קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה של קרנית נגד נהג ללא רישיון: פתח דבר ביום 30.6.01 ארעה תאונת דרכים בעת שברכב מסוג סוזוקי מ.ר. 5535028 נהג נתבע 3 (להלן: "התאונה"/"הרכב" בהתאמה). בתאונה קיפד את חייו המנוח. כנגד נתבע 3 התנהל הליך פלילי בבית המשפט המחוזי, שבסופו הורשע בהריגה ובעבירות נוספות (ת.פ. (ת"א) 40305/01 מדינת ישראל נ' אברהם (להלן: "ההליך הפלילי")). בערעור שהגיש נותרה ההרשעה על כנה, אך סעיף האישום של הריגה הומר לגרם מוות ברשלנות (ע"א 963/03 אברהם נ' מדינת ישראל, ). נתבע 3 נהג ללא רישיון וביטוח בר תוקף, ולפיכך הופנתה תביעת הנזיקין של בן המנוח, בכובעיו כיורש המנוח וכתלוי בו, כלפי התובעת. זו האחרונה שילמה במסגרת הסכם פשרה סך של 67,623 ₪ בחודש ינואר 2009 (להלן: "הסכם הפשרה"). כתב התביעה במסגרת ההליך שלפניי עותרת התובעת כי נתבעים 1 - 3 ישיבו לה את סכומי הכסף ששילמה במסגרת הסכם הפשרה, וכן סכומי הוצאות נלווים, שסכומם המשוערך הכולל עמד נכון למועד הגשת התובענה על 72,650 ₪ (להלן: "סכום התביעה"). הנתבע 3 נדרש להשיב את הסכומים ששולמו, בהיותו על פי הנטען נהג הרכב בעת שארעה התאונה, ולאור העובדה שנהג ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח לרכב. התביעה כנגד נתבע 1 - גיסו של נתבע 3 - להשבת הסכומים ששולמו, מבוססת על היותו על פי הנטען הבעלים ו/או המחזיק של הרכב, והטענה כי התיר במפורש או מכללא לנתבע 3 לעשות שימוש ברכב ללא רישיון נהיגה. נתבעת 2 - אמו של נתבע 1 וחמותו של נתבע 3 - נתבעת להשיב את הסכומים ששולמו מכוח היותה מחזיקת הרכב. כתב ההגנה בכתב ההגנה שהגישו הנתבעים לא כפר נתבע 3 בחבותו. טענות נתבע 3 מתמקדות בגובה הסכום ששולם במסגרת הסכם הפשרה, ובחוסר נאותות נטענת של הליך הפשרה. הנתבעים 1 - 2 כפרו במסגרת כתב ההגנה בחבותם ובסכום הנתבע. נתבע 1 לא חלק על רישומו במשרד הרישוי כבעלים של הרכב, אך טען כי היה קטין בן 15 שנים בעת הארוע, וטען כי רישומו כבעלים נעשה ללא ידיעתו והסכמתו. נתבע 1 לא כפר בטענה שלנתבע 3 לא היו רישיון וביטוח בר תוקף בעת התאונה. לעניין השימוש שעשה נתבע 3 ברכב נטען כי נתבע 1 לא ידע על שימוש זה וממילא לא התירו. נתבעת 2 כפרה בטענה שהיא המחזיקה ברכב. נתבעת 2 לא הכחישה את הטענה שלנתבע 3 לא היו רישיון וביטוח בר תוקף בעת התאונה. מטעם הצדדים הוגשו תצהירים וראיות. דיון ההוכחות ביום ההוכחות התייצבו עדת התביעה, עו"ד סיהאם אבו קעוד (להלן: "עו"ד אבו קעוד") ונתבע 3, שנחקרו על תצהיריהם. נתבעים 1 - 2 לא התייצבו לדיון, ומשכך נמשכו תצהיריהם מתיק בית המשפט (תקנה 522(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות")). בדיון ההוכחות, כמו גם במסגרת סיכומיו, עותר ב"כ התובעת כי ינתן פסק דין נגד הנתבעים 1 - 2 בהעדר הגנה, תוך הפניה לתקנה 157 לתקנות. לאור העובדה שהנתבעים 1 - 2 היו מיוצגים בדיון, אין לראות בהם כמי שלא התייצבו לדיון כלל, אלא כמי שלא הציגו הגנה לנטען כלפיהם במישור האחריות. קביעה זו אינה מחייבת מסקנה כי הוכחה אחריותם, ושאלת האחריות תוכרע בהתאם למסגרת כתב התביעה, הראיות שהוצגו, ובהתאם לנטלי ההוכחה. בטרם אדרש לראיות שהוצגו יש לתחום את המסגרת המשפטית בגדרה מתבררת תובענה זו. הפן המשפטי זכות החזרה של קרנית חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "הפלת"ד")), קובע הסדר חקיקתי של פיצוי על ידי התובעת הניתן לנפגע זכאי שאינו יכול לתבוע פיצויים מאת מבטח. עוד נקבע בפלת"ד כי ככלל אין למי ששילם פיצויים זכות חזרה על אדם אחר, זולת הזכות לחזור על אלה המנויים בסעיף 9 (א) לפלת"ד. ס' 9(א) מורה: "מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה זולת הזכות לחזור על אחד מאלה: (1) מי שאינו זכאי לפיצויים כאמור בסעיף 7; (2) מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה, למעט מי שהיה לו ביטוח שנתי שתקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה; (3) בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7א". סעיף 9 קובע רשימה של אנשים שמעמדם, מעורבותם ודרך התנהלותם בקשר עם הרכב יוצרים מידת אשם המצדיקה את חשיפתם לסיכון של תביעת חזרה מצד מי ששילם פיצויים על פי דין (רע"א 2853/96 קרנית נ' פרח, , ע"א 7580/03 קרנית נ' צורדקר (להלן: "עניין צורדקר")). יישומם של הכללים על הנתבעים בהליך דכאן, מעלה כי ההוראות הרלבנטיות למעמדם הנטען של הנתבעים, הן אלה: בהקשרו של נתבע 3 שנהג ברכב ללא רישיון וביטוח - קמה זכות חזרה נטענת מכוח סעיף 9(א)(1) לחוק המפנה לסעיפים 7(3) ו- 7(5). סעיפים אלה עוסקים בנהיגה ללא רישיון נהיגה (למעט החריגים הנקובים בו) ובנהיגה ללא ביטוח או מבלי שהביטוח מכסה את שימושו ברכב (הוראות סעיף 9(א)(2) דומה במהותה לסעיף 7(5)). בהקשרם של נתבע 1 (אשר על פי הנטען הוא הבעלים ו/או המחזיק של הרכב) ושל נתבעת 2 (אשר על פי הנטען היא המחזיקה של הרכב) - קמה זכות חזרה נטענת מכוח סעיף 9(א)(1) לחוק המפנה לסעיף 7(6). סעיף זה עוסק בבעל רכב או המחזיק בו שהתירו לאחר לנהוג ברכב ללא ביטוח כלל או ללא ביטוח המכסה את השימוש. זה המקום להעיר כי אמנם סעיף 7(6) לחוק דן במי שנפגעו בתאונת הדרכים עצמה, אך כבר נקבע כי העקרונות העומדים בבסיס ההוראה יפים וישימים גם לעניין אחריות הבעלים והמחזיק שלא היו מעורבים בתאונת הדרכים ולא נפגעו בה (עניין צורדקר לעיל). ההוראות שנסקרו לעיל מחייבות מספר הערות, הן בשאלת נטלי ההוכחה ומידת ההוכחה, והן לגופם של דברים. נטל ההוכחה על אף שנשמעו דיעות שונות בפסיקה, דומה כי לאור העובדה שתביעת החזרה היא מכוח חריג להוראה הכללית, מוטל על התובע הנטל להוכיח את התקיימות החריג. עם זאת, ככל שמדובר בחריג המצוי רובו ככולו בידיעתו האישית של נתבע, הרי שנדרשת מהתובע כמות ראייתית מועטה על מנת להעביר את נטל ההסבר לכתפי הנתבע (רע"א 143/98 דיב נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, , י. קדמי "על הראיות" חלק רביעי, ע' 1726). בנוסף, יכול התובע לעשות שימוש בחזקות עובדתיות שהתפתחו בפסיקה. החריג של היתר שימוש ברכב לנהג חסר ביטוח ורישיון - סעיף 7(6) לחוק על מנת להוכיח את החריג של הרשאה מטעם בעלים ו/או מחזיק לנהג חסר ביטוח או רישיון, נדרשת הוכחה של שני רכיבים במצטבר: האחד, ידיעת הבעלים/המחזיק שאין לנהג רישיון או לרכב ביטוח או שבנסיבות העניין אין עמידה בתנאי הביטוח. השני, מתן היתר מטעם הבעלים/המחזיק לנהג לעשות שימוש ברכב. ידיעה שאין רישיון או ביטוח דרישת הידיעה מצד הבעלים או המחזיק פורשה ככוללת לא רק ידיעה ממשית, אלא גם עצימת עיניים ואף רשלנות, מקום שהבעלים אמנם לא ידע אך אדם סביר היה יודע את העובדות לאשורן. בתי המשפט עמדו על חובתו הכללית של בעל רכב לבדוק אם הוא מתיר שימוש ברכבו לאדם בעל רישיון נהיגה תקף. זאת, בעיקר מקום שיש באופי השימוש כדי להצדיק משנה זהירות ופיקוח, או כשיש בנסיבות השימוש ברכב כדי לעורר סימני שאלה (בר"ע (ת"א) 21450/99 קרנית נ' שוויק, שאושר ברע"א 1570/00 שוויק נ' קרנית, ). ככל שנטענת טענת אי ידיעה, נבחנת סבירות הטענה על פי מכלול הנסיבות באותו תיק. כך, יש ויחסי קרבה יביאו למסקנה כי לא היה מצופה מבעל הרכב לברר קיומו של רישיון נהיגה של קרובו, ויש שיחסי קרבה יביאו לתוצאה ההפוכה. אם לדוגמא ההכרות הקרובה חושפת את בעל הרכב לעובדות ונתונים המעוררים חשד וסימני שאלה, יש בהמנעות מבירור הנושא התנהלות לא סבירה של עצימת עיניים או למצער רשלנות. היתר לעשות שימוש ברכב אשר להיתר מצד הבעלים או המחזיק לעשיית שימוש ברכב, נקבע כי הסכמה זו יכולה להנתן אף מכללא, לרבות בהתנהגות ובמחדל שבאי נקיטת אמצעים למניעת השימוש (ע"א 483/84 קרנית נ' אברהם). בעניין זה חלה החזקה העובדתית לפיה בהעדר הוכחה סותרת, הרי שהנוהג ברכב נוהג ברשות הבעלים (ע"א 259/63 חיים נ' קלקשטיין, , ע"א 31/85 בדיר איברהים נ' טסה נתנאל, , וכן סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל - 1970, סעיף 10(א)-(ב) לפקודת התעבורה). משהוכח לבית המשפט כי הבעלים או המחזיק היה מודע להעדר הרישיון או הביטוח, וכי התיר שימוש, ובהתקיים יסוד של אשם באופן התנהלותם, קמה זכות חזרה כלפיו. ומן הכלל אל הפרט לאחר שבחנתי את כתבי בי דין שהגישו הצדדים, ואת הראיות לאור ההלכות דלעיל, הגעתי למסקנה כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח במאזן ההסתברויות את אחריותם על פי דין של נתבעים 2 ו - 3, ולא עמדה בנטל ביחס לנתבע 1. אבהיר את מסקנותי. אחריות נתבע 3 לנתבע 3 לא היה רישיון נהיגה משנת 1997. אין מדובר בפקיעתו של רישיון לתקופה קצרה, שיש לו אופי טכני, אלא בהעדר רישיון מהותי ומתמשך, ובמצב שבו חידוש רישיון כפוף לבדיקות, מבחנים והליכים. נתבע 3 לא כפר בנתון זה, מה גם שהרשעתו בהליך הפלילי והממצאים שנקבעו שם מהווים ראיה לכאורה בהליך זה בהתאם לסעיפים 42א - ה לפקודת הראיות [נסח חדש], תשל"א - 1971, והם לא נסתרו. במצב דברים זה מתקיימים תנאי סעיפים 7(3) ו - (5) במלואם, ולתובעת זכות חזרה נגד נתבע 3. אחריות נתבעת 2 נתבעת 2 כאמור לא התייצבה לחקירה על תצהירה והוא נמשך. לאור התנגדות ב"כ הנתבעים להגשת הודעותיה ועדותה בהליך הפלילי, והגם שהתנגדות זו באה רק בשלב ההוכחות, לא מצאתי לנכון להתבסס על הודעתה ועדותה אלה. לנתבעת 2 יוחסה החזקת הרכב. המונח "מחזיק" לא הוגדר בחוק, אך בהתאם ללשונו של החוק ולתכליתו, כמו גם לפירושו המקובל של מונח זה בדברי חקיקה בעלי מהות דומה, ברי כי החזקה כוללת יסוד של שליטה בחפץ בפועל, במישרין או באמצעות אחר. נתבעת 2 אמנם כפרה בהחזקת הרכב, אך מעדות נתבע 3 בהליך הפלילי ומעדותו בהליך זה (ע' 12), עולה כי נתבעת 2 היא המחזיקה ברכב, קנתה אותו ושילמה עליו. יצויין כי בהודעה במשטרה מיום 19.7.01 (סומנה ע"י התובעת כת/4) ציין נתבע 3 כי "הרכב שייך לחמותי", ואף ציין כי נתבעת 2 וחמו הם שטיפלו ברכב, שהיה מצוי דרך קבע אצל משפחת נתבעת 2. במענה לשאלון, אישר נתבע 3 כי נתבעת 2 הייתה בעלת פוליסת הביטוח (ת/2ג). נתבע 3 ניסה למסור גרסא שונה בהליך שלפניי, לפיה הוא היה המחזיק ברכב שנקנה עבור אשתו, בתה של נתבעת 2, אך גרסא זו, העומדת בסתירה לעדותו בהליך הפלילי, אינה מעוררת אמון. גרסא זו גם אינה מתיישבת עם דבריו בהליך הפלילי כי לרעייתו אין כלל רישיון נהיגה (ת/5 - ע' 31), והרושם היה כי תכליתה של הגרסא להרחיק את נתבעת 2 מאחריות. נתבעת 2 נמנעה ממתן עדות, והמנעותה זו מלמדת כי לו הייתה מעידה הייתה מוסרת גרסא שאינה מסייעת לה, וממילא המסקנה האמורה לא נסתרה. מכלול הראיות הללו מוביל למסקנה, שלא נסתרה, כי הנתבעת 2 הייתה מחזיקת הרכב. אשר למודעות נתבעת 2 להעדר רישיון לנתבע 3, נתבעת 2 לא כפרה במסגרת כתב ההגנה בטענה שנטענה בכתב התביעה בנדון (סעיף 3 לכתב התביעה). משכך הוכח יסוד זה. למעלה מן הצורך, יצויין כי מן הראיות שהובאו לפני בית המשפט מצטיירות נסיבות התומכות, למצער, בהטלת חובת בדיקה מצד נתבעת 2 לגבי קיום רישיון לנתבע 3, ובחיובה מכוח עצימת עיניים אם אכן לא בדקה נתון זה. זאת, בשל העדר נהיגה בכל רכב על ידי נתבע 3 במשך שנים (ת/4 לעיל וכן עדות נתבע 3 בהליך הפלילי בע' 31 - ת/5), ונסיעה ברכב נושא הליך זה רק בלווית בן משפחה (ת/4 ות/5 שם). דווקא יחסי הקרבה ההדוקים בין נתבעת 2 לנתבע 3 הם אלה שהיה בהם כדי ליצור את הבסיס לחשדות ולסימני השאלה. מידת הידיעה, החשדות וסימני השאלה בנסיבות העניין, הם עניינים שבידיעתה האישית של נתבעת 2, ויתכן שבעדותה יכולה הייתה נתבעת 2 ליתן הסברים ולהניח את דעתו של בית המשפט. ואולם, משבחרה להמנע ממתן עדות פועלת עובדה זו לחובתה. לעניין התרת השימוש, מכוח החזקה שפורטה בפרק המשפטי, מוחזקת נתבעת 2 במעמדה כמחזיקה, כמי שהתירה את השימוש ברכב לנתבע 3. חזקה זו כמובן ניתנת לסתירה ככל ראייה נסיבתית, אלא שנתבעת 2 בחרה שלא לעלות לדוכן העדים, ולא מסרה כל גרסא. משכך, מתבקשת המסקנה כי לו היתה עולה להעיד הייתה גרסתה פועלת לחובתה. יצויין עוד כי נתבע 3 אישר בהליך שלפניי את דברי נתבעת 2 בהליך הפלילי כי מפתחות הרכב היו מונחים על השולחן ומי שרצה לקח אותם. בנסיבות אלה התירה נתבעת 2 לנתבע 3, לכל הפחות, מכללא את השימוש ברכב. זה המקום להעיר, כי בהתאם לנוסחו של כתב התביעה לא יוחסה לנתבעת 2 התרת השימוש ברכב. טענת התובעת בתצהירה ובסיכומים לעניין זה יכולה הייתה להוות הרחבת חזית, אלא שלא נטענה כל טענה של הרחבת חזית מטעם הנתבעים בשום שלב. כעולה מן המקובץ, התובעת הוכיחה במידה הנדרשת את מעמדה של נתבעת 2 כמחזיקה, את מודעותה להעדר הרישון ואת התרת השימוש ברכב. משכך, הוכיחה התובעת את זכותה לתבוע את החזרת כספים נושא התביעה מנתבעים 2 - 3. אחריות נתבע 1 נתבע 1 היה במועד הרלבנטי בעליו הרשום של הרכב במשרד הרישוי - ת/1. אין בעובדה שמדובר ברישום דקלרטיבי כדי לשנות בנסיבות העניין מן המסקנה כי הוכח מעמדו של נתבע 1 כבעלים של הרכב. לאור העובדה שהרישום במשרד הרישוי נעשה על פי חובה שבחוק, הרי שבהעדר ראיה אחרת מהווה רישום זה ראיה לכאורה בעלת חשיבות. אין גם בטענות הנטענות מפי בא כוחו במסגרת סיכומיו, בדבר העדר מודעות נתבע 1 לרישומו כבעלים, כדי לשנות ממעמדו כבעלים. משנמשך תצהירו לאחר שלא התייצב לדיון, לא מסר נתבע 1 גרסא, ואין כל בסיס ראייתי או משפטי שיש בו כדי לפגום במעמדו המוצהר. יצויין כי נתבע 1 הוא יליד 15.4.83 ובעת התאונה היה בגיר ולא קטין כנטען בכתב ההגנה. משהוכח מעמדו כבעלים מתייתר הצורך לבחון את מעמדו בנוסף כמחזיק הרכב. לאור מעמדו של נתבע 1, יש לבחון את ידיעתו כי אין לנתבע 3 רישיון, ולהכריע אם התיר לו לעשות שימוש ברכב. אשר לידיעה, בכתב התביעה נטען כי לנתבע 3 לא היו רישיון או פוליסת ביטוח בני תוקף (סעיף 3 לכתב התביעה). נתבע 1 לא כפר במסגרת כתב ההגנה בטענה זו. משכך הוכח יסוד זה. שונים הדברים לעניין התרת השימוש ברכב. מכוח החזקה שפורטה בפרק המשפטי, מוחזק נתבע 1 מכוח מעמדו כבעלים כמי שהתיר את השימוש ברכב לנתבע 3, אלא שחזקה זו כמובן ניתנת לסתירה ככל ראייה נסיבתית. אמנם נתבע 1 לא מסר כל גרסא, כאמור, ואולם, לאור ויתור ב"כ התובעת על חקירת נתבע 3 בנוגע לטענתו בתצהירו, כי לא קיבל רשות מנתבע 1 לעשות שימוש ברכב, ובהתחשב בגילו של נתבע 1 בזמן הארועים, ובמעמדה של נתבעת 2 ביחס לרכב, לא שוכנעתי כי התובעת הוכיחה מתן היתר שימוש על ידי נתבע 1. לפיכך, לא שוכנעתי כי הוכחה על ידי התביעה אחריות נתבע 1. סכום התביעה סבירות הסכום ששולם במסגרת הסכם הפשרה המנוח היה בן שלושים ושתיים במותו, והוא הותיר בן קטין יליד 1994, שטרם מלאו לו שבע שנים בעת התאונה. הבן הוא יורש יחיד בהתאם לצו ירושה, ותלוי של המנוח עד גיל 18. לבית המשפט הוגש עותק מכתב התביעה שהגיש בן המנוח. במסגרת הסכם הפשרה שולמו פיצויים בסך כולל של 67,623 ₪, כעולה מהסכם הפשרה שהוצג לבית המשפט. בהתאם לעדות עו"ד אבו קעוד, סכום הפיצויים מורכב מכאב וסבל כשיעורו על פי דין, הוצאות קבורה ומצבה בסך של כ - 8,000 ₪, ואבדן השתכרות במתכונת מצומצמת עד הגיע הקטין לבגרות בסך של כ - 11,000 ש"ח. ב"כ הנתבעים טוען לחוסר סבירות של הסכום ששולם בגין הוצאות קבורה, שכן לטענתו המצבה מומנה על ידי המל"ל, אך לא הובאה כל ראיה בעניין זה, והטענה גם אינה מתיישבת עם תצהיר נתבע 3 בס' 6. למותר לציין כי במסגרת הצעות לסיום תיק בפשרה נוהג בית המשפט לפסוק סכומים שבין 5,000 - 15,000 ₪ בראש נזק זה בהתאם לנסיבות. לעניין הפסדי השכר, בוצע התחשיב לתקופה מוגבלת בלבד (פחות או יותר תקופת התלות על פי דין) ועל יסוד בסיס שכר נמוך ביותר, אף בהתחשב בעובדה שהמנוח היה אסיר ואופקי השתכרותו מוגבלים. בסופו של דבר שולם במסגרת הסכם הפשרה סכום נמוך מאד בראש נזק זה (בהקשר זה מקובלות עליי הערות ב"כ התובעת לפיהן עו"ד אבו קעוד הבהירה בצורה ברורה את ראש הנזק האמור ואף בית המשפט התייחס לכך במהלך הדיון). זה המקום להעיר, שאף כי המנוח היה אסיר, והילד חי אצל אימו, זכאי היה הילד על פי דין באופן עקרוני לפיצוי מסויים בגין אבדן שירותי אב כתלוי עד גיל 18 (גם אם בנסיבות העניין בסכום נמוך). במסגרת הסכם הפשרה לא ניתן כל סכום שהוא בראש נזק זה. בנסיבות אלה הפיצוי שניתן הוא לכאורה על הצד הנמוך, ואין מקום להתערבות בסבירותו. סיכומו של דבר, לאחר בחינת הסכומים ששולמו, ובהתחשב בחזקה שבניסיון החיים לפיה מבטחות אינן נוהגות להעניק מתנות למבוטחיהן (ע"א 7148/94 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' חברת השמירה בע"מ) , הגעתי למסקנה כי הסכום ששולם הוא סביר. אין לשכוח גם כי התביעה הוגשה על ידי קטין, ובית המשפט מחוייב היה בבחינת טובתו. משכך, אין בטענת נתבע 3 כי עקב היכרותו עם אם הקטין היה יכול להגיע להסכמה על סכום נמוך יותר כדי להועיל לו, שכן בנסיבות שתוארו, פיצוי בשיעור נמוך יותר ספק אם היה מקיים את תנאי טובת הקטין. גם הסכום הנוסף שנתבע בקשר עם הוצאות נלוות של התובעת, גובה באסמכתאות והוא סביר בהחלט בנסיבות העניין. לעניין הטענה כי הנתבעים לא צורפו להליך הפשרה, ההסבר שניתן על ידי עו"ד אבו קעוד בדבר השלב בו נכרת ההסכם מניח את הדעת, וממילא קיימת זכות לנתבעים בהליך שלפניי לערער על צדקת הסכום ששולם, וניתן להם יומם בהקשר זה. למותר לציין כי לבד מטענות כלליות לא הובאו כל ראיות שיש בהן כדי לכרסם בסבירות הסכומים ששולמו. סוף דבר אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ביחס לנתבעים 2, 3. התביעה כנגד נתבע 1 נדחית בנסיבות העניין ללא צו להוצאות. הנתבעים 2 - 3 ישאו ביחד ולחוד בסכום התביעה, שישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת כתב התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. כן ישאו בשכה"ט עו"ד בהתאם לחוק ובהוצאות משפט לרבות אגרות. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית בחלוף 30 יום ממועד פסק הדין ועד לתשלומם המלא בפועל. קרנית