קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד ידיעות אחרונות בגין הפרת זכויות יוצרים:   לפני תביעה לפיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים בצילומים שצילם בעלה המנוח של התובעת ושפורסמו בעיתונות ע"י הנתבעים.   תמצית טענות התובעת 1. אירן ישראלי (להלן: "התובעת"), היא אלמנת המנוח רחמים ישראלי, שהיה צלם ונפטר בתאריך 1.12.93 (להלן: "המנוח"/ "הצלם"). התובעת היא היורשת היחידה שלו. 2. המנוח היה צלם עיתונות עצמאי, מקצועי, בעל מוניטין ואף נקרא בירושלים רחוב על שמו. המנוח ניהל סדר יום עצמאי ויזם בעצמו את צילומן של רוב התמונות, כך גם היה מפתח אותן במעבדה שבביתו, ולאחר מכן, היה מפיצן למערכות העיתונים השונות. בארכיון הנתבעות מצויות עשרות אלפי תמונות שצילם המנוח. 3. לטענת התובעת קיבל המנוח תשלום רק עבור תמונות שפורסמו. יתר התמונות היו נשמרות בארכיון העיתון. המנוח היה עוקב בכל בוקר אחרי הפרסומים בעיתונות, על מנת לאתר באילו מצילומיו נעשה שימוש, והיה מגיש בגינם למפרסמים חשבוניות לתשלום. התשלום בגין כל צילום היה משתנה בהתאם לבלעדיות של המנוח בצילום, מיקומו ומיקום הפרסום בעיתון. מקום בו נעשה שימוש חוזר בתמונה, היה המנוח מקבל תשלום נוסף עבור השימוש (כך גם לגבי תמונה שהוזמנה). 4. באשר לתמונה מוזמנת, טוענת התובעת כי ככל שפורסמה, היה המנוח זכאי לקבל תשלום גבוה במיוחד עבור הפרסום, כמו גם עבור פרסום חוזר, ורשאי היה גם להעביר את הצילום לעיתון אחר, ובלבד שלא יעשה זאת ביום הפרסום אלא למחרתו. לגרסתה, נהג המנוח להטביע על גב תמונותיו חותמת המעידה כי הוא שומר על זכויות היוצרים שלו בהן. הזמנת התמונה ע"י הנתבעים לא העבירה להם את זכות היוצרים בצילום אלא רק את הבלעדיות לפרסומו באותו יום. 5. התובעת פנתה אל הנתבעות 8 פעמים ואסרה עליהן את השימוש בצילומי המנוח ללא אישורה. הנתבעות מעולם לא טענו כי זכויות היוצרים בצילומים הן קניינן. לטענת התובעת המשיכו הנתבעות לפרסם את צילומי העתונות שצילם המנוח גם לאחר פטירתו. לגישתה, מהווה הפרסום ללא אישורה וללא תשלום עבור הפרסומים, הפרת זכויות יוצרים. 6. לגרסת התובעת, מתוך בדיקת התמונות ניתן להסיק כי לכל הפחות 72% מהתמונות שצילם המנוח ופורסמו אצל הנתבעים לא היו מוזמנות. החל משנת 1977 לא הזמינו הנתבעים תמונות מהמנוח ואילו בין השנים 1977-1970 רוב התמונות שפרסמה הנתבעת 4 לא היו מוזמנות. לטענתה, הפרו הנתבעות את דרישתה ואת זכויותיה. בית המשפט התבקש לפסוק סכום של 980,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום כל הפרה, בגין 49 הפרות זכויות יוצרים.   טענת התובעת בדבר עשיית עושר ולא במשפט (ס' 41,45, לכתב התביעה)- נזנחה.   תמצית טענות הנתבעות 7. הנתבעת 1 טענה כי אין אישיות משפטית בשמה, ולכן יש לדחות את התביעה כנגדה. עוד טענו הנתבעות כי התובעת לא הבחינה ביניהן ולא יחסה לכל אחת מהן איזה מההפרות הנטענות בכתב התביעה. טיעוניהן התייחסו במאוחד לטענות התובעת.   כטענה מקדמית טענו הנתבעות כי על חלק מהצילומים שפורסמו (שנים 96-99) חלה התיישנות (תמונות 27 28, 29, 30, 32, 33 ואח'). לגרסתן, פנתה אליהן התובעת לראשונה בשנת 1994 ולאחר מכן בשנת 2004 ובשנת 2006 אלא שהמכתב האחרון התייחס רק לתמונות בספר "עמוד ראשון" שהוצא לאור בשנת 1990, עת היה המנוח עדיין בחיים ולא בא בכל טענה להפרת זכויותיו או לדרישת תשלום בגין הפרסום בספר זה. למרות המכתבים שקטה התובעת על שמריה ולא הגישה תביעתה במשך שנים רבות, עובדה המלמדת, לשיטתן על ויתור ומחילה. לשיטת הנתבעות התישנה עילת התביעה בגין פרסום זה, כמו גם בגין הפרסום בספר "ואלה שנות 50 למדינת ישראל",אשר יצא לאור בשנת 98'. 8. עוד טענו הנתבעות לשיהוי בהגשת התביעה ביולי 2007 ולנזק הראייתי שנגרם להן בחלוף שנים כה רבות. כך למשל נטען כנגד פירסומים בעיתון "ירושלים", "תל אביב", "ידיעות אחרונות" ובאתר YNET"" בשנת 2000- שהתביעה בגינם הוגשה בסמוך לתום תקופת ההתיישנות. 9. לעניין דרישתה של התובעת שלא לפרסם את הצילומים לפני קבלת אישור ממנה, טענו הנתבעות כי מאחר ורכשו את התמונות, לא היתה מוטלת עליהם החובה לפנות אל התובעת לקבלת אישורה לפרסום. לגרסתן, הזמין ידיעות אחרונות בע"מ ורכש תמונות מאת המנוח (תמונות מס' 13, 14, 20, 22, 12, 15, 16, 18, 19, 21, 23). תמונות אלו מצויות בארכיון הנתבעות 3,4 ועל גבן נכתב כי הן מוזמנות. חותמת כזו שהוטבעה משמעה, לגרסת הנתבעות, כי התמונות נרכשו על ידי הנתבעת 3 ומעתה שייכות לה. עוד טענו הנתבעות כי בחלק מן המקרים המנוח עצמו העביר להן את תשלילי התמונות. בשל כך, טוענות הנתבעות כי הן רשאיות לעשות בתמונות ובתשלילים שימוש כרצונן. לשיטתן, ההזמנה, ומתן התמורה בצידה העבירו לידיהן לא רק את זכות השימוש החוזר, אלא גם את הזכות הקנינית, ושללו את זכות היוצרים של התובעת בתמונות אילו. (ס' 23,24 לכתב ההגנה). באשר לספר "שמעון פרס - על פני חיים רבים" נטען כי מפיקה של הנתבעת - מר אלי שיינברג, קבל מהתובעת אישור לפרסם את התמונות תמורת 150$. הוסיפו הנתבעות וטענו כי תמונה מס' 17 "צלי רשף בהפגנה נגד מלחמת לבנון השנייה", מעולם לא הופיעה אצל הנתבעת 3. לחלופין נטען כי גם אם הפרו הנתבעות זכויות יוצרים של התובעת, הדבר נעשה בתום לב, היות וההרשאה לפרסום ניתנה על ידי התובעת עצמה. 10. לשם הזהירות נטען כי הפרסום מוגן לפי ס' 2(1) 1 לחוק זכות יוצרים, 1911. וכי עומדות להם ההגנות בס' 2, 8 לחוק זכות יוצרים. 11. באשר לגובה הפיצוי טענו הנתבעות כי על פי סיכום ביניהן לבין התובעת, ככל שהינה זכאית לתשלום בגין פרסום חוזר, שיעורו, על פי המוסכם והמקובל בענף התקשורת לא יעלה על 500 ₪. לשיטתן, זכאי הצלם לתשלום מדורג בגין צילומיו שסכומו הולך ופוחת ככל שרב מספר הפרסומים, עד לפטור מתשלום, לאחר כ-3 פרסומים חוזרים. עוד נטען כי  התובעת לא הוכיחה כל נזק ואף לא את הסכום הנתבע על ידה.   לטענתן, סכום התביעה הינו מכפלת הפיצוי הסטטוטורי במספר ההפרות, אולם את הביטוי "כל הפרה" בס' 3א לפקודה זכות יוצרים יש לפרש כמתייחס לכל סוג של הפרה ולא למספרן.   תשובת התובעת לטענות הנתבעים 12. התובעת העלתה את התנגדותה להרחבת חזית ולטענות שלא נטענו ע"י הנתבעות בכתב הגנתן. כך לגבי הגבלת תשלום למספר הפרסומים וכך אף לגבי מתן רשות בלתי מוגבלת לשימוש בצילומי המנוח. באשר לטענת הנתבעת 3 כי רכשה את זכויות היוצרים בתמונות מהמנוח, השיבה התובעת כי לא נטען ולא הוצג הסכם בכתב, הנדרש עפ"י דין, להוכיח רכישה כזו. 13. התובעת הכחישה כי הרשתה כביכול לנתבעות 1,2 לעשות שימוש בתמונה בספר "שמעון פרס - על פני חיים רבים". לגרסתה, הרשתה למר אלי שיינברג לעשות שימוש בתמונה אחת מתוך שסברה כי פנה אליה כאדם פרטי, ולא כמפיק של הנתבעות. 14. בתשובה לטענת ההתיישנות נטען כי יש לדחותה בכל המקרים בהם טרם חלפו 7 שנים מיום הפרסום, ולהאריך את המועד, על פי החריגים בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958.(להלן: "חוק ההתיישנות") לגבי היתר. באשר לספרים, נטען כי הההפרה נמשכה לפחות עד לשנת 2007, עת חדלו הנתבעות מהוצאתם לאור. דיון 15. המסגרת הנורמטיבית לדיון, לאור הוראות המעבר בחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, היא חוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק"), ופקודת זכות יוצרים, 1924 (להלן: "הפקודה").   זכות יוצרים קמה מקום בו נולדה יצירה, כמפורט בחוק. על פי ס' 35 (1) לחוק, מהוים צילומים 'יצירה אומנותית'.   על היצירה להיות מקורית ויצירתית, שקיבלה ביטוי (בשונה מרעיון).באשר לצילומים: "צילומים שצולמו בידי אדם יקיימו כמעט תמיד את המקוריות המינימאלית הנדרשת על פי דיני זכות יוצרים, וזאת למרות שמדובר בפעולה טכנית שמנציחה דבר מן המציאות...יסוד זה קיים גם בצילומים פחות שאפתניים, כגון צילומים תיעודיים וחדשותיים, ואפילו אלה שצולמו בין רגע. די בכך שהצלם בחר, ולו באופן אימפולסיבי, את זווית הצילום, את רגע הצילום ואת נושאו". (טוני גרינמן, זכויות יוצרים, התשס"ד-2003, עמ' 97, 98). 16. ס' 5 לחוק קובע מיהו בעלה הראשון של יצירה: "(1) בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה בתנאי - (א)שאם היה זה פיתוח, צילום או תמונה והקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו על ידי אדם אחר והוכנו תמורת דבר ערך בהתאם לאותה הזמנה, הרי אם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האיש שהזמין את הקלישאה או את ההעתקה המקורית האחרת הבעל הראשון של זכות היוצרים..." 17. העברת זכות הבעלות ביצירה נקבעה בס' 5(2) לחוק: "יכול בעליה של זכות יוצרים ביצירה להעביר את זכותו , כולה או מקצתה, אם בדרך כלל או בהגבלות... ויכול הוא ליתן כל טובת הנאה בזכות ע"פ רישיון; ואולם כל העברה או נתינה כאלה לא יהיה כוחן יפה אלא אם נעשו בכתב ונחתמו ע"י בעל הזכות". על אף שבפסיקה ניכר ריכוך בדרישת הכתב, חזר המחוקק בחוק זכויות יוצרים החדש על דרישת הכתב. 18. פירושו של דבר כי זכות היוצרים בצילום יכולה להשלל מהצלם בקרות אחד משלשה: א. אם נערך הסכם בינו לבין אחר המעניק לאחרון את הזכות. ב. בהיות הצילום מוזמן, ובהעדר כל הסכם אחר, ובכפוף לתשלום בגינו- תוקנה הזכות למזמין. ג. על פי חלק מהדיעות בספרות עשוי גם ויתור על זכות היוצרים לשלול אותה מהיוצר. 19. העברת הזכות למזמין תמונה אינה נקיה מספקות וקשיים: "...המחבר של צילום הוא מי שהיה בעלים של הנגטיב בעת שנוצר. אולם, כאשר הוזמן הנגטיב על ידי אחר ובעד תמורה, שייכת זכות היוצרים בצילום למזמין...עניינו של מי שהזמין את הנגטיב הוא בתצלומים שיוכל להדפיס ממנו, ולאו דווקא בנגטיב, שאינו בעל ערך כשלעצמו...בצילום שנוצר שלא על פי הזמנה, אלא ביוזמת הצלם, נשארת זכות היוצרים בידי הצלם (או בידי בעל הנגטיב, אם הוא אדם אחר)...יש לשים לב לכך, שהסעיף הנדון קובע, כי זכות היוצרים בצילום תהא של המזמין בעד ערך, רק אם הנגטיב או ההעתקה המקורית נעשה על פי הזמנתו. על כן, אם אדם מזמין הדפס של צילום, אך לא את הנגטיב, הזכות תהיה של הצלם או של האדם בעל הנגטיב, ולא של המזמין. הואיל ובעת הזמנת צילומים ממעטים הצדדים לערוך ביניהם חוזים בכתב, מתעוררת לעיתים קרובות שאלה עובדתית באשר למהות ההזמנה. פעמים רבות מתברר, כי ציפיות הצדדים בעניין זה לא היו זהות... בהעדר הסכם מפורש בין הצדדים יש לפנות לדיני החוזים הרגילים לצורך השלמת החוזה... כאשר מוזמנים צילומים למטרות מסחריות, קיימת סבירות גבוהה יותר, כי אומד דעתם של הצדדים ואף הנוהג תומכים בפרשנות לפיה, בהעדר התניה אחרת, הבעלות בנגטיב - וכפועל יוצא מכך גם זכות היוצרים בצילום - נותרה בידי הצלם. המזמין יהיה בעל רישיון לשימוש שבגינו הוזמנו הצילומים. אם יבקש להפיק עותקים נוספים של הצילום לצורך שימוש נוסף, יהא עליו לפנות לצלם." (טוני גרינמן, ר' לעיל, בעמ' 253, 254). 20. הנתבעות טענו כי הזכויות בצילומים המוזמנים הן שלהן, וכי התובעת לא הוכיחה איזה מבין הצילומים היה מוזמן ואיזה צולם ביוזמת המנוח. אינני מקבלת את הטענה: בין המנוח לבין הנתבעות לא נערך כל הסכם כתוב. על חלק מהתמונות המקוריות שהוצאו מהארכיון והוצגו, נמצא כי המנוח הטביע בגבן חותמת המעידה במפורש כי זכות היוצרים בהן שמורה לו. 21. מתוך העדויות (ר' למשל עדותו של מר כפיר מטעם הנתבעות מיום 9/7/09, עמ/ 72, שורה 6) עלה כי התשלום למנוח ניתן על פי דרישתו, לאחר פרסום הצילום, בין אם היה מוזמן ובין אם לאו וכי תמונות שלא פורסמו- לא שולם עבורן. פירושו, כי יתכנו מקרים בהם הזמינו הנתבעות צילום אך לא פרסמוהו, ואף לא שילמו עבורו. לשון אחר, עובדת היות תמונה מוזמנת, לא הבטיחה בהכרח את פרסומה באותה עת, מכאן שגם אלמנט התמורה איננו מוכח- ובלעדיו לא יכולה טענת הבעלות בזכות היוצרים בתמונה מוזמנת להתקבל. 22. זאת ועוד, בתצהירו של מר דימון שחר, מי שהיה מנהל הארכיון אצל הנתבעת 3 נכתב: "התשלום היה נקבע עפ"י מספר הפרסומים. פירוש הדבר שפרסום ראשון היה מזכה את הצלם במאה אחוזים מהמחיר שנקבע ע"י אגודת העתונאים. הפרסום השני היה מזכה את הצלם בכמה עשרות אחוזים מהמחיר המקורי..."וכן הלאה. 23. בס' 6, 7 לתצהיר צבי קסלר, כתב ראש מערכת "ידיעות אחרונות" בירושלים בעת הרלוונטית, נמצאה תמיכה לגרסת התובעת. כך גם בעדותו: "ש. האם היית נוהג להזמין תצלומים מרחמים? ת. כן. ש. זו היתה שיטת העבודה איתו? ת. אחת משיטות העבודה. מפני שקבלנו את הצילומים שלו לא רק באמצעות הזמנה, אלא גם הוא הציע צילומים שהוא שלח. ... ש. כלומר שילמו לו פעמיים? פעם אחת בזמן ההזמנה ופעם אחת שנייה בזמן הפרסום? ת. והיה וכן פרסמו את הצילום כשהוא הוזמן. ופרסמו אותו אח"כ בשנית - גם היה צריך לשלם פעם נוספת. כך שלא משנה אם פרסמו את זה בפעם הראשונה או לא. העיתון קונה את הזכות לפעם הראשונה. ... ש. תסכים איתי שככל שעשו שימוש תכוף יותר באותו תצלום, המחיר היה יורד, עד שבפרסום השלישי לדוגמא, לא שילמו יותר כלל? ת. לא. אין מצב של 0 תשלום. יש כאן וויכוח מהותי. זו גם הסיבה שהצלמים בירושלים התארגנו באגודת העיתונאים. העיתון ניסה מידי פעם להחתים את הצלמים על נייר שלפיו: צילום ראשון - תשלום מלא. פרסום שני, שלישי, רביעי וחמישי 50% (והעיתון אומר לי היום שזה לא נכון מה שאני אומר) ובפעם השישית והלאה - חינם. זו היתה דרישתו של העיתון. הצלמים סרבו לחתום על זה. ש. האם בפרקטיקה הנהוגה היה מקובל שמהפרסום השלישי והרביעי, התשלום היה נמוך עד מינימום? ת. אני אמרתי שלא. אלא מהפרסום השני ואילך התשלום הוא 50%. לפי מיטב זכרוני, העיתון הסכים מיוזמתו עד הפרסום החמישי. אבל יש חילוקי דעות לגבי הפרסום השישי ואילך. צריך לקחת בחשבון שאני מדבר על משהו לפני 30 שנה."   24. ב"כ הנתבעות,עו"ד יצחקי, הבהיר אף הוא (עמ' 42 לפרוטוקול יום 31/3/09): "על מנת להסיר ספר אני מצהיר כי איננו שוללים את זכותה של התובעת לקבל תשלום של 50% בכל עת שמתפרסם פרסום חוזר של תצלום מצילומי המנוח, ואיננו מתכחשים לעובדה שאם מדובר בתצלום שהיה בארכיון שלנו, לא פורסם בזמנו ומפורסם עתה פרסום ראשון, התובעת זכאית ל - 100%". 25. מר דימון שחר מטעם הנתבעות הסביר כיצד התנהלה שיטת העבודה מול הצלמים: "ככלל, האישורים שניתנו על ידי הארכיון לצלמים שעבדו עם העיתון כפרי לנסרים היה אישור בלתי מוגבל להשתמש בתמונה, בכפוף לתשלום עבור שימוש ראשון, שני ושלישי, כאשר התשלום הלך ופחת עם כל פרסום. כך היה הנוהג עם כל הצלמים שהעיתון עבד עימם, ועל כן כל תמונה שפורסמה זכתה לרישום בגבה של תאריך, המהווה אינדיקציה לכך שהתמונה פורסמה בעיתון, בצירוף רישום מספר העמוד בעיתון והחלק בעיתון שבו פורסמה התמונה. עם זאת אינני פוסל העובדה כי יתכן ומתוך אלפי התמונות בארכיון העיתון, נשמט לעיתים הרישום ונעדרו אינדיקציות אחרות" (ס' 4.1, 4.2 לתצהירו). כך גם העיד מר כפיר, המשנה למנכ"ל קבוצת ידיעות אחרונות: "...חובת התשלום על התמונות היתה בגין ההופעה הראשונה והשנייה. ומעבר לכך לא היתה חובת תשלום. ... ש. בתשובה לשאלת בימ"ש אמרת שהתשלום לצלמים הוא עבור 2 צילומים. מר דימון שחר שנתן תצהיר אומר שהיו 3 פרסומים ולפעמים אפילו 4. איך אתה מגיב לטענתו של מר דימון? אני מקריא. מה לא נכון?... ת. יכול להיות שבידיעות אחרונות ואני מדבר בין השנים 1994 ואחרי, כי אני לא הייתי בידיעות אחרונות, אני העדתי מידיעה אישית שלי וההסכמים עם הצלמים העצמאיים משנת 65' ועד 94' שהגעתי לידיעות אחרונות. ההסכמים והתעריפים היו מוסכמים ודובר על תשלום בגין הופעה ראשונה ושנייה ומעבר לזה אין תשלום. כל ראש עיתון או מדור יכול להחליט ולהיטיב עם צלם זה או אחר".  מכל העדויות עלה התשלום בגין הפרסום החוזר. אם הועברה זכות היוצרים בצילום המוזמן לידי הנתבעות, מדוע היה עליהן לשלם בגין הפרסומים החוזרים??? חרף אי האחידות בעדויות בדבר שיעור התשלום ואופן הפחתתו עפ"י מספר הפרסומים, ניתן לקבוע בוודאות כי התמורה לא הייתה חד פעמית וכי ניתנה עבור השימוש בזכות היוצרים של הצלם, ברשותו. 26. הנתבעות קיבלו במהלך השנים מספר פניות מהתובעת ובא כוחה בהן דרשה כי לא יעשה שימוש בצילומי המנוח אלא לאחר קבלת רשותה. אילו הועברו לבא כוחן, אשר הלין על הקושי במיון ובקבלת הרשות המוקדמת מאת התובעת כפי שדרשה. מעולם לא נטען על ידו כי הנתבעות הן בעלות זכויות היוצרים בתמונות או בחלק מהן ואינן זקוקות לרשותה. 27. כסיכום ביניים הנני קובעת כי בדיבור "מוזמן" לא התכוונו הצדדים למוזמן במובן החוק, אלא לכך שהתעריף ששולם עם הפרסום היה גבוה יותר, בכפוף לאי פרסום מקביל בעתון אחר באותו יום. עוד הנני קובעת כי לא תמיד נתמלאה, בהכרח דרישת התמורה שבלעדיה לא יכולה זכות היוצרים בתמונה מוזמנת לעבור למזמין. זאת, בצירוף העובדה שהמנוח דאג לשמר באופן מפורש את זכויות היוצרים שלו בצילומיו מביאים, כולם למסקנה כי טענת הנתבעות שזכויות היוצרים בהן שייכות לאחרונות- נדחית. 28. כך גם באשר למונח "בלעדיות" שהמנוח השתמש בו והנתבעות פירשוהו כמעביר את זכות היוצרים בציום ה"בלעדי". הבהיר העד דימון שחר (ס' 4.9 - 4.12 לתצהירו): "לעיתים, היתה המערכת מזמינה מצלם כזה או אחר "הזמנות מיוחדות". תנאי התשלום עבור תמונה מוזמנת היה נקבע על ידי המזמין ובתאום עם הצלם. במידה והצלם היה מבקש תשלום עבור ההזמנה, הייתי יוצר קשר עם רכז הכתבים או עורך העמוד של המדור ומברר האם הרישום "הזמנה" אמיתי ונכון. ידוע לי ככלל שהצלמים שעבדו עם העיתון לא היו מורשים להעביר תמונות זהות ו/או מאותו ארוע לעיתונים אחרים... במידה והיתה דרישה/ הוראה להעביר תמונות מהארכיון לגורמים אחרים (כגון מערכת "במחנה", "דבר", "הארץ") היינו דואגים לציין בפני אותם מערכות שהם חייבים לפרסם את שמו של הצלם, ולדאוג לתשלום עבור הפרסום ולציין "באדיבות ידיעות אחרונות". 29. הנני סבורה כי הראיות מצביעות על כך שהצדדים התכוונו למתן רישיון שימוש: "משעה שמי מהעיתונים היה בוחר לפרסם תמונה של רחמים הוא היה משלם לו עבור השימוש בה כשלגובה התשלום היו מספר פרמטרים. כך למשל אם לרחמים היתה בלעדיות בתמונה, אם התמונה פורסמה בעמ' הראשון של העיתון או בשער אחד המוספים ולמיטב זכרוני גם עבור תמונות שצילם בשטחי יו"ש, היה רחמים מקבל תשלום גבוה יותר עבור השימוש. אם מי מהעיתונים היה משתמש בתמונה פעם נוספת, היה רחמים מקבל תשלום נוסף עבור השימוש הנוסף...רחמים היה מקבל תשלום עבור התמונות שפורסמו בפועל... בחייו של רחמים, לא היה על העיתון לבקש רשות ממנו לעשות שימוש בתמונות. רחמים היה מגיש חשבונית לאחר הפרסום ומקבל תשלום עבור השימוש". [ההדגשה במקור].... (ס' 12-14, 16, 18 לתצהיר התובעת). תימוכין לכך ניתן למצוא גם בעדויות הנתבעים: "ראשית לא היינו אמורים לבקש את רשות התובעת. זכותינו היתה לפרסם תמונות של ישראלי שעמדו לרשותינו בארכיון וזאת מכוח ההסכמים או הנהלים שהיו בינינו לבין ישראלי. כל תמונה שהובאה לרשותנו ופורסמה מר ישראלי הגיש בגינה חשבון" (עדות מר כפיר, עמ' 68). 29. במשך כל ימי חייו הרשה המנוח לנתבעות להשתמש בצילומים שהיו ברשותן, וגבה לאחר מכן את התשלום המגיע לו מהן. משנפטר, והתובעת קיבלה את צו הירושה הקובע כי היא יורשתו, פנתה בו ביום, באמצעות בא כוחה אל הנתבעות. כך תצהירה: "עם פטירתו של רחמים פג כל נוהג שהיה לו עם ידיעות אחרונות וכדי לחדד זאת, לאחר השלושים ולאחר שהתקבל צו ירושה לפיו הייתי ליורשת של רחמים, פניתי באמצעות עו"ד יונתן כהן למערכת העיתונים, בהם לידיעות, והוריתי להם שלא לעשות שימוש בתמונותיו של רחמים בלא שאאשר זאת מראש ובכתב". כך עדותה: ש. תסכימי איתי שדרך העבודה של רחמים מול ידיעות היתה מקובלת עלייך? ת. זה היה המקצוע שלו. ש. ז"א ששום דבר לא השתנה מאז פטירתו? ת. אתה טועה. אני הפכתי להיות היורשת של התמונות של רחמים. ואני לא רציתי להמשיך בצורה כזאת. ... ש. אז מה רצית שהעיתונים יעשו כדי להשתמש בתמונות? ת. שיודיעו לי מראש ובכתב שהם מתכוונים לפרסם תמונות. מכיוון שאינני שולטת היטב בעברית, ומדובר ברכוש שלי". וכך גם הראיות: מכתבו הראשון של ב"כ תובעת נושא את התאריך 2.1.94 (נספח ד' לתצהירה) ונכתב בו כדלקמן "....בארבעת השנים האחרונות מאז תחילת 1990 פורסמו תמונות רבות של רחמים בעיתון ידיעות אחרונות, בדרך כלל בעקבות אירוע אקטואלי שצולם על ידו. מפאת בעיות בריאות שנמשכו זמן רב רחמים לא פנה לדרוש תשלום שכר עבור התמונות שפורסמו בעתון בתקופה הנ"ל. עכשיו, לאחר פטירתו אלמנתו מבקשת לקבל פירוט של כל התמונות שפורסמו מיום 1.1.90 ועד שנאלץ להפסיק לעבוד בסוף שנת 1992, יחד עם דיווח על הסכום ששולם לו עבור כל תמונה ותמונה. ...מרשתי מודעת לכך כי הבדיקה המתבקשת על ידה מטילה מעמסה מסוימת על מערכת העיתון אך מובן מאליו כי רחמים היה זכאי לקבל שכרו בעד התמונות... בנוסף על האמור לעיל מרשתי ביקשה ממני להודיע כי היא מסכימה כי העתון יפרסם תמונות שצולמו על ידי רחמים רק באישור מיוחד ממנה שינתן מראש ובכתב..." 30. בתגובה לכך נתקבל סירובו של ב"כ הנתבעות (נספח ה') לדרישת המיון בזו הלשון: "לא יתכן לנקוט בדרך של השלכת חכה, אין לעתון אפשרות לערוך בדיקה מן הסוג המבוקש משנת 1990. מאידך אם יש צילום כלשהו שניתנה זכות לפרסמו אך טרם שולם עבורו, מוזמנת מרשתך להצביע על כך ודרישתה תכובד". כבר הזכרתי כי ב"כ הנתבעות לא טען במכתביו כנגד התובעת כי אין לה זכויות בצילומים ו/או כי מרשותיו אינן זקוקות לאישור הפרסום. לגבי דידי, במועד זה בוטל הרישיון, בוטלה הרשות, ושונה הנוהג. 31. לכאורה, מעת זו, כל פרסום שנעשה ע"י הנתבעות מבלי שקיבלו את רשות התובעת לכך- הרי זו הפרת זכותה הכלכלית של התובעת בצילום שפורסם. (יובהר כי הזכות המוסרית בהם לא נתבעה). התיישנות 32. ככלל, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדת עילת התובענה, כאמור בס' 6 לחוק ההתיישנות תשי"ח- 1958. הנתבעות טענו כי יש למנות את מרוץ ההתיישנות ממועד פרסומם של כל צילום תמונה או ספר. כך למשל, טוענות הן כנגד התמונות בספר "ואלה שנות 50 למדינת ישראל" שיצא לאור בשנת 1998, תצלומים מעיתון "ירושלים" שהתפרסמו בשנים 96-99, צילומים מעיתון "ידיעות אחרונות" שהתפרסמו אף הם באותן שנים - 8-11 שנים לפני הגשת התביעה. סך כל הפרסומים שלגביהן התיישנה זכות התביעה, אליבא דנתבעות- 21 צילומים. עוד טענו הנתבעות לשיהוי, ויתור ומחילה בגין 16 תצלומים נוספים שפורסמו בעיתון "ירושלים", עיתון "ידיעות אחרונות" עיתון "תל אביב" ובספר "עמוד ראשון". 33. התובעת טענה כי נעלם מעיניה קיומם של הפרסומים, למעט אלה שבגינם פנתה לנתבעות בשנת 2001. לטענתה, אין היא מסוגלת לעקוב אחר העיתונים הרבים המוצאים ע"י הנתבעות ("ידיעות אחרונות", "כלכליסט" קבוצה של כ-14 מקומונים, עיתונים בשפה הרוסית, עיתונים לגברים, נשים וילדים, אתרי אינטרנט, הוצאת "משכל" ועוד). וכי נדרש מאמץ כביר (שנה תמימה של חיפוש) על מנת לאתר את כל ההפרות נושא התביעה. מכיוון שכך, טוענת התובעת כי לא ידעה ולא יכולה הייתה לדעת על כל הפרסומים בזמן אמת, גם לו הייתה שוקדת שקידה סבירה על החיפוש. עוד נטען על ידה כי הנתבעות הודו בקיומה של זכות התובעת, בפגישה שהתקיימה בשנת 2001, ובכך האריכו את תקופת ההתיישנות. התובעת הגישה לבית המשפט שתי תביעות. בס' 27 לסיכומי התשובה נכתב על ידי בא כוחה כי "החיפוש שארך שנה (עמ' 40 שורה 21 לפרו') הוא שהביא להגשת 2 כתבי תביעה. הראשון ביום 4.2.07, על מנת למנוע מכמה מהתמונות שנמצאו כבר מלהתיישן והשני ב- 16.7.07 לאחר שאותרו ההפרות." 34. בס' 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 נקבע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". 35. על תובע, המבקש להסתמך על סעיף 8 לחוק, להראות שהעובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו ממנו, מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא היה בידו למנוע אותן (ר' גם: ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד בע"מ ואח' פ"ד מה (5) 365, 372; ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב פ"ד נב(1) 857, 863).   36. בס' 167 לסיכומיה, מודה התובעת כי חלה התיישנות על חלק מההפרות. (תמונות שצוינו בס' 113, 117, 178, 216, 241 וס' 247 לתצהירה של ענת, בתו של המנוח). הנני מקבלת את טענת הנתבעות כי יש למנות את מירוץ ההתיישנות לגבי כל תצלום, מיום פרסומו. ולגבי ספר- מיום הוצאתו לאור (ר' ס' 1(2)(א) לחוק). לעניין זה אינני מקבלת את טענת התובעת כי נבצר ממנה לעקוב אחר הפרסומים, לנוכח ההיקף הגדול של עיתוני ופרסומי הנתבעות. יש לזכור כי בשנת 1994 עסקינן, וכי הפרסומים שהתיישנה עילת התביעה בגינם לא פורסמו באתרי האינטרנט (שטרם נולדו) אלא במספר מצומצם של עיתונים. כשם שיכול היה המנוח לעקוב אחר הפרסומים עד יום פטירתו, לא הייתה מניעה שהתובעת תעשה כן, לאחר מכן. 37. החל משנת 1994 הייתה התובעת מיוצגת והייתה מודעת לפרסומים שנעשו שלא על דעתה. בשנת 2001 כתבה בתה מכתב דרישה המתייחס לפרסומים משנת 1993-2001(נספח ג'5 לסיכומי הנתבעות): "...כאמור, לא שילמתם ולא ביקשתם רשות זכות יוצרים מאז שאבי נפטר, למרות שבשנת 1994 (חודש לאחר שנת פטירתו), שלחנו למערכת העתון מכתב רשום ופקס מעורך דיננו עו"ד יונתן כהן (ראה העתק), כי עליכם לבקש מאיתנו זכות פרסום והצעת מחיר עבור כל תמונה. לכן, לאחר התייעצות וחישוב בשכר הכולל המגיע עבור שימוש בתמונות אלו במשך 8 שנים, אנו דורשים 100,000 ₪.." בעדותה נשאלה והשיבה התובעת: "ש. את ידעת שיש פרסום ב שנת - 94? ת. כן. ש. בשנת 94' את לא דרשת לקבל כסף, את ביקשת רק לקבל פירוט? ת. הכי חשוב בשבילי היה גם כן לבקש שבעתיד העיתון יהיה איתי בקשר ויעדכן אותי מראש על פרסומים של התצלומים. זה היה הכי חשוב לי. ש. ומה לגבי התשלום? ת. גם אותו אני ביקשתי. ש. ואיפה זה כתוב במכתב? ת. אני מפנה לס' 6. ... ש. האם זו התשובה שנשלחה? (ת/6) ת. כן. ש. תסכימי איתי שלא הגשת לידיעות שום דרישה בעקבות המכתב? ת. ביקשתי מהם שהם יעקבו אחרי התמונות שהיו. לא יכולתי להגיש פירוט וחשבונית בעצמי. זו היתה גם תקופה קשה מאד בשבילי, הייתי אלמנה, הייתי צריכה לגדל שני ילדים, לא היה לי קל. ... ש. בתך אומרת בתצהירה. סעיף 4. היא טוענת שהחלה לעקוב אחרי הפרסומים, מיד לאחר פטירתו של אביה בשנת 93'. בשנת 94' פניתם לידיעות אחרונות. ועו"ד מוזר אמר לכם: תציגו לי דרישות ספציפיות. אז מדוע לא עשיתם דבר משנת 94'? ת. לי יש את הזכות לבקש מידיעות אחרונות שיודיעו לי מראש, ושאני אתן את הסכמתי וגם אקבע את הסכום. זה היה מורכב. העיתון משתמש ברכוש שלי, וזכותי כיורשת לדרוש את זה לאחר פטירתו של בעלי. ש. אני מציג לך מכתב משנת 96 (ת/7). במכתב זה חוזר עורך דינך על מכתבו משנת 94'. והפלא ופלא: לאחר שנתיים שדבר לא נעשה, מלבד זאת שבתך עקבה, עורך דינך כותב: מצ"ב שני צילומים שפורסמו ולא שולם בגינם. כלומר, את ידעת בדיוק על איזה תמונות לא שילמו, למה לא הגשת דרישת תשלום? ת. מכיוון שאני ביקשתי, כמו במכתב הראשון, שיכבדו את הבקשה שלי לא לפרסם בלי להודיע לי מראש ולהיות איתי בקשר. ולכן גם דרשתי את הפיצוי בגין ההפרה. ... ש. זה נכון שבשנת 94' בתך דפדפה בעיתון זמנים מודרניים וראתה תצלום של פנינה רוזנבלום שצילם בעלך המנוח? ת. נכון." 38. בתה של התובעת, ענת ישראלי העידה: "ש. בחקירת אימך הציגו לה מסמכים שהיא כתבה לידיעות אחרונות, וגם תשובה של ידיעות אחרונות, שאומרים לכם שלא יכולים לעשות טכנית את מה שאתם מבקשים. למה לא יכולתם להמשיך להפעיל את הנוהל שאביך הפעיל כשהוא היה בחיים? ת. אני לא ידעתי שהתמונות מתפרסמות. אמא שלי ביקשה שאם יודעים שהולכים לפרסם - שיודיעו לה מראש. לי לקח שנה שלמה לאתר את כל ההפרות. וסביר להניח שיש עוד הפרות רבות. ש. אבל אמרו לכם: אנחנו לא יכולים, לא יכולים לדעת מראש, לא יכולים לבקש מראש. הלוא כשהגשתם חשבונית - קבלתם תשלום. ת. לי יש העבודה שלי, החיים שלי, אני לא אשב כל היום, אפתח עיתונים ואחפש הפרות. אני לא מכירה היטב את כל הארכיון של אבי..." 39. ראינו כי גם אם לא היה עניין הפרסומים בראש מעייניהן של התובעת ובתה, בהחלט עמד הנושא על סדר יומן: "אני כשנכנסתי לתמונה בתחילת 2001, אני לא רציתי בשיחה שלי עם התובעת להגיע לשיקולים וטיעונים משפטיים כאלו ואחרים. אני כן רציתי גם לפנים משורת הדין לפתור את הבעיה בכסף והצעתי לה ואמרתי לה שנהיה מוכנים להתחשב. וניסיתי להגיע, עד שבסוף השיחה הבנתי כי המטרה היא לא לפתור אלא למצוא הפרות הסכם שבגינן אפשר לקבל סכומים גדולים. למרות שאיני חושב שיש הפרה כזאת, למרות הכל עשיתי את המאמץ. אבל במהלך השיחה גם היא וגם בתה אם אינני טועה, איימו עלי כי בתביעה משפטית הם יקבלו יותר כסף וניתקו מגע." (כפיר, עמ' 69 לפרו'). הנני דוחה את טענת התובעת כי יש להחיל לגביה את האמור בס' 8 לעיל לחוק ההתיישנות. הודאה בזכות 40. ס' 9 לחוק ההתיישנות, קובע כי: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה;ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". אינני מקבלת את טענת התובעת כי הנתבעות הודו בזכותה. לעניין זה מפנה התובעת לשיחה שנערכה בין מר כפיר יעקב לבין בתה של התובעת בנובמבר 2001, שהוקלטה ע"י התובעת (נספח י לתצהיר ענת ישראלי). בשיחה זו באה הבת בטענות כלפי מר כפיר מנהל הנתבעות. האחרון הודה כי לא שולמו לתובעת כספים לאחר פטירת בעלה ז"ל, "העובדה שלא שילמנו כי באמת לא התכוונו לזה. ידיעות אחרונות לא מתכוון לא לשלם. כי לא הוגש חשבון וזה טעות, אף אחד לא רצה לעבוד פה, אף אחד לא יודע להסדיר את הפרסום, כן? את צודקת ופה אני ממש, נותר לי זה רק להתנצל וגם אם צריך לפצות את השאלה הזאת, זה קרה שהיא כבר זמן..ולא ניתנה קרדיט וזה בעיני מספיק חמור. ענת: וזה קורה המון בעיתונים שלכם. יעקב: אני מסכים איתך..אישי, אני אגיד לך את כל הדברים על ה, בצורה הכי גלויה והכי כנה...כי אנחנו נוהגים ככה. לכן אני, אני חושב שיש לנו בעיה, לנו, מה שאני מרגיש אחת, שבאמת לא שילמנו, זה בעיה, אני הייתי קורא לזה טכנית, טכנית כי לא הוגש חשבון, זאת אומרת, אם היורשים היו מגישים חשבון, אין לי ספק שהיינו משלמים על פי התעריפים הקיימים..." (עמ' 4 לתמליל השיחה). 41. בע"א 1017/91 פסח משה ו-51 אח' נ' הכפר הירוק, , תק-על  96(2), 243, וברע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון, , תק-על 2005(3), 2111, קבע בית המשפט כי צורתו של המסמך המכיל לכאורה את ההודאה צריכה להעיד על היותו כזה וכי תוכנו צריך ללמד במפורש על הודאה בקיום הזכות הנתבעת בבית המשפט:"...לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות. " אינני סבורה כי השיחה, שהוקלטה ללא ידיעת המשוחח, בה התנצל על ה"טעות הטכנית", יכולה להוות הודאה בזכות התובעת לפיצוי סטטוטורי בגין הפרת זכויות יוצרים. שיהוי 42. הלכה היא כי רק במקרים נדירים יזקק בית המשפט לטענה זו: " טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעל-דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות, והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם. קבלת טענת השיהוי בתוך תקופת ההתיישנות עלולה להמריץ תובע להגיש את תביעתו לערכאות ולהרתיעו מחיפוש אחר פתרונות חלופיים למחלוקת מחוץ לערכאות המשפט. מבחינה זו היא עשויה לעמוד בסתירה לאינטרס הציבורי המבקש לקדם פנייה לנתיבים חלופיים לפתרון סכסוכים. קבלת טענת שיהוי משפיעה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים למחלוקת והיא חוסמת את דרכם להוכיח את זכותם לסעד משפטי על פגיעה בזכויותיהם, ובכלל זה פגיעה בזכויות יסוד מהותיות. נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים". (עא 99 / 6805 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים נז (5) 433, עמוד 445-446). אינני מקבלת את טענת השיהוי  שנטענה ע"י הנתבעות. 43. התביעות (מדובר בשתי תובענות שהבירור בהן אוחד) הוגשו ביום 16/7/07 וביום 4/2/07. מכיוון שכך הנני קובעת כי כל פרסום מפר שקדם ליום 15/7/2000, 3/2/2000 (בהתאמה)- עילת התביעה בגינו התיישנה. 44. הצדדים הרבו לעסוק בשאלה מה היה אופן התשלום למנוח, האם שילמו הנתבעות עבור פרסומים חוזרים, וכמה. לצורך כך נבחנה ביסודיות השאלה אילו מבין הצילומים היו מוזמנים ואילו הגיעו לארכיון הנתבעות ביוזמת המנוח. משמצאתי לעיל, כי במערכת היחסים בין הצדדים לא הוקנתה הזכות הכלכלית לנתבעות, איני מוצאת חשיבות קרדינלית במיון וסיווג כל צילום ותמונה, האם הוזמנו אם לאו, שכן הבעלות בזכויות נותרה בידי הצלם ומעת פטירתו- לתובעת.   הנני מקבלת את טענת התובעת כי לגבי אותם פרסומים שנעשו ב 7 השנים שלפני הגשת התובענות, הפרו הנתבעות את זכותה ועשו שימוש ביצירות המנוח ללא רשותה. 45. הנתבעות טענו בשפה רפה כי הפרסום מוגן לפי ס' 2(1) 1 לחוק זכות יוצרים, 1911. וכי עומדות להם ההגנות בס' 2, 8 לחוק זכות יוצרים. ס' 2(1) לחוק קובע: "רואים זכות יוצרים ביצירה כאילו הופרה ע"י אדם אם שלא בהסכמת בעל זכות היוצרים הוא עושה מעשה שהזכות היחידה לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות היוצרים: בתנאי שהמעשים דלקמן לא יהא בהם משום הפרת זכות יוצרים: בס' 2(1)(1) נקבעו החריגים: "כל טיפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, או תמצית עיתונאית"; הנתבעות לא  עמדו בנטל המוטל עליהן להוכיח ההוגנות ו/או קיומה של מי מהחלופות דלעיל וטענתן נדחית. 46. באשר להגנה הקבועה בס' 8 לחוק: "אם הוגש משפט מחמת הפרת זכות יוצרים ביצירה, והנתבע טוען שלא ידע מדבר קיומה של זכות יוצרים ביצירה, לא יהא התובע זכאי לכל תרופה משפטית, פרט לקבלת צו מניעה או צו איסור לגבי ההפרה, אם הוכיח הנתבע שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה".- הוכח כי בנסיבות הענין- יסודותיה אינם מתקימים. גובה הפיצוי 47. בס' 3א לפקודה נקבע: "פיצוים ללא הוכחת נזק לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 ₪ ולא יעלה על 20,000 ₪;... 48. "בקביעת גובה הפיצוי בתחום הסכומים הקבועים בחוק, ישקול בית המשפט מספר שיקולים, לאור מטרותיו של הפיצוי...בין היצר יישקלו עוצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות, סוג היצירה, אשמו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר". (עו"ד טוני גרינמן, זכויות יוצרים מעידן הדפוס אל העידן הדיגיטלי,(2003), עמ' 486). ב"כ התובעת טען כי ההפרות היו חמורות ונמשכו על פני שנים, על אף 8 פניות בהן אסרה התובעת את השימוש בתמונות ללא רשותה. ב"כ התובעת עתר כי בית המשפט יפסוק סכום של 980,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום כל הפרה, בגין 49 הפרות זכויות יוצרים. 49. "זכות יוצרים היא זכות קניינית והפרתה פוגעת בקניינו של בעל הזכות. ביצוע ללא הרשאה של מעשה שיוחד לבעל זכות היוצרים יהיה בגדר הפרת זכות יוצרים, בין שנעשתה בכוונה ובין שנעשתה בלא כוונה". (טוני גרינמן, שם, עמ' 341). 50. התרשמתי כי הפרסומים נבעו מ"טעויות טכניות" כפי שכונו על ידי המשנה למנכל הנתבעות שנתן הוראה שלא לפרסם את צילומי המנוח. מעת שניתנה הוראתו זו "זלגו" מהארכיון מספר תמונות ופרסומים, שהנתבעות היו אמורות למנען אך לא עמדו בפרץ. 51. באשר למספר ההפרות, אינני מקבלת את טענת הנתבעות כי יש להתייחס לכל ההפרות כמקשה אחת. התמונות השונות פורסמו בעיתונים שונים, ובזמנים שונים. לגבי דידי, כל אחד מהפרסומים שנעשו שלא ברשות התובעת, מהווה הפרה של זכויותיה. 52. "בקביעת גובה הפיצוי בתחום הסכומים הקבועים בחוק, ישקולת בית המשפט מספר שיקולים, לאור מטרותיו של הפיצוי שפורטו לעיל. בין היתר , ישקלו עצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות, סוג היצתירה, אשמו של המפר, אופיו וגושלו של העסק המפר. בית המשפט ישתדל שלא להתלש לגמרי מנזקו המשוער של התובע. אם נוהג התובע להעניק רשיונות שימוש ביצירה, יש להביא בחשבון את המחיר הרגיל לרשיון כזה. אולם, אם הוענקו בעבר רשיונות לנתבע נאת התובע, ונמצא הנתבע מפר במתכוון את זכות היוצרים של התובע, יגבר השיקול ההרתעתי ויפסקו פיצויים גבוהים יותר. הוא הדין, כאשר התנהגותו של הנתבע פסולה או נגוע בחוסר תום לב, וכאשר הנתבע חוזר פעם שנייה על מעשה ההפרה." (טוני גרינמן, שם, עמ' 486). 53. מספר ההפרות בגינן הוגשה התביעה הוא 49, המתפרשות על פני שנים רבות. מתוכן, התיישנה עילת התביעה כנגד 21. (פירוטן בס' ג 1.1 לסיכומי הנתבעות). בגין פרסום אחד (הספר "שמעון פרס- חיים אחרים") קיבלה התובעת תשלום, ובעניין זה נדחית תביעתה. הואיל ולבית המשפט אין סמכות, למיטב הבנתי, לפסוק סכום הנמוך מ 10,000 ₪ בגין כל הפרה, (בחוק החדש בוטל סכום המינימום) ומתוך הנימוקים שהועלו לעיל אין, לטעמי, כל הנמקה להעמדתו על סכום הגבוה מכך, הנני קובעת כי בגין ההפרות שנותרו תשלמנה הנתבעות, ביחד ולחוד, סכום של 270,000 ₪ כשהם צמודים ונושאי ריבית מיום הגשת התביעה ואילך. בנוסף, תשלמנה הנתבעות לתובעת שליש מהוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 27,000 ₪ בצירוף מע"מ. עיתונותזכויות יוצרים (הפרת)