצהירו, לעומת זאת, טען הנתבע (בס' 16-15) כי זימונם של אילוז ואסולין נעשה במקביל - כשהוא מתקשר לאילוז ואילו מאיר אפרגן מתקשר לאסולין. מסעיף 16 לתצהיר הנתבע 2 עולה כי בניגוד לאמור בכתב ההגנה - לא הגיע אילוז ראשון למקום - והוא הגיע למקום רק לאחר שאסולין כבר היה במקום והחל בפעולות לקידום הגרירה. כך גם העיד הנתבע בבית המשפט (עמ' 118 ש' 23, עמ' 119 ש' 8, ובעמ' 136 ש' 2). בוועדת האישורים, לעומת זאת, בדיון מיום 8/9/05 (נ/4) נמסרה על ידו גרסה שלישית - ולפיה: "ממשרד עורכי הדין הזמינו אחד ואני הזמנתי קודם אחד שיהיה מוכן. הגיעו הגרריסטים והתעסקו עם ההכנה לגרר. הגרר שלי ויתר על העבודה ואסולין המשיך בעבודה והגרר שלי עזר לו". ריבוי הגרסאות מערער מאוד את מהימנות הנתבע 2. ד. בטופס ביצוע ההליך (ת/24) ציין נתבע 2 כי בהגיעו למשאית מצא שם "עובד אשר עזב את המשאית בדרך" - בעוד שבגרסתו בפני טען כי הנהג המשיך לנהוג במשאית עד אשר נלקח מהמקום, ביוזמת הנתבע 2 או מי מטעמו ! (ור' עדותו בעניין זה בעמ' 122 ש' 19-28). ה. בעוד שבפני הוועדה טען כי על תפיסת המשאית ומיקום העגלה הודיע למשטרה - וזו הודיעה לתובעת - בתצהירו בפני טען כי הוא שהודיע על כך לתובעת. 28. לחוסר האמון בגירסת הנתבע 2 יש להוסיף את העובדה שמעדות שמאי התובעת עולה כי הנזקים שנגרמו למשאית לא יכלו להיגרם לה, אלא כתוצאה מנהיגה בלתי מקצועית במשאית. שמאי התובעת ציין מפורשות כי לא ייתכן שהנזקים במשאית נגרמו כתוצאה מפעולות גרירה, וכל שכן שלא יתכן שהם נגרמו לה מפעולות הגרירה שביצע צד ג', שכן לפי עדות השמאי אלה בוצעו כנדרש (עמ' 14 ש' 13). אין כל הגיון בקבלת גירסת הנתבע 2, כאילו נהג המשאית, שנהג על המשאית באופן קבוע יום יום, הוא שנהיגתו גרמה לנזקים במשאית. הגיוני הרבה יותר לקבל בנסיבות האלה את גירסת התובעת לפיה מי מטעם הנתבע 2 נהג במשאית לאחר שנהגה נלקח מהמקום וכתוצאה מנהיגה זו, נגרמו הנזקים. 29. אכן, כפי שציינתי, מחלוקת מהותית בין הצדדים בתיק זה היא, כתוצאה ממה נגרמו הנזקים למשאית - האם אלה נגרמו כתוצאה מנהיגה בלתי מקצועית במשאית או שמא נגרמו הנזקים האלה כתוצאה מפעולות הגרירה שביצע צד ג'. 30. כאמור, גם בעניין זה אין בידי לקבל את גירסת הנתבע 2 כאילו נגרמו הנזקים כתוצאה מפעולות הגרירה שביצע צד ג' במשאית. ראשית, וכפי שכבר ציינתי, משום עדות השמאי, שהעיד חד משמעית כי לא יתכן שהנזקים נגרמו כתוצאה מפעולות הגוררים. עדות זו לא נסתרה והותירה רושם מהימן ומקצועי. השמאי אישר כי הפעולות שנקט הגורר, כפי שפורטו על ידו בתצהירו, היו פעולות נכונות ולא יתכן כי הן שגרמו לנזקים במשאית (עמ' 14 ש' 13). שנית, גם עדות מנהל המוסך מחזקת את גירסת התובעת לפיה הנזקים שנמצאו במשאית לא היו יכולים להגרם לה אלא כתוצאה מנהיגה בלתי זהירה ובלתי מקצועית (עמ' 58 שו' 1) עד כדי כך שמנהל המוסך ציין כי: "אם הנהג היה אצלי הייתי חותך לו את הרגליים במקום" (עמ' 57 ש' 6), כשהוא מבקש לבטא בצורה ציורית זו את תיסכולו מאופן הנהיגה שהביא לנזקים. שלישית, משום שמכלל הראיות שהוצגו בפני התברר כי כתמי שמן, ושברי מתכת, נמצאו במסלול הנסיעה של המשאית עוד לפני המקום שבו נעצרה בסופו של דבר. בעניין זה העידו הן מנהלי התובעת , הן שמאי התובעת והן מר אסולין, שציין כי הגיע למקום וצילם את כתמי השמן ושברי המתכת כפי שמצא אותם עוד לפני שנגררה העגלה מהמקום. 31. גם עדותו של מר אילוז, שהנתבע הביא בניסיון לקעקע את גירסת התובעת ואסולין, אינה יכולה להועיל לנתבע 2 בעניין זה. ראשית, משום שמר אילוז הוא בעל עניין מובהק בתוצאות ההליך. מר אילוז הודה כי הנתבע 2 מספק לו למעשה את עיקר עבודתו "הוא מפרנס אותי" (עמ' 155 ש' 30), והנתבע 2 אישר זאת בעדותו. יצויין, בהקשר זה, כי אינני מקבלת את טענת הנתבע 2 כאילו גם עדות השמאי היא עדות של בעל עניין וזאת עקב קשריו עם התובעת. השמאי הכחיש כי יש לו הכרות עם התובעת או עם המוסך שבו בוצעו התיקונים ועדות מנהל המוסך תומכת בעדות השמאי בעניין זה ומחזקת אותה (עמ' 56 ש' 26-31). שנית, משום שהתברר, כי בניגוד לעדותו הראשונית של מר אילוז, כאילו לא היו כלל כתמי שמן או שברי מתכת בנתיב שבו נסעה המשאית עד לעמידתה במקום שממנו נגררה, הודה מר אילוז כי בתמונות שהוצגו לו הוא רואה "את העגלה מאחורה ומאחוריה כמה מטרים שטוב בשמן או משהו כזה". מר אילוז הודה כי יכול להיות שלא ראה את השמן בעת שהיה במקום משום ש"יכול להיות שלא הסתכלתי כי התעסקנו כל הזמן בחלק הקדמי על מנת למשוך את הסוס" (עמ' 145 שו' 20 ואילך). שלישית, משום שעדותו של מר אילוז באשר להליכים שביצע צד ג' לצורך גרירת המשאית תומכת דווקא בגירסת אסולין והתובעת ולא בגירסת הנתבע. וכאמור, הן שמאי התובעת והן מנהל המוסך אישרו כי הליכים אלה הם ההליכים הנכונים לנקוט בהם בנסיבות העניין. רביעית, משום שעדותו של מר אילוז עומדת בסתירה לעדות הנתבע 2. בעוד שהנתבע 2 העיד כי בעת שצד ג' גרר את המשאית בנסיון לנתק אותה מהעגלה, שמע רעשי שבר חזקים (סעיף 19 לתצהיר) טען מר אילוז כי לא שמע כלל שמשהו נשבר (עמ' 153 שו' 1). 32. סיבה נוספת, שבגינה אינני מאמינה לגירסת הנתבע 2, כאילו ארעה התקלה כתוצאה מפעולות הגרירה של צד ג', היא משום שהנתבע 2 לא טרח לציין בדו"ח הביצוע כי המשאית נמסרת לידיו של הגרר, ומאוחר יותר לידי מחסני ההוצאה לפועל, כשיש בה נזקים, כפי שהיו בה בפועל, והכל אם אכן היה ממש בטענתו לפיה התקלה הראשונית ארעה עוד קודם שתפס חזקה במשאית ושלח את נהגה הביתה. הנתבע 2 הודה כי כאשר נתפס רכב, או נתפסים מטלטלין אחרים שיש בהם נזקים כלשהם, מצויין הדבר בטופס ביצוע ההליך (עמ' 142 ש' 19). מוזר הדבר, שדווקא בעניינה של המשאית נשוא התביעה, שנמצאו בה נזקים כה משמעותיים, לא טרח הנתבע 2 לעדכן עניין זה בטופס ביצוע ההליך בעת שמסר אותו לידיו של הגורר שנסע למחסני ההוצאה לפועל. 33. התנהלות זו של הנתבע 2 מתיישבת עם גירסתו של מר משה אסולין, לפיה ביקש ממנו הנתבע 2 להותיר את המשאית במחסנים מבלי לציין בפני מנהלי המחסנים כי המשאית ניזוקה. מה גם שבעדותו גם הודה כי לא מסר למחסן על הנזקים במשאית (עמ' 124 ש' 28). 34. גם לא שמעתי מפיו של הנתבע 2 הסבר מניח את הדעת לכך שלא זימן את התובעת מיוזמתו למחסני ההוצאה לפועל על מנת לבדוק את המשאית ואת הנזקים שנגרמו לה. אם אכן היה ממש בגירסת הנתבע 2, כאילו נגרמו הנזקים בעת נהיגת הנהג ואח"כ כתוצאה מפועלות הגרירה, ולא כתוצאה מפעולות שביצעו הנתבע 2 או מי מטעמו קודם לכן, ניתן היה לצפות כי הנתבע 2 ידאג לרישום מסודר בעניין זה, ולזימון מיידי של נציגי התובעת. לעומת זאת, העדיף הנתבע 2 שלא לזמן את נציגי התובעת. דווקא הגורר, מר משה אסולין, הוא שזימן אותם מיוזמתו וזאת לאור טענתו כי הנזקים למשאית נגרמו עוד קודם לגרירת המשאית על ידו. 35. חשוב להדגיש כי גם לעניין ההתרחשויות במחסני ההוצאה לפועל נמצאו סתירות רבות בגירסת הנתבע 2, שטען תחילה כי הוא זה שזימן את המשטרה שבעקבות הויכוח שהיה בינו ובין הגורר ורק מאוחר יותר נאלץ להודות כי את המשטרה הזמין דווקא הגורר (עמ' 139 ש' 17, 26). 36. לסיכום פרק זה אני קובעת כי הנזק למשאית נגרם עוד לפני שהגיע הגורר למקום ואין קשר בין הנזק למשאית ובין הפעולות שביצע הגורר לצורך גרירת המשאית. אני קובעת גם כי לנזק במשאית אחראי הנתבע 2 שהוא, או מי מטעמו, נהגו במשאית לאחר שנהג התובעת נלקח מהמקום וכי כתוצאה מנהיגתם במשאית נגרמו לה הנזקים שבעטיים נעצרה בצד הדרך וזומן גרר לגרירתה. 37. לנוכח המסקנה שאליה הגעתי אין לי צורך להכריע בעניין טענות הנתבע 2 לזיוף על גבי טופס ביצוע ההליך. למעלה מן הצורך אציין כי קשה לקבוע ממצאים על סמך חוות הדעת כפי שהוגשה, כאשר המומחית עצמה הודתה כי יתכן ושגתה בעריכת חוות הדעת, כשכשלה מלהשוות מקומות נוספים במסמך לכתבי היד של האנשים שבמחלוקת, ובעיקר הנתבע 2 (עמ' 166 שו' 17 ואילך). 38. אחריותה של הנתבעת 1 - בעניין זה טענה התובעת בכתב התביעה כי הנתבעת 1 אחראית כלפיה ביחד ולחוד עם הנתבע 2 זאת, בשל אחריותה השילוחית לפעולות הנתבע 2, וכן משום שהתרשלה בבחירתו מטעמה לשם ביצוע העיקול ו/או בהדרתו ו/או בפיקוח עליו (ס' 16ז'), וכי לא ביקשה ולא קיבלה מהנתבע תוכנית לתפיסת המשאית ולא דאגה שיעמיד למהלך זה את האמצעים הנחוצים (ס' 16 וא לכתב התביעה). 39. הנתבעת 1 התנגדה לכל הרחבת חזית (עמ' 37 שו' 9-10) ולפיכך יש לדחות את כל הטענות הנוספות, שכללה התובעת בסכומיה, ואשר לא פורטו בכתב התביעה. עם זאת, הטענה לאחריות שילוחית צויינה מפורשות בכתב התביעה, ויש לדון בה. 40. הנתבע 2 פעל בעת ביצוע העיקול ותפיסת המשאית כבעל תפקיד, כהגדרת מונח זה בחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז - 1967 (להלן - החוק). 41. סעיף 5 לחוק מסמיך את מנהל לשכת ההוצאה לפועל להטיל על אדם אחר ביצוע של הליכים שבתחום סמכותו. לעניין זה, פורטו הוראות בסעיף 5 לחוק וביניהם סעיף 5 ג' לחוק שקובע: "מי שקיבל עליו תפקיד ביצוע (להלן - בעל תפקיד) דינו, לעניין אותו תפקיד, כדין מנהל לשכת ההוצאה לפועל...". מכאן, שבעל התפקיד משמש כשלוחו של מנהל לשכת ההוצאה לפועל וכשלוחה של הנתבעת 1 לעניין הזה. 42. לפיכך, ובהיות הנתבעת 1 שולחתו של הנתבע 2, היא אחראית למעשיו באחריות שילוחית. העובדה, שביצוע הפעולה על ידי הנתבע 2 היה בבחינת ביצוע בלתי נאות של התפקיד אין בה כדי לשלול את אחריותה השילוחית של הנתבעת 1. (ע"א (מחוזי חיפה) 750/94 בירטאם כאלד ואח' נ' דוד סולטן, תק-מח, 96 (3), 2227, 2229) . 43. כאשר המוציא לפועל ממנה בעל תפקיד לביצוע עיקול או לביצוע תפיסה, זיקתו למעוקלים אינה ניתקת ואחריותו לשלמותם כלפי בעליהם אינה נגרעת. "אלא שבהעבירה את הביצוע של תפקיד כזה לגורם חיצוני, אין הרשות מתפרקת מן האחריות לביצועו התקין. על התפקיד של שמירת מעוקלים חל דין זה ביתר שאת, שכן גם כשהמוציא לפועל מפקיד את המעוקלים לשמירתו של גורם אחר, השליטה במעוקלים נותרת בידיו". (רע"א 8060/95 הנהלת בתי המשפט נ' אב-חן אחסנה בע"מ, פד"י נד 1 357, 371). 44. התוצאה היא, שמינויו של הנתבע 2 כבעל תפקיד אינה מנתקת או מבטלת את חובת המוציא לפועל לפקח על שמירה נאותה למעוקלים הן במהלך תפיסתם והן במהלך הבאתם למחסנים לשם שמירתם שם. אין כל ספק שהנתבעת 1 היתה מודעת וערה לכך שמתן ההיתר למאן דהוא לשמש כבעל תפקיד אינו גורע מחובתה לשמור על המעוקלים והראיה לכך שדאגה לבדוק אם הנתבע 2, בעל התפקיד, מתאים לתפקידו, כפי שעולה מכל הפרוטוקולים של וועדת האישורים כפי שהם מצויים בתיקו של הנתבע 2 אצל הנתבעת 1, ואף דאגה לערבויות מטעמו. 45. העובדה, שהזוכה הוא שבחר את בעל התפקיד הספציפי הזה, הנתבע 2, מתוך רשימת בעלי תפקידים שעמדה לרשותו (אם אכן כך היה, כטענת הנתבעת 1), אין בה כדי לגרוע מחובת הנתבעת 1 באחריות שילוחית למעשיו של הנתבע 2. זאת, משום שמתן האישור לנתבע 2, לפעול כבעל תפקיד מטעמה של הנתבעת 1, הוא שמטיל את האחריות השילוחית על כתפי הנתבעת 1 במקרה הזה. 46. יוצא איפוא כי הנתבעת 1 אחראית ביחד ולחוד כלפי התובעת לכל הנזקים שנגרמו לתובעת עקב מעשיו ומחדליו של הנתבע 2. 47. הנזק - התובעת טענה בכתב התביעה כי כתוצאה ממעשי הנתבע 2 וממחדליו, נגרמו לה הנזקים הבאים: א. עלות תיקון המשאית שעל פי דו"ח השמאי שחוות דעתו צורפה לכתב התביעה, הגיעה לכדי 132,788 ₪ (עלות עבודה וחלקים גם יחד); ב. שכ"ט שמאי בסך 5,536 ₪ (כולל מע"מ); ג. הפסד בגין השבתת המשאית לתקופה של שבועיים ימים, לפי עלות של 2,000 ₪ ליום ובסה"כ 24,000 ₪; ד. עלות גרירת המשאית ממגרשי ההוצל"פ למוסך - 1,170 ₪ (כולל מע"מ), ועלות גרירת העגלה מצומת תמרה למפעלי התובעת - 2,000 ₪; ה. עוגמת נפש, טירדה ונזקים לא ממוניים - 5,000 ₪. 48. לעניין עלות תיקון המשאית העידו שמאי התובעת, ומנהל המוסך שבו תוקנה המשאית, ועדות שניים אלה הותירה רושם מהימן מאוד ולא נסתרה כלל. חרף נסיון ב"כ הנתבע 2, לבסס את טענתו כאילו נופחה חוות הדעת והסכומים שפורטו בה וזאת מתוך אינטרס השמאי להיטיב הן עם התובעת והן עם המוסך שביצע את התיקונים בפועל, לא עלה בידי הנתבע 2 לבסס טענה זו. 49. התברר, כי אין כל יסוד לטענת הנתבע 2 כאילו היה על המוסך להעניק הנחה לתובעת וכאילו העדר הנחה כזו מצביע על נסיונה של התובעת להעצים את נזקיה. תשובת מנהל המוסך בעניין הזה הותירה רושם מהימן מאוד: "למה שאני אתן לו (הנחה ה.א.). הוא לא נותן לי בהנחה שאני מזמין בטון" - (עמ' 57 ש' 24) וכך גם עדות השמאי שעמד על חוות דעתו והעיד כי אין כל הכרות או קשרי עבודה קבועים בינו ובין התובעת. 50. אני קובעת, אפוא, כי עלות תיקון הנזקים שנגרמו למשאית היא כפי שנקבעה בחוות דעת השמאי - 132,788 ₪. בנוסף, זכאית התובעת לפיצוי בגין שכ"ט השמאי וכן בגין עלות גרירת המשאית למוסך. 51. אשר להפסדי התובעת בגין השבתת המשאית - מהראיות שהובאו בפני התברר כי בפועל שהתה המשאית במוסך רק 6 ימים, ולא 16 יום, כפי שנכתב בחוות דעתו של השמאי. השמאי עצמו הודה בעדותו כי בפועל לא שהתה המשאית במוסך אלא 6 ימים ואודה כי לא ירדתי לסוף דעתו, ולהסבר שנתן, לכך שחרף העובדה שמידע זה היה בידיעתו המפורשת בעת שנתן את חוות הדעת, בחר לציין בחוות הדעת כאילו נדרשים 16 ימי עבודה לביצוע התיקונים. לא היה איפוא מקום לכך שהתובעת תחשב את נזקיה לפי 16 ימי השבתה למשאית, כאשר בפועל זו לא הושבתה אלא ל- 6 ימים שבהם שהתה במוסך. 52. מעבר לכך, גם לא עלה בידי התובעת להוכיח את הפסדיה או את נזקיה בגין השבתת המשאית. התובעת חישבה את נזקיה בעניין זה לפי סכום של 2,000 ₪ ליום. סכום שחושב לטענתה בגין "דמי מניעת שימוש ואילוץ התובעת להסתדר באמצעים חלופיים" (סעיף ג' עמ' 5 לסיכומי התובעת וכן לכתב התביעה). סה"כ דרשה לכן התובעת פיצוי בסכום של 24,000 ₪ בגין שבועיים שבמהלכם הושבתה המשאית לטענתה. ואולם, לא עלה בידי התובעת להוכיח סכומים אלה. 53. לא רק, שכפי שציינתי כבר, התברר שפרק הזמן שבמהלכו הושבתה המשאית היה קטן הרבה יותר מזה שטענה לו התובעת, התברר גם כי טענות התובעת באשר לסכום ההפסד בגין כל יום השבתה, נטענו מבלי שהתובעת הציגה ולו ראיה טובה אחת להוכיחן. בעוד שהתובעת חישבה את סכום הפיצוי המגיע לה, לטענתה, לפי הרווח שהיא מפיקה, כביכול, מיום עבודה של משאית, התברר שהתובעת לא ערכה חישוב מתאים להפחית הוצאות נחסכות כגון דלק, שנחסכו כאשר המשאית לא עבדה. 54. עוד התברר, כי בפועל שכרה התובעת משאית חלופית, או יכולה הייתה לעשות כן (עמ' 41 ש' 22), והתובעת לא הציגה כל ראיה באשר לעלות שכירת משאית חלופית כזו. עד התובעת העיד כי "אני יודע שאם מתקלקלת משאית יש אלף אנשים שמרימים להם טלפון והם באים לעשות את העבודה" (עמ' 41 ש' 23). אין לכן בפי התובעת הסבר לכך שאם אכן נדרשה לה המשאית לצורך עבודה דווקא בימים בהם שהתה במוסך, לא שכרה משאית חלופית על מנת להקטין בדרך זו את נזקיה, ואם שכרה משאית חילופית, לא הציגה התובעת כל ראיה באשר לעלות שכירות כזו שבאמצעותה יכולה הייתה התובעת להוכיח מהו הנזק שנגרם לה בפועל עקב השבתת המשאית. 55. התוצאה היא שלא עלה בידי התובעת להוכיח את הנזק שנגרם לה, אם נגרם לה, עקב השבתת המשאית ואין מקום לפסוק לה פיצוי בגין ראש נזק זה. 56. התובעת דרשה גם סכום נוסף של 2,000 ש"ח בגין עלות לקיחת העגלה מהמקום שבו הושארה לאחר גרירת המשאית, עלות הובלת העגלה לנצרת, הובלה ופיזור חול על כתמי השמן שנשפכו עקב הנזק למשאית, שכר עבודה ודלק. לא הוצג תחשיב כלשהו לעניין הזה, ודי בכך כדי לדחות דרישה זו. אני סבורה כי אין מקום לפסוק לתובעת פיצוי כשלהו בגין עלות גרירת העלה לנצרת גם מטעם נוסף- העיקול בוצע עקב חוב שהיה לתובעת ואשר לא שולם על ידה. אם כתוצאה מהעיקול נאלצה התובעת לשלוח משאית אחרת על מנת לגרור את העגלה, אין לה להלין אלא על עצמה. לו הייתה התובעת דואגת להסדיר את חובה באופן שלא היה צריך לעקל את המשאית, ממילא לא הייתה מוצאת עצמה נדרשת לדאוג לעגלה, שאותה גררה המשאית בעת שנתפסה על ידי המעקלים. 57. עגמת נפש, טירחה וטרדה ונזקים לא ממוניים - לענין זה דרשה התובעת סכום של 5,000 ₪, ואולם אני דוחה תביעה זו. ראשית, משום שהתובעת היא חברה בע"מ וככזו אינה יכולה לדרוש, או לקבל, פיצוי בגין עגמת נפש. שנית, משום שכל הליכי העיקול, להבדיל מהנזק שנגרם במהלכם, נעשו כדין. ולאחר שהתובעת לא שילמה את חובה בתיק ההוצאה לפועל שנפתח לביצועו של פסק דין שניתן נגדה. בגין הנזק זכאית התובעת לפיצוי, ואולם אין היא זכאית לפיצוי בגין עגמת הנפש שגרמו לה הליכי העיקול שכן, אלה ננקטו רק מחמת מחדליה של התובעת שמנימוקים השמורים עימה בחרה שלא לשלם את החוב, שהייתה מודעת לו היטב, כפי שאישר מנהלה בעדותו. 58. התוצאה היא שאני מקבלת את התביעה במובן זה שאני מחייבת את הנתבעים 1 ו- 2 יחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: א. סך של 132,788 ₪ - נזק בפועל; ב. סך של 5,536 ₪ (שכ"ט שמאי כולל מע"מ); ג. סך של 1,170 ₪ (כולל מע"מ). מסכומים אלה, אם הם כוללים מע"מ, יש להפחית את שיעור המע"מ, והם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. 59. בנוסף, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובעת את הוצאות המשפט (אגרות ושכר עדים) ועל כל אלה שכ"ט עו"ד לתובעת בסכום של 7,500 ₪ ומע"מ, סכום שנקבע על הצד הנמוך, בהתחשב במחדלי התובעת שהביאו, מלכתחילה, להליכי העיקול שננקטו נגדה. 60. ההודעה לצד ג', גרר אסולין, נדחית והנתבע 2 ישא בהוצאות צד ג' זה וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ ומע"מ. 61. בהמשך לפסק הדין שניתן ביום 6.3.08 כנגד צדדי ג' אחרים, רשאים הצדדים להגיש פסיקתא מתאימה לחתימתי, ככל שנדרשת כזו, לאור פסק הדין שניתן היום. הוצאה לפועל