לפנינו תביעת התובעת להפרשי שכר, דמי הבראה, פדיון חופשה, פיצויי פיטורים, שכר עבודה לחודש 8/09, פיצוי בגין פיטורים בניגוד לחוק עבודת נשים ופיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה ואבדן זיכוי מס. עובדות לנתבעת חנות מתנות במרכז המסחרי בנווה יעקב. התובעת הועסקה כזבנית בשכר שעתי בחנותה של הנתבעת מיום 1.3.08 עד ליום 1.5.09. התובעת ילדה ביום 1.5.09 ויצאה לחופשת לידה אשר מועד סיומה היה 9.8.09. אין מחלוקת שהתובעת לא שבה בפועל לעבודה אצל הנתבעת לאחר חופשת הלידה. אין מחלוקת שהתובעת התפטרה מעבודתה. התובעת החלה לעבוד בעבודה אחרת ביום 1.9.09. ביום 8.9.09 נתנה התובעת לנתבעת מכתב בו הודיעה על הפסקת עבודתה בחנות וביקשה לשלם לה פיצויי פיטורים, דמי הבראה וביצוע גמר חשבון. הנתבעת לא הפרישה לתובעת לפנסיה. לאחר הגשת התביעה שילמה הנתבעת לתובעת סך 692 ₪ בגין אי הפרשה לפנסיה. המחלוקות שעלו מכתבי הטענות מכתב התביעה וכתב ההגנה עלו המחלוקות הבאות: שיעור השכר השעתי: לטענת התובעת, הוסכם בין הצדדים ששכרה ההתחלתי של התובעת יעמוד על 22 ₪ לשעה וכי לאחר שלושה חודשים יועלה שכרה ל-24 ₪. בניגוד להסכם לא שילמה הנתבעת לתובעת שכר שעתי בסך 24 ₪ לאחר שלושה חודשים. הנתבעת הכחישה כי סוכם שתשלם לתובעת 24 ₪ לשעה לאחר שלושה חודשים. שעות העבודה: לטענת התובעת שעות עבודתה היו בימים א'-ה' בשעות 9:00-13:00 ו-16:00-19:00, וביום ו' משעה 9:00 עד 12:00 או 13:00. לטענת הנתבעת שעות עבודת התובעת היו 3 ימים בשבוע בשעות להן טענה התובעת ובשלושת ימי השבוע הנותרים התובעת עבדה חצי יום, קרי: במשמרת בוקר בלבד או במשמרת אחר הצהריים בלבד. נסיבות סיום העבודה: התובעת טענה שהיא התפטרה בשל הרעת תנאים מוחשית בעבודה שהתבטאה בסירובה של הנתבעת להעסיקה לאחר חופשת הלידה, החל מיום 9.8.09, בהיקף המשרה בו עבדה עד ללידה ודרשה מהתובעת להסכים לצמצום משרתה כך שתעבוד רק בשעות אחר הצהריים. משלא הסכימה התובעת לכך הודיעה לה הנתבעת כי היא תהיה בחופשה ללא תשלום עד שתסכים לכך וכתוצאה מכך התובעת הגישה לנתבעת מכתב התפטרות ביום 8.9.09. לעומתה טענה הנתבעת שהתובעת לא הגיעה לחנות מיד לאחר חופשת הלידה אלא באיחור של כשבוע וביקשה שהנתבעת תאפשר לה להביא עמה לעבודה את התינוקת שלה בנימוק שעל התובעת להניק אותה. הנתבעת סירבה לכך אך הציעה לתובעת לעבוד בשעות אחר הצהריים בלבד כדי להקל עליה את ההתמודדות עם הצורך שלה להיות עם בתה. התובעת לבסוף התפטרה שלא בשל הרעת תנאים מוחשית אלא בשל סירובה המוצדק של הנתבעת לאשר לתובעת להגיע לחנות עם בתה התינוקת. צמצום היקף המשרה בניגוד לחוק עבודת נשים: התובעת טענה שהיא זכאית לפיצוי בשל פגיעה בהיקף משרתה לאחר חופשת הלידה וביקשה פיצוי בסך 10,000 ₪ לפי סעיף 13א(1) לחוק עבודת נשים. הנתבעת הכחישה זכאות התובעת לפיצוי בנימוק שלא פגעה בהיקף משרת התובעת. שכר חודש 8/09: התובעת ביקשה לפסוק לה שכר עבור חודש אוגוסט 2009 בטענה שהיא הייתה מוכנה ומזומנת לעבוד החל מיום 9.8.09 אך אי עבודתה נבעה מדרישת הנתבעת מהתובעת להסכים לצמצום היקף משרתה. הנתבעת הכחישה זכאות התובעת לשכר חודש 8/09 באשר התובעת לא עבדה בחודש זה. חופשה והבראה: הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם התובעת קיבלה את מלוא זכויות בגין חופשה והבראה. אי הפרשה לפנסיה: לא הייתה מחלוקת בין הצדדים על כך שהנתבעת לא הפרישה עבור התובעת הפרשות לפנסיה וכי הנתבעת שלמה לתובעת סך 623 ₪ לאחר הגשת התביעה כפיצוי על כך. התובעת תבעה גם פיצוי בסך 409 ₪ בגין אבדן זיכוי מס. הרחבת חזית בעניין דמי נסיעות: התובעת לא תבעה דמי נסיעות בכתב התביעה והנתבעת לא טענה טענת קיזוז בדבר תשלום דמי נסיעות ביתר נוכח תשלום נסיעות לתובעת בעת שגרה בקרבת החנות באופן שלא נזקקה לתחבורה לצורך הגעה לעבודה. שני הצדדים הרחיבו חזית בסיכומיהם: התובעת ביקשה לפסוק לה דמי נסיעות והנתבעת טענה שהיא זכאית לקזז דמי נסיעות ששולמו ביתר. התביעה וטענת הקיזוז נדחות באשר הן לא הועלו בכתבי הטענות. הכרעה במחלוקות לעניין המחלוקת בנושא היקף משרתה של התובעת, הנתבעת הודתה בסיכומיה בגרסת הנתבעת. לפיכך אנו קובעים כי התובעת עבדה במשרה מלאה בימים א'-ה' בשעות 9:00 עד 13:00 ובשעות 16:00-19:00. התביעה להפרשי שכר התובעת והנתבעת מסכימות שהוסכם ביניהן כי שכרה ההתחלתי של התובעת יעמוד על 22 ₪. לטענת הנתבעת, שנטענה לראשונה בתצהירה, הוסכם כי שכר זה יכלול דמי נסיעות ודמי הבראה. התובעת הכחישה טענה זו בחקירתה הנגדית וטענה כי כלל לא דובר על דמי הבראה ודמי נסיעות. בחקירתה הנגדית, משנשאלה אם 22 ₪ כוללים הבראה ונסיעות אישרה הנתבעת כי "הבראה היא קבלה בנפרד". בכך למעשה הודתה הנתבעת כי האמור בתצהירה אינו נכון. ממילא טענת הנתבעת אינה עומדת בדרישת הפסיקה לפיה מעביד חייב להוכיח הסכם בדבר שכר הכולל נסיעות או הבראה בראיות חד משמעיות. בהתאם לכך, אנו מקבלים את גרסת התובעת לפיה סוכם עמה בתחילת עבודתה ששכרה יעמוד על 22 ₪ לשעה וכי לא הוסכם בין הצדדים כי שכר זה יכלול דמי הבראה ונסיעות. הנתבעת הכחישה בכתב הגנתה ובעדותה את טענת התובעת כי הוסכם ביניהן כי שכרה של התובעת יועלה ל-24 ₪ לאחר שלושה חודשים. עם זאת, בסיכומיה הודתה הנתבעת בגרסת התובעת. אשר על כן אנו מקבלים את טענת התובעת כי הוסכם על העלאת שכרה ל-24 ₪ לשעה לאחר שלושה חודשי עבודה. בדיקת תלושי השכר בתקופת עבודתה מעלה שהאופן בו שולם שכרה של התובעת בפועל הוא כדלהלן: שכרה של התובעת כלל "שכר רגיל", "נסיעות" והבראה". השכר הרגיל שולם על פי תעריף שעתי בגובה שכר המינימום בהתאם למספר שעות העבודה שצויינו בתלושים. כך עולה מחלוקת "השכר הרגיל" במספר השעות מלמד שהשכר הרגיל הוא מכפלה של שכר המינימום. חלוקת "סה"כ התשלומים", דהיינו השכר הרגיל בצירוף הסכומים ששולמו בגין הבראה ונסיעות, אינו מביא ל-22 ₪. בחודש הראשון לעבודתה התוצאה היא 21.86 ₪, בחודש השני התוצאה היא 22.47 ₪, בחודש השלישי התוצאה היא 22.19 ₪. בחודש 6/08, החודש הרביעי לעבודת התובעת, התוצאה היא 21.91 ₪, תוצאה שאינה מתיישבת עם הודאת הנתבעת בהסכמתה להעלאת שכרה של התובעת ל-24 ₪ לשעה לאחר שלושה חודשים. בחודש 7/08 התוצאה (בהתעלם מתשלום שעות נוספות) היא 22.65 ₪. בחודש 8/08 התוצאה היא 23.24 ₪. בחודש 11/08 התוצאה היא 22.90 ₪. בחודש 1/09 התוצאה היא 22.90 ₪. בחודשים 2-3/2009 נרשם בתלושים תעריף שעתי בסך 22.21 ₪. בחודשים 3-4/2009 נרשם תעריף שעתי בסך 22.99 ₪. העולה מן האמור הוא שהנתבעת לא שילמה לתובעת את שכרה בהתאם לסיכום בין הצדדים. התובעת הציגה פירוט של הפרשי שכר אותם תבעה. הנתבעת לא הציגה כל חישוב נגדי. הפירוט של התובעת מקובל עלינו ועל כן נפסוק לה הפרשי שכר כמבוקשה בסך 5,490 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.09 עד לתשלום בפועל. התביעה לדמי הבראה בהתאם לממצאינו כמפורט לעיל, רכיב ההבראה שנכלל בתלושי השכר היה חלק משכר העבודה המוסכם בין הצדדים, ובנסיבות אלה אין לזקוף את אותם תשלומים כנגד זכותה של התובעת לדמי הבראה. התובעת תבעה הפרשי דמי הבראה בסך 750.50 ₪, וסכום זה אינו עולה על המגיע לה ועל כן נפסוק לו כמבוקשה. התביעה לפדיון חופשה בתקופת עבודתה צברה התובעת 14 ימי חופשה. ערך יום עבודה הוא 24 ₪ * 7 שעות = 168 ₪. בהתאם לכך, התובעת הייתה זכאית בתקופת עבודתה לתשלומי חופשה בסך 2,352 ₪. בפועל שולמו לתובעת תשלומי חופשה בסך 1,839 ₪. לפיכך נותרה יתרה לתשלום בסך 513 ₪. התביעה לפיצויי פיטורים לגבי פלוגתה זו גרסאות הצדדים קוטביות ועלינו להכריע ביניהן על פי עדויות הצדדים בלבד. הנטל להוכיח קיומה של הרעת תנאים מוחשית שגרמה להתפטרות מוטל על הטוען לה. לדעתנו, התובעת לא הרימה נטל זה. התובעת אמנם הכחישה בתצהירה את טענות הנתבעת בכתב הגנתה בדבר דרישה שהציגה לנתבעת לאפשר לה להגיע לעבודה עם התינוקת שלה. התובעת אף עמדה על דעתה בחקירתה הנגדית. למרות זאת, עדותה של הנתבעת בדבר הצגת דרישה כזו על ידי התובעת מקובלת עלינו לאחר ששמענו את עדותה. אנו ערים לכך שבמחלוקות אחרות בתיק הודתה הנתבעת בסיכומיה בגרסת התובעת, דבר הפועל לכאורה לטובת העדפת גרסת התובעת גם במחלוקת זו. עם זאת, אנו סבורים שמכלול עדותה של התובעת בעניין זה הייתה נגועה באי חשיפת מלוא העובדות הרלוונטיות ובאי דיוקים. כך, התובעת לא גילתה בתצהירה שהיא התחילה לעבוד בעבודה אחרת ביום 1.9.09. היא הודתה בכך לראשונה בחקירתה הנגדית. הנתבעת טענה שעבודה זו הייתה בגן שבו התאפשר לתובעת להיות עם התינוקת שלה. טענה זו לא הוצגה לתובעת בחקירתה הנגדית אך היא מתיישבת עם המועד שבו התחילה התובעת את עבודתה החדשה. מכל מקום, ברי שבעת שהתובעת מסרה לנתבעת מכתב התפטרות (ביום 8.9.09), היא כבר עבדה במשך שבוע במקום עבודה אחר ובנסיבות אלה מסירת המכתב לא היוותה כשלעצמה אקט של התפטרות. משמע שהתפטרותה של התובעת קדמה למועד מסירת מכתב ההתפטרות. התובעת הכחישה בתצהירה את טענת הנתבעת כי התובעת חיפשה עבודה אחרת בעת שנדונה ביניהן שובה של התובעת לעבודה אצל הנתבעת. היא טענה בתצהירה שטענה זו של הנתבעת היא "שקר וכזב" וכי הנכון הוא שהיא לא חיפשה מקומות עבודה חילופיים ורק כחודש וחצי לאחר שסיימה את עבודתה אצל הנתבעת היא מצאה עבודה אחרת. טענה זו שבתצהירה של התובעת אינה מדויקת והתובעת אף הודתה בכך בחקירתה הנגדית. יש לכך השלכה על האופן שבו בית הדין מעריך את יתר הכחשותיה של התובעת את טענות הנתבעת בכתב ההגנה בעניין נסיבות סיום עבודת התובעת, אשר גם לגביהן טענה התובעת בתצהירה כי מדובר ב"שקר". עדות הנתבעת עדיפה עלינו גם מן הטעם אותו הזכירה הנתבעת, לפיה אין זה סביר שדווקא לפני תקופת החגים בה העומס בחנות גובר, היא תבקש לצמצם את משרתה של התובעת. הסברה של התובעת בעדותה לתמיהה זו, לפיו מצבה הבריאותי של הנתבעת השתפר, אינו משכנע ומכל מקום לא הוצג לנתבעת בחקירתה הנגדית. לאור האמור לעיל, מקובלת עלינו גרסת הנתבעת לפיה התובעת לא שבה עם תום חופשת הלידה לעבודתה אלא הגיעה לחנות כשבוע לאחר מועד זה וביקשה מהנתבעת לאפשר לה להביא את בתה התינוקת לעבודה. הנתבעת סירבה לכך ובשל סירוב זה, ולא בשל צמצום היקף משרת התובעת על ידי הנתבעת, התובעת התפטרה. אשר על כן החלטנו לדחות את תביעת התובעת לפיצויי פיטורים בעילה של התפטרות בשל הרעת תנאי עבודה. התביעה לפיצוי לפי חוק עבודת נשים ולשכר עבודה בגין חודש 8/09 אף תביעת התובעת לפיצוי בשל פגיעה בהיקף משרתה בניגוד לחוק עבודת נשים דינה להידחות מן הטעם שהנתבעת לא פגעה בהיקף משרתה של התובעת, אלא כפי שקבענו, היא סרבה לבקשת התובעת להביא לעבודה את התינוקת שלה, והצעתה לתובעת לעבוד רק בשעות אחר הצהריים הועלתה על ידה על מנת להקל על התובעת. מאותם טעמים, דין תביעת התובעת לשכר עבודה בגין נכונותה לעבוד בחודש 8/09 להידחות. התביעה לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה התובעת תבעה סך 1,104 ₪ לפי חישוב של הפרשות המעביד על פי צו ההרחבה להסכם הפנסיה הכללי במשק, לגבי כל תקופת עבודתה אשר כללה את חודש 8/09. בכפוף לכך שהתובעת אינה זכאית להפרשה בגין חודש 8/09, חישוב התובעת מקובל עלינו. הנתבעת שילמה לתובעת סך 692 ₪, מבלי שפירטה את החישוב. על דרך האמדן נעמיד את זכאותה של התובעת להפרשים על סך 992 ₪ כך שההפרש לתשלום הוא 300 ₪. סוף דבר התביעה מתקבלת חלקית. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: הפרשי שכר בסך 5,490 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.09 עד לתשלום בפועל. דמי הבראה בסך 750.50 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.09 עד לתשלום בפועל. פדיון חופשה בסך 513 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.09 עד לתשלום בפועל. פיצוי בעד אי הפרשה לפנסיה בסך 300 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.09 עד לתשלום בפועל. הנתבעת תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 1,000 ₪. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. ניתן היום, י"ג אב תשע"ב, 01 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים. נציג ציבור שלמה דורני דניאל גולדברג, שופט הריוןמשרהשינוי היקף משרההרעת תנאים בהריוןהתפטרות