קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת לשון הרע בגין תלונה נגד עורך דין ללשכה: כללי בפני תובענה שענינה לשון הרע. התביעה נסבה על פרסומים כדלקמן (אשר כונו ע"י התובע "אירועים"): אירוע ראשון -- מכתב מיום 28.2.2005 מאת הנתבע אל יו"ר ועדת המשמעת של לשכת עוה"ד, עם העתקים לראש ההוצל"פ, יו"ר ועדת המשמעת הארצית של לשכת עוה"ד, ומשטרת ישראל, ואשר נדונו הוא: "בקשה לפתוח בחקירה פלילית על זיוף מסמך משפטי" (נספח א' לכתב התביעה). במכתב נרשם: "בתיק רשות ערעור... צרף עו"ד X.. פרוטוקול והחלטה מתיק הוצל"פ... ששונו ושופצו על ידו. עו"ד X עשה מעשה חמור מאין כמוהו כאשר שינה וזייף פרוטוקול... אני מצרף את הפרוטוקול הנכון... ואת הפרוטוקול ששופץ וזויף ע"י X. לאור מעשיו החמורים של X, שזייף את הפרוטוקול,... מעשה זה שגובל בפלילים והוא חמור עוד יותר כאשר עו"ד חבר בלשכת עוה"ד בישראל מעז להטעות ולשבש הליכי משפט. על כן אני פונה בבקשה דחופה ביותר לפתוח בחקירה פלילית כנגד עו"ד י' X...". אירוע שני -- מכתב מיום 16.5.2005 מאת הנתבע ליו"ר ועדת האתיקה במחוז ת"א, בענין: "תלונה כנגד עו"ד X על זיוף מסמך" (נספח ב' לכתב התביעה). במכתב נכתב בין השאר כדלקמן: "עו"ד X שיפץ ותיקן את הפרוטוקול של הדיון הנ"ל והעביר את הפרוטוקול המשופץ לתיק רשות ערעור... מעשה זה של זיוף ושימוש על מנת לקבל טובת הנאה הוא חמור ביותר. כמו כן, הטעיית בית המשפט המחוזי הוא מעשה שלא יעשה. מאחר ועו"ד X הוא חבר בלשכת עוה"ד, שעשה מעשה חמור, וזייף מסמך, ועשה בו שימוש בלתי הוגן - פונה המתלונן כי תפתחו בחקירה... אני שב ומעביר אליכם רשימה חלקית על מעשיו הרבים של X הכוללים ניסיון הטעיה, זיוף מסמכים, שיבוש הליכי משפט - ועוד ועוד... כמו כן אני מצרף תלונה שניה על חשד חמור ביותר על מעשי זיוף שנעשו ע"י X בתיקי הקובלנה הפלילית החדשים...". אירוע שלישי - מכתב מיום 10.5.2005 מאת הנתבע לגב' לבנה משיח, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שנושאו: "בקשה דחופה להתערבות של כבודה בענין חשד לזיוף מסמך ושיבוש הליכים" (נספח ג' לכתב התביעה; ר' גם מוצג ה' בתיק מוצגי התובע; יוער כי בשני המקומות הוגש מכתב קטוע ללא סיומת). אירוע רביעי - "בקשה דחופה ביותר להשעות את הדיונים שבכותרת עד לפתיחת חקירה משטרתית, ועד לסיומה ולעיכוב כל ההליכים ועד שתנתן החלטה אחרת" שהוגשה ע"י הנתבע בלשכת ההוצל"פ ביום 26.7.2005 (נספח ח' לכתב התביעה; מוצג יג' בתיק מוצגי התובע). אירוע חמישי - פנית הנתבע מיום 27.7.2005 לבית המשפט המחוזי בת"א בע"א 1241/05 ב"בקשה דחופה ביותר להשעות את הדיונים שבכותרת עד לפתיחת חקירה משטרתית, ועד לסיומה ולעיכוב כל ההליכים ועד שתינתן החלטה אחרת" (נספח ט' לכתב התביעה; מוצג יד'1 בתיק מוצגי התובע). אירוע שישי - הודעת ערעור שהגיש הנתבע לבית המשפט המחוזי בת"א ביום 6.6.2005 (ע"א 2253/05), בה נרשם בס' 12: "המערערים יטענו כי טעה כב' יו"ר ההוצאה לפועל משלא נתן דעתו כי המשיב במו ידיו זייף מסמכי הוצאה לפועל וכי אף נחקר תחת אזהרה ע"י משטרת ישראל" (נספח י' לכתב התביעה). אירוע שביעי - עיקרי טיעון שהגיש הנתבע לבית המשפט המחוזי ביום 26.3.2006 (ר' ס' 12 לכתב התביעה). יוער כבר עתה כי התובע לא הגיש את המסמך נשוא התביעה, לא כנספח לכתב התביעה ולא כנספח לתצהירו, ואף לא בתיק מוצגיו. ממילא לא ניתן לבחון את טענתנו בענין זה, והתביעה בראש זה נדחית על הסף. אירוע שמיני - תצהיר מיום 28.3.2007 שהגיש הנתבע בהליך ערעור על החלטת כב' ראש ההוצל"פ, בו נרשם בס' 74: "אני טוען כי טעה כב' יו"ר ההוצאה לפועל, משלא נתן דעתו כי המשיב במו ידיו זייף מסמכי הוצאה לפועל וכי אף נחקר תחת אזהרה ע"י משטרת ישראל" (נספח יא' לכתב התביעה). הנתבע טען כי התובע "ממחזר תביעות" וכי טענותיו כבר נדונו בהליכים אחרים (למשל, ס' 3 לכתב ההגנה). לגוף הענין טען כי הפרסומים הנ"ל נהנים מחסינות לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, בהיותם כתבי בי-דין שהוגשו במסגרת הליכים משפטיים (ס' 31 לסיכומיו). בנוסף טען כי הפרסומים הם "בבחינת פניה לגיטימית לרשות רשמית" ועל כן יש להנותם מההגנות שבסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע (למשל, ס' 12 לכתב ההגנה). במישור הדיוני: כל אחד מבעלי הדין הגיש תצהירו, וכל אחד מהם חקר את חברו בדיון הוכחות. הצדדים הגישו סיכומים בכתב. למען הסדר הטוב אפתח בכך שאין בסיס לטענת הנתבע אודות "טענות ממוחזרות". אף כי הצדדים התדיינו בעבר בהליכים שונים, הרי שהנתבע לא הגיש החלטה או פסק-דין העוסקים בטענות התובע בהליך דנא. לא הוכח קיומו של מעשה בי-דין, וטענה זו נדחית. דיון כידוע, חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 נועד (בין השאר) לאזן בין זכותו של אדם לשמו הטוב ולמניעת פגיעה הצפויה מפרסום "משפיל" או "מבזה" כנגדו, לבין זכותו של האדם האחר להתבטא בחופשיות, להציג דעותיו, ולהביא את ענינו לבירור בפני הרשויות המוסמכות. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר את המונח "לשון הרע" באופן רחב, המתייחס בין השאר לפרסום העלול לפגוע במשרת הנפגע. ההגדרה הרחבה כוללת גם את הפרסומים דנא, המייחסים לנתבע מעשי זיוף והונאה במסמכים רשמיים וכלפי מוסדות החוק. פוטנציאל הפגיעה מתחזק בנסיבות הענין, בשים לב לכך שהתובע הוא עורך-דין במקצועו, ויושרו ואמינותו חשובים לו לעצם לפרנסתו. ההגדרה הרחבה נועדה ללכוד תחת החוק את מגוון הפרסומים העלולים ליצור פוטנציאל של פגיעה בשמו הטוב של הזולת. ואולם, עצם תחולת החוק אין פירושה הטלת אחריות אוטומטית. בחוק נקבעו שורה של "פרסומים מותרים" (ס' 13), כמו גם הגנות (ס' 14-15), אשר בהתקיימם אין הפרסום מוליד אחריות עווולתית. הוראת-חוק רלבנטית למקרה דנא מצויה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, הקובעת כי פרסום לא ישמש עילה למשפט, מקום בו מדובר ב"פרסום על ידי ... בעל דין... שנעשה תוך כדי דיון [בפני ערכאה שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין]". סעיף 13(5) קובע "הגנה מוחלטת" בהתקיים התנאים הנקובים בסעיף, ואין הוא מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום-לב מצד המפרסם (ר', למשל: רע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1), 26, בע' 66-67). "משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי" (רע"א 1104/07 עו"ד פואר חיר נ' עו"ד עודד גיל, מיום 19.8.2009, בס' 7 לפסק דינו של כב' הש' א' ריבלין). בית המשפט העליון עמד על הרציונאל שביסוד הוראת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע (כב' הש' א' ריבלין, פרשת עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל הנ"ל, בס' 8 לפסק הדין): "סעיף-קטן (5) נועד למנוע מצב שבו ירחף מעל מי מהגורמים הנזכרים בסעיף, תוך כדי דיון משפטי, האיום של תביעת לשון הרע. הסעיף נועד למנוע מצב שבו העילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי הליך משפטי ותמנע מהגורמים השונים המעורבים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי... יש לזכור כי הליכים משפטיים רבים כרוכים מטבע הדברים בהשמעת דברים לא נעימים לאוזן מצד בית המשפט כלפי המעורבים בהליך, ומצד המעורבים בהליך האחד כלפי השני. בוודאי טוב הדבר שההתבטאויות במסגרת הליך משפטי יהיו מתונות ומתוחמות ככל האפשר, במיוחד אם יש בדברים משום חשש ללשון הרע. אולם התפיסה המשתקפת בחוק איסור לשון הרע היא שאין להגביל את ההתבטאויות תוך כדי ההליך המשפטי באמצעות חוק זה. המטרה היא למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך ... לאור חשיבותה של ההגנה נקבע כי ההגנה שבסעיף 13(5) תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא היא חלה על 'כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה'...". בית המשפט העליון הוסיף והבהיר כי "הדין המצוי - סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע - אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי... ברי לחלוטין כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט (במובן הרחב), וזאת ככל הנראה מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם" (בס' 10 לפסק הדין הנ"ל). לצד החסינות שבסעיף 13(5) לחוק יש להזכיר גם את הגנת תום-הלב שבסעיף 15 לחוק. ההגנות הרלבנטיות לעניננו הן זו המנויה בסעיף 15(3) (הגנה על ענין אישי כשר של הנתבע) וכן זו המנויה בסעיף 15(5) (הבעת דעה על התנהגות הנפגע כבעל דין), וכן ההגנה שבסעיף 15(8) - שענינה בהגשת תלונה לרשות המוסמכת. ההגנות המנויות בסעיף 15 מותנות בתום-ליבו של המפרסם וטעונות בירור ראייתי בענין זה. למפרסם עומדת חזקת תום-הלב, ובלבד ש"הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות" (ס' 16(א) לחוק). מצד שני, חזקה על נתבע שפעל בחוסר תום-לב, אם "הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו", וכן אם "לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא" (ס' 16(ב)(1) וס' 16(ב)(2)). כך גם יישלל תום ליבו, אם "הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15" (ס' 16(ב)(3). על רקע התשתית הנורמטיבית, נוכל לפנות ולבחון את הפרסומים נשוא ההליך דנא. הארוע הראשון - מדובר בתלונה שהגיש הנתבע ללשכת עורכי הדין, כנגד עורך-דין, וענינה בטענה לזיוף מסמך שיפוטי. אין ספק כי מדובר בטענה קשה וחמורה. יחד עם זאת, חזקה על הגוף המברר שידע להבחין בין עיקר לטפל, לנפות בין טענה סתמית לטענה ענינית, ולמיין בין טענה מבוססת לטענה מופרכת. ועדת המשמעת, כמו גם גופים מבררים אחרים, מורגלים בקבלת תלונות ותביעות שיש בהן האשמות והשמצות כנגד הצד שכנגד. נימה לוחמנית ומתלהמת אמנם אינה נעימה, אך ברגיל אינה צפויה להרשים במיוחד, אם אין לה תימוכין ראיתיים. תלונה מן הסוג דנא נהנית מן ההגנה שבסעיף 15(8) לחוק. אמנם, הסגנון הבוטה מעורר שאלה בדבר תום לבו של הנתבע; יחד עם זאת, לא הוכח שהיה על הנתבע להבין ולדעת כי טענותיו אינן אמת. התובע טען בקשר לכך: "אני מצהיר כי האשמות הן עובדות כוזבות. הפרוטוקול שנטען זויף, לא הומצא לא שונה ולא שופץ. לא בוצעה כל הטעיה ולא שובש כל הליך משפטי. מדובר בדיבה חמורה על כל רכיביה ללא יוצא מן הכלל. גם לא נתקיים כל דיון משפטי בטענה זו ולא ניתנה כל החלטה משפטית שקבעה את מה שנטען מלבד העובדה ששופטי בתי המשפט קוראים את המסמכים המשפטיים המוגשים להם" (ס' 1.3 לתצהיר התובע). עיננו הרואות כי התובע לא הראה מדוע היה על הנתבע להבין ולדעת כי טענתו חסרת כל ממש, עד כדי כך שאסור היה לו להשמיעה בפני הערכאה המבררת. הוא הדין במכתבו הנוסף של הנתבע אל ועדת האתיקה בלשכת עוה"ד - הארוע השני (נספח ב' לכתב התביעה). במכתב זה אין אלא חזרה על המכתב הראשון, בתוספת "תלונה שניה על חשד חמור ביותר של מעשי זיוף שנעשו ע"י X בתיקי הקובלנה הפליליים החדשים (מסמך של היועץ המשפטי לממשלה)". בנוסף הוגשה "תלונה שלישית בגין האשמותיו החמורות של X כנגד רז וכנגד חבריו למקצוע... שהואשמו בשותפות במעשי מרמה...". הנתבע כתב: "זהו מכתב חמור, ויש צורך דחוף לבדוק ולחקור." הוא חתם בדברים: "אני תקווה שהפעם הלשכה תנשל מתוכה את עו"ד X אשר גורם רק רעה, לכל חברי הלשכה באשר הם ותסיקו את המסקנות בענין הנדון". התובע טען: "הפניה ללשכת עוה"ד לא היתה תלונה תמימה אלא המשך הצפת הלשכה במכתבי דיבה שהנתבע ידע ללא ספק שאינן אמת. האשמות הנתבע הן עובדות כוזבות. הפרוטוקול לא שונה ולא שופץ. לא בוצעה כל הטעייה לא שובש אף הליך משפטי. מדובר בדיבה חמורה על כל רכיביה ללא יוצא מן הכלל" (ס' 2 לתצהירו). ואולם, גם הפעם התובע מערבב בין ה"אמת" העובדתית לבין זכות הגישה לערכאות (וללשכת עורכי הדין בתוך כך). אמנם, הגשת תלונת שווא בזדון היא מעשה חמור שלא ייעשה (השוו: ת.א. (ראשל"צ) 5001/06 דבש נ' א.ב. ואח', מיום 22.7.2008 בס' 24 לפסה"ד). יחד עם זאת, הלכה היא כי אין מדקדקים עם המתלונן יתר על המידה ומאפשרים לו לשטוח את תלונתו כפי שהוא מבין, בסגנונו ובניסוחו (ר', למשל, כב' הנשיא שמגר, ע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389, 392). הטעם לכך נעוץ באינטרס החברתי שביצירת מנגנון לתיעול תלונות בפני הערכאה המבררת. חזקה היא כי הגוף המברר ידע להבחין בין "עובדה" לבין הבעת דעה גרידא, בין ראיה לבין אמירה סתמית, וכי ידחה תלונות סרק שאין בהן ממש, מבלי שיהא בכך כדי ליצור קלון לנילון. על כן, יש לדחות את התביעה בקשר עם האירועים הראשון והשני, מכח ההגנה שבסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. הארוע השלישי הוא פניה לגב' לבנת משיח בכובעה כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ב"בקשה דחופה להתערבות של כבודה בענין חשד לזיוף מסמכים ושיבוש הליכים" (נספח ג' לכתב התביעה). יש להצר על כך שהנתבע נזקק לסגנון לוחמני ובוטה, ומיהר להטיח טענה של "זיוף" מסמכים. ואולם, הסגנון כשלעצמו אינו מאיין את הזכאות לפנות לגוף המוסמך לצורך הגנה על ענין כשר, כאמור בסעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע, ואינו פוגם בזכות להגיש תלונה, המוגנת בסעיף 15(8) לחוק. במכתב הנ"ל טען הנתבע ל"זיוף" מסמכים ע"י התובע בהליך בפני כב' הש' א' הימן. בעקבות פניתו, גב' משיח הודיעה לכב' הש' הימן כי ההחלטה לעכב הליכים נסבה על קובלנה מס' 1004/04 בלבד, ולא חלה על קובלנה מס' 1013/04 (מוצג ז'). בעקבות הודעה זו, כב' הש' הימן תיקן החלטה הקודמת, והסביר כי טעה כאשר העמיד את ההליכים בשתי הקובלנות, וזאת מחמת רישום שגוי בכתב יד של מספרי שתי הקובלנות ע"ג הודעת היועץ המשפטי לממשלה (ר' החלטתו מיום 5.6.2005, מוצג ט', וכן ר' "הודעה על עיכוב הליכים פליליים", עם תוספת מספרי ההליכים בכתב יד - מוצג ו'). אמנם, הנתבע יכול היה להגיש בקשה להבהרת החלטה או לתיקון טעות סופר לכב' הש' הימן, וזאת לגבי מספר הקובלנה שעליה נסבה החלטתו, ובכך לייתר את הפניה הקיצונית למשנה ליועץ המשפטי לממשלה. קשה להשתחרר מן הרושם שהפניה לגב' משיח לא היתה הכרחית והחריפה את הסכסוך שבין בעלי הדין. ואולם, הפניה אינה מקימה אחריות לפי חוק איסור לשון הרע. גם הפעם, יש להבין כי הממונים על אכיפת החוק מורגלים בפניות בעלות אופי קיצוני המוגשות לעיתים מעבר לאינטרס הישיר של הפונה בבירור הענין. אף כי יש להצטער על תרבות דיונית זו, הרי שיש להגן על האינטרס החברתי שלא לחסום פונים בהעלאת טענותיהם. גם כאן, לנתבע מוקנות ההגנות הנ"ל שבסעיפים קטנים (3) ו- (8) של סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. הארוע הרביעי הוא בקשה שהוגשה ללשכת ההוצל"פ: "בקשה דחופה ביותר להשעות את הדיונים בתיק שבכותרת עד לפתיחת חקירה משטרתית, ועד לסיומה ולעיכוב כל ההליכים ועד שתינתן החלטה אחרת" (מוצג יג'). בבקשה זו טען הנתבע כי התובע זייף מסמך שהוגש לבית המשפט: המסמך הוא הודעת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה על עיכוב הליכים בק.פ. 1004/04 (מוצג ו'). כאמור, בראש המסמך נרשמו בכתב יד מספרים של שני הליכים (ק.פ. 1004/04 וכן ק.פ. 1013/04), באופן שהוביל להחלטה שגויה בדבר הפסקת ההליכים בשתי הקובלנות, במקום באחת מהן בלבד (ר' החלטתו של כב' הש' הימן מיום 5.6.2005, המסבירה את הטעות - מוצג ט'). בבקשתו הנ"ל טען הנתבע כדלקמן (ס' 4-8 לבקשה מוצג יג'): "עו"ד לבנת משיח, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה - החליטה על עיכוב הליכים זמני עד להחלטה אחרת בתיק ק.פ 1004/04 - בלבד... מנגד הגיש המשיב ק.פ 1013/04 כנגד הח"מ, מס' ימים לפני הדיון בקובלנה של רז (1004/04), ... לפתע- מישהו שהייתה לו יד בעניין, והחשש, לצערינו גובר על הכל, כי מעשיו של X מהעבר חוזרים גם הפעם, וידו של X "בבקשה" לעיכוב הליכים בתיק ק.פ 1013/04... יודגש כי X הגיש את הק.פ כנגד הח"מ, כאשר הוא עשה מאמצים עילאיים להוכיח את "צידקתו"- וראה זה פלא- לתיק ק.פ 1013/04 הוגש המסמך של עו"ד לבנת משיח, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, לאחר שעבר "שיפוץ" כאשר מישהו הוסיף בזדון, ובידיעה ברורה את מס' הק.פ של ק.פ 1004/04... המעשה הנ"ל- גרם להטעיית ביהמ"ש (הגשת המסמך "המשופץ") זה בק.פ 1013/04- וכב' השופט אישר את עיכוב ההליכים בו". הארוע החמישי אינו אלא בקשה דומה לבקשה נשוא הארוע הרביעי, אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי בת"א (מוצג יד'1). בשני הארועים מדובר בכתבי טענות שהוגשו לערכאה השיפוטית המבררת, וככאלה הם נהנים מן החסינות שבסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. אמנם, במועדים בהם הוגשו שתי הבקשות הנ"ל (הבקשה ללשכת הוצל"פ - ביום 26.7.2005; הבקשה לבית המשפט המחוזי - ביום 27.7.2005) -- הטעות בהחלטתו של כב' הש' הימן כבר תוקנה, בכל הקשור למספר הקובלנה שבה עוכבו ההליכים. כאמור, כב' הש' הימן תיקן החלטתו, והורה על המשך ההליכים בק.פ. 1013/04 (מוצג ט'). הנתבע לא איזכר בבקשותיו הנ"ל את החלטתו המתקנת של כב' הש' הימן, ודומה כי יש בכך טעם לפגם. יחד עם זאת - ואף כי התנסחות הנתבע בבקשותיו היא משתלחת ופוגענית - הבקשות נהנות מן החסינות שבסעיף 13(5) הנ"ל. הטעם לכך נעוץ בזה, שהנתבע פעל בכובעו כבעל-דין בהליך משפטי, וככזה רשאי היה להביא את טענתו לבירור בפני הערכאה המבררת. הנתבע טען כי לא נפל כל פגם בבקשות הנ"ל, שהרי כב' הש' הימן לא הכריע ולא שלל את טענת ה"זיוף"; לשיטתו, כב' הש' הימן לא הכריע בשאלה מי הוסיף את מספרי הקובלנות בכתב יד (ר' עדות הנתבע בפ' ע' 27 ש' 19-30). התובע מצידו טען כי הנתבע צריך היה להמנע מלחולל "סערה בכוס מים". לטענתו, הנתבע גילה "לוחמנות עקרה"; ובלשונו: "בשל טעות סופר של לשכת כב' השופט הימן ביצע הנתבע מעשי דיבה ותוך קלות דעת, זדון, ובלא כל צורך, כורח או טענה משפטית רלוונטית... המציא והעליל עלי" (ס' 3.9.2 לתצהירו). ואולם, אף אם הנתבע יכול היה לנקוט בהליך צנוע ורגוע יותר, אין פירוש הדבר הוצאת לשון הרע. טענות מסוג זה מטיבן שהן מבוררות בפני הערכאה המבררת, כחלק מן ההליך השיפוטי. מכח סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע, והלכתו של בית המשפט העליון הנ"ל, אין הן מקימות תשתית להטלת אחריות בלשון הרע. אשר על כן, יש לדחות את התביעה גם בכל הקשור לאירועים הרביעי והחמישי. הארוע השישי אינו אלא כתב בי-דין שהוגש לערכאה שיפוטית. מדובר בהודעת ערעור לבית המשפט המחוזי בת"א, בה נרשם: "המערערים יטענו כי טעה כב' יו"ר ההוצאה לפועל משלא נתן דעתו כי המשיב במו ידיו זייף מסמכי הוצאה לפועל וכי אף נחקר תחת אזהרה ע"י משטרת ישראל" (ס' 12(1), נספח י' לכתב התביעה). טענת התובע נסבה על האמירה לפיה הוא נחקר במשטרה תחת אזהרה: "אני מצהיר כי אנוכי התובע לא הוזמנתי מעולם לחקירה תחת אזהרה במשטרת ישראל. ענין זה לקשור את התובע בחקירה דמיונית היא דיבה. העלאתה בערעור לא היתה רלוונטית... כך ביקשו ליצור מצבים של השחרת פני התובע בדיוניו נגד הנתבעים ושיבוש הליכי הערעור..." (ס' 7.1 לתצהירו). הנתבע השיב ש"כל עדות במשטרה נמסרת תחת אזהרה" וכי "כשאתה מגיש תלונה במשטרה הוא מוזמן [למסירת עדות]" (ר' עדותו בפ' ע' 33 ש' 23-30). ניתן לקבל, כי הנתבע יכול היה להיזהר באופן בו ניסח את טענותיו, ולהימנע מלהעלות טענה עובדתית בעלמא. כך או אחרת, מדובר בכתב טענות שהוגש לערכאה שיפוטית, וככזה אין הוא כפוף לביקורתו של חוק איסור לשון הרע. כמובן, הערכאה המבררת תדע להבחין בין טענות עניניות לבין טענות "אווירה" שאין להן גיבוי ראייתי, וזאת מבלי שתהא לכך השלכה של פגיעה בשם הטוב. הארוע השמיני - מדובר בתצהיר של הנתבע מיום 28.3.2007, שהוגש בתמיכה להודעת הערעור על החלטת יו"ר ההוצל"פ (נספח יא' לכתב התביעה). התובע טען כי תצהיר זה לוקה בדיבה בשלוש נקודות (ר' ס' 8.1 לתצהיר התובע): (א) בס' 74 לתצהיר הנתבע נרשם: "אני טוען כי טעה כב' יו"ר ההוצאה לפועל, משלא נתן דעתו כי המשיב במו ידיו זייף מסמכי הוצאה לפועל וכי אף נחקר תחת אזהרה ע"י משטרת ישראל"; (ב) בס' 75 לתצהיר נרשם: "לאחרונה נאלצתי להגיש קובלנה פלילית פרטית נוספת כנגד המשיב בגין האשמות חמורות של לשון הרע ואחרות"; (ג) בס' 76 לתצהיר נרשם: "ביום 14.11.05 בק"פ 1/04 קבע כב' השופט הימן כי יש לדון בבקשה שהגשתי כנגד המשיב בענין זיוף מסמך. גם היועץ המשפטי לממשלה הצטרף לטענה זו לענין שיבוש הליכים". התובע טען כי "אלה הם דברי שקר וכזב. החלטותיו של כב' השופט הימן ממאי 2005 בדבר טעות סופר ברישום מספרי הקובלנה היו החלטות ברורות לכל אדם שתהיה השכלתו או הבנתו אשר תהיה. השימוש שעשה הנתבע לטעון כי גם היועץ המשפטי לממשלה הצטרף לטענת שיבוש ההליכים הנסמכת על ענין הזיוף היא הצהרה כוזבת של הנתבע ביודעין ובזדון והמהווה עבירה פלילית עקב הגשת דברי כזב בתצהיר ובידיעה שהם דברי כזב" (ס' 8.2-8.3 לתצהיר התובע). אין ספק: תצהיר כוזב ושקרי הוא פסול. יש בו כדי לשבש הליכי משפט. הוא מצמיח עבירה פלילית (סעיף 239 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). אמירת דבר שקר לא תהנה מהגנת החסינות שבסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, באשר אין בה כדי לשרת כל אינטרס חיוני הראוי להגנה. החסינות שבהוראת החוק זו נועדה להגן על החופש להתבטא בהליך המשפטי, ולא על ה"חופש" לשקר. האינטרס המוגן בהוראת החוק הנ"ל נעוץ בשאיפה לקדם משפט הוגן ועניני, שבו כל בעל דין רשאי לאמר את דברו ללא מורא. אך מובן הוא, כי אמירת דבר שקר בעדות אינה מקדמת את בירור האמת או את ההליך ההוגן, אלא דווקא מסכלת אותו. ממילא אין להגן עליה. ואולם במקרה דנא לא הוכח כי תצהיר הנתבע הנ"ל הוא "שקרי". אשר לס' 74 שבו -- אין לראות בו יותר מאשר הבעת דעה גרידא מצד הנתבע. כידוע, המושג "זיוף" הוא מושג משפטי טעון, המורכב משילוב של היבטי חוק ועובדה. אמנם, האמירה בדבר "חקירה תחת אזהרה במשטרה" היתה בלתי זהירה, ואולם אך ברור הוא שנאמרה "למיטב הידיעה" בלבד, כהנחה גרידא, ולא כהצהרה פוזיטיבית על עובדה שעשויה להימצא בידיעה אישית של המצהיר. אשר לסעיף 75 לתצהיר הנ"ל - אין הוא אלא דיווח על קובלנה שהגיש הנתבע, ואין בו כשלעצמו "שקר" או הוצאת דיבה. ולבסוף, לגבי סעיף 76 לתצהיר הנתבע - לא הוברר מהי ההחלטה מיום 14.11.2005 של כב' הש' הימן בק"פ 1/04, ולא הוצגו מסמכים רלבנטיים בקשר עם עמדת היועץ המשפטי לממשלה הנזכרת. טענות התובע בענין זה לא הוכחו. אשר על כן, התביעה בראש זה נדחית אף היא. התוצאה היא שאני דוחה את התביעה. יחד עם זאת, בשים לב לממצאים דלעיל בדבר התנהלותו הדיונית הקיצונית של הנתבע, לרבות סגנונו הבוטה והמתלהם בפניותיו השונות, איני עושה צו להוצאות. תלונה נגד עורך דיןעורך דיןלשון הרע / הוצאת דיבה