קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה של בנק המזרחי נגד לקוח: בפניי תביעה שהוגשה על ידי התובע בנק מזרחי טפחות בע"מ כנגד הנתבעים לתשלום יתרת הלוואה שלא סולקה, בסכום של 231,099 ₪. הנתבעים הגישו בקשה לרשות להתגונן, במסגרת הבקשה העלו טענת התיישנות. התקיים דיון הוכחות במסגרתו העידו, מטעם התובע, הגב' ויקטוריה אהרון, מר יחיאל פרץ, ומר אלימלך הופמן, ומטעם הנתבעים הנתבעת מס' 2. אין מחלוקת שהתובענה הוגשה ביום 24.5.07. אין מחלוקת שההלוואה נשוא הדיון ניתנה ביום 1.10.1998, בסכום של 100,000 ₪ על פי הסכם נספח ג' לכתב התביעה, וכי על פי הסכם ההלוואה התחייבו הנתבעים לשלם לתובע את ההלוואה בשישים תשלומים החל מיום 25.10.1998, וכלה ביום 25.9.2004. על פי האמור בסיכומי ב"כ התובע, התובע העמיד את הלוואה לפירעון מידי ביום 6.9.2000. הנתבעים העלו טענה להפחתת החוב בגין סכום שהופקד בחשבון, וכן טענת התיישנות. טענת התיישנות; על פי טענת ב"כ התובע בסיכומיה, ביהמ"ש נתן לנתבעים רשות להתגונן, ביחס ל - 19 התשלומים הראשונים על פי לוח הסילוקין של ההלוואה. אלא שעל החלטת ביהמ"ש הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי, אשר קבע במסגרת פס"ד בערעור, כי הנתבעים יוכלו להעלות טענה, על פיה התובע העמיד את מלוא החוב לפירעון מידי עוד בטרם ספטמבר 2000, (ראה החלטת ביהמ"ש המחוזי בבר"ע 1111/08 מיום 5.11.09). אם כך, על ביהמ"ש לדון גם במחלוקת הנוגעת למועד העמדת החוב נשוא ההלוואה לפירעון מידי. השאלה מתי העמיד התובע, שהינו בנק את החוב לפירעון מיידי, יכולה להיות מוכחת באמצעות מסמכים, אלא שהתובע לא המציא את מכתב הדרישה כראייה בתיק זה. במסגרת נושא ההתיישנות העידו שניים מטעם התובע, מר הופמן ומר פרץ. מר הופמן, היה בזמנים הרלוונטיים מנהל סניף שבו נוהל חשבונם של הנתבעים. על פי עדותו, במחצית הראשונה של שנת 2000, עשה מאמצים להגיע להסכם עם הנתבעים בנוגע לחוב, ולאחר שהניסיון לא צלח הועבר הנושא לטיפול משפטי. מעדותו עולה, כי חשבונם של בני הזוג שטרית הועבר לטיפול המחלקה המשפטית עוד במחצית הראשונה של שנת 2000, היינו לפני יוני 2000, ועוד העיד מר הופמן, כי במסגרת העברת התיק למחלקה המשפטית, מולא מסמך, מסמך הנוגע להעברת הטיפול למחלקה המשפטית, מסמך כזה לא הוגש לביהמ"ש. מר פרץ, העובד במחלקה המשפטית של התובע, העיד, כי התיק הועבר לטיפולו, וכי רק בספטמבר 2000 הוכן התיק להעברה למשרד עורך דין חיצוני לשם הגשת תובענה, וכי רק באוקטובר 2000 הוגשה בקשה למימוש המשכנתא, ולכן פועל יוצא, רק בספטמבר או סמוך לכך הועמדה ההלוואה לפירעון. בחקירתו, עלה, כי ההלוואה שניתנה בשנת 1998, הינה מחזור חוב קודם, וכבר בפברואר 99, הצטבר חוב בשל אי פירעונם של תשלומי ההלוואה, עוד הסתבר מעדותו, כי בתקופה שבין קבלת התיק לטיפולם, ועד להעברת התיק למשרד עו"ד חיצוני לשם נקיטת הליכי גבייה, הוצאו מכתבים שונים לנתבעים, מכתבים אלה לא הוצגו. המצהיר מר פרץ נחקר והואיל ועסקינן בעד, ימנע ביהמ"ש מלהביע את מורת רוחו מעדותו של עד זה, מעבר לאמור כאן, אלא שבחקירתו אי אפשר היה לקבל תשובה עניינית, ופשוטה, האם לפני קבלת התיק למשרדי המחלקה המשפטית הוצא מכתב התראה? על פי עדותו בחודשים יוני או יולי 2000 התקיימה פגישה עם הנתבעים, ובמסגרת מסמכי התובע מצויה תרשומת ביחס לאותה פגישה - שלא הומצאה. עוד הסתבר, כי כאשר נפתח תיק מימוש המשכון בחודש אוקטובר 2001, נרשם בבקשת המימוש שהוגשה לתיק ההוצאה לפועל, (נספח ב' לתצהירו של מר פרץ), כי יתרת החוב למימוש עומדת על הסך של 218,935 ₪, כלומר, לכאורה מלוא החוב על פי הסכמי ההלוואות שהובטחו במשכון. מעדותו של מר פרץ עלה, כי עוד בטרם הועבר התיק לטיפול המחלקה המשפטית, נשלחו מכתבי התראה לנתבעים, (ראה עדותו מיום 3.6.2010 עמוד 10 שורות 26-30) - המכתבים לא הומצאו. עוד עולה מעדותו של מר פרץ, כי על פי מסמכי החשבון, לכל הפחות מחודש נובמבר 1999, לא שולמה ההלוואה בחשבון, (ראה נספח ח'1). עיון בנספח ח'1 מעלה, כי נאמר בו שיתרת הפיגורים נכון ליום 1.3.00 הינה 65,792 ש"ח, כלומר, לכאורה התשלומים על חשבון ההלוואות, הופסקו ככל הנראה עוד קודם לחודש נובמבר 1999, ככל הנראה ספטמבר 1999. עוד הסתבר, כי חשבונם של הנתבעים הוגבל הגבלה חמורה עוד בפברואר 1999, וכאשר העד מר פרץ נשאל ביחס לכך לא ידע להשיב אם ייתכן והנתבעים הפסיקו לשלם בעבור ההלוואה כבר מחודש פברואר 1999, משום שמסמכי החשבון לא היו בפניו, (ראה עדותו בפרוטוקול שם, בעמוד 20 שורות 1-5). עדת תביעה שלישית הייתה הגב' אהרון, שהגישה תצהיר הנוגע להתנהלות החשבון. להבטחת ההלוואות שניתנו במסגרת חשבונם של הנתבעים, מושכנה דירתה של הגב' אדל אוהב ציון, (אמה של הנתבעת מס' 2) על כך אין כל מחלוקת. משלא פרעו הנתבעים את ההלוואות/הלוואה בחשבונם, הוגש לביצוע שטר המשכון, ( ראה נספח ב' לתצהירו של מר פרץ). במסגרת הליך מימוש המשכון, הגיעה הגב' אדל אוהב ציון עם התובע להסכם פשרה מיום 21.3.05 על פיו נסגר תיק המימוש כנגד תשלום סכום של 210,000 ₪ על ידי הגב' אוהב ציון, (ראה נספח יא'1 לתצהירי התובע). הגב' אוהב ציון שילמה את מלוא הסכומים, ותצהירה של הגב' אהרון נועד להפריך את הטענה שחלק מהתשלומים לא הועברו לסילוק החוב, טענה שאין בה כל ממש וב"כ הנתבעים בסיכומיו לא חזר על טענה זו וטוב שכך. יחד עם זאת, מעדותה של הגב' אהרון עלה, לכאורה כי בשנת 1996 העמיד התובע הלוואה לנתבעים, בסכום של 70,000 ₪, וכי בשנת 1998 הועמדה הלוואה נוספת. הגב' אהרון לא ידעה לומר האם עסקינן במיחזור הלוואה. כלומר, האם הלוואה זו של שנת 1998 מהווה מיחזור הלוואה של שנת 1996? או שיש שתי הלוואות? כמובן למותר לציין שגם בעניין זה לא צורפו כל מסמכים הנוגעים לכך. ביחס לכל ההתנהלות של החשבון, העדה הרלוונטית הייתה גב' ביבי, העובדת בבנק, ומשום מה עדה זו לא הובאה למתן עדות, אלא התובע בחר להעיד עדה שאין לה כל מידע באשר לחשבון עצמו, ולהתנהלות בו. כך למשל עדה זו לא ידעה לומר, כמה ההלוואות היו בחשבון, מתי הופסקו התשלומים, כיצד נזקפו הכספים שקיבל התובע מהגב' אוהב ציון. לביהמ"ש הובאו על ידי התובע חלקי ורסיסי עובדות, כאשר העובדות הנוגעות לשאלות שבמחלוקת, היינו, מתי יצא מכתב דרישה? מה היה כתוב בו? מתי הייתה הפגישה עם התובע? מה סוכם בה, אם בכלל? מתי הפסיקו הנתבעים לשלם את התשלומים על חשבון הלוואה? האם עסקינן בשתי הלוואות או בהלוואה אחת? על שאלות אלה ביהמ"ש לא זכה לכל מענה משביע רצון ובוודאי שלא התקבלו מסמכים המצויים בידי התובע. מעדותו של מר הופמן עלה בצורה חד משמעית כי היו תכתובות והיו מסמכים הנוגעים לדרישת התובע את החוב בחשבון, שהוצאו על ידי התובע עוד בחלק הראשון של שנת 2000. עוד עלה מעדותו של מר פרץ, כי בטרם הועבר התיק לטיפול משפטי נשלחו לנתבעים מכתבי דרישה. הטענה המרכזית של הנתבעים הייתה התיישנותו של החוב. שאלה זו כרוכה בבחינה עובדתית של שתי שאלות משנה: מתי הפסיקו הנתבעים לשלם את התשלומים על חשבון ההלוואה? מתי הוציא התובע מכתב דרישה? המדובר בהלוואה משנת 1996, שעל פי טענת הנתבעים מוחזרה בשנת 1998. מעיון בדף החשבון עלה כי יש שני סכומים לתשלום, (ראה נספח ח'1 לתצהירו של מר פרץ), הסכום הראשון הינו 4,799 ₪ לתשלום בכל עשירי לכל חודש, והסכום השני הינו 2,100 ₪ לתשלום בכל 25 לכל חודש. על פניו המדובר בשתי הלוואות, על פי תצהירו של מר פרץ הלוואה אחת צמודה והלוואה אחת בלתי צמודה. מסמכי ההלוואות, לוחות הסילוקין, לא צורפו. מנגד הנתבעים טענו, כי המדובר הלוואה שניתנה על ידי התובע בשנת 1996, בסכום של 70,000 ₪. משלא עמדו הנתבעים בהלוואה מוחזרה ההלוואה והועמדה לטובתם הלוואה נוספת בסכום של 120,000 ₪ בשנת 1998. אלא שכבר בפברואר 1999 הוגבל חשבונם הגבלה חמורה, (ראה נספח ג' לתצהיר הגב' שטרית). כלומר, הלוואה בסכום של 100,000 שהועמדה בחשבונם של הנתבעים ביום 1.10.98, ראה האמור בכתב התביעה, והתשלומים היו אמורים להיות החל מיום 25.10.1998, הנתבעים טוענים שלכל המאוחר הפסיקו לשלמה בפברואר 1999, מספר חודשים לאחר העמדתה. כאמור לעיל, על פי דפי החשבון ח'1 היו בחשבון שני מועדי תשלום הלוואות, אלא שהדבר לא הובהר עד תום, שכן כפי שהבהרתי לא הוצגו מסמכי ההלוואה, ולוחות הסילוקין. ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נגד סלימה מתתיהו פד"י מד (4) עמוד 651, בעמוד 658 נקבעה ההלכה, שטרם שונתה, על פיה אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. אי-הבאת עד כזה יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, לפיה עדותו הייתה עלולה לחזק את עמדת הצד שכנגד, אולם זאת הנחה שניתנת לסתירה. בע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נגד רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, , מבהיר ביהמ"ש העליון את הכלל וקובע כי: "הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. כאשר בפי בעל דין הסבר סביר ואמין לאי העדתו של עד מטעמו או לאי הגשת ראיה מצידו, ישמיט ההסבר את הבסיס מתחת לקיומה של החזקה שנוצרה לחובתו בשל אי הבאת הראיה (1990)). באשר להתנהגות היריב במהלך הדיון, כמו למשל, הימנעות מהבאת ראיה, עמד בית משפט זה לא אחת וכך קבע: (ראו ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595), "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, 760 (1980). מצוטט בע"א 2275/90 באמצעות בנין דור בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז (2) 605, 614 (1993)). משקלה הראייתי של "הימנעות" נבחן באמת המידה שבה בוחנים "התנהגות מפלילה". הן במישור האזרחי והן במישור הפלילי, הימנעות זו "מחזקת" את הראיות העומדות לחובת הנמנע, ומחלישה את הראיות המובאות מטעמו להוכחת גרסתו. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה (ראו יעקוב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, הדין בראי הפסיקה 1649-1650 (2003)). " בענייננו, מעדויות עדי התובע כולם, עולה בצורה חד משמעית כי קיימים מסמכים רבים שלא הוצגו לביהמ"ש, ואשר נוגעים ישירות לשאלה שבמחלוקת, היינו , לנושא ההתיישנות, כדלקמן: הסכמי ההלוואה, (לכתב התביעה צורף הסכם הלוואה בסכום של 100,000 ₪, למרות שהלוואה זו, על פי טענות התובע בעצמו מהווה מיחזור של פיגורים בהלוואה קודמת). לוחות סילוקין, (לכתב התביעה צורף לוח סילוקין רק ביחס להלוואה זו, וחסר לוח הסילוקין של ההלוואה הנוספת). מכתבי דרישה, מסמכי הפנית התיק למחלקה המשפטית, דפי חשבון למועד הרלוונטי, היינו מפברואר 1999, ואילך, צורפו, רק דפי חשבון מנובמבר 1999, סיכומי פגישה. לעומת חסרונם הבולט של המסמכים, והעדר כל פירוט בעניין בתצהירים מטעם עדי התובע, ובהעדר כל הסבר לאי הבאת כל המסמכים, העידה הגב' שטרית מטעם הנתבעים, כי מאז פברואר 1999, עת חשבונה הוגבל הגבלה חמורה לא עמדו היא ובעלה בתשלומי ההלוואה, (נספח ב' לתצהיר הנתבעים). משכך, קיבלו מכתבי דרישה, והודעה על העמדת החוב לפירעון מידי, עוד במרץ 1999, ובנוגע לכך נפגשו עם מנהל הסניף, ולאחר מכן הלה העביר את הנושא לטיפול משפטי. הגב' שיטרית הסבירה כי זכור לה מועד הפגישה משום שארע בסמיכות להולדת בנה השני, אופק. מעדותו של מר הופמן עולה כי הנושא עבר למחלקה המשפטית במחצית הראשונה של שנת 2000, וכי בטרם להעברה נשלח לנתבעים מכתב, כלומר, עדותו עולה בקנה אחד עם עדותה של הגב' שטרית. עוד העידה, כי לאחר שהתובע החל לנקוט בהליכי מימוש משכון ביחס לדירת אמה, אמה הגיעה להסדר עם הבנק לסילוק החוב, וכי הנתבעים הבינו שהסדר זה עם הגב' אוהב ציון מהווה הסדר המסיים את המחלוקות, שכן לטעמה החוב באותו מועד עמד על כ - 228,000 ₪, (ראה סעיף 15 לתצהירה, ונספח ג' לתצהיר שהינו הסדר החוב). התובע טען, כי המועד שבו הועמד החוב לפירעון מידי היה 6.9.2000, שאז בספרי הבנק נראית העברה, של סכום הלוואה להעמדה לפירעון מידי. אני קובעת לאור כל האמור לעיל, כי הנתבעים הפסיקו לשלם בגין ההלוואה נשוא התביעה עוד בפברואר 1999. למסקנה זו כאמור לעיל, תימוכין רבים, החל ממסמך הגבלת חשבונם, וכלה, בעדותו של מר הופמן שאישר כי הנתבעים הוזמנו עוד בתחילת שנת 2000, כמו כן, מדפי החשבון שמהם עולה כי בנובמבר 1999 כבר הייתה יתרה משמעותית של פיגורים. השאלה העובדתית הבאה שעל ביהמ"ש להכריע בה, הינה מתי הועמדה ההלוואה לפירעון מידי? התובע כאמור לעיל, מבקש שביהמ"ש יקבע, רק על יסוד הרישום בספרי הבנק שנעשה בחודש ספטמבר. אלא, שכאמור לעיל, מהעדויות עלה בבירור, כי נשלחו מכתבי דרישה עוד קודם לכך, חודשים רבים קודם לכך, מכתבים אלה שבידי התובע, לא הוצגו על ידו, וכפי שפורט לעיל, התובע באופן מגמתי לא הציג את המסמכים, ומשכך אני סבורה, כי לאור העדר צבר מסמכים רב היקף, שכל אחד ואחד ממנו עשוי היה להשליך על המסקנה בתיק זה, כגון, מכתבי הדרישה, מכתבים שעל פי העדויות כפי שפורט לעיל נשלחו מספר מהם, תרשומות פנימיות בעת העברת התיק למחלקת הגבייה, תרשומת הנוגעת לפגישה, בוודאי תרשומת הנוגעת למועד הפגישה הנטענת, לוח הסילוקין של ההלוואה המקורית, כל אלה מובילים אותי למסקנה, כי אם היו מוצגים המסמכים הנ"ל ו/או כל אחד ואחד מהם היה בו כדי להוביל למסקנה כי טענת הנתבעים בעניין העמדתה בפועל של ההלוואה נשוא התובענה לפירעון מידי, עוד במהלך 1999, עת הפסיקו לשלם את התשלומים על חשבון ההלוואות, הינה גרסה עובדתית נכונה ויש לאמצה. אם כך, אני קובעת, כי התובע העמיד את ההלוואה נשוא התובענה לפירעון מידי, בתחילת שנת 2000, ולפיכך, משהוגשה התביעה במאי 2007 הרי המדובר בתובענה שהתיישנה. טוען ב"כ הנתבעים, כי גם אם ביהמ"ש יגיע למסקנה, כי ההלוואה הועמדה לפירעון בספטמבר כטענת התובע, הרי יש לקבוע כי התובענה התיישנה, הואיל והתובע אינו יכול לישון על זכויותיו, על מנת לייצר לו ארכה לתקופת ההתיישנות. טוען התובע, כי לאור קיומה של בטוחה בדמות נכס מקרקעין, והתחשבותו בנתבעים, לא מיהר להעמיד את החוב לפירעון מידי, משום רצונו וניסיונותיו להגיע להסדר עם הנתבעים. התובע מפרט בעניין זה קיומן של פגישות וניסיונות להגיע להסדרי חוב. התובע טוען, כי עד למועד זה, היינו 6.9.2000, קוימו פגישות, והתובע ניסה להגיע להסדר עם הנתבעים, ומשכך לא הועמדה ההלוואה לפירעון מידי. גם כאן העדרם של המסמכים בולט וצועק לאין שיעור, אם הייתה פגישה , שבמסגרתה הוסכם או נאמר שהתובע ימתין ולא יעמיד את ההלוואה לפירעון מידי, ופגישה זו תועדה בסיכום פגישה, מדוע סיכום פגישה זה לא הומצא? התובע הביא עדים שיעידו על קיומן של פגישות על מנת להצביע על תום ליבו בהמתנה של למעלה משנה, מאז פברואר 1999 ועד ספטמבר 2000, מדע לא הומצא תיעוד פגישה זה? פסקי הדין שצוטטו לעיל בעניין אי הגשת ראייה יפים גם כאן. בעניין ת"א (שלום יר') 10382/03 "טפחות" בנק משכנתאות לישראל בע"מ" נ' צברי צבי, תק-של 2009(1), 45679 , 45683 (2009) סבור חברי כב' השופט רובין, כי די במשלוח מכתב שבו מודיע התובע כי הוא רשאי להעמיד את החוב לפירעון מידי, ואין צורך במכתב שממנו יעלה כי נעשתה העמדה של החוב לפירעון מידי בפועל. עיון בהסכם ההלוואה שצורף כנספח ג' לכתב התביעה, יעלה כי בסעיף 15(א)(2) נאמר בו כך: " למרות האמור בהסכם זה דלעיל בדבר מועדי הפירעון ושיעורי הריבית, רשאי הבנק לתבוע פירעון מידי של כל סכום ההלוואה או כל יתרה בלתי מסולקת, לרבות קרן, ריבית , הפרשי הצמדה והוצאות לסוגיהן, בכל אחד מהמקרים הבאים: 1. אם לא ישלם הלוואה במועד הקבוע במלואו כל תשלום שהתחייב בו על פי הסכם זה." בענייננו, קבעתי, כי הלווים, הנתבעים הפסיקו לשלם את התשלומים כבר בפברואר 1999, אם כך לתובע קמה הזכות לדרוש את מלוא התשלומים על חשבון ההלוואה ממועד זה. ויש לשים לב, לא נטען כי שולמו תשלומים שונים על חשבון ההלוואה מחודש פברואר ועד לקיומו של ההסדר. העד מטעם התובע, מר פרץ נשאל על כך, וניסה להסביר כי זיכוי של 40 ₪ שהסתבר שהינו זיכוי שנשלח מחברת כרטיסי האשראי בשל ביטולם של כרטיסי האשראי מהווה תשלום, (ראה עדותו מיום 3.6.2010 עמוד 12 שורות 4-12). ועוד העיד, (שם בשורה 31) שיכול להיות שהיו הפקדות נוספות. כלומר, בפני ביהמ"ש הוכח , כי מאז חודש פברואר 1999 לא שולם כל תשלום על חשבון ההלוואה, ולכן מחודש פברואר התובע זכאי לדרוש על פי זכותו על פי ההסכם, את מלוא פירעון ההלוואה. אדגיש, כי אם היה נטען, ומוכח שהתובע לא עשה כן, כלומר, היו מוצגים מסמכים המראים שהתובע לא שלח מכתבי דרישה, ולא ביקש להעמיד את החוב לפירעון מידי, משום התחשבותו בנתבעים, ייתכן ומסקנתי הייתה שונה, אולם בפניי הוכח, מפי עדי התובעים כי יצאו מכתבי התראה ודרישה שונים, נערכו פגישות לסילוק החוב, ולא הומצאו המסמכים שפורטו מה היה בהם, ולא הובאו עדויות שיפרטו מה היה באותם המכתבים שלא הוצגו. בעניין, ד"נ 32/84 עזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' ISRAEL BRITISH BANK (LONDON)(IN LIQUIDATION)באמצעות המפרקים: ALAN WHEATLEYPETER BARROWS, פ"ד מד(2), 265 , 274-275 (1990), קובע כב' הנשיא, (כתוארו אז), ברק כך: "עקרונות כללים מחייבים, כי אם הנושה צריך ליתן דרישה לשם קביעת מועד הפרעון, עליו ליתן הדרישה תוך זמן סביר, ואין הוא רשאי להמתין עד בוש. עקרונות כללים אלה הם שניים: ראשית, העקרון הכללי בדבר ביצוע פעולה משפטית בתום לב (סעיף 39 לחוק החוזים), עקרון תום הלב דורש כי הנושה יבצע הדרוש בזמן סביר ולא יעמיד את החייב בפני מצב שאין הוא יודע עוד מה דין החוב וכיצד להוכיחו; שנית, העקרונות הכלליים העומדים ביסוד דיני ההתיישנות, אשר, כפי שנראה (ראה פסקה 21 להלן), מצדיקים מתן הודעה תוך זמן סביר כדי להגן על האינטרסים הראויים של החייב ושל הציבור." אם כך, לתובע עמדה הזכות החוזית, להעמדת ההלוואה לפירעון מידי כאשר הנתבעים הפסיקו לשלם את התשלומים על חשבון ההלוואה, בפברואר 1999, והמתנה של שנה וחצי עד להעמדת ההלוואה לפירעון מידי, בלא שיש נסיבות המצדיקות זאת, בלא שהוכחו הנסיבות שיתמכו בטענה כי היה מקום להמתין למעלה משנה וחצי, לטעמי המדובר בפרק זמן בלתי סביר לקיומה של זכות. לפיכך, גם אם הייתי מגיעה למסקנה כי התובע העמיד את ההלוואה לפירעון מידי בחודש ספטמבר 1999, ולא קודם לכך, הרי משזכאי היה התובע להעמיד את ההלוואה לפירעון מידי כבר בחודש פברואר לאחר שתשלום על חשבון ההלוואה, חולל ולא כובד, ומשלא הוכחו נסיבות שיצדיקו התנהלות כזו, ומשלא הומצאו מסמכים שיאמתו את הנסיבות הנטענות מובילים למסקנה, כי התובע העמיד את ההלוואה לאחר פרק זמן בלתי סביר ויש לקבוע כי מרוץ ההתיישנות החל עוד בתחילת שנת 2000, ולפיכך, התובענה התיישנה גם מנימוק זה. הטענה כי הנתבעים ויתרו על טענת התיישנות במסגרת ההסכם: התובע טוען, כי על פי ההסכם, הנתבעים ויתרו במפורש על כל טענת התיישנות, ולפיכך, מנועים מלהעלות כל טענה הנוגעת להתיישנות החוב. התובע מפנה לסעיף 20 להסכם ההלוואה, שבו נקבע על פי הטענה, כי " הלווה מוותר על כל זכויותיו לטעון טענת התיישנות." ב"כ הנתבעים מפנה לפסק דינו של ביהמ"ש העליון בעניין זה, ע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2010(1), 9057 , 9147 (2010), כך : "ויתור גורף ומראש על טענת התיישנות, עוד בטרם נמשכו השיקים חושף את הלקוח לסיכוני תביעה שהדין מבקש לפטור אותו מהם, ומעמיס עליו נטל לשמור את ראיותיו מעבר לתקופת ההתיישנות. אכן, המושך או המסב יכול לוותר על טענת ההתיישנות לגבי שטר ספציפי בכל שלב בחיי השטר, אולם אין להתיר לבנק לחשוף את הלקוח, באופן גורף ומראש, לסיכוני תביעות שעבר זמנן." לדעתי די בכך. ויתור גורף כזה שאין בו כל הסבר במסגרת חוזה אחיד אינו כדין ולפיכך דינו להתבטל. התוצאה הינה שהתביעה התיישנה, ולפיכך אני דוחה את התביעה. התובע ישא בהוצאות הנתבעים בסכום של 30,000 ₪. בנקלקוחות