קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה של המינהל לפינוי וסילוק יד: 1. בפני שתי תביעות לפינוי וסילוק יד שהגיש מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "התובע"); האחת כנגד מר נועם צור (להלן: "נתבע 1" - ת.א. 3315/04) והשנייה כנגד אחיו, מר אילון מהצרי (להלן: "נתבע 2" - ת.א. 1031/05 של בית משפט השלום בנתניה). בהתאם להחלטת נשיא בתי משפט השלום במחוז המרכז הועבר ת.א. 1031/05 לבית משפט זה. 2. בהתאם להחלטת בית המשפט (כבוד השופטת שטמר) מיום 5.9.06 אוחד הדיון בשתי התביעות. 3. א. על פי התביעה בת.א. 3315/04, התובע מנהל על פי דין את המקרקעין בבעלות רשות הפיתוח ו/או הקק"ל הידועים כחלק מחלקה 27 בגוש 3769 ברחובות (להלן: "המקרקעין"). ב. נתבע 1 הציב במקרקעין מבנה מגורים נייד וקונטיינר וכן תפס שטח נוסף בסמוך לכך, ללא אישור התובע ובכך פלש למקרקעין שלא כדין. לביסוס תביעתו צירף התובע דו"ח פיקוח מיום 26.10.03 ומפת מודד בה סומן שטח הקרקע המוחזק על ידי נתבע 1 כחטיבה ב'. ג. ביום 24.11.03 דרש התובע מנתבע 1 להפסיק הפלישה ולפנות המבנים אשר נבנו ללא אישורו, אך לא נענה. ד. לפיכך, עותר התובע לחייב נתבע 1 לסלק ידו מהמקרקעין על כל הבנוי עליהם לרבות מבנה המגורים הנייד והקונטיינר. 4. א. על פי התביעה בת.א. 1031/05, המדינה היא הבעלים בשלמות של המקרקעין הידועים כחלקה 27 בגוש 3769 בהם נכלל מגרש ג'. ב. התובע טוען, כי במהלך 2003 התברר, כי נתבע 2 פלש לחלק מהמקרקעין (להלן: "שטח הפלישה") תפסו וגידרו והוא או מי מטעמו הקימו והציבו במקום מבנים שונים, מבנה מגורים ומחסנים לשימושים שונים, הכל ללא אישורו ו/או הסכמתו של התובע. לביסוס טענותיו צירף התובע דו"חות פיקוח מתאריכים 28.10.03 ו-9.11.03, נספחים ב' ו-ג' לתביעה וכן תשריט ותצלום אווירי של המקרקעין ושטח הפלישה, נספח ד' לתביעה. שטח הפלישה הנטען סומן כחטיבה ג'. ג. התובע טוען, כי הבניה והצבת המבנים על ידי נתבע 2 נעשו ללא היתר בניה כדין. ד. ביום 24.11.03 דרש התובע מנתבע 2 לסלק ידו משטח הפלישה ולהחזיר החזקה בו לתובע כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ, לרבות המבנים וכן לשלם לתובע דמי שימוש ראויים. בביקורת נוספת שערך התובע ביום 25.8.04 התברר, כי נתבע 2 לא מילא אחר הדרישה וממשיך להחזיק בשטח הפלישה ובמבנים הבלתי חוקיים שהקים עליו. ה. התובע טוען, כי המעשים האמורים בוצעו על ידי הנתבע ללא הסכמתו מבלי שנתן לנתבע 2 או מי מטעמו רישיון כלשהו להחזיק בשטח הפלישה ו/או לעשות בו שימוש. לחלופין טוען התובע, כי יש לראות בהגשת התביעה הודעה על ביטול הרישיון. ו. התובע עותר לחייב נתבע 2 לסלק ידו משטח הפלישה ולהשיב החזקה בו לתובע כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ וכן להרוס המבנים שבנה עליו. 5. מלכתחילה הוגשה התביעה בת.א. 3315/04 בסדר דין מקוצר. נתבע 1 הגיש בקשת רשות להתגונן (בש"א 1358/05). בהחלטה מיום 25.5.05 נתן כבוד הרשם לנתבע רשות כמבוקש. 6. א. טענות ההגנה אשר פירט נתבע 1 בתצהיר אשר תמך בבקשת הרשות להגן זהות לטענות ההגנה של נתבע 2 בכתב ההגנה שהגיש כנגד התביעה בת.א. 1031/05 הנ"ל. ב. ברשות בית המשפט (החלטה מיום 22.4.07 בבש"א 1397/07) הגישו הנתבעים כתב הגנה מתוקן. טענותיהם בקצרה הן כדלקמן; (1) לכל הפחות מוגנות זכויותיהם במקרקעין מכח חוק הגנת הדייר. (2) לאחר עלייתו ארצה, בשנת 1950, קיבל אביהם המנוח של הנתבעים הזכויות במקרקעין מהמוסדות המיישבים. האב קיבל חזקה ברכוש ערבי נטוש, כולל בתי מגורים אותם שיפץ והרחיב ושטח אדמה אותו עיבד ובו גידל בעלי חיים שכן עסק בחקלאות. לאב המנוח ניתנה על ידי המדינה רשות בלתי הדירה להחזיק במקרקעין. (3) הנתבעים נולדו במקרקעין ולא עשו בהם כל שינוי למעט, התאמת המבנים למגורים ושיפוצים שונים שעשו בהם במהלך שנות חייהם בהם השקיעו ממיטב הונם ומרצם. התביעה התיישנה, שכן הנתבעים מחזיקים במקרקעין מכח זכויותיו של אביהם המנוח ברצף הנמשך למעלה מ-50 שנה והם זכאים להמשיך להחזיק בהם ללא כל הפרעה. (4) הנתבעים טוענים, כי בהגשת התביעה מפלה אותם המדינה לרעה לעומת תושבים שמעמדם אינו טוב יותר, שכן עם האחרונים פעלה להגיע להסדר במסגרתו העניקה להם זכויות במקרקעין בתנאים מיוחדים או בפיצוי כספי, דבר הנמנע מהנתבעים. (5) הנתבעים טוענים, כי החזקתם במקרקעין ברצף עם החזקת האב המנוח היתה בידיעת המדינה ובהסכמת התובע, וכי השקיעו במקרקעין מאות אלפי ש"ח בסיקול, עיבוד, שיפוץ, הרחבה ובניה, ולפיכך אין לתובע זכות לפנותם מהמקרקעין. (6) הנתבעים טוענים, כי התובע הכריז עליהם מלחמת חורמה בשל פעילות בלתי חוקית לכאורה של אחיהם יחיאל מהצרי אשר לא היו שותפים לה. (7) נתבע 2 טוען עוד, כי בשנת 1994 הגישה המדינה תביעה לסילוק יד נגד האב המנוח נגדו ונגד אחיו הנ"ל אך כשנוכחה לדעת, כי לאב ולנתבע 2 לא היתה יד במעשי האח, מחקה אותם מהתביעה (ת.א. 56560/94 של בית משפט השלום בתל אביב). (8) ככל שבית המשפט יחליט, כי יש לפנות הנתבעים מהמקרקעין נשוא התביעה, על התובע לפצותם בגין זכויותיהם והשקעותיהם המרובות במקרקעין האמורים, המוערכות על ידיהם במאות אלפי דולרים כל אחד. (9) הנתבעים עתרו למינוי שמאי שישום זכויותיהם והשקעותיהם הנ"ל. הנתבעים מבקשים, כי הפיצוי יהיה בהענקת זכויות במקרקעין בדרך בה נהג התובע עם חלק מהתושבים בכפר גבירול שמצבם וזכויותיהם במקרקעין שהוחזקו על ידיהם נופל בהרבה מאלו של הנתבעים. 7. בכתב תשובה שהגיש התובע נטען, כי שאלת הפיצוי אינה מותנית בשאלת הפינוי. בכל מקרה, ככל שמעוניינים הנתבעים בפיצוי, היה עליהם להתכבד ולהגיש תביעה שכנגד ולשלם אגרה בהתאם. התובע חזר על טענתו, כי מדובר בפלישה טרייה כעולה מחוות דעת המרכז למיפוי ישראל. הנתבעים אינם יושבים בבית בו התגורר האב אלא במבנים שהוקמו בשנים האחרונות כך שאין רלוונטיות לטענתם, כי האב קיבל רשות בלתי הדירה. 8. מהראיות שהובאו בפני אני קובעת; א. מדינת ישראל היא הבעלים הרשום של חלקה 27 בגוש 3769 בכפר גבירול (נסח רישום צורף כנספח א' לתצהיר מפקח אצל התובע מר שי קרפ). ב. לפי סעיף 2 (א) לחוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך - 1960 (להלן: "החוק") התובע מנהל את מקרקעי ישראל ובין היתר מוסמך להגיש ולנהל תביעות בקשר עם המקרקעין כאמור. ג. אין מחלוקת בין הצדדים, כי כפר גבירול הוקם בשנות ה-50 על ידי עולים מתימן אשר שוכנו בבתי הכפר הערבי קוביבה. שטחי הכפר סופחו לעיריית רחובות ובמקום קיים פרוייקט פינוי בינוי בהליכים שונים. הכפר חולק ל-11 מתחמים שונים להסדרת זכויות המחזיקים (המתחמים נקראים מבננים). המקרקעין נשוא התביעה הם חלק ממבנן 1 (ס' 2 לתצהיר מנחם לויזון, ס' 6-4 לתצהיר נתבע 2). ד. במסגרת מבנן 1 מבקש התובע להסדיר ולתכנן מחדש חלק משכונת כפר גבירול ומקצה לחלק מהמחזיקים היושבים בשטח, שהוכרו כבעלי זכויות, יחידות דיור באזור (ס' 3 לתצהיר לויזון). ה. יוסף מהצרי ז"ל, אביהם המנוח של הנתבעים, עלה לארץ בשנת 1950 עם משפחתו שכללה שתי נשים ומספר ילדים, קיבל זכויות במקרקעין, החזיק במבנה או במבני מגורים וכן בשטח אדמה, ועסק בחקלאות בין היתר מטע וגידול בעלי חיים (ס' 3, 6 לתצהיר לויזון, ס' 9-4 לתצהיר נתבע 2, ס' 7-3 לתצהיר יגאל צור). ו. השטח בו החזיק האב המנוח כלל בין היתר חורבות ומבנים אשר במהלך השנים הוכשרו על ידי האב ו/או מי מטעמו למגורי בני המשפחה הרבים (ס' 8 תצהיר נתבע 2). ז. במהלך השנים הרסו האב ו/או מי מטעמו מבנים שונים ובנו אחרים תחתיהם והכל ללא היתרי בניה כדין (חקירת נתבע 2, עמ' 42, ש' 19-17, עמ' 43, ש' 9-1). ח. מחוות דעת גב' עפרי, עובדת המרכז למיפוי ישראל, ומחקירתה עולה, כי היא התבקשה לבדוק את שתי חטיבות הקרקע ב' ו-ג' אשר סומנו על ידי המפקח קרפ (ס' 1 לחוות הדעת, עמ' 7, ש' 6-4, 22-15). ט. המפקח קרפ חזר בתצהירו על העובדות המפורטות בכתבי התביעה באשר לממצאיו בשטח באוקטובר 2003. בחקירתו הנגדית אמר, כי התחיל לעבוד אצל התובע במאי 2000 (עמ' 12, ש' 16) וכן, כי אינו יודע בידיעה אישית מה היה בשטח לפני כן אלא על פי תצ"אות ומסמכים (שם, ש' 18-17). בהמשך אישר, כי התצ"א משנת 2002 מקבעת מצב מסוים למועד צילומה וכי מועד הפלישה אינו ידוע לו (עמ' 12, ש' 27-24, עמ' 13, ש' 2-1). מר קרפ נשאל: "מה שמצאת פה היה קיים שם הרבה מאוד שנים לפני כן, אתה יכול לסתור את זה?" והשיב: "אני לא יכול לסתור את זה אבל לא ראיתי שהפלישה חוקית. לא מצאתי מסמכים שאישרו אותה" (עמ' 13, ש' 5-3). ובהמשך: "ש. האם נכון יהיה להגיד שזכותו של האב היא זכותם של הבנים? ת. אינני מתמצא בדיני ירושות וזכויות. אני מתמצא במקרקעין ובנושא של הקצאה של מקרקעין. ובמקום שאני לא רואה הרשאה או הקצאה כלשהי, ועפ"י בדיקה שערכתי וייעוץ שקיבלתי, הרי שמדובר בהסגת גבול. זו פלישה ישנה אבל עדיין פלישה. ש. ההתייחסות שלך היא מול זכויות כתובות אבל לא מול ישיבה בשטח. אתה אומר שאתה לומד על זכויות או היעדר זכויות מתוך עיון במסמכים אל מול המציאות בשטח, נכון? ת. כן. ש. כלומר, אין לי את הכלים במידה ויש חזקה לאורך עשרות בשנים, שאינה מתועדת בניירות, לומר שהיא אינה חוקית, נכון? ת. כל נושא של מקרקעין מתחיל ונגמר ברישום. לי אין את הכלים לחזור אחורה ולדעת זכויות ערטילאיות וירושות. אני מסתכל על מצב קיים ומידע שקיים במינהל. לא מצאתי לשטחים המדוברים שום אסמכתא שהוקצאה או זכויות. ש. אם אומר לך שהאב החזיק בקרקע זו במשך למעלה מ-50 שנה לא תוכל לסתור את האמירה הזו? ת. זה לא אומר מבחינתי שיש לו זכויות בקרקע. יכול להיות שהפלישה היא 50 שנה אבל זו עדיין פלישה. ש. לגישתך, גם האבא הוא פולש? ת. לא קבעתי את זה" (עמ' 13, ש' 23-6). י. המודד לויזון פירט בחוות דעתו, כי התרשים מיום 30.10.03 שהוכן ע"י גב' צ'פמן עובדת התובע, הוכן על פי הנחיות המפקח קרפ' ומבוסס על מערכת מידע גיאוגרפי של התובע. בחקירתו אמר מר לויזון, כי התרשים הוכן על פי סימונים שמסר לו המפקח קרפ בביקור בשטח. מר לויזון אמר, כי אינו יכול להציג ההנחיות שקיבל מהמפקח קרפ שכן אלה לא נשמרו (עמ' 26, ש' 26-17). מר לויזון אישר, כי הנחה את גב' עפרי להתרכז בתחום חטיבות ב' ו-ג' (עמ' 28, ש' 21-17 וראו בנוסף, עמ' 29, ש' 6-1). יא. מר לויזון הפנה בחקירתו למכתב האב המנוח מ-28.4.1964 שצורף לתצהירו של נתבע 2 כראיה לכך שהאב הרס את המבנים שהיו בשטח ובנה צריף בלתי חוקי. כאשר התבקש להתייחס לדברי האב במכתב ביחס לפעולות שביצע בשטח שלו, אמר מר לויזון, כי אין לו מה להגיד, כי התובע לא ידע מה עשה שם המנוח משום שלא היה פיקוח (עמ' 15, ש' 28-12). בהמשך אמר מר לויזון, כי התובע התנגד להחזקת המגרש וכי החל לפעול בעניין זה ברגע שנודע לו הדבר (עמ' 16, ש' 1-4). כאשר עומת שוב עם מכתבו הנ"ל של המנוח משנת 1964 אישר, כי עד 2003 לא עשה התובע פעולה כלשהי כדי למנוע את הנעשה בשטח. בהמשך אמר, כי ייתכן שהגילוי היה מוקדם יותר והטיפול התחיל מאוחר (עמ' 16, ש' 12-9). יב. בהמשך חקירתו נשאל מר לויזון: "בסעיף 3 לתצהירך, שורה 3 מהסוף, אתה אומר שאתם בודקים את האבא, נכון? מתי תבדקו אותה? ת. (מעיין בתצהיר) אם וכאשר היינו מגיעים לשטח מתוכנן שעל פיו ניתן להקצות מגרשים עפ"י רעיון של הכרה בזכויות של אנשים שהגיעו בשנות ה-50 היינו קובעים מהם התנאים שהיו מזכים אותו ביחידת דיור אחת בלבד עד 160 מ"ר. עם הסתייגות אחת, היינו קובעים אם ומהם התנאים. ש. האם נכון יהיה לומר שהעובדה שאי אפשר לבדוק את זכאותו של האב נובעת מהעדר תכנון של המבנן הזה? ת. כן. זה לא עניין של בדיקת זכאות כוללת אלא זכות להיכנס להחלטה שתתקבל לגבי מתן זכויות במגרשים שיווצרו אם יווצרו. במאמר מוסגר אני חייב להוסיף לצערנו השטח הזה בעתיד הנראה לעין לא ניתן בכלל לתכנון בגלל מגבלות תכנוניות של מתאר מחוזי שהשטח מתוכנן כרגע כאתר נופש מטרופוליטני. לשנות משהו בתחום של הכרזה כזאת זה אומר צורך לתכנן 5000 דונם זה בערך כמו כל העיר. אם לא יהיה משהו ברמה של תוכנית מתאר ארצית שתשחרר את המגבלות האלה למחוזית אינני רואה בזמן הנראה לעין משהו שיתקדם שם" (עמ' 18, ש' 14-1). ובהמשך: "ש. האם נכון יהיה לומר בהנחה שלאבא מגיעות זכויות שאין מקום להגיש את התביעה הזאת עד שלא תדעו? ת. לא. ש. אני אומר לך שנכון שזכאותו של האב זכאותם של הבנים שירשו אותו? ת. את אותה זכות שהיתה לאב אם וכאשר נאשר אותה ונקצה על פיה מגרש, היורשים יוכלו לקבל אותה" (שם, ש' 20-15). מר לויזון אישר בחקירתו, כי התובע לא פנה לפינוי מטעים בחטיבות ב'-ג', ואמר כי, כנראה לא זוהו כפלישה (עמ' 20-19). בהמשך חקירתו אמר, כי ייתכן שהוענקו שטחים מוגדלים למשפחות גדולות (עמ' 22, ש' 4-3). בהמשך התבקש מר לויזון להבהיר מהו השטח בו החזיק האב המנוח, והצביע על מבנה אשר סומן 27 בתצלום אשר צורף לחוות דעת גב' עפרי וסומן 3. מר לויזון הבהיר, כי הוא מסתמך על תצ"א מ-1992 שהוצגה ע"י נתבע 2 (עמ' 23, ש' 6-3). אינני מקבלת דברים בלתי מבוססים אלה. בהמשך אמר: "ת. ... במקום מתוכנן שניתן להעניק זכויות בניה של יחידת דיור אחת, 160 מטר באותו מקום הגענו להסדר. ש. האם יהיה נכון לומר שבמידה והזכויות במקרקעין האלו יוסדרו תינתן שם זכות דומה? ת. אני מניח שכן." (שם, ש' 27-26). בחקירה חוזרת סייג תשובותיו ואמר, כי התובע הגיע להסדר רק במקרים מסוימים של מבנה קיים המוחזק על ידי הטוען לזכויות ותחום מגרש קיים (עמ' 24, ש' 4-2). יג. התובע לא הראה ולא הוכיח מהו מבנה המגורים או מהם מבני המגורים והמקרקעין הסמוכים להם שלגביהם קיבל האב המנוח זכויות. לבקשת ב"כ התובע סימן נתבע 2 על מפת המדידה שצורפה לחוות דעת גב' עפרי, ת/1, השטח שהוחזק על ידי האב המנוח, שלטענתו כולל את חטיבות ב' ו-ג', המהוות לטענת התובע שטחי פלישה (עמ' 42, ש' 16-9). אינני מקבלת סימון בלתי מקצועי ובלתי מבוסס זה כראיה מספקת. יד. ב"כ התובע ביקש מנתבע 2 להצביע על מבנה המגורים בו גר האב. נתבע 2 אמר: "אין מבנה ספציפי. לאבי היו שתי נשים רשומות, והרבה ילדים. אבי קיבל מהמדינה בית עם שש חורבות נוספות מסביב, ובמשך השנים הוא שיפץ והרס את החורבות ושיפץ את המבנים מחדש ובנה במקומן... היו שתי נשים מוצהרות. הוא היה מתגורר פעם אצל האישה הזאת ופעם אצל האישה הזאת. במתחם הזה חיו עוד נשים שלו... לאורך כל השנים עלו וירדו מבנים בשטח, כך שחוות דעת של מלכה עופרי לא רלוונטית לעניין כזה. כי מבנה שיכול להיות בנקודה מסויימת, יכול להיות שזז לעוד כמה מטרים בנקודה אחרת. אבי שיפץ במשך כל השנים רפתות ושגידל שם חיות ועשה מקום מגורים למשפחה. ש. אני מבין מדבריך שאביך עליו השלום לא גר באחד המבנים המצויים כיום על הקרקע? ת. נכון" (עמ' 43, ש' 9-1, עמ' 44, ש' 9-3, 14-13). טו. מחקירת נתבע 2 התברר, כי אין ממש בהצהרותיו בתצהיר, כי הנתבעים מתגוררים בבית בו נולדו (ס' 3), כי המבנים בהם הם מתגוררים הם מבנים ישנים אשר שוקמו על ידי אביהם המנוח וכי הם לא הקימו מבנה חדש כלשהו ולא בנו יש מאין (ס' 16-15 לתצהיר, ובנוסף, ס' 15 לתצהיר יגאל צור, וכן דברי נתבע 2 בחקירתו, עמ' 44 ש' 22-15). מסקנה זו מקבלת חיזוק בחוות דעת גב' עפרי (ת/1) אשר בדקה בעזרת פענוח תצלומי אויר מצבן של חטיבות ב' ו- ג' הנ"ל לשנים מסוימות ובעקבות ניתוח הממצאים קבעה, כי המבנים בחטיבת הקרקע ב' נבנו בין מאי 1996 לבין אפריל 1997, הרחבת המבנה הדרומי מבין השניים הייתה בין אפריל 1997 לבין פברואר 2000 וכי המבנה הגדול בחטיבת קרקע ג' נבנה בין אפריל 1997 לבין פברואר 2000. קביעות אלה לא נסתרו. טז. חיזוק לטענת הנתבעים, כי האב קיבל זכויות במבני מגורים לצורך שיכון משפחתו הענפה, ועיבד שטח קרקע לפרנסת המשפחה, מצאתי במכתביה של גב' פרידה קשי ממשרד השיכון, מחוז מרכז מתאריכים יוני 1973, 12.9.73 ו-7.8.74 וכן במכתב הממונה על האכלוס במשרד השיכון, מ. אשכנזי, מיום 1.4.74 אשר צורפו לתצהיר נתבע 2. למען הסר ספק, אני מקבלת המכתבים כראיה לאחר שב"כ התובע חקר את נתבע 2 בעניין זה של הצעות לדיור חלופי שהוצעו לאב (עמ' 43). יז. חיזוק לכך, שבמהלך השנים נהרסו מבנים, שהיו בשטח מלכתחילה, ונבנו אחרים תחתיהם ללא היתר, מצאתי במכתבו של האב המנוח לראש עיריית רחובות מיום 28.4.64 (צורף לתצהיר נתבע 2). עם זאת לא הוכח, כי כל המבנים שהיו מלכתחילה בשטח נהרסו. יח. כזכור, התובע טוען, כי נודע לו על הפלישות בעקבות ביקורי הפקח במקרקעין ב-2003 (ס' 4 ו-6 לתצהיר קרפ). ממכתבי גב' קשי הנ"ל ומהתביעה כנגד האב המנוח, נתבע 2 ויחיאל מהצרי ת.א. 56560/94 של בית משפט השלום בתל-אביב שהועברה לבית משפט זה ומספרה שונה לת.א. 1019/05, נ/3, נ/4, עולה, כי התובע היה מודע להחזקת האב המנוח ובני משפחתו במקרקעין שנים לפני 2003. בתביעה האמורה עתר התובע להורות לשלושת הנתבעים לסלק ידם משטח שלטענתו פלשו אליו וביצעו בו עבודות כריית עפר. התובע טען, כי דבר הפלישה נודע לו ב- 1993. למען הסר ספק, אמנם נראה, כי שטח הפלישה המצוין בתביעה הנ"ל וכן מקום ביצוע הכרייה אינם מהווים חלק משטחי הפלישה הנטענים בתביעה דנן, אך בלתי סביר בעיניי שהתובע לא היה מודע להחזקת האב ובני משפחתו במקרקעין נשוא התביעה דנן בהיותם כה סמוכים (ראו עדות המודד לויזון בעמ' 32, ש' 19-15). חיזוק למסקנה, כי התובע ידע על החזקת האב המנוח ובני משפחתו, לרבות הנתבעים, במקרקעין, מצאתי גם בעדותו של מר לויזון כאמור לעייל. 9. לאחר שבחנתי טענות הצדדים והראיות שהובאו בפניי ולאחר שעיינתי בפסיקה רלוונטית, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להידחות. להלן נימוקיי; א. משאישר התובע, כי הוענקו זכויות לאב המנוח במקרקעין בהם התגורר, משהתברר, כי התובע היה מודע במשך שנים רבות להחזקת האב ובני משפחתו במקרקעין למגורים ולמטרות חקלאיות, דעתי היא, כי על התובע החובה להוכיח מהו השטח שלגביו ניתנו הזכויות לאב המנוח. התובע לא פירט בכתב התביעה ובתצהירי העדויות הראשיות מטעמו ולא הביא ראיה כלשהי באשר למבנה המגורים או למבני המגורים והשטח שהוחזקו על ידי האב המנוח ומשפחתו, למרות שמר לויזון אישר בתצהירו, כי הוענקו זכויות לאב. ההצהרות הכלליות והסתמית של מר לויזון בתצהירו, כי המבנים בהם מתגוררים הנתבעים אינם המבנה בו התגורר האב (ס' 4, 6), אין בהן די. ב. אני רואה להבהיר, כי לא התעלמתי מההלכה הידועה, לפיה, משהוכח, כי הבעלים של המקרקעין, באמצעות התובע, דורשים את פינויו של הנתבע, עובר הנטל אל הנתבע להוכיח את זכויותיו במקרקעין כדי להדוף את התביעה (ע"א 228/65 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' חלקה 6 בגוש 7166 בע"מ ואח', פ"ד נ(1) 253, בעמ' 260-259). במקרה דנן, כאמור לעייל, התובע אישר, כי הוענקו זכויות לאב המנוח, ומהראיות התברר, כי האב ובני משפחתו, לרבות הנתבעים, החזיקו במקרקעין שנים רבות בידיעת התובע. במצב דברים זה דעתי היא, כי אין ליתן צו סילוק יד כל עוד לא הוכח, כי השטחים שלגביהם מבוקש סילוק היד חורגים מהשטח שלגביו ניתנו זכויות כאמור. ג. בענייננו, התובע לא הוכיח כדבעי מהו אותו שטח שלגביו ניתנו הזכויות כפי שאושר על ידי התובע, ללא התייחסות למהותן והיקפן. במצב דברים זה, לא שוכנעתי, כי השטחים נשוא תביעה זו חורגים ממנו. ד. יתירה מכך, כפי שהצהיר מר לויזון בתצהירו וחזר על כך בחקירתו, המקרקעין מהווים חלק ממבנן 1 הנמצא בשלבי תכנון. התובע מכיר בכך, שלמחזיק זכויות מסוימות במקרקעין, שהרי גם לפי תצהירו של מר לויזון, המחזיק יהיה זכאי לקבל יחידת דיור גם אם לא יהיה זכאי לקבל קרקע בשטח נרחב. מר לויזון הצהיר, כי במסגרת הליך התכנון של מבנן 1 תיבדק זכותו של האב במקרקעין (ס' 3 לתצהיר). נוכח ההצהרות האמורות נראה, כי התובע הקדים להגיש התביעה לסילוק יד, שכן טרם קבע וטרם הגדיר זכויות האב במקרקעין, וכנ"ל לגבי זכויות המחזיקים, אם יש להם זכויות. ה. אני רואה להבהיר, כי אינני נעתרת לתביעת התובע למתן צו סילוק יד מהנימוק האמור, וזאת בלבד. למען הסר ספק, אין בפסק דין זה משום קביעה כלשהי באשר לזכויות הנתבעים ו/או מי מהם במקרקעין, ככל שקיימות. ו. אשר לעתירה למתן צו להריסת המבנים בחטיבות ב' ו-ג' במפת המודד, הגם שמהראיות שהובאו בפניי עלה, כי המבנים נבנו ללא היתרי בנייה כדין ולפיכך היה מקום להורות על הריסתם, אינני נותנת צו כאמור וזאת בהיעדר סמכות עניינית; סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע, כי בית משפט שלום ידון באלה: "תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שעניינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין". בע"א 37/59 שמש נ' "מפעל המים" כפר-סבא, אגודה חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד יג(1) 834 (1959) בעמ' 836, נקבע מפי כבוד השופט (כתוארו אז) זוסמן: "תביעה בדבר 'שימוש במקרקעין'... פירושה, תביעה לשימוש תוך שמירה על גוף הנכס" (ראו בנוסף, רע"א 4991/03 פתייה ג'מיל נ' ידידיה, פ"ד נ"ז(5), 556 (7.7.2003)). בשים לב להלכה האמורה, ומשנדחתה התביעה לסילוק יד, דעתי היא, כי לא ניתן להורות על הריסת המבנים מחוסר סמכות עניינית. 10. לאור כל האמור לעייל אני דוחה תביעת התובע נגד הנתבעים, תוך הבהרה, כי הדחייה היא על בסיס טכני וכי אינני קובעת זכויות כלשהן של הנתבעים במקרקעין, כך שלתובע הרשות לפעול למימוש כל זכויותיו כבעלים של המקרקעין. בשלב ההוכחות פיטרו הנתבעים שני עורכי דין שייצגו אותם. בשל היותם בלתי מיוצגים נהגתי עם הנתבעים לפנים משורת הדין, וזאת הן לגבי ראיות שביקשו להציג והן לגבי דחיית המשפט בשל-אי התייצבות עדים מטעמם. הנתבעים הגישו סיכומים שהשתרעו על פני 49 עמודים אשר חלק נכבד מהם הסתמך על מסמכים שלא התרתי להגישם. בסיכומיהם השתמשו הנתבעים בלשון בוטה נגד התובע ועדיו. נוכח התנהלותם של הנתבעים לא מצאתי לחייב התובע בהוצאות.פינוי מקרקעיןפינוי