קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת שיבוב ביטוח לאומי: רקע: תביעת שיבוב נזקי גוף, שהוגשה על ידי התובע, המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), להשבת דמי פגיעה, קצבאות נכות מעבודה ושירותים מיוחדים בסך של 2,225,511 ₪, ששילם, משלם ועתיד לשלם המל"ל בגין תאונה מיום 16.2.99, שארעה לנפגע, יליד 28.3.73 (להלן: "הנפגע"), עת ביצע עבודות בנין עבור מעסיקו (להלן: "המעביד"), בבנין בשלבי בניה באתר עבודה בטבריה (להלן: "הבנין נשוא התובענה"). הנתבעת 3, שיכון עובדים בע"מ, חברה העוסקת בבנין, שיכון ומכירות דירות, שהייתה בזמנים הרלוונטיים לתביעה, המזמין של בנית הבנין נשוא התובענה (להלן: "המזמין"), חתמה עם הנתבעת 1, צביקה יהודה חב' לבניין בע"מ, שעסקה בזמנים הרלוונטיים לתביעה בביצוע עבודות בניה, על הסכם (נספח א' לת/1), לפיו התחייבה הנתבעת 1 לבנות עבור המזמין פרויקט בניה בטבריה בן ארבעה מבנים למגורים, ביניהם הבנין נשוא התובענה, עד למפתח (להלן תיקרא הנתבעת 1: "הקבלן הראשי"). המעביד והקבלן הראשי התקשרו ביום 11.8.98 ב- "הסכם לביצוע עב' שלד טבריה" (נספח ב' לת/1), לפיו המעביד יהיה קבלן משנה לעבודות שלד בבנין נשוא התובענה. הנתבעת 2, "כלל" חב' לביטוח בע"מ (להלן: "כלל"), ביטחה את הקבלן הראשי ואת המזמין בביטוח צד שלישי. כנגד הקבלן הראשי ניתן ביום 10.4.03 צו פירוק על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת פש"ר 698/02 (נספח ג' לתצהיר העדות הראשית מטעם הנתבעות). לפי הנטען בתביעה, תוך כדי עבודת הנפגע בביצוע עבודות שלד בבנין נשוא התובענה, מטעם מעבידו, כאשר הלך ו/או דרך על רצפת קרשים שהוכנה קודם לכן כתשתית לשם יציקת ובנית מדרגות בקומה החמישית ו/או השישית, הוא החליק על הקרשים אשר היו רטובים וחלקים ממים ומשמן המרוח עליהם, איבד את שיווי משקלו ונפל (להלן: "התאונה"). הנפגע הגיש למל"ל "הודעה על פגיעה בעבודה" (נספח ג' לכתב התביעה) ותביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה (נספח ד' לת/1). ביום 16.9.99 חתם הנפגע מול המעביד, במסגרת סיום יחסי העבודה ביניהם, על הסכם (ת/2), לפיו "מבלי להודות בטענה ו/או תביעה כלשהי מטענות ו/או תביעות וורד (הנפגע, ע.א.) ולסילוק סופי, מלא ומוחלט של התביעות הכספיות ו/או התביעות מכל סוג שהוא שיש ו/או יכולות להיות לוורד כלפי ראיף (המעביד, ע.א.), לרבות תביעות לפיצויי פיטורין, שכר עבודה, דמי חופשה, מחלה, הבראה, פיצויים בגין הפגיעה, ישלם ראיף לוורד סך 20,000 ₪..." (סעיף 2 להסכם) (להלן: "כתב הוויתור"). בסעיף 3 לכתב הויתור אישר הנפגע כי עם קבלת הפיצויים הוא מוותר באופן סופי, מלא ומוחלט על כל תביעה שיש לו ו/או יכולה להיות לו לעניין סיום יחסי העבודה או הפגיעה "לרבות הפיצוי בשעור 25% משכר עבודתו בתקופת אי הכושר כתוצאה מהפגיעה והנכות כתוצאה מהפגיעה". השתלשלות העניינים בתביעה שבפניי: המל"ל הגיש התביעה שבפניי ביום 9.8.07, וטען כי הנתבעות האחראיות לקרות התאונה, חייבות, יחד ולחוד, לשפות את המל"ל על הגמלאות ששילם, משלם וישלם לנפגע בגין התאונה, וזכותו להיפרע מהן מכח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") ו/או מכח החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964. לטענת המל"ל, הוא שילם, משלם וישלם לנפגע בעקבות התאונה את הסכומים (נכון ליום 6.8.07) כדלהלן: דמי פגיעה: 30,151 ₪; קצבת נכות מעבודה: 302,846 ₪; קצבת שירותים מיוחדים: 136,488 ₪; וסכום מהוון של שתי קצבאות נכות מעבודה ושירותים מיוחדים: 1,756,026 ₪. יצוין כי ביום 13.12.05 הגיש המל"ל תביעה זהה לתביעה שבפניי בבית משפט זה (ת.א. 4030/05), אך התביעה נמחקה ביום 24.6.07 על ידי כב' השופטת, סגנית הנשיא (בדימוס) בית-נר אביטל, מחמת חוסר מעש עקב אי הגשת תצהירים מטעם המל"ל. בישיבה שהתקיימה בתיק שבפניי ביום 11.4.10, הצעתי לצדדים כי יינתן בתיק פסק דין מנומק, על פי החומר המונח בפניי, ללא שמיעת ראיות, ולאחר הגשת סיכומים בכתב, כאשר לא תועלינה טענות מפי הנתבעות כי הנזק נמוך מתגמולי המל"ל (כאשר כוונת הצדדים בעניין זה הייתה למנוע את הצורך בהתדיינות לעניין גובה הנזק, ע.א.), וכי הסכומים נשוא התביעה אינם נכונים, ועיקר המחלוקת תתמקד בשאלת חלוקת האחריות בין המעביד מחד לקבלן הראשי והמזמין מאידך, ובטענות בדבר חתימה על כתב ויתור על ידי התובע ובדבר הסכם בין המל"ל לכלל (טענה שנזנחה בסיכומי הנתבעות, ע.א.). ביום 4.5.10 נמסרה הודעת הנתבעות בעניין ההסדר הדיוני. ראיתי בהודעה זו הסכמה להסדר הדיוני, ולכן בהחלטתי מיום 4.5.10 ציינתי כי רשמתי לפניי את הסכמת הנתבעות להסדר הדיוני שהוצע על ידי בפרוטוקול מיום 11.4.10, וקצבתי לצדדים מועדים להגשת סיכומים. הנתבעות בחרו להגיש סיכומים כראות עיניהן, אשר אינם עולים בקנה אחד עם המתווה הדיוני, וכל זאת על אף שבהחלטתי מיום 4.5.10 ציינתי כי הודעת הנתבעות מהווה הסכמה להסדר הדיוני. זימנתי את הצדדים לישיבה שהתקיימה ביום 5.9.10, והבהרתי לנתבעות כי אם סברו שבית המשפט אינו מפרש את הודעתן כהלכה, שומא היה עליהן להגיש הודעה על כך לבית המשפט בסמוך לאחר מתן ההחלטה, ולא להגיש סיכומים תוך התעלמות מהחלטת בית המשפט. לפיכך, הוריתי לב"כ הנתבעות להודיעני האם הוא מסכים למתווה הדיוני, כאשר ככל שלא תבוא הסכמה, יודיע ב"כ המל"ל עמדתו באשר למתן פסק דין בכל השאלות השנויות במחלוקת, ובמקרה שכזה, אם יבקש, ייפסקו לזכותו הוצאות משפט בגין הגשת הסיכומים הראשונים. עוד קבעתי כי העדר הודעה מטעם ב"כ הנתבעות, כמוה כהסכמה שבית המשפט יתעלם מן הטענה שהועלתה בסיכומיהן כי סכום הנזק לאחר ניכוי אשם תורם, נבלע בתגמולי המל"ל. ביום 17.10.10 קבעתי כי בהעדר הודעה מטעם הנתבעות בהתאם להחלטתי מיום 5.9.10, ובזיקה לסיפא של החלטתי הנ"ל, אני רואה בכך הסכמה מטעם הנתבעות לכך שאתעלם מטענתן בסיכומיהן כי סכום הנזק לאחר ניכוי אשם תורם נמוך מתגמולי המל"ל. טענות הנתבעות לעניין עצם התרחשות התאונה: הנתבעות טוענות כי טענת הנפגע בדבר עצם התרחשות התאונה הינה בגדר עדות יחידה אשר בית המשפט נדרש לטעמים מיוחדים על מנת לקבלה הואיל והנפגע הוא צד מעוניין המקבל תגמולים חודשיים מן המל"ל על בסיס גרסתו ביחס לתאונה. לטענת הנתבעות, די באי זימונם לעדות של שני העדים לתאונה אשר שמותיהם מצוינים בתביעת הנפגע למל"ל, על מנת להסיק כי המל"ל לא עמד בהרמת נטלי ההוכחה והראיה העומדים על כתפיו. עוד טוענות הנתבעות כי גרסת הנפגע בתביעתו למל"ל, לפיה החליק על רצפת קרשים, שונה מן הגרסה שמסר בחדר המיון בבית החולים "פוריה" בטבריה לשם נלקח על ידי מעבידו, לפיה נפל במדרגות. לטענת הנתבעות, יש להעדיף הגרסה המוקדמת שניתנה בזמן אמת ובטרם פנייה לייעוץ משפטי הואיל והגרסה המאוחרת - החלקה על רצפת קרשים - באה בדיעבד על מנת להקים עילת תביעה ברשלנות גם כלפי המעביד. הנתבעות טוענות כי נפילה כשלעצמה (הגרסה הראשונית) הינה חלק מן הסיכונים הרגילים במהלך החיים, והיא יכולה להתרחש גם ללא מפגע או רשלנות. דין טענות הנתבעות לעניין עצם התרחשות התאונה להידחות. עדות הנפגע נשמעה בפניי, והיא עשתה עליי רושם אמין. התעודה הרפואית בה צוין מפי הנפגע כי נפל במדרגות, כלל אינה מונחת בפניי, ולא הוגשה לתיק כראיה על ידי מי מן הצדדים, ודי בכך כדי להתעלם מטענה זו. גם איני רואה סתירה בין טענתו של הנפגע כי החליק על הקרשים, לבין האמור בתעודת חדר המיון שם, לפי הנטען, צוין מפיו כי נפל במדרגות, שהרי רצפת הקרשים היוותה את המדרגות לקומות העליונות (לפי עדות הנפגע, המדרגות טרם נוצקו). הנפגע גם לא נחקר על כך בחקירתו הנגדית. יתר על כן, אין לצפות מנפגע המגיע לקבל טיפול רפואי בבית החולים, לפרט בפני הרופא המטפל את כל המסכת שהובילה לנפילתו, ובכלל זה השמן והמים שהיו מרוחים על רצפת הקרשים. לסיום, גם איני סבורה שיש לייחס לחובתו של המל"ל את אי זימונם של העדים הנוספים, לאור אמינות גרסת הנפגע, לאור ההסדר עם המעביד שלא הכחיש את התאונה בת/1, ועל רקע ההסדר הדיוני שהוצע תוך כדי הבאת הראיות, לפיו תתמקד המחלוקת בסוגיית חלוקת האחריות. האחריות ואופן חלוקת האחריות: אחריות המעביד: דומה שלא יכולה להיות מחלוקת אמיתית בעניין אחריות המעביד בתיק זה. על מעביד מוטלת חובת זהירות מיוחדת כלפי עובדיו שלו, הנובעת ממקצועיותו ומשליטתו על מהלך עבודתם. (ע"א 3479/06 הוארי נ' הוארי (לא פורסם, 29.3.2009); חובה על המעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה, לספק סביבת עבודה בטוחה, להדריך את העובדים מפני הסיכונים, לפקח על אמצעי הזהירות הדרושים ולהגן על חייהם ועל שלמות גופם של עובדיו, ובכלל זה באמצעות הבטחת אמצעי גישה בטוחים ונאותים. כפי שנקבע בעניין שיריזיאן (ע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 230-229 (1993): "...נראה שהיום אין עוד צורך לבחון את שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה ענפה ועקבית. קיימים רק הבדלים בין פסקי הדין השונים ביחס לממדיה של אותה חובה וביחס לדגשים בדבר גורמיה השונים. יש שמדובר בחובה לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות. במקרים אחרים מצויינת החובה להזהיר מפני סכנות קיימות, ולעיתים מודגשת החובה למנוע מהעובד סיכונים בלתי רגילים...". בענייננו, חובה היה על המעביד לדאוג לדרכי גישה בטוחות שתמנענה החלקה, בין באמצעות התקנת מעקות שיאפשרו אחיזה במהלך העלייה על הקרשים המשומנים, ובין בדרכים אחרות. העובדה ששימון הקרשים כדי שלא ידבקו לבטון מהווה חלק מתהליך ומשיטת העבודה, היא הנותנת שהיה על המעביד לנקוט באמצעים שימנעו החלקה ויאפשרו גישה נאותה ובטוחה, בהתאם לחובות הקבועות בתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988 (להלן: "תקנות הבטיחות"), וזאת בין בדרך של התקנת מעקה, ובין בדרך של הנחת לוחות עץ לרוחב שיגדילו את החיכוך ושיקטינו את חשיפת ההחלקה. לא כל שכן, כאשר המעביד התחייב כלפי הקבלן הראשי, בהסכם לביצוע עבודות השלד, "לשמור על הבטיחות בעבודה, הקמת פיגומים, מעקות וכל הדרוש עפ"י החוק להקמת המבנה בבטיחות", ואף להחזיק מנהל עבודה מוסמך מטעם משרד העבודה והרווחה שיפקח על פועליו. נותר איפוא לדון בשאלת אחריות המזמין, הקבלן הראשי וחלוקת האחריות מול המעביד. אחריות המזמין: באשר לנתבעת 3, המזמינה, היא מינתה את הנתבעת 1 כקבלן ראשי יחיד מטעמה, ולכן אינה נחשבת "כמבצע בנייה", לאור תקנה 6 לתקנות הבטיחות, שכותרתה "קבלן ראשי וקבלני משנה", הקובעת כי: "6. (א) הטיל המזמין את ביצוע הבניה על קבלן ראשי, יראוהו כמבצע הבניה לענין תקנות אלה והחובות המוטלות בתקנות אלה על מבצע הבניה מוטלות עליו. (ב) מעסיק קבלן ראשי בביצוע פעולת בניה קבלני משנה, יראו את הקבלן הראשי כמבצע הבניה, כאמור בתקנת משנה (א). (ג) הטיל המזמין את ביצוע פעולת הבניה על יותר מקבלן ראשי אחד, יראו את המזמין כמבצע הבניה לענין תקנות אלה והחובות המוטלות על מבצע הבניה מוטלות עליו. הואיל והנתבעת 3 אינה בגדר מבצע בנייה, לא מוטלת עליה, לפי תקנות הבטיחות, חובה למנות מנהל עבודה מטעמה האחראי על הבטיחות. אמנם, על פי ההסכם בינה לבין הנתבעת 1, על הקבלן הראשי לפעול על פי הוראות המפקח מטעמה, וזכותה של המזמינה אף למנוע העסקתם של קבלני משנה שאינם מניחים את דעתה. ואולם, לא נסתרה טענת המפקח מטעם המזמינה כי תפקידו היה לוודא כי הנתבעת 1 מבצעת את חיוביה כלפי המזמינה, ולא להיות אחראי על הבטיחות באתר או ליתן הוראות עובדים במקום. גם הסמכות לפסול קבלני משנה אינה הופכת את המזמינה למחזיקה או לבעלת השליטה באתר או לאחראית על הבטיחות בו. לפיכך, לטעמי, אין לייחס אחריות למזמינה בתיק זה. אחריות הקבלן הראשי: "מבצע בניה" מוגדר בתקנה 1 לתקנות הבטיחות כ- "קבלן ראשי או מזמין, המבצע את העבודה כולה או חלקה באמצעות עובדים שלו או באמצעות קבלנים העובדים עבורו;" תקנה 6 לתקנות הבטיחות, שכותרתה "קבלן ראשי וקבלני משנה", קובעת כי: "6. (א) הטיל המזמין את ביצוע הבניה על קבלן ראשי, יראוהו כמבצע הבניה לענין תקנות אלה והחובות המוטלות בתקנות אלה על מבצע הבניה מוטלות עליו. (ב) מעסיק קבלן ראשי בביצוע פעולת בניה קבלני משנה, יראו את הקבלן הראשי כמבצע הבניה, כאמור בתקנת משנה (א). (ג) הטיל המזמין את ביצוע פעולת הבניה על יותר מקבלן ראשי אחד, יראו את המזמין כמבצע הבניה לענין תקנות אלה והחובות המוטלות על מבצע הבניה מוטלות עליו. (ד) הוראת תקנת משנה (ג) לא תחול אם קיבל אחד הקבלנים הראשיים על עצמו את האחריות הכוללת לביצוע הוראות תקנות אלה, אישר זאת בכתב ושלח הודעה על המינוי, כאמור בתקנה 2, למפקח העבודה האזורי שבאזורו מתבצעת העבודה." תקנה 2 לתקנות הבטיחות, שכותרה "מינוי מנהל עבודה", קובעת כי: "2. (א) מבצע בניה אחראי לכך כי כל עבודת בניה תתבצע בהנהלתו הישירה והמתמדת של מנהל עבודה שהוא מינהו. (ב) מבצע בניה יודיע למפקח העבודה האזורי, עם התחלת פעולת הבניה, את שמו, גילו, מענו, השכלתו המקצועית ונסיונו בעבודת בניה של מנהל העבודה וכן ירשום בפנקס הכללי את שמו ומענו של מנהל העבודה. ..." תקנה 5 לתקנות הבטיחות, שכותרתה "אחריות מנהל עבודה", קובעת לאמור: "5. (א) מנהל העבודה חייב למלא אחר הוראות תקנות אלה ולנקוט צעדים מתאימים כדי להבטיח שכל עובד ימלא אחר התקנות הנוגעות לעבודתו, אלא אם כן החובה מוטלת במפורש על מבצע הבניה. (ב) לענין סעיף 223 לפקודה יראו חובה כמוטלת במפורש על מנהל העבודה אם לא נקבע בתקנות אלה שהיא מוטלת על מבצע הבניה או על כל אדם אחר. (ג) לא מינה מבצע הבניה מנהל עבודה או הפסיק מנהל העבודה לשמש בתפקידו ולא מונה מנהל עבודה אחר לפי תקנה 2 או נפסל מנהל העבודה ולא מונה אחר במקומו לפי תקנה 4, רואים את כל החובות המוטלות על מנהל העבודה כמוטלות על מבצע הבניה; אין במילוי החובות כאמור על ידי מבצע הבניה כדי לשחררו מאחריות על אי מילוי אחרי הוראות תקנות 2 ו-4." בענייננו, הנתבעת 1 הייתה קבלן ראשי, ולכן נחשבת כמבצע הבניה, על פי תקנות הבטיחות. גם כאן, נדמה לי שהמחלוקת לעניין אחריותה של נתבעת זו היא "מדומה", וכפי שציין בהגינותו ב"כ הנתבעות בסיכומיו: "אכן לא ניתן להתעלם מאחריות הקבלן הראשי" (סעיף 27 לסיכומי הנתבעות). ואכן, לקבלן הראשי כאחראי על הבטיחות באתר, יש לייחס בדיוק כמו למעביד, רשלנות בגין אי נקיטת אמצעים שימנעו החלקה ושיאפשרו גישה נאותה ובטוחה, בהתאם לחובות הקבועות בתקנות הבטיחות. (לעניין חובת הזהירות של קבלן ראשי כלפי עובד של קבלן משנה, ראו, למשל: ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2004) (להלן: "עניין סולל בונה"). חלוקת האחריות בין הקבלן הראשי למעביד: נותר איפוא לדון בחלוקת האחריות בין הקבלן הראשי לבין המעביד שהינם מעוולים במשותף. סעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"), קובע בעניין חלוקת האחריות בין מעוולים משותפים כי: "בהליכים על השתתפות לפי סעיף זה יהיו דמי ההשתתפות בסכום שיקבע בית המשפט על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק...". בפסיקה נקבע כי חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף מסורה לשיקול דעתו של היושב בדין המתרשם מחומר הראיות וקובע את החלוקה לפי "מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם" (ע"א 267/58 לקריץ נ' שפיר, פ"ד יג 1250 (1959); ע"א 746/76 עזבון המנוח דוד עזרא נ' בן מויאל, פ"ד לב(3) 539 (1978). "חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף על פי מידת האשם הרובצת לפתחו של כל אחד מהם אינה פשוטה. מטבע הדברים, מדובר בהערכה של משקלם היחסי של התנהגויות ושל גורמים שונים ומגוונים, ואין הדברים ניתנים לקביעה מדויקת". ראו: ע"א 971/90 חרושת ברזל פתח תקווה נ' סמרי, פ"ד מו(4) 421, 424 (1992); וראו, גם: ת.א. (מחוזי חי') 491/02 עיזבון המנוח ריאחוב ולדימיר ז"ל נ' עודד אלרון מסגרות ועבודות בטון בע"מ, פס' 90 לפסק דינה של כב' השופטת ברכה בר-זיו (לא פורסם, 26.7.2010). בענייננו, הנתבעת 1 היא הקבלן הראשי ומבצע הבניה, ומנהל העבודה מטעמה היה זה שהיה האחראי על בטיחות האתר, וככזו הייתה מוטלת עליה האחריות לנקוט בצעדים המתאימים שיבטיחו את בטיחות העובדים ומילוי הוראות התקנות. ויפים לענייננו הדברים האמורים מפי כב' השופט טירקל בעניין סולל בונה: "הדאגה לסביבת עבודה בטוחה, בכלל וההקפדה על גידור הפודסט בפרט, הן בראש ובראשונה חובתו של הקבלן הראשי, שבתור מבצע הבנייה שומה עליו לקיים פיקוח מקצועי ויומיומי על אתר העבודה ולהשכיל לקדם פני סכנות על ידי נקיטת אמצעי בטיחות ראויים" (שם, בעמ' 24). מנהל העבודה מטעם הקבלן הראשי, לא ממש התעניין במתרחש, ולא פעל להבטחת גישה נאותה ובטוחה אף על פי שלו האחריות העליונה על כל הנעשה באתר הבניה. כשנשאל הנפגע בחקירתו האם מנהל העבודה של הקבלן הראשי הגיע לקומות החמישית והשישית, השיב: "מנהל העבודה היה ממעיט לעלות למעלה" (פרו', עמ' 6, ש' 23). מאידך גיסא, המעוול הנוסף הוא המעביד אשר מוטלת עליו החובה המוגברת לדאוג לשיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. כבר נקבע כי: "מדיניות משפטית ראויה, צריכה לראות את המעביד כאחראי ראשון ועיקרי לבטיחותם של עובדיו... לצד אחריותו של מבצע הבנייה שהיא אחריות עליונה על כל הנעשה באתר הבניה, חייב המעביד לוודא, כי עובדיו גם אם הם עובדים בגזרה מסויימת, עובדים בסביבה בטוחה" (ע"א (מחוזי חי') 4435/07 מ.ד. פדול בע"מ נ' בתריס מטאנס, פס' 9 לפסק דינו של כב' השופט י' כהן (לא פורסם, 4.9.2008). בענייננו, אין מדובר בנסיבות שבהן הנזק נגרם בגזרה שאינה באחריות המעביד (למשל: בנסיבות שבהן העובד נשלח לבצע עבודה במקום שונה מן המקום שבו מבוצעות העבודות על ידי המעביד), אלא בנזק שנגרם לתובע בגין הנהגת שיטת עבודה לא בטוחה על ידי המעביד עצמו. הנזק נגרם תוך כדי ביצוע עבודות המוטלות באופן ישיר על המעביד, אותו מעביד שחילק לנפגע את ההוראות, ואף הורה לנפגע לטפס על המדרגות הלא בטוחות (פרו', עמ' 5, ש' 2-1 ו- 22-19). בהסכם בין הקבלן הראשי למעביד אף התחייב המעביד להחזיק באתר מנהל עבודה מוסמך שיפקח על עבודות פועליו, וכן: "לשמור על הבטיחות בעבודה, הקמת פיגומים, מעקות וכל הדרוש עפ"י חוק להקמת המבנה בבטיחות". עוד הוסכם בין המעביד לקבלן הראשי כי כל תביעה או נזק שייגרם באתר עקב בעית בטיחות, יחולו על צד ב', והוא ישא בתשלום כל קנס במידה וינתן. גם אם אין בסעיף זה משום נטילת אחריות בגין רשלנות של הקבלן הראשי, הדבר מעיד על המחוייבות לבטיחות שנטל על עצמו המעביד בנסיבות הקונקרטיות של תיק זה. לאור כל השיקולים דלעיל, סבורני כי חלוקת אחריות 2/3 למעביד ו- 1/3 לקבלן הראשי תהלום את נסיבות העניין. טענת הנתבעות להעדר קשר סיבתי בין התאונה לנזק שנגרם: הנפגע בענייננו, נפגע באופן מינורי באגודל, מצב שהתפתח למצב "דמוי קטיעה" של הגפה הימנית העליונה. לפי חוות דעתו של ד"ר ש. שטהל, מומחה לכירורגיה אורטופדית וכירורגית יד, שהוגשה כחוות דעת מטעם הנפגע, בתביעתו שלו (סומנה ת/6 בתיק זה), לנפגע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 75%, לפי סעיף 40(12)ב' לתקנות המל"ל, בגין כפיפה קבועה במרפק ושורש כף היד, העדר תנועה אקטיבית באצבעות, שורש כף היד ומרפק ותנועה מזערית בכתף, נקודות רגישות מרובות. ד"ר שטהל קבע כי אין כל סיכוי שהנפגע יחזור לעבודתו כפועל בנין או לכל עבודה אחרת המצריכה שימוש ביד ימין, ולכן קבע כי יש להפעיל תקנה 15 במלואה ולהעלות הנכות הכוללת בהתאם. לפי חוות דעתו הנגדית של ד"ר מיכה רינות, מומחה לכירורגיה אורטופדית ולכירורגיה של כף היד, מטעם הנתבעות, מיום 8.10.03, אשר צורפה לכתב ההגנה בתיק שבפניי, לנפגע לא נותרה נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה. ד"ר רינות קבע כי מצבו הגופני של הנפגע בעת הכנת חוות הדעת ("הזנחת יד ימין") אינו תוצאה של התאונה. ביום 25.2.03 נבדק הנפגע על ידי ד"ר ראובן לנגר, מומחה לרפואה פיזיקלית ושיקום, אשר קבע בחוות דעתו (ת/5) כי הנפגע סובל מתסמונת RSD בגפה העליונה הימנית עקב שבר בכף היד, ולכן "הגפה משותקת ומכווצת לחלוטין. תפקוד יד ימין דומה לזה של קטוע דרך הזרוע (אין כל תפקוד), אך עקב הכאבים הבלתי נסבלים תפקודו פחות טוב מזה של הקטוע. אין לצפות להטבה תפקודית משמעותית בעתיד. ...נמצא במצוקה קשה גופנית ונפשית. הוא זקוק לטיפול כוללני מיידי ונמרץ בגפה הימנית. ...לא יהיה מסוגל לעבוד בעבודה מכניסה." ביום 24.10.01 מינתה כב' השופטת גילאור במסגרת תביעת הנפגע את פרופ' יואל אנגל, מומחה לכירורגיה אורטופדית וכירורגיה של היד, כמומחה מטעם בית המשפט. פרופ' אנגל קבע בחוות דעתו (ת/4) כי "...אין אפוא לשלול לעניות דעתי את הקשר בין הפגיעה המינורית לבין מצבו הנוכחי של הנפגע", וקבע כי נותרה לנפגע נכות אורטופדית בשיעור של 75%, לפי תקנה 40(12)ב' לתקנות המל"ל. הנתבעות טוענות כי מדבריו אלו של פרופ' אנגל עולה שאיננו יכול לשלול לחלוטין קיומו של קשר סיבתי, היינו: פרופ' אנגל פותח פתח צר לאפשרות שהנזק הוא תוצאה של התאונה, אך פתח צר זה אינו מגיע לכדי 51%, וספק אם הוא מגיע לכדי 10%. טענה זו דינה להידחות. את חוות דעתו של פרופ' אנגל יש לקרוא כמכלול אחד, ולא לנתק משפט אחד מהקשרו. אביא את דבריו של פרופ' אנגל בפרק ה- "דיון" של חוות דעתו, בשלמותם: "מדובר בפציעה מינורית באגודלו של הנפגע שהפכה למצב דמוי קטיעה של הגפה הימנית העליונה. ד"ר שטהל בחוות דעתו מדבר על נכות המתארת מצב דמוי קטיעה ואמנם מצב זה מבטא נכון את מצבו של הנפגע. ד"ר רינות בחוות דעתו מסביר שמצב זה אינו תוצאה של הפגיעה הנדונה אלא תוצאה של מצב שהינו בתחום הנפש ולא בתחום האורגני. לראיה, מביא ד"ר רינות את העובדה שגם 4 שנים לאחר פציעתו של הנפגע אין לראות עצמות הגפה שינויים פוסטופורוטיים כטמיים בעצמות הגפה כפי שנהוג לראות זאת במצבים מסוג זה. נכון אמנם שהשינויים הגרמים חסרים אך אין לי ספק שמדובר בתסמונת CRPS (בעברRSD ) דהיינו התפתחות נזק קשה לגפה לאחר ארוע טראומטי מינורי. מיטשל שתיאר לראשונה מצבים מסוג זה במלחמת האזרחים בארצות הברית לפני למעלה מ- 150 שנה גם הוא מצביע כבר אז על חוסר קורלציה בין הנזק הסופי לבין ה- "טריגר" שגרם להתלקחות התהליך. אין איפוא לשלול לעניות דעתי את הקשר בין הפגיעה המינורית לבין מצבו הנוכחי של הנפגע. מאידך, נכון לקבל את המלצתו של ד"ר רינות ולברר באמצעות פסיכיאטר אם אמנם קיים מצב פסיכיאטרי שגרם (ולו בחלקו) להתהוות מצב זה". (ההדגשות אינן במקור, ע.א.) מעיון בהנמקתו של פרופ' אנגל בשלמותה עולה איפוא באופן הברור ביותר כי פרופ' אנגל משוכנע ללא כל ספק (או בלשונו: "אין לי ספק") כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לנזק שנגרם, היינו: שמדובר בהתפתחות של נזק קשה לגפה בעקבות אותו אירוע טראומטי מינורי נשוא התאונה. אמנם, הוא לא שלל את האפשרות כי מצב פסיכיאטרי קודם גרם אף הוא "ולו בחלקו" לנזק שנגרם, אך הוא לא שלל קשר סיבתי בין התאונה לנזק שנגרם. להיפך, פרופ' אנגל קבע כי: "אין לי ספק שמדובר בתסמונת CRPS (בעברRSD ) דהיינו התפתחות נזק קשה לגפה לאחר ארוע טראומטי מינורי". אשר על כן, טענת העדר הקשר סיבתי המבוססת על מסקנותיו של פרופ' אנגל בחוות דעתו, נדחית. צו הפירוק כנגד הקבלן הראשי: הנתבעות טענו כי משניתן צו פירוק נגד הקבלן הראשי, חובה היה על המל"ל להגיש תביעת חוב מתאימה לכונס הרשמי שמונה כמפרק החברה. לטענת הנתבעות, לו היה המל"ל מגיש תביעת חוב, הוא היה זכאי לתגמולי ביטוח מכלל חרף מתן צו הפירוק, לפי סעיף 69 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. ואולם, משלא עשה כן, יש לראותו כמי שוויתר על החוב בדרך של התנהגות, ומשפקעה חבות הנתבעת 1, פקעה יחד עימה גם חבות המבטחת. טענה זו דינה להידחות: ראשית, סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח מכונן יריבות ישירה בין הצד השלישי לבין המבטח, כאשר המשמעות האופרטיבית של עקרון היריבות הישירה היא מתן כח בידי הצד השלישי לתבוע במישרין את המבטח, ועילת התביעה כלפי המבטח אינה מותנית בהשגת פסק דין נגד המבוטח. ראו: ירון אליאס, דיני ביטוח כרך ב' 1155 (מהדורה שנייה, 2009). הטענה כי היה על המל"ל לפנות תחילה למפרק, עומדת בניגוד לרציונל שבסעיף 68 לחוק חוזה הביטוח היוצר חבות ישירה בין הצדדים. אילו ביקש המחוקק להתנות את הגשת התביעה כנגד המבטחת בהגשת תביעת חוב למפרק בניגוד לרציונל העומד ביסוד סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, חזקה עליו שהיה נותן לכך ביטוי מפורש. שנית, בסעיף 71(ב) לחוק חוזה הביטוח נקבע כי פעולה של מפרק אין בכוחה לגרוע מזכות הצד השלישי, לפי סעיפים 69-68 לחוק חוזה הביטוח, ללמדך שגם אם היה המפרק דוחה את תביעת החוב, לא היה בכך לחסום את המל"ל מהגשת התביעה דנא. שלישית, איני סבורה כי אי הגשת תביעת חוב משמעה ויתור על הזכות המהותית. לעיתים, אין טעם בהגשת תביעת חוב למפרק, לאור היקף החובות ומספר הנושים. כאשר יש מבטח בתמונה, גם לא ברור מה הטעם בהליכים מפרכים מול המפרק, כאשר ניתן למצות את הזכויות מול המבטחת, לפי סעיף 69 לחוק חוזה הביטוח. השתתפות עצמית: הנתבעות טוענות כי גם אם קמה חבות לכלל, הרי שזו לעולם הינה מעבר לסכום ההשתתפות העצמית, מקום שבו הקבלן הראשי המבוטח עבר הליכי פירוק. לפיכך, ככל שתוטל אחריות על כלל, יש להפחית את סכום ההשתתפות העצמית בסך נומינלי של 4,100 ₪ (נכון ליום תחילת הפוליסה, 23.8.98), מכל סכום שייקבע כי עליה לשלם. טענה זו מוצדקת ותואמת את הגישה הרווחת והשלטת בפסיקה, התואמת גם את עמדתי, לפיה חבות המבטח מתחילה מעבר לסכום ההשתתפות העצמית שנקבעה בפוליסה, כך שתקרת ההשתתפות העצמית הינה רצפת חבות המבטח. כפי שהבינותי גם מהדיון הבלתי פורמלי שהתקיים ביום 5.9.10, עניין זה גם אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים. יצוין כי בפסק הדין שניתן על ידי לאחרונה בת.א. (שלום קריות) 1122/06 טאהא מחמוד נ' עיריית אלשאגור (לא פורסם, 16.6.2000) סקרתי סוגיה זו בהרחבה, ולכן לא מצאתי טעם לחזור על הדברים מעבר לאמור לעיל. לפיכך, מהסכום שייפסק לזכות התובע, יקוזז סכום ההשתתפות העצמית הנקוב בפוליסה. מעמדו של כתב הוויתור שנחתם על ידי הנפגע מול המעביד: הנתבעות מאשרות כי כתב הוויתור נוגע רק לזכויות הנפגע בכל הנוגע ליחסי עובד-מעביד, כאשר המל"ל אינו צד לכתב הוויתור, אך טוענות כי עסקינן בתביעת שיבוב שבה נכנס המל"ל בנעלי הנפגע בתביעה זו, ומשלנפגע אין עילת תביעה כנגד הנתבעות, גם למל"ל אין עילת תביעה כנגד הנתבעות. לטענת הנתבעות, לנפגע אין עילת תביעה כנגד הנתבעות הואיל ובכתב הוויתור צוין באופן ברור ומפורש כי הוא מתייחס לתאונה נשוא תיק זה; וכי הנפגע מקבל מכוחו, בין היתר, פיצויים בגין הפגיעה, וכן מוותר על כל דרישה או תביעה הנובעת מן הפגיעה. אמנם לטענתן, המל"ל אינו צד להסכם הוויתור, אך זכותו היא סוברוגטיבית, וכפי שהמל"ל יוצא לעתים נשכר מזהות הניזוק (למשל: הארכת תקופת ההתיישנות במקרה של קטין), כך גם הוא עשוי להיות מחויב בהתחייבויות שנטל על עצמו הניזוק כלפי המזיק. למל"ל גם הזכות לשלול מן הנפגע את הזכות לגמלאות אם עשה הנפגע פעולה שיש בה לפגוע בזכויות המל"ל, לפי סעיף 328(ב) לחוק הביטוח הלאומי. הנתבעות מוסיפות וטוענות כי כתב הוויתור נחתם כחודשיים לאחר שהנפגע הגיש תביעה למל"ל לקביעת דרגת נכות מעבודה, מה שמעיד על כך שהנפגע ידע כי נותרה אצלו נכות עקב התאונה העשויה לזכותו בתגמולי המל"ל. לטענת הנתבעות, הנפגע מנוע, על פי חוק, להכשיל את זכות השיבוב של המל"ל מחד, ולהמשיך לקבל קצבאות מן המל"ל מאידך. אכן, זכות המל"ל הינה זכות סוברוגטיבית-תחלופית הכפופה בהיקפה לזכות תביעתו של הניזוק עצמו כלפי המזיק ומבטחו, ואף על פי כן, דין טענה זו להידחות. ראשית, מלשון ההסכם לא עולה כי הפיצוי ששולם לנפגע הינו בגין מלוא נזקו, או כי הנתבע ויתר על זכויותיו לקבלת הגמלאות מן המל"ל. ויתור שכזה אמור להיות ברור ומפורש. ואולם, בהסכם צויין כי הנפגע מוותר כלפי המעביד על 25% משכר עבודתו בתקופת אי הכושר, ומכלל הן אתה שומע לאו, היינו: שהנפגע אינו מוותר על השכר בשיעור של 75% שאותו הוא אמור לקבל מאת המל"ל. הנפגע גם לא התחייב בהסכם שלא לתבוע גמלאות מן המל"ל [במקרים כאלו שבהם הנפגע מקבל את כל נזקו מן המזיק ומתחייב שלא לפנות בתביעה לקבלת גמלה מן המל"ל, התעוררה בפסיקה סוגיית הזקיפה, לפי סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי [רע"א 9475/02 המגן נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 27.12.2004); ת.א. (שלום י-ם) 4898/05 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 3.11.2008); ת.א. (שלום י-ם) 11210/03 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 29.10.2006)]. יתר על כן, לפי טענת הנתבעות עצמן, ההסכם בין המעביד לנפגע הושג לאחר שהנפגע כבר הגיש תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה, ודווקא בשל כך, אם ביקשו הצדדים לכלול בהסכם ויתור על תגמולי המל"ל, צריך היה הדבר למצוא ביטוי מפורש בהסכם. גם סכום הפיצוי ששולם לנפגע, כשזה כולל גם את פיצויי הפיטורין ואת הזכויות הסוציאליות, מגלה בבירור כי לא הייתה כוונה של הצדדים לכלול בפיצוי את סכום הגמלאות. משאין בהסכם, ת/2, ויתור על הגמלאות, אין מניעה שהמל"ל יתבען מכח זכות הסוברוגציה. גם אם טעיתי, ויש בהסכם בין הנפגע למעבידו ויתור של הנפגע על גמלאות המל"ל, אין בכך לסייע לנתבעות. אם נעשה ויתור כזה, הרי שמהווה הדבר מעשה תרמית כלפי המל"ל, ולכן אינו מחייב אותו, ויפים לעניין זה הדברים האמורים בע"א 463/63 מצבעה ואשפרה לטכסטיל קשת נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד יח(1) 524, 528 (1964), מפי כב' השופט כהן: "מוכן אני להניח ולקבל - וכאמור, אין המוסד חולק על כך - שאמנם עשו כאן המערערת והמשיב את ההסכם שביניהם בתום לב, ולא התכוונו להכשיל את בית המשפט במתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שהיה מוכתם בתרמית. אך אין בדבר הזה כשלעצמו כדי לגרוע מן העובדה שהם עשו הסכם זה, וקיבלו עליו חותם בית המשפט, מאחורי גבו של המוסד, על אף ידיעתם הברורה שקיימות בידי המוסד זכויות תביעה חוקיות אשר עלולות להיפגע; ודי בכך כדי לעשות את ההסכם שביניהם בטל, במידה והוא פוגע בזכויות המוסד, בשל היותו פגום בתרמית". וכן: "ואולם 'התרמית' אשר מביאה לידי ביטול הסכם כאמור, במידה והוא מתיימר לשחרר אחד מבעלי ההסכם מחבותו כלפי צד שלישי, אינה תרמית שבעובדה או תרמית מכוונת, היא תרמית אשר דיני היושר מוצאים אותה בהסכם, ואשר יכולה לגור בכפיפה אחת עם תום ליבם של בעלי ההסכם... במקרים הללו משתמעת התרמית מן הנסיבות, ובפרט מאי ידיעתו ואי הסכמתו של התובע (המל"ל) שזכויותיו נפגעו; והסעד ניתן לו באשר הצדק מחייב שאין חבין לו לאדם שלא בפניו". וראו, גם: דברי כב' השופט ח' כהן בעניין דורון (ע"א 434/60 המוסד לביטוח לאומי נ' דורון, פ"ד טז(1) 7, 16-15 (1962): "שטר-השחרור והסילוק שנעשה על-ידי ברגר (הניזוק, ע.א.), ייתכן וטוב ותקף הוא כלפי ברגר - על כך אין עלינו לחוות דעה בערעור זה. אבל אין הוא טוב ואין הוא תקף כהגנה כלפי המוסד כי הוא הושג על-ידי המשיבים (המזיקים וחברת הביטוח, ע.א.) בידיעה מלאה על זכויות המוסד, ואף-על-פי-כן לא הובא לידיעתו ולא נעשה בהסכמתו אלא מאחורי גבו. בעיני החוק אין זאת אלא תרמית כלפי המוסד, ומי שנתן ידו לתרמית זו אינו יכול להיבנות ממנה או מפירותיה. אם אפשר להגיע לידי מסקנה זו על-פי ההלכות החלות בדיני חוזים בדרך כלל, הרי אפשר להגיע אליה גם על-פי ההלכות שנפסקו בדיני חוזי ביטוח בפרט. אמת נכון הדבר, שהשאלה לא התעוררה במישרין בשום משפט באנגליה; אבל בארצות-הברית של אמריקה מצאתי ארבעה פסקי-דין מפורשים (וישנם ודאי יותר מאלה) לאמור: מקום שהמזיק ידע על זכות הסוברוגציה של המבטח, והוא עושה הסכם עם הניזק, המבוטח, ללא ידיעתו והסכמתו של המבטח, רואים את ההסכם כאילו נעשה בכפוף לזכויות המבטח, ואין נזקקים לטענת שחרור על-פי הסכם כאמור." יתר על כן, זכות המל"ל לתבוע מאת הצד השלישי פיצוי על הגמלה ששילם או שעתיד לשלם, שעברה אל המל"ל מכח הוראת סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי, מוקנית לו לא רק בגין תשלום שכבר שילם, אלא גם בגין תשלום שעתיד הוא לשלם. משהוקנתה זכות זו למל"ל, אין לנפגע את הזכות ואת הכח לוותר על מה שכבר אינו שלו, והעובדה שיש למל"ל את הזכות לשלול מן הנפגע את הגמלה או לזקוף את הגמלה, אינה מעלה ואינה מורידה. ויפים לענייננו הדברים האמורים בע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5) 511, 516 (2004): "זכותו של המוסד כלפי המזיק היא מבחינה מהותית, זכותו של הניזוק עצמו והיא עוברת אל המוסד מכח הדין, כדי סכום הגמלאות שמקבל הניזוק ושעתיד הוא לשלם בשל מעשה הנזיקין. במקביל היא ממשיכה להתקיים בידי הניזוק, אלא שנשללת ממנו הזכות לאוכפה". וראו והשוו, גם: עניין דורון, בעמ' 12-11, מפי כב' השופט כהן; וראו, גם: ת.א. (שלום ת"א) 68913/06 אל על נתיבי אויר לישראל בעמ' נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 31.10.2008); ת.א. (שלום ת"א) 62902/02 טלרד נטוורקס בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 6.5.2008); ת.א. (שלום ת"א) 67965/06 ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 17.2.2008); וכן: ת.א. (שלום ת"א) 67960/06 קרן מחקרים רפואיים ליד המרכז הרפואי שיבא נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 28.1.2008). אמנם, פסקי דין אלו עוסקים בתביעות הטבה של המעביד כנגד המזיק, אך הגיונם והנמקתם נכונים גם לענייננו). האשם התורם: אמנם, כבר ציינתי לעיל כי בהעדר הודעה מטעם הנתבעות, יש לראות בכך הסכמה שבית המשפט יתעלם מן הטענה כי הנזק לאחר ניכוי האשם התורם נמוך מתגמולי המל"ל, אך למעלה מן הצורך, ראיתי לנכון לציין כי אין מקום, לטעמי, לייחס לנפגע אשם תורם בתיק זה. כידוע, הלכה היא כי: "...במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו... עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד..." (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 604-603 (1982). (ההדגשות אינן במקור, ע.א.) בענייננו, איני סבורה שיש ליחס לנפגע אשם תורם כלשהו על שעלה, על פי הוראת מעבידו, כמו כל הפועלים האחרים, על רצפת הקרשים. הדרישה לקיזוז 25% מסכום הגמלאות וחלקו של המעביד: נקודת המוצא בהכרעתי היא כי, כאמור, סכום הנזק אינו נמוך מסכום הגמלאות. הנתבעות מבקשות בסיכומיהן להפחית 25% מסכום הנזק. טענה זו תמוהה היא. אכן, מקום בו הנפגע הגיש תביעה נגד המזיק (צד שלישי שאינו המעביד) לפני הגשת תביעת המל"ל, הוא יזכה ב- 25% מסכום הנזק, לפי הוראת סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי הקובעת כי אם "הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד הצד השלשי, ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א) והזכאי לגמלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגמלה זכאי לפחות ל- 25% מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה". על הטעם העומד מאחורי הוראה זו, עמד כב' המשנה לנשיא (בדימוס) השופט אור ברע"א 686/97 מנורה - חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח משה תמר ז"ל, פ"ד נג(5) 145 (1999), והוא בעיקרו, לתמרץ את הנפגע להגיש תביעתו משום שזהו האינטרס של המל"ל שהתביעה תוגש ותתנהל על ידי הנפגע, שכן במקרה כזה ידאג הנפגע להבאת ראיות שלעיתים מצויות בעיקרן בהישג ידו, ולא בידי המל"ל, וככל שהראיות בדבר החבות וגובה הנזק תהיינה מלאות יותר, גדולים סיכויי המל"ל להיפרע מהמזיק. ואולם בענייננו, תביעת הנפגע הוגשה רק כנגד המעביד, ולא כנגד צדדים נוספים, וכאשר בתביעה כנגד המעביד עסקינן, הרי שלאור הוראת סעיף 82 לפקודת הנזיקין, אין המל"ל רשאי לחזור אל המעביד כדי שישפהו על הגמלאות ששילם לעובד אף שסכום הגמלאות מנוכה מפיצוי הנזיקין המגיעים לעובד, והעובד גם לא זכאי לקבל 25% מסכום הפיצוי (ע"א 5584/01 עיזבון המנוח שמואל מנשה ז"ל נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(4) 677, 684 (2004). ואכן, מת/1 עולה בבירור כי לא שולם לנפגע לא 25% מסכום הנזק ולא סכום המתקרב לכך. אכן, אילו ניתן היה ניתן לקבוע בבירור כי הסכומים ששולמו בת/1 שולמו בגין הנזק דווקא, היה מקום להפחית את הפיצוי ששולם לנפגע מסכום הנזק בתביעת השיבוב של המל"ל על מנת שהמזיק לא ישלם יותר מ- 100% מסכום הנזק. ואולם, מקום בו כמו בענייננו בו לא ניתן לעקר הסכום ששולם בגין הנזק, בכל מקרה אין מקום להפחית את הסכומים ששולמו בת/1, בתביעת המל"ל. יחד עם זאת, כמובן שיש להפחית מסכום התביעה (שאני מניחה, לאור ההסדר הדיוני, כי זהו לפחות סכום הנזק) את חלקו של המעביד, לאור הוראת סעיף 331 לחוק הביטוח הלאומי הקובעת כי אם: "היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש גם עילה לחייב את המעביד, נוסף לצד השלישי, לשלם פיצויים לזכאי לגמלה לפי פקודת הנזיקין, לא יהיה הצד השלישי זכאי לתבוע מהמעביד להשתתף בתשלום הפיצויים שהצד השלישי חייב בו לפי סעיף 328(א), על אף הוראת סעיף 84 לפקודה האמורה, וסכום הפיצויים יוקטן בסך שבו היה המעביד חייב כהשתתפות בתשלום הפיצויים אילולא הוראת סעיף זה". סוף דבר: אשר על כן, הנני מורה כדלקמן: ההליכים כנגד הנתבעת 1 מעוכבים. התביעה כנגד הנתבעת 3 נדחית ללא צו להוצאות. הנני מחייבת את הנתבעת 2 לשלם לתובע 1/3 מסכום התביעה (2,225,511 ₪), היינו: את הסך של 741,837 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד היום, ובניכוי דמי ההשתתפות העצמית, בסך של 4,100 ₪ צמוד מיום 23.8.98 ועד היום (כמבוקש בסעיף 43 לסיכומי הנתבעות). באשר לשכר הטרחה, לא הוצג בפניי הסכם שכר טרחה בין התובע לבא-כוחו, והתלבטתי לא מעט באשר לסכום שיש לפסוק בנסיבות העניין. מחד גיסא, עסקינן בתביעת סוברוגציה (להבדיל מתביעה "כספית" עלפי הסכם), ולכן נקודת המוצא צריכה לכאורה להיות השכר שנוהג בית המשפט לפסוק בתיקי נזיקין שאינם פלת"ד או כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000 ביחס לתביעות נזיקין כאמור. מאידך גיסא, לא ניתן להתעלם מהיקף העבודה המצומצם יחסית שנדרש לניהול התיק, לאור ההסדר הדיוני לו הסכימו הנתבעות, שחסך מזמנם של הצדדים ושל בית המשפט; מן השיהוי הרב בהגשת התובענה ועיתוי הגשת הבקשה להצטרפות להליך שנוהל ע"י הנפגע בבית המשפט המחוזי (בקשה שנדחתה לאור העיתוי בו הוגשה ואשר אלו היתה מתקבלת היתה נחסכת ההתדיינות הכפולה בהליך שבפניי), וכן מן היחס בין סכום התביעה לתוצאה הסופית. לאחר שקלא וטריא, ולאור מכלול נסיבות העניין, הנני קובעת כי לסכום שנפסק, יתווספו הוצאות העד (הנפגע) בסך של 250 ₪, וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 55,000 ₪ ומע"מ. התשלום נשוא פסק הדין יבוצע תוך 30 יום מהיום, אחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה תוך 45 יום. תביעת שיבובנזקי גוףביטוח לאומי