קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד עיריית תל אביב בגין התמשכות עבודות בניה: לפניי תביעה לפיצוי התובעת בגין נזקים אשר ספגה בשל עבודות בנייה שביצעו הנתבעות או מי מהן, עבודות שגרמו מטרד ואשר נמשכו מעבר לזמן הסביר הנדרש להן - כך לפי התובענה.   ה ע ו ב ד ו ת ו ה מ ח ל ו ק ת   נתבעת 1 (להלן גם: ,,העירייה'') היא רשות מקומית סטטוטורית. נתבעת 2 (להלן: ,,אתרים'') היא חברה ממשלתית שעיסוקה בפיתוח אתרי תיירות בחוף העיר תלֿֿאביב-יפו, שהעירייה וממשלת ישראל (משרד התיירות) מחזיקות בה בחלקים שווים.   המיזם נשוא תביעה זו, המכונה ,גן לונדון', הוא מיזם שיזמה ,אתרים'. במסגרת הפרויקט תוכננו בניית חניון תתֿֿקרקעי בן שלוש קומות (כ-500 מקומות חנייה); הקמת תחנת דלק בתחום החניון; פיתוח גן ציבורי בשטח המיזם במפלס שעל גג החניון, לרבות שבילי מעבר ובית קפה; השלמת פיתוח שטחים הגובלים בגן והקמת ,מוזאון ההעפלה' בשטחו (להלן: ,,המיזם''). החלקה שהוקם עליה המיזם הוחכרה מהעירייה ל,אתרים' לתקופה של 35 שנה. היא משתרעת ממלון ,דן' ועד לבניין שבו מוקם עסקה של התובעת - סניף הטיילת של רשת המזון המהיר הבין-לאומית ,מקדונלד'ס' (להלן: ,,המסעדה'' או ,,הסניף''). העבודה במיזם נחלקה לשלושה שלבים: את עבודות החפירה והדיפון, שהחלו ביום 26.10.00 (לפי יומן העבודה, נספח ו לחוות דעת מומחה התביעה עודד גלרון), ביצעה חברת ,שמחה אוריאלי ובניו', ועבודות הפיתוח ובניית החניון היו באחריותה של נתבעת 3 (להלן גם: ,,ת.ג.י.''). אין מחלוקת בין הצדדים על כי בניית המיזם נמשכה 35 חודשים לערך. התובעת טוענת כי פרק הזמן הסביר הנחוץ לסיום העבודות אינו עולה על 13 חודשים, ולחלופין על 16 חודשים, וכי הנתבעת התרשלה בכך שהגיעה לקו הסיום רק מקץ כשלוש שנים תמימות. להשקפתה, התארכות עבודות הבנייה יתרֿֿעלֿֿהמידה פגעה בה - בעיקר בדמות אבדן רווחים - ויצרה מטרדים.   הנתבעות משיבות כי התובעת לא השכילה להוכיח שעבודות הבנייה נמשכו מעבר לסביר או לבסס את עילת המטרד כל עיקר. הבנייה נעשתה רובה ככולה בבטן האדמה ומנעה כמעט לחלוטין היווצרותו של מטרד כלשהו. כראיה לכך היא מציינת שבמשך כל תקופת העבודות לא הלינה התובעת על הנזקים הנגרמים לה, ואת טענתה זו העלתה בראשונה רק כשלושה חודשים אחר חנוכת המיזם. מעבר לכך, הנתבעות סבורות כי התובעת לא הציגה הוכחות לכך שעבודות הבנייה הן שגרמו את הנזקים שלטענתה היו מנת חלקה, וכי לא עלה בידיה להוכיח את שיעור הפיצוי שיש לפצותה בו. לשיטתן, אפילו לא נבנה המיזם היו רווחי המסעדה פוחתים, וזאת בשל גורמים אחרים שאינם תלויים בהן: המאורעות האלימים של אינתיפאדת אלֿֿאקצא אשר פרצה בשלהי שנת 2000, ובכללם פיגועי ההתאבדות בתלֿֿאביב - ובפרט זה שהתרחש ליד הדולפינריום, הסמוך למסעדה; המיתון הכבד ששרר באותן שנים בישראל; הירידה הדרמטית בהגעת תיירים ונופשים לארץ.   ד י ו ן ו ה כ ר ע ה התמשכות העבודות   תחילה יש לבחון אם הנתבעות או איזו מהן התרשלו בכך שמשך העבודות התארך, הלכה למעשה, לֿֿ35 חודשים. 1. האדריכל עודד גלרון, המומחה מטעם התביעה, חיווה דעתו כי הזמן הסביר להשלמת המיזם, ללא עיכובים, הוא 16 חודשים, והיה ניתן לקצרו לֿֿ13 חודשים אילו הוסכם בחוזי הביצוע שהעבודה תיערך במשמרות (סעיף 3.4.4 וכן סעיף 3.5.2 בעמ' 12 לחוות הדעת), כך שלגישת התובעת, היה ניתן לחסוך ממנה כשנתיים של מטרדים. לשיטת המומחה, אילו עמדו הקבלנים בדרישות שהוצבו להם בחוזה, הייתה התקופה כולה משתרעת עלֿֿפני 24 חודשים (סעיף 3.5.2ב בעמ' 12 לחוות הדעת).   המומחה גלרון - אשר הסכים כי ניסיונם והיקף פעילותם של אדריכל המיזם, עד ההגנה צפריר גנני (להלן: ,,האדריכל גנני''), ושל המומחה מטעם הנתבעות אינג' טומי שניידר (להלן: ,,המומחה שניידר'') עולים על שלו לאין ערוך (עמ' 13 לפרוטוקול) - אישר כי הערכתו נסמכה על עיון בספרות המקצועית ועל מיזמים ששמע על אודותיהם אך לא היה מעורב בהם (עמ' 15, שורות 23-27), וכי מימיו לא נתן חוות דעת המתייחסת למבנה שנבנה כולו מתחת לאדמה - על אחת כמה וכמה כזה שיש לשבץ בתוכו תחנת דלק - או למבנה שיש צורך לבנותו מלמעלה כלפי מטה, כמו במיזם נשוא הדיון (עמ' 14, שורה 28-עמ' 15, שורה 3). למיטב ידיעתו, החניון שבמיזם הוא היחיד בישראל שנבנה בשיטה כזאת (עמ' 23, שורות 20-21). כאשר נשאל אם אי-פעם העריך את הזמן הדרוש לעבודות הדיפון והחפירה במיזם כלשהו, השיב בשלילה (עמ' 16, שורות 7-8). על כך הִקשה בא-כוח הנתבעות:   ,,ש: [...] מה שאתה אומר לי הוא שלניסיון מעשי בפרויקטים של דיפון וחפירה אין משמעות. כל אחד יכול לקבוע זאת בחוותֿֿדעת ולקבוע מה הזמן הסביר. ת: לא אמרתי זאת. אני אומר שיש חשיבות לרבדים שונים של ניסיון. בין השאר, והרבה מאוד - ניסיון בביצוע, ניסיון בניהול, ניסיון בפיקוח, ניסיון בתכנון, וידע ממקורות נוספים.''   (שם, שורות 11-15)   גם המומחה גלרון סבור אפוא שכדי לחוות דעה בשאלה מהו משך הזמן הסביר להשלמת מיזם, חשוב להתנסות במיזמים דומים, אך בכאלה הוא עצמו מעולם לא השתתף. עוד אוסיף, כי מומחה זה לא צירף לחוות דעתו את החישובים שחישב לצורך הערכת הזמן הדרוש לביצוע העבודות. בחקירתו הבהיר כי לא שמר אותם, וכשנשאל כיצד ניתן לבדוק את קביעותיו לא הייתה לו תשובה (עמ' 16-17). 2. הנתבעות, מצדן, מבקשות להסתמך על חוות דעתו של המומחה שניידר. מומחה זה חיווה דעתו כי התקופה הסבירה לבניית המיזם עד תומו, בתנאים המיטביים, עומדת על 28 חודשים - אך נוכח האילוצים המיוחדים שהגבילו את העבודות במקרה זה, משך הזמן הסביר בענייננו הוא משך הזמן שדרש המיזם בפּועל (סעיפים 33.6 ו-33.10 לחוות דעתו). בחוות הדעת (סעיף 33.8) הטעים כי תקופת העבודה שנקבעה בחוזה שכרתו נתבעת 1 ונתבעת 2 הועמדה על 29 חודשים הואיל ולא הובאו בחשבון עיכובים אפשריים, אשר חלים בכל מיזם בנייה כדרך שגרה. 3. עבודות הדיפון והחפירה במיזם נמשכו שמונה חודשים, מיום 26.10.00 ועד סביבות יום 22.06.01 (סעיף 39 לחוות דעת המומחה שניידר) - חודשיים מעבר לתקופה הנדרשת, לדעת המומחה מטעם ההגנה, בתנאים אידֵאליים (סעיפים 17.4, 40 לחוות דעתו) - אך עיכוב זה נגרם, להשקפתו, משינויים שלא היו תלויים בנתבעות, כפי שפירט בסעיף 41 לחוות דעתו: הואיל וקו השפד"ן עובר מתחת לרחוב הירקון, הדיפון בחזית הרחוב באמצעות עוגנים תומכים היה בלתי-אפשרי, ולכן נבחרה שיטת דיפון באמצעות קירות סלארי תומכים, בלא עוגנים. התברר כי עלֿֿפי דרישת יועץ הקרקע, יש לבנות את קיר סלארי לאורך הרחוב במקטעים שאורכם כ-2.80 מטרים, במקום 5.50 מטרים כפי שתוכנן (סעיף 41.1). בחקירתו הנגדית נשאל המומחה גלרון אם ידוע לו על מגבלות מיוחדות שהשפיעו על קצב הדיפון והחפירה, וציין אחת: הקטנת גודל המקטעים. אותה מגבלה אינה נזכרת בחוות דעתו, וכפי שהודה, הוא לא היה מודע לה בזמן כתיבתה (עמ' 15 לפרוטוקול, שורה 28-עמ' 16, שורה 2). באמצע החפירה התעורר הצורך בתחליף לקיר באזור מלון ,דן' (,,התגלה שהמכונה המיוחדת הזו שעושה את הקיר הסלרי לא מסוגלת להגיע למקום שהיא צריכה להגיע אליו, כי המרפסת מפריעה לה'' - דברי המומחה שניידר בעמ' 254, שורות 7-8; כן ראו עדותו שם, בשורות 9-14). שיטת הדיפון שם שונתה ונוצקו כלונסאות (סעיף 41.2 לחוות דעתו). נוסף על כך התגלה מתחת לאדמת האתר קו חשמל שלא סומן בתכנית (סעיף 41.3). המומחה גלרון אישר כי לא הביא בחשבון בחוות דעתו את ההפסקה הזמנית בעבודה שהצריכה העתקת הקו ממקומו. הוא העיד כי לא ידע עליה, והסביר כי מצבים בלתי-צפויים מתרחשים תמיד (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 16-20). המומחה שניידר לא שלל לחלוטין אפשרות של בנייה בשני מוקדים בעת ובעונה אחת, אך להערכתו, צעד כזה היה מייקר בשלושים או ארבעים אחוז את החפירה, ובעיניו הוא לא היה מוצדק כלכלית (עמ' 252 לפרוטוקול, שורות 18, 26-29; ראו גם עדותו בעמ' 254, שורות 1-3). עינינו הרואות כי החודשיים העודפים שנוספו על מחצית השנה שלדעת המומחה שניידר היא פרק הזמן הסביר לביצוע עבודות הדיפון והחפירה במיזם, היו פרי אילוצים שלפחות חלקם לא היו תלויים בנתבעות. כמו-כן, אין לשכוח כי את שלב הדיפון והחפירה לא ביצעה כלל נתבעת 3. 4. המומחה שניידר העריך כי התקופה הסבירה להקמת החניון מסתכמת, בתנאי שאין אילוצים מגבילים, ב-17 חודשים בקירוב (סעיף 23.4 לחוות הדעת). הוא יצא מנקודת הנחה שבמיזם מסוג זה ניתן להעסיק ,,לא יותר מארבעים, ארבעיםֿֿוחמישה פועל'' בו-זמנית (עמ' 246 לפרוטוקול, שורה 12), מאחר שהמיזם היה מסובך, ואילולא נבנה שלב אחר שלב בדיוק הייתה סכנה שהקיר העליון יתמוטט (שם, שורות 29-32). כאשר נטען באוזניו כי נתבעת 3 נערכה לעבודה של שישים פועלים, השיב: ,,[...] בבדיקות שאני עשיתי ביומני עבודה וכך הלאה, בממוצע היו ארבעים פועלים ולא יותר. כנראה זו הכמות האופטימלית שהאתר הזה - עם השלביות שלו - היה יכול לספוג.'' (עמ' 247, שורות 14-16) אשר למשך יום העבודה של הפועלים - המומחה נשאל אם, כדעת המומחה גלרון (סעיף 3.4.1 לחוות דעתו), היה ניתן לקצר את המיזם באמצעות עבודה 12 שעות ביממה, שעתיים יותר מהנתון שהופיע בסעיף 23.4(3) לחוות דעתו של שניידר. הוא אישר שאם זה המשתנה המוצב במשוואה, משך בניית החניון מתקצר לֿֿ11.6 חודשים (עמ' 248 לפרוטוקול, שורות 12-15), אך גם כאן חיווה דעתו שאין הצדקה כלכלית ליום עבודה ארוך יותר, המחייב חלוקה למשמרות וסידורים מתאימים באתר, והעיר: ,,אני חושב שעשר שעות זה מקסימום, כי בוא נאמר: יום עבודה רגיל זה שמונה שעות, ואם עבדו עשר שעות - לא נראה לי שאפשר לעשות יותר.'' (עמ' 247, שורות 33-34; כן ראו עמ' 248, שורות 4-5, 10-11) אף המומחה גלרון אישר כי מקובל וסביר בענף הבניין לעבוד במשמרת שאורכה שמונה עד עשר שעות (עמ' 30, שורות 20-21). אני דוחה את טענת התובעת כי אורך המשמרות ביטא התרשלות של הנתבעות. 5. גם את משך עבודות הפיתוח הסָביר חישב המומחה שניידר (סעיף 30 לחוות דעתו). את אורך התקופה - שוב, ללא אילוצים ובהנחה שכל התנאים ידועים לקבלן מלכתחילה - העמיד על 4.75 חודשים. בתחשיב הביא בחשבון כי צוות הפועלים בכל יום מונה בממוצע 12 איש. בבית המשפט הוצע לו שזמן העבודה היה מתקצר בחצי לוּ הוכפל נתון זה, אך תשובתו הייתה שאין נפקא מִנה, הואיל וממילא העיבו על המיזם אילוצים שחייבו את הימשכותו (עמ' 248 לפרוטוקול, שורות 25-27), אפילו תוכנן המיזם מלכתחילה כפי שנבנה לבסוף, בלא שינויים: ,,ת: בעולם אידאלי - גם כן יש כמות פועלים שהאתר הזה יכול לספוג. אז אם זה שניםֿֿעשר או ארבעהֿֿעשר - אינני יכול לומר. ש: אבל לא יכול להיות עשרים. ת: לא.'' (שם, שורות 28-32) עיון בנספח כט לחוות דעת המומחה שניידר מעלה כי בשלב עבודות הפיתוח חלו 146 ימי עיכוב, שנבעו משינויים שעבר התכנון המקורי (כן ראו עדותו בעמ' 236 לפרוטוקול). אחד מאותם שינויים היה גן ההעפלה, שהקמתו לא נכללה בתכניות המוקדמות. עד ההגנה משה דהן, מנהל המיזם מטעם ,ת.ג.י.' (להלן: ,,עד ההגנה דהן''), הצהיר (סעיף 52 לתצהירו) כי בשל אילוצים שגרם השינוי בתכנון הגן התארכה תקופת הבנייה בכחמישה חודשים. במהלך הבנייה הלינה העירייה על כך שאלמנטים שונים שנבנו מסתירים את הנוף לים מרחוב הירקון. חלופות שונות נבחנו, והתעורר הצורך לחדול מעבודה ולעדכן את התכניות בהתאם. אלמנטים שכבר עמדו בנויים נהרסו בחלקם או במלואם, הונמכו או הועתקו ממקומם, וגם בנייה חדשה נבנתה (סעיפים 42-47 ונספח יד לתצהיר עד ההגנה דהן; סעיפים 17יא, 22 לתצהיר מר פישר וכן עדותו בעמ' 267, 277 ו-280-281 לפרוטוקול). בשלב מסוים הגיע ראש-העירייה בעצמו לאתר, ולאחר שבחן את ההפרעה לנוף דרש להזיז אלמנט מסוים שנבנה לגובה ולהכניס שינויים בתכנון (סעיף 47.2 ונספח יט לתצהיר עד ההגנה דהן; עדות מר פישר בעמ' 277 לפרוטוקול, שורות 14-30). אלא שהתובעת טוענת כי התפנית שקיבל המיזם עם התערבות נתבעת 1 לא הייתה אמורה להפתיע, כפי שניתן ללמוד מחקירתו של מר פישר: ,,ש: תראה - אני מעיין בתב"ע, בהערות מהנדס העיר שמצטט את התב"ע, ואני רואה שמלכתחילה היה כתוב שיש לתכנן את הפרויקט כך שלא יסתיר את הנוף. ת: נכון. ש: אז למה לא עשיתם כך מלכתחילה? ת: מבחינתנו זה לא הסתיר את הנוף. [...] ת: [...] כעובדה, התכנון שלנו הוא תכנון שאושר בידי כל גורמי התכנון של עיריית תלֿֿאביב, קרי: מהנדס העיר, צוותי התכנון, אדריכל העיר - כך שהגובה של האלמנטים האלה היה נקודתי - חלקם הסתירו, חלקם הסתירו למי שנסע ברכב ולא הלך ברגל. וכשראש-העירייה הגיע לשטח, ואני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, את הקטע הזה: הוא שם את הלחי שלו על המדרכה, ואמר: (מניח את לחיו על הדוכן) ,חבר'ה, כל מה שאני עכשיו רואה...' בדיוק זאת הייתה הסיטואציה. וכשהוא ביקש עקב כך להוריד אנייה אחת, ולבטל את הפסל, ולהוריד ארובה אחת מאלו שכבר נוצקו - אני חושב שזה לא מעבר לכבודו, שזו פעולה מבורכת של מי שמייצג את הציבור, שלצורך זה הוא נבחר.'' (עמ' 277, שורה 31-עמ' 278, שורה 13)   אפשרות אחת שהוצעה למומחה שניידר הייתה שעבודות הפיתוח תתבצענה בה בעת עם בניית החניון. תשובתו להנחה שדרך כזאת אפשרית הייתה: ,,אני לא סבור כך. לא סבור כך, מסיבה מאוד פשוטה: אנחנו, במקרים כאלו, אנחנו גומרים קודם את המבנה, ואחרֿֿכך עושים את המבנה. ומדוע? מסיבה אחת פשוטה: עבודות הפיתוח יהרסו חלקים ניכרים של המבנה. אז אם עבודות הפיתוח הן במקום אחר, אז זה אפשרי. אבל אם הן נמצאות על המבנה...?'' (עמ' 255 לפרוטוקול, שורות 6-9) ואולם בהמשך נתבקש להבהיר מה תהרוסנה עבודות הפיתוח. הוא ענה: ,,ת: לא יהרסו. יגרמו נזק. ש: איזה נזק היה נגרם אחרֿֿכך? ת: קודם כול אתה צריך לעשות עבודות איטום ולגמור את כל העבודות האחרות. רק אחרי שגמרת את כל אלה אתה יכול לעשות עבודות פיתוח. מה שאמרת זה בדיוק מה שבוצע.'' (שם, שורות 21-26) מאוחר יותר העיד כי למיטב ידיעתו, חלק מעבודות הפיתוח אכן בוצעו בדֿֿבבד, ביקש להזכיר כי בהיתר השני לשלב הראשון נכללו עבודות הפיתוח (למעט אלו שנוספו לאחר השינויים), ובתשובה לשאלת בית המשפט אישר כי פירוש הדבר הוא שאילו תוכנן הגן מראש, לא הייתה מניעה להמשיך בעבודות אלו - וגם באחרות - בזמן החפירה (עמ' 256, שורות 3-16). 6. לאחר שבחנתי את חווֹת הדעת שהגישו שני המומחים לעומקן, עדיפה בעיניי זו של המומחה שניידר בכל הנוגע לפרק הזמן הסביר להשלמת המיזם. חוות דעתו הייתה מקיפה מזו של עמיתו, ובניגוד אליה צורפו לה תחשיבים מפורטים - מה גם שכפי שאישר אף המומחה גלרון, למומחה שניידר ניסיון רב יותר במיזמים מהסוג הנדון ובכלל.   7. המומחה גלרון הביע דעתו בחוות הדעת (סעיף 3.3.4) כי פיצול ההרשאה לשלושה היתרי בנייה הביא להארכת תקופת הבנייה. אכן, למיזם ניתנו שלושה היתרים נפרדים: היתר לביצוע עבודות הדיפון והחפירה מיום 06.07.00, היתר לבניית החניון ולביצוע חלק מעבודות הפיתוח מחודש אוגוסט 2001 והיתר לביצוע עבודות הפיתוח והבנייה על גג החניון מיום 08.01.03. אולם בבית המשפט אישר המומחה גלרון כי מקובל לבקש ולקבל היתרים נפרדים, במועדים שונים, לשלבי הבנייה השונים (עמ' 29, שורות 3-5, 29). הוא נשאל מדוע, לדעתו, ניתנו לעבודות נשוא היתרי הבנייה השני והשלישי שני היתרים ולא אחד, והשיב כי הייתה בעיה בחישוב שטחי בית הקפה (עמ' 30, שורות 6-14). היתרי הבנייה עברו שינויים מספר עם התקדמות המיזם. המומחה שניידר ציין בחוות דעתו כי במיזמים מורכבים, הגשת כמה בקשות להיתרי הבנייה נהוגה ואף מתחייבת. כדבריו:   ,,לניסיוני כמנהל הקמת פרויקטים מורכבים וכמפקח בפרויקטים אלו, ולדעתי המקצועית, במרב הפרויקטים המורכבים בענף הבניין נהוג לפצל את היתרי הבניה לפחות לשלושה שלבים [...]''   (סעיף 9.1)   יתרֿֿעלֿֿכן:   ,,ברצוני להדגיש כי לאורך כל החיים המקצועיים שלי לא נתקלתי ולו בפרויקט מורכב אחד שבו לא נדרש בעל ההיתר ע"י הרשויות, לקראת סיום הפרויקט, מלהגיש לאישור הרשויות היתר סופי והתכניות הכוללות את כל השינויים שנעשו בפועל במהלך הפרויקט. [...]''   (סעיף 9.5; ההדגשה במקור)   גם האדריכל גנני העיד כי במיזמים גדולים מקובל לפצל את ההיתרים לכמה שלבים כדי שיהיה ניתן לצאת לדרך מוקדם יותר. בייחוד נכונים הדברים, לדבריו, במיזם מורכב זה, שהוקם במקום עירוני מרכזי וסואן, סמוך לים ולתשתיות חשובות. כל אלו האריכו את העבודות וחייבו תיאומים ושינויים רבים שעדיף היה להיפנות אליהם כשהעבודה כבר בעיצומה (סעיפים 5-7 לתצהירו). בחקירתו הנגדית (עמ' 189 לפרוטוקול) חזר על טענתו כי הצעתו לבקש היתרים בהדרגה נבעה מרצונו לקדם את תחילת העבודה, וביתר פירוט הסביר כי ביקש לפתור חילוקי דעות שנתגלעו מול העירייה בשאלת פירוש התב"ע ושיעור הבנייה המותר בבית הקפה (ראו גם סעיף 12 לתצהירו; עדות מר פישר בעמ' 271). במכלול נסיבותיו של המיזם, האדריכל גנני קובע חדֿֿמשמעית (סעיף 20 לתצהירו), משך הבנייה היה סביר ביותר. לפניי העיד: ,,ש: נניח לרגע שאתה היית מחכה, עושה הכול מסודר ומוציא גם את היתר החפירה והדיפון וגם את ההיתר השני קודם, אז הליכי החפירה והדיפון לא היו מתעכבים. ת: לא. ש: מה מנע ממך? ת: כי אנחנו הערכנו שבתקופת החפירה והדיפון אנחנו נשלים את הוצאת ההיתר ונעשה הכול ברצף. ש: אבל יכולת לצפות מצב גם שלא. ת: יכולתי לצפות גם שיהיה מצב כזה גם בגינה.''   (עמ' 181, שורה 32-עמ' 182, שורה 6) ומאוחר יותר:   ,,[...] בדרך כלל בפרויקטים שאני מעורב בהם אין מצב כזה שפרויקט מתחיל מההתחלה ועד הסוף, ללא תיקונים, ללא שינויים. אין דבר כזה. [...]''   (עמ' 187 לפרוטוקול, שורות 18-20)   וכן: ,,[...]ראש-העירייה הוא מבחינתי מזמין העבודה, ויש לו פררוגטיבה להגיד שמסתיר, ולי אין זכות להגיד לו לא. ואני אומר לך שוב: זה הליך מקובל.'' (שם, שורות 27-28) עדותו מקובלת עליי. כמו האדריכל גנני, הסביר גם עד ההגנה דהן כי בכל פרויקט, על אחת כמה וכמה במיזם מורכב זה, תכנון העבודות משתנה לעתים קרובות. במקרה דנא מלכתחילה הייתה כוונה לפתוח בעבודות כשהתכנון חסר ונזיל עוד יותר מן המקובל, במגמה להשלימו בדֿֿבבד עם התקדמות הבנייה (סעיף 28 לתצהירו). עד ההגנה דהן אף הוא אינו רואה ב-25 החודשים שדרשו עבודות הפיתוח והקמת החניון פרק זמן חריג, נוכח הצורך בתיאום בין הקבלנים והיועצים הרבים מאוד, חלוקת העבודה ביניהם והעיכובים השונים במיזם, שחולק לשלבי ביצוע נפרדים (סעיף 25). לטענתו (פרק ג לתצהירו), לא היה בהתמשכות העבודות בחניון מעבר לזמן שנקבע מראש, שנבעה מההמתנה להיתרי בנייה, כדי להשפיע על משך העבודות הכולל. אף-עלֿֿפי שהמיזם נחנך ביום 02.10.03, הושלם החניון כחצי שנה קודם לכן ונמסר לחברה המפעילה ביום 15.06.03 (סעיף 37). לדברי העד:   ,,כל עיכוב או התארכות של פעילות על הנתיב הקריטי, או היווספותה של פעילות לנתיב הקריטי כתוצאה מעיכובים, הוספת עבודות, שינוי תכנון או התארכות הביצוע יובילו לאיחור ולהתמשכות של הביצוע אל מעבר למועד הסיום החוזי, בדיוק כפי שקרה בפועל בפרויקט. הגורמים לכך הם רבים, כגון: שינויים של המזמין בתכנון, איחורים במסירת תוכניות של יועצים, איחור בביצוע עבודות של קבלנים אחרים, הפסקת עבודה זמנית על ידי המזמין ולעיתים אף בכוח עליון. זאת משום שמשך העבודות שעל הנתיב הקריטי איננו ניתן לקיצור, זולת בדרך של החשת קצב ביצוע העבודה ו/או שינויים בטכנולוגיה של העבודות. מדובר במצב דברים ידוע ואף צפוי.''   (סעיף 27 לתצהירו; ההדגשה במקור) 8. התובעת טוענת כי היתר הבנייה לעבודות הפיתוח ולהקמת החניון (שלב ב) התעכב. עבודות הדיפון והחפירה הגיעו לקצן בסוף חודש יוני 2001, ונתבעת 3 נאלצה להמתין עד אשר ניתן היתר להתחיל בבניית החניון (סעיפים 9-11, 13 לתצהיר עד ההגנה משה דהן; סעיף 62 לחוות דעת המומחה שניידר). לפי צו התחלת העבודה (נספח ד לתצהיר עד ההגנה דהן), היה ניתן להתחיל את הבנייה ביום 21.08.01 - כלומר רק חודשיים מיום השלמת החפירה והדיפון הותר להתחיל בבניית החניון. המומחה שניידר העיד, עלֿֿפי ניסיונו, כי בכל המיזמים שהשתתף בהם ניתן צו להתחלת העבודה כעבור פרק זמן שבין חודש לחודשיים מתום החפירה, ולכך נתן שני טעמים: ההכרח לשלוח לשטח צוות מודדים שיבדוק את החפירה, שכן החברה הקבלנית שחפרה באתר אינה אותו קבלן שהמשיך בעבודה אחריה ועליה להעביר את העבודה אליו, ובעיקר - הצורך לעדכן את התכניות, משום ש,,החפירה לעולם, לעולם, אינה מתבצעת לפי האישור המקורי'' (עמ' 241-242 לפרוטוקול). עם זאת, המומחה לא ידע אם עדכונים לתכניות נדרשו במיזם דנן (שם). 9. בחוזה הפיתוח והחכירה שנכרת בין נתבעת 1 ובין נתבעת 2 (נספח ה לתצהיר עד ההגנה אלון פישר) נקבע: ,,לאחר הוצאת היתר הבנייה, תפעל אתרים לביצוע העבודות נשוא הפרוייקט ברציפות ובהתמדה, באופן שבניית מתקני הפרוייקט תסתיים, בהתאם להוראות הסכם זה, תוך עשרים וששה (26) חודש לאחר תחילת ביצוע עבודות הבנייה [...].'' (סעיף 8.9) עוד הוסכם, כי מועד גמר העבודות יוכל להידחות מכל סיבה שהיא בשלושה חודשים נוספים (סעיף 8.10). אם כן, התקופה המתוכננת לבנייה עמדה על 29 חודשים. להסרת ספק הובהר כי ,,היתר הבנייה לפרוייקט: משמעו ההיתר המאפשר את ביצוע הפרוייקט להבדיל מהיתר החפירה והדיפון'' (סעיף 6.2, פסקה שנייה). בחוזה שנכרת בין ,אתרים' ובין הקבלן שעליו הוטל לחפור ולדפן במיזם (נספח ו לתצהיר מר פישר) הוקצבו לעבודה זו שלושה חודשים מיום מתן צו התחלת העבודה (סעיף 3ב(1)). בחוזים שבין נתבעת 2 לבין נתבעת 3 נקבע משך הזמן לביצוע עבודות החניון על 12 חודשים מיום מתן הצו (נספח ז לתצהיר מר פישר, סעיף 3ב(1); צו התחלת העבודה - נספח ז לחוות דעת המומחה גלרון), ולביצוע עבודות הפיתוח - על ארבעה חודשים (נספח ח לתצהיר מר פישר, סעיף 2). עלֿֿסמך לוח הזמנים הזה, התובעת מבקשת לקבל שכל חריגה מתקופה של 19 חודשים היא חריגה מגדר לוח זמנים סביר.   ואולם הסבר לכך ניתן מפי מר פישר, אשר פטר את ההסכמה שבחוזה כלא יותר מאמצעי להכניס את הקבלן המבצע לסד זמנים, והבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי ברור היה ל,אתרים' מראש שהקבלן לא יוכל לעמוד בלוחות הזמנים שנקצבו לו (ראו סעיף 25 לתצהירו ועדותו בעמ' 273 לפרוטוקול, שורות 27-30, וכן בעמ' 274-276). המומחה שניידר, אשר העיד על עצמו כי מאחוריו ניסיון עשיר בעבודה עם קבלנים, היה סבור כי לנתבעת 3 לא היה מנוס מחתימה על החוזה כפי שהופיע במכרז (עמ' 250, שורות 1-2). 10. כאמור, מן הטעמים שהוזכרו לעיל אני מעדיפה את חוות דעתו של המומחה שניידר על זו של המומחה גלרון. האחרון, כפי שציינתי, הסכים כי העבודה במשמרות שאורכן שמונה עד עשר שעות מקובלת וסבירה, ואף שחיווה דעתו כי בקשת היתר בנייה נפרד לכל שלב הייתה בין הגורמים להתארכות תקופת הבנייה, הודה כי גם זה נוהג שגור. 11. בע"א 3464/05 פז חברת נפט בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד התחבורה, מחלקת עבודות ציבוריות (פורסם במאגרים, 2006) (להלן: ,,פרשת פז'') נדונה פרשה הדומה לענייננו. המדינה שיפצה כביש ראשי והרחיבה אותו, ועקב כך נחסמה הגישה הישירה ממנו לתחנת דלק שבבעלות המערערת. בו בזמן נסלל כביש עוקף פתלתול שהוביל אל התחנה. העבודות תוכננו להימשך בין ארבעה חודשים לחצי שנה, אך לבסוף נסתיימו רק כעבור 22 חודשים. תביעת המערערת לפיצוי כספי על נזקים שנגרמו לה נדחתה, ואף בית המשפט העליון קבע כי לא קמה לה עילת נזיקין. בדחותו את הערעור פסק: ,,[...] ברי כי הרשות הציבורית המבצעת את העבודות הדרושות לקידום אינטרס הציבור, אינה רשאית להתעלם מן הפרטים שעלולים להנזק בשל כך. לשמירה על אינטרס הפרט, אחראים דינים שונים, ובכלל זה, דברי חקיקה המאפשרים פריקת הנטל המונח על כתפיו של האחד ופיזורו בין רבים. גם דיני הנזיקין אינם ,אדישים' לנזק שעלול להיגרם עקב עבודות תשתית וסלילה. גרימת נזק בלתי סביר לפרט, כתוצאה מעבודות כאלו, עשויה להקים אחריות בנזיקין. [...] הרשות הציבורית איננה חסינה [...] מאחריות בנזיקין, אך מן הטעם שפעולותיה מכוונות הן לטובת הכלל. אין היא פטורה מן החובה לקדם פני נזק לפרט עלֿֿידי נקיטת אמצעי זהירות סבירים.'' (סעיף 6) ועם זאת נקבע: ,,[...] אכן, עבודות פיתוח ותשתית המבוצעות על ידי רשויות המדינה, ובכלל זה עבודות סלילה של דרכים או כבישים, גורמות לא אחת, מטבע הדברים, לפגיעה באלו הדרים או עוסקים בקרבת מקום. כך למשל, עלולה להיחסם גישה לבית עסק השוכן באזור בו מתבצעות עבודות כאלה. נזק זה אינו מקים מניה וביה אחריות בלתי מסוייגת בנזיקין. עבודות פיתוח וסלילת כבישים באות, בסופו של יום, לקדם את אינטרס הציבור, וככל שהן גורמות לפגיעה זמנית, ולעיתים אפילו פגיעה קבועה, במאן דהוא, הרי זהו כורח שאין ממנו מנוס. מה גם שאותו מאן דהוא נהנה גם הוא מפיתוח הסביבה שבה הוא מצוי. כך, בהקשר אחר, פסק בית המשפט העליון כי: ... התפתחה גישה כלפי הקניין הפרטי, המתאימה את זכות הקניין לצרכי החיים בחברה מודרנית ורואה בה לא רק זכות הבאה להגן על חירותו השלילית של הפרט אלא גם כזכות הנותנת משקל להיות הפרט חלק מהחברה והציבור בכללותם. גישה זו מספקת תמיכה להסגת הזכות הקניינית לפיצוי מפני האינטרס הציבורי בנסיבות מתאימות המצדיקות זאת. (דנ"א 1332/02 הועדה המקומית לתכנון ובניה, רעננה נ' יהודית הורוויץ, פ"ד נח(6) 289, עמ' 300; להלן: עניין הורוויץ) בהמשך: חיי החברה מותנים ביכולת הציבור לעשות שימוש במקרקעין, כגון לבנות כבישים, לסלול מסילות, להסדיר אמצעי תקשורת... כל אלה הופכים את קנין המקרקעין לקנין שמימד האחריות החברתית בו הוא חשוב. שיקולים אלה ואחרים מחייבים מתן כוח למדינה לפגוע בקנין הפרטי כדי לקיים את אינטרס הציבור. בכך מתבטאת האחריות החברתית המיוחדת של הקנין הפרטי. (עניין הורוויץ הנ"ל, בעמ' 300)''  (סעיף 5)   ואשר לסבירותו של משך העבודות - ,,ברי, כי בעבודות מן הסוג שבו מדובר כאן קשה לתחום במדויק את קו הגבול שבין הזמן הסביר לבין הזמן הבלתי סביר [...]. זאת, בין היתר, לאור אופי העבודות, ולנוכח מגוון הגורמים המשפיעים על התקדמותן - גורמים שניתן לחזותם וגורמים שלא ניתן לחזותם. יש אפוא לקבוע, בכל מקרה ומקרה, על פי נסיבותיו, האם אכן מדובר בעיכובים והשהיות החורגים ממתחם הסבירות. בעניינו [כך במקור - ש' א'], אין למעשה מחלוקת כי השלמת העבודות בכביש 57 נמשכה מעבר למצופה - ולא במעט. אין לשלול את הסברה כי ניתן היה, אולי, לעשות יותר כדי לקדם את הסלילה לרווחת הכל. נשוב ונדגיש כי אף שגבול הסבירות בהקשר זה אינו חד, אין הוא בלתי נראה. עם זאת, בהתחשב בחומר הראיות ובממצאים שנקבעו, לא מצאנו עילה מספקת להתערב בעמדתו של בית המשפט המחוזי, כי מקרה זה אינו חוצה את קו ההתרשלות. [...]'' (סעיף 10) יפים הדברים גם למקרה שלפניי. המיזם נשוא התביעה היה רחב-היקף, ונבנה בשטח רווי בנייה, על שפת ימה של העיר תלֿֿאביב-יפו, באזור הטיילת התוסס ושוקק החיים אשר בתי מלון רבים מרוכזים בו ונפח תחבורה משמעותי מתנקז אליו. בהתאם, חולקה העבודה במיזם בין מספר לא-מבוטל של קבלנים (ראו סעיפים 8, 21 לתצהיר עד ההגנה דהן). החניון נבנה ב,,שיטה הפוכה'' (מלמעלה למטה), שלא אפשרה עבודה ביותר ממוקד אחד בו-זמנית ולא הצדיקה אותה, והעבודה פורקה לשלבים מוגדרים מראש שהיה צורך לבצע בזה אחר זה (סעיף 30 לתצהיר עד ההגנה דהן, שלא נסתר). היא חייבה הסטת קווי מערכות קיימים (חשמל, מים, ביוב, בזק, וכיוצא באלה), ומן הסתם גם תיאום בין הגורמים השונים (סעיף 3 לחוות דעת המומחה שניידר; סעיף 25 סֵיפה לתצהיר עד ההגנה דהן, שלא נסתר). בנסיבות המקרה דנן, גם אם אקבל כפשוטה את העובדה שהעבודות התארכו מעבר למצופה, ואפילו יצאתי מנקודת הנחה כי אפשר שהיו מושלמות בתוך פרק זמן קצר יותר במספר חודשים בודד - לא ניתן לומר כי אורך חיי המיזם חרג מתחום הסביר באופן שחצה את קו ההתרשלות (ראו פרשת פז, סעיף 10). אשרֿֿעלֿֿכן יש לקבוע כי לא הוכחה התרשלות מצד איזו מהנתבעות, ומשהגעתי לתוצאה זו שוב אין צורך לדון בשאלת הנזק ובשאלת הקשר בין ההתרשלות שנטענה לבינו. עילת המטרד   לטענת התובעת, עבודות הבנייה היוו מטרדים רבים, כגון רעש, לכלוך והצרת דרך הגישה ללקוחותיה. הנתבעות, לעומת זאת, מבקשות לקבל שקיומו של מטרד לא הוכח, באשר רוב העבודות התבצע בבטן האדמה. סעיף 44(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: ,,הפקודה'') קובע לאמור: ,,מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק.'' הנתבעות מבקשות להסתמך על הוראת סעיף 48ב:   ,,שימוש במקרקעין הדרוש לטובת הציבור לא יהיה בו מיטרד לענין סימן זה, אף אם הוא גורם נזק למקרקעין שכנים או מונע מבעליהם הנאה מלאה ממקרקעיהם, ובלבד שהנזק שנגרם אינו חורג מתחום הנסבל והמשתמש נקט אמצעים סבירים כדי להקטין את הנזק ככל האפשר; אולם רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים - אם בתשלום חדֿֿפעמי ואם בתשלומים חוזרים - אם נגרם לבעל המקרקעין נזקֿֿממון.''   העבודות במיזם נעשו לטובת הציבור. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות הגעתי לכלל מסקנה כי גם אם גרמו נזק לתובעת, במקרה זה אין מדובר בנזק ה,,חורג מתחום הנסבל'', והנתבעות נקטו אמצעים סבירים להקטנת הנזק. ואם נגרם נזק ממון, אמנם בית המשפט רשאי לפסוק פיצויים, אך אין הוא חייב להפעיל סמכותו זו. לא מצאתי לנכון לפסוק פיצוי כזה כאן, מן הנימוקים שלהלן: תחילה אשוב ואומר כי אורך תקופת הבנייה לא חרג מתחום הסביר ולא חצה את גבול ההתרשלות. במהלך העבודות, כזכור, לא הגיעה אל אף אחת מהנתבעות כל פנייה מאת התובעת בדבר המטרדים שלהם היא טוענת. המכתב הראשון שבו התאוננה על משך העבודה ועל המטרדים שיצרה והתרתה מפני הגשת התביעה (מוצג 26.1 למוצגי התובעת) נשלח רק ביום 27.11.03, כשהעבודות נסתיימו והמיזם ננך זה מכבר. אינני מתעלמת מהעובדה שלמכתב קדם המכתב מיום 11.09.03 (נספח מ לתצהיר עד ההגנה דהן), שבמסגרתו התריע רענן צורי, סמנכ"ל פיתוח בתובעת (להלן: ,,מר צורי''), לפני מר פישר על חדירת מים אל הסניף אשר עלולה להתרחש לאחר שהחניון, הגבוה מן המסעדה, חובר אליה במדרכה חדשה. ברם, ראשית, זה היה המכתב היחיד שנשלח מאת התובעת אל הנתבעות במהלך הבנייה (כך אישר גם מר צורי, בעמ' 56 לפרוטוקול, שורות 28-30), ושנית, המכתב התמקד בבעיה אחת בלבד, שאותה התובעים לא כללו בין שאר המטרדים שבגינם תבעו כאן, כך שאין לראותו כתלונה הראשונה בפרשה דנן. מר צורי הצהיר כי הגם שהלכלוך והרעש שיצרה העבודה באתר הורגשו, לא עלה בדעת עובדי התובעת לפנות לנתבעות בדרישה לנקוט אמצעים לצמצום ההפרעה, וזאת משום שהרושם שהתקבל אצלם היה שהעבודות צפויות להסתיים בזמן סביר, ומכל מקום מדובר בגזֵרה שאין לתובעת יכולת להשפיע עליה השפעה ניכרת (סעיפים 7, 9-10 לתצהירו). בחקירתו הנגדית נשאל מדוע לא פנה לאיש מבעלי התפקידים במיזם ששמותיהם התנוססו עלֿֿגבי שלט גדול שהוצב באתר הבנייה, והשיב, בין היתר, כי מאז למד את הלקח וכיום הוא נוהג לשאול בכתב מתי עבודות הנערכות ליד סניפי הרשת צפויות להסתיים (עמ' 40 לפרוטוקול, שורה 29-עמ' 41, שורה 4; עמ' 45, שורות 3, 8-10; עמ' 56, שורות 1-6; עמ' 57). אתמהה: חזקה על מי שסבור כי המטרדים הנגרמים בסביבתו קשים עד כדי כך שהם פוגעים בהכנסותיו - ובמיוחד כשמדובר ברשת מזון כללֿֿארצית ופופולרית כלֿֿכך - כי יפנה למי שלדעתו יצר את המטרד עוד בזמן היווצרותו וידרוש ממנו לנקוט אמצעים להקטינו. למותר לציין שאילו פנתה התובעת לנתבעות כשעבודות ההקמה עודן באִבן, היה לאלֿֿידן של הללו לנסות להקטין את המטרד הנטען. והלוא מר צורי בעצמו העיד (עמ' 56, שורות 22-23) כי ביקש מעד ההגנה דהן רשות לתלות על גדר האתר שלט המכוון את הלקוחות אל המסעדה, והרשות ניתנה, ולא זו בלבד אלא שדהן נענה לכל בקשותיו (שם, שורות 25-26). גם עד התביעה משה דהן (להלן: ,,עד התביעה דהן''), אשר שימש מפקח מטעם התובעת על כמה סניפים, וביניהם הסניף, שעליו פיקח מאמצע שנת 2002 עד מחצית 2003 (עמ' 83-84), סיפר כי פנה לעד ההגנה דהן פעמיים: פעם אחת כדי שיאשר את תליית השלט ופעם שנייה כדי שיחזיר אותו, לאחר שהגדר פורקה (עמ' 92). מדוע לא פנו המפקח וסמנכ"ל הפיתוח וקבלו על המטרדים הנטענים - לתובעת פתרונים. אליבא דתובעת, עקב העבודות סבלה המסעדה מרעש, מאבק ומלכלוך במידה העולה על הרגיל, אשר הגיעו עד לשטחה ולדרכים המובילות אליה, לכלכו אותם וגרמו בהם אי-נוחות (סעיפים 6, 12 לתצהיר מר צורי; סעיף 4 לתצהיר עד התביעה דהן). בחברה התקבלה החלטה לנקות את המסעדה ואת הכניסה אליה ולשפר את מראן מדי בוקר, טרם פתיחת הסניף, כדי להנעים את שהותם של הלקוחות בו - אך ללא הועיל (סעיף 13 לתצהיר מר צורי; סעיף 5 לתצהיר עד התביעה דהן ועדותו בעמ' 86 לפרוטוקול, שורות 27-31). מתצהירו (סעיף 6) אנו למדים כי מר צורי פקד את הסניף ,,מפעם לפעם'', ובחקירתו לא ידע לדייק יותר (עמ' 43 לפרוטוקול, שורות 12-14). מטעם התביעה לא הוגשה כל ראיה אובייקטיבית, דוגמת תצלומים או חוות דעת מומחה, באשר לרעש, והעד, שבתצהירו לא נמצאה התייחסות לעצמת הרעש במקום, אישר בחקירתו כי התובעת לא ערכה מדידה כזאת (עמ' 44, שורות 4-5).   המומחה גלרון נשאל לדעתו המקצועית בעניין: ,,ש: דיברנו קודם על כך ששיטת העבודה הפוכה. זה אומר שבשלב די מוקדם יוצקים את הגג העליון של החניון. ת: כן. ש: זה אומר שהעבודות שאני עושה בפנים - כבר יש מעל זה גג. ת: כן. ש: אז תסכים אתי שההפרעה לשכנים הרבה יותר נמוכה. ת: זה נכון ברמה העקרונית, ברגע שזה מבוצע עלֿֿפני כל השטח, אבל פה זה בוצע בקטעים. אבל במקביל אפשר גם לבצע את עבודות הפיתוח.'' (עמ' 31, שורות 4-11) טענה נוספת שהעלה מר צורי בתצהירו (סעיף 14) הייתה שהגדר אשר הוקמה בצד הדרומי של אתר הבנייה לא הייתה גבוהה מספיק כדי למנוע מעבר של אבק וחול החוצה. הנתבעות עונות לכך שגובה הגדר היה שני מטרים, כנדרש עלֿֿפי היתר הבנייה. אלא שהעד הוסיף והצהיר כי הגדר שהוקמה בצדה הצפוני של המסעדה הפריעה לגישה אל הסניף ויצרה את הרושם כי הוא סגור (סעיף 15). ברי כי באותה גדר ממש עסקינן, כך שלא ברור מה התובעת מבקשת לטעון: האם היה על הנתבעות להגביה את הגדר כדי למנוע התפזרות אבק וחול, או שמא היה עליה להנמיך אותה כדי שלא תסתיר את המסעדה. עלֿֿכלֿֿפנים, גם על כך יש להעיר כי לא הייתה מניעה להגביה את הגדר אילו ביקשה זאת התובעת. עד התביעה דהן לא ביקש להגביה את הגדר (עמ' 89, שורה 24), וגם מר צורי נשאל על כך מפורשות. הוא השיב: ,,ת: היום היינו פונים. ש: למה לא פניתם אז? ת: כמו שאני יכול לומר לך היום, שזה לדבר עם הרוח. ש: למה אז לא? ת: כי התחושה הייתה שזה משהו שנגזר עליך. העירייה בונה מגרש שהוא לטובת הציבור, ואין לך מה להתלונן על זה. אבל היום אני יכול להראות לך שאני כותב גם לעיריית תלֿֿאביב וגם לעיריית חיפה, שזה מפריע, כדי שלא יאמרו שלא כתבתי, כמו שאתה אומר היום. ולא עוזר. אני יכול להראות לך את התשובות שהם כותבים לי.'' (עמ' 45 לפרוטוקול, שורות 1-10)   משלא פנתה התובעת לנתבעות בזמן וביקשה להגביה את הגדר, אין לה להלין אלא על עצמה. אשר לבוץ - גם בעניינו של מטרד זה עמד צורי על דעתו בחקירתו: ,,ש: אני אומר לך שבאופן ניהול העבודה הזאת והפרויקט הזה, מעולם לא היה בוץ ליד הפתח של הסניף שלך. מעולם. גם לא היה יכול להיות. ת: זו שאלה? ש: אני אומר לך, תגיד. ת: אמרת.'' (עמ' 44, שורות 12-15) אף-עלֿֿפי-כן, התובעת לא סיפקה תצלומים להוכחת הטענה (שם, שורות 17-19; עדות עד התביעה דהן בעמ' 91, שורות 14-16).   מר צורי אישר בחקירתו (עמ' 42 לפרוטוקול) כי התובעת מקיימת פגישה חודשית של מנהליה הבכירים, אולם טען כי אין בידיו תרשומת על אודות דיון שנדון בו המיזם ואף לא דוחות על ביקוריו בסניף. גם בדיווחים הפנימיים בתובעת לא נמצא מסמך שיעלה ממנו כי תהליך הבנייה מפריע לניהול המסעדה (עמ' 43, שורות 1-11) - לדבריו, סמנכ"ל התפעול נוהג (כיום יותר מבעבר) למלא דוח לאחר ביקור במסעדה, אך התובעת לא עשתה מאמץ לאתר דוחות, אם היו כאלה, כשאספה את החומר (עמ' 51, שורות 7-13). עד התביעה דהן העיד כי ביקר בסניף פעם בשבוע בממוצע, אך לא יכול לספק תרשומות מאותם ביקורים (עמ' 87, שורות 13-15) או מהישיבות עם הממונים עליו (עמ' 86, שורות 16-17). אחד מתפקידיו היה לעקוב אחר רווחיות המסעדה (עמ' 83, שורה 24), ולידיו הגיעו דוחות המפרטים את נתוני המכירות בכל חודש בהשוואה לנתוני החודש המקביל בשנה הקודמת. הוא העיד: ,,ת: [...] אני ראיתי את הדוחות האלה בספטמבר. בספטמבר 2002 ראיתי את המכירות של אוגוסט 2002 מול 2001. ושם ראיתי שאנחנו עושים פחות כסף מבשנה הקודמת. ש: ומה עשית עם המידע הזה שקיבלת? איך אתה מגיב? ת: מנסים לתת שירות יותר טוב, מנסים לעמוד בזמנים של שירות הלקוחות יותר טוב, לשמור על מסעדה נקייה יותר. לפעול במסגרת מה שאני יכול.'' (עמ' 84, שורות 28-32)   דהן, שכזכור פיקח על המסעדה שנה, העיד כי מנהל הסניף ניהל אותו עוד בטרם החל הוא לפקח עליה, ועדיין היה בתפקידו כאשר חדל לעשות זאת (עמ' 84, שורות 1-7). המנהל לא זומן ליתן עדות, וכמוהו גם עובדי המסעדה האחרים, אשר עבדו בה יוםֿֿיום והיו יכולים להעיד על המטרדים בכל תקופת הבנייה.   עדי ההגנה שללו קיומם של מטרדים. מר פישר העיד כי מרבית הדיפון והחפירה התבצעה בעונת החורף בתוך מתחם סגור, ועבודות אלו לא יצרו אבק או בוץ כלל. עם השלמת השלד נעשתה הבנייה בעיקר בתוך המבנה הסגור. החניון נבנה ביציקה מלמעלה כלפי מטה, וגם עבודות הריצוף, הגינון והצבת האלמנטים השונים בגן נשארו בתחומו של האתר הסגור. כל אלו לא הפריעו לעולם החיצון (סעיפים 27-28 לתצהירו).   עד ההגנה דהן הצהיר כי בשלב מסוים, העבודות העיקריות שהתבצעו בחניון היו עבודות גמר תתֿֿקרקעיות שלא יצרו לכלוך או אבק (סעיף 23.3 לתצהירו). לדבריו, אין שחר לטענות כי העבודות גרמו מטרדים. רוב העבודה שביצע הקבלן לא יצרה אבק, והוא, שבעצמו נהג לסעוד במסעדה פעם או פעמיים בשבוע, לא נוכח כי היא מאובקת או מלוכלכת באופן מיוחד. העד גם לא קיבל כל פנייה שהיא בעניין ההפרעה שגרמו העבודות, ובכלל זה הצטברות פסולת, שפונתה מהאתר באופן סדיר, ונזקים שנגרמו למבנה הסניף (סעיפים 67-70 לתצהירו). אני מניחה כי עבודות הבנייה שביצעו הנתבעות יצרו, מטבע הדברים, אבק ולכלוך במידה מסוימת, אך לא הוכח שהפגיעה בתובעת חרגה מתחום הסבירות בנסיבות העניין.   בכל הנוגע לשביל הכניסה למסעדה, התובעת טוענת כי קטע הגדר שתחם את חלקה הצפוני של המסעדה נגס בחלק מהשביל שהוביל אל הסניף, מה שאילץ את עוברי-האורח לחפש דרכים אחרות בין הרחובות והרחיק אותם מהמקום, עד שהתובעת חשה צורך להציב במקום את השלט המודיע לקהל כי המסעדה אמנם פתוחה ומסביר כיצד להגיע אליה (סעיף 15 לתצהיר מר צורי; סעיף 7 לתצהיר עד התביעה דהן). בראות עיני הנתבעות, שביל הכניסה למסעדה שייך להן ופתח הכניסה שלה נבנה באופן בלתי-חוקי.   גידור הצד הדרומי של אתר הבנייה צמצם את רוחבו של שביל הכניסה לסניף, שביל עקלתון שלדברי צורי, הצופה עליו ממרום רחוב הירקון פקפק ביכולתו להגיע לקצהו האחר (עמ' 59, שורות 1-7; ראו גם עדות עד התביעה דהן בעמ' 88, שורות 3-5). המומחה גלרון לא ידע מה היה רוחב השביל לאחר ההקטנה, וממילא לא טען כי רוחבו הפך אותו למטרד (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 20-24). מר צורי סיפר כי התובעת ניהלה הליכים משפטיים מול העירייה במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה מנהלי שניתן לה (סעיף 9 לתצהירו המשלים), והציג היתר בנייה מיום 23.06.05 (נספח 11) שלפיו הותר לתובעת, בין היתר, להקים ,,כניסה נוספת מתוך השצ"פ הצפוני למסעדה הקיימת בין רחובות הירקון והרברט סמואל''. בהערה מספר 1 נרשם:   ,,שטח השצ"פ מהווה שטח מורשה במעבר שבוצע ע"י העירייה עד לכניסה למסעדה, כחלק מפיתוח גינת גן לונדון, והנו בבעלות עת"א-יפו ולבעל ההיתר אין זכויות בשטח זה; העיריה תהא רשאית אם תרצה, לבצע שינוי תכניות הגן בכל עת ולשנות את המצב הקיים.''   בחקירתו העיד מר צורי:   ,,בדיעבד התברר שהפתח הזה היה אמור להיות יציאת חירום של המסעדה ולא פתח שלה. כששיפצנו את הסניף שיפצנו אותו תחת הליך של שיפוץ, ובאיזשהו שלב התברר שעל מה שעשינו היינו צריכים לבקש היתר בנייה. בתהליך הזה התברר שהפתח הזה היה אמור להיות יציאת חירום שיוצאת לשטח ציבורי פתוח. בסופו של דבר קיבלנו לזה היתר - כניסה גם משם וגם מרחוב הירקון. דרך אגב, היום גם הכניסה מרחוב הירקון סגורה.''   (עמ' 39 לפרוטוקול, שורה 29-עמ' 40, שורה 2; תצלום של השביל ראו בנספח כז לתצהיר מר פישר)   מר פישר טען בעדותו כי נתבעת 1 ניאותה לוותר על חלק מן הצד הדרומי של המתחם:   ,,[...] אנחנו, כגורם ציבורי, העדפנו, או הסכמנו, לוותר על שני מטרים וחצי מתוך מגרש ציבורי, מתוך התחשבות בעסק שפעל, עם כניסה לא-חוקית. העלות מבחינתנו היא עלות אדירה, ולמרות זה מבחינה ציבורית אנחנו הלכנו ופעלנו, אף שהסכמות [צ"ל: ,,שהסמכות'' - ש' א'] שלנו הייתה ללכת עד קו אפס, לסגור לגמרי. אנחנו, משיקול שלנו, משיקול ציבורי טהור נטו, החלטנו לפעול בצורה הזאת, וויתרנו על שני מטרים וחצי, שהמשמעות של זה היא עשרים מקומות חניה-- שזה הרבה מאוד כסף. הרבה מאוד כסף. אנחנו ויתרנו עליו.''   (עמ' 264 לפרוטוקול, שורות 19-25)   העובדה שהשביל גודר והושאר פתוח כדי לאפשר הגישה לסניף (,,למורתֿֿרוחי הגמורה'' - האדריכל גנני בעמ' 181, שורה 18), אף אם שטחו קטן במהלך הבנייה, מלמדת שהנתבעות עשו צעדים סבירים להקטנת הנזק ככל האפשר. את טענת התובעת למטרד שנגרם כאשר הנתבעות החשיכו את אזור השביל, ובכך שלא דאגו לתאורה אילצו אותה להציב במקום זרקורים משלה (סעיף 10 לתצהיר עד התביעה דהן ועדותו בעמ' 90 לפרוטוקול, שורות 20-26), אין בידי לקבל, מאחר שבכל תקופת העבודות לא פנתה אליהן בטרוניה על כך. פרט לזה, עד התביעה דהן נכנס לתפקיד המפקח רק בחודש אוגוסט 2002, כך שהדברים הידועים לו על שהתרחש בסניף קודם לכן אינם ידועים לו ידיעה אישית (עמ' 90, 92 לפרוטוקול). אינני רואה אפוא, כפי שציינתי ומן הנימוקים שפירטתי לעיל, מקום לפסוק לתובעת פיצוי מכוח סעיף 48ב לפקודה בנסיבות המקרה. הואיל וקבעתי שהתובעת לא השכילה להוכיח כי משך העבודות חרג מן הזמן הסביר באופן העולה כדי התרשלות מצד הנתבעות - יוצא שלא עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה, ולפיכך היא נדחית במלואה. ס ו ף ֿ ד ב ר התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעות הוצאות משפט, וכן שכרֿֿטרחת עורךֿֿדין בסך 50,000 ₪, בתוספת מסֿֿערךֿֿמוסף ובצירוף הפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. בניהתביעה נגד עירייהעבודות בניהעירייהתל אביב