1. התובעת עוסקת במכירה סיטונאית של משקאות קלים וחריפים. הנתבעות 1 ו-2 (להלן סאח ניהול וסאח יזמות, בהתאמה, וביחד - הנתבעות) היו לקוחות של התובעת והפעילו עסק ברחוב מונטיפיורי 11 תל אביב (להלן - העסק). הנתבע 3 (להלן - הנתבע) היה בעל מניות בנתבעות ומנהל ביזמות. הנתבע ערב לחובותיהן של הנתבעות כלפי התובעת בשני כתבי ערבות נפרדים (נספחי א לתצהיר עדות ראשית של מנהל התובעת, נפתלי, נספח א1 - ניהול, נספח א2 - יזמות). בתביעה זו תובעת התובעת מהנתבעים לשלם לה יתרת חוב שעמדה בחודש אוגוסט 2003 על סך 76,075 ₪, סכום חוב משוערך ליום הגשת התביעה (6.1.08) - 106,412 ₪ (להלן - החוב). הנתבע נתבע לשלם את החוב כערב של הנתבעות. הנתבעות לא הגישו כתב הגנה וניתן פסק דין כנגדן. הנתבע התגונן והמשפט התנהל בינו ובין התובעת. 2. הגנתו העיקרית של הנתבע הינה, שהחוב אינו של הנתבעות אלא של חברת דוקסה ק.ב. בע"מ (להלן - דוקסה), אשר רכשה מהנתבעות את עסקן במהלך שנת 2002, ואילו הנתבעות לא נותרו חייבות לתובעת כל חוב. יצוין, כי הנתבע אינו בעל מניות ואינו מנהל בדוקסה, אך עבד בה כשכיר. אדון תחילה בטענה עיקרית זו ואחר אדון במידה הנדרשת ביתר טענותיו. 3. מנהל התובעת, נפתלי, אינו מתכחש לכך שהנתבעות סיימו את פעילותן בעסק בשנת 2002 וכי דוקסה נכנסה לעסק במקומן (סעיף 22 לתצהירו), אך, לדבריו, למרות שהחוב נרשם בכרטסת של דוקסה, הוא היה למעשה חוב של הנתבעות. וכיצד מוכיחה התובעת את טענתה? ראשית, היא מפנה לכרטסת הנהלת החשבונות של סאח יזמות (נספח ט' לתצהיר נפתלי), לפיו עמדה יתרת החוב שלה ביום 22.10.02 על סך של 23,815 ₪. יתרת חוב זו הועברה לכרטסת של דוקסה כיתרת פתיחה ביום 24.10.02 (נספח י' לתצהיר). שנית, טוענת התובעת, כי ביום 19.9.02 שילמה סאח יזמות לתובעת חוב שהיה לה בשלושה שיקים בסכום כולל של כ-75,900 ₪, מועדי פרעונם דחויים לחודשים: 11/02, 12/02 ו-1/03 (נספח יא לתצהיר), שכולם חוללו. 4. באשר לראיה הראשונה, שאלה היא אם ניתן לתבוע את הנתבע בגין ערבותו, לאחר שחובה של סאח יזמות, לה ערב, הועבר, בהסכמת הצדדים המעורבים, לדוקסה. אינני מוצא צורך לדון בשאלה זו, שיש לה פנים לכאן ולכאן, מטעם אחר שנטען על ידי הנתבע, בצדק לדעתי. אם החוב של סאח יזמות עבר לדוקסה, הרי שדי בכך שבשלב כלשהו - לאחר ההעברה - נפרע חוב זה כדי לפטור את יזמות ואת הנתבע ממנו. עיון בכרטסת דוקסה לשנת 2003 (נספח ז' לתצהיר) מראה, כי לכל הפחות במועד מסוים, בסוף חודש אפריל 2003 עמדה יתרת חשבונה של דוקסה בזכות. בכך הודה גם נפתלי בחקירתו (עמ' 7 למטה, עמ' 8 למעלה). החוב שנוצר לאחר מכן הינו, איפוא, של דוקסה בלבד. 5. המסקנה האמורה מקבלת חיזוק גם מהראיות שביקשה התובעת להסתמך עליהן להוכחת החוב (סעיף 18 לתצהיר נפתלי): חשבוניות מס (נספח ו' לתצהיר), דו"ח תנועת לקוח (נספח ז') ושיקים שחוללו (נספח ח'). כל החשבוניות על שמה של דוקסה ובעלי מניותיה, ברוך וסיגל קשקש. הדו"ח הינו של דוקסה. השיקים משוכים כולם על ידי דוקסה למועדים של שנת 2003. 6. באשר לשלושת השיקים, שנטען כי נמשכו לכיסוי חובותיה של סאח יזמות, ואשר חוללו (נספח יא'), אין כל ראיה הקושרת אותם לחוב של סאח יזמות. השיקים לא נמשכו על ידה, אלא היו שיקים אישיים של קשקש ברוך, שהיה אמנם בעל מניות בנתבעות אך גם בדוקסה. נפתלי עצמו טוען (נספח 24 לתצהירו), כי החזרי השיקים באו לידי ביטוי בכרטסת של דוקסה לשנת 2002 (נספח י'). וגם כאן, אפילו היינו משתכנעים כי יש לייחס את החוב בגין השיקים שחוללו לסאח יזמות, הרי שמשעמדה יתרת החשבון של דוקסה בזכות, לאחר חילול השיקים האמורים, נפרע גם חוב זה. 7. התובעת טוענת להשתק פלוגתא כלפי החוב של הנתבעות. בחודש יולי 2003 הגישה התובעת בבית המשפט השלום בהרצליה תביעה על החוב הנדון כנגד דוקסה, סאח ניהול, ברוך וסיגל קשקש והנתבע דנן (נספח ב' לתצהיר). תביעה זו הסתיימה בהסכם פשרה שנעשה עם כל הנתבעים, מלבד הנתבע דנן (נספח ג' לתצהיר), ובו הודו אותם נתבעים בחוב כלפי התובעת בסך 76,075 ₪ והתחייבו לפורעו בתשלומים. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין (נספח ד'). התביעה כלפי הנתבע נמחקה. לדברי התובעת, הסכם הפשרה לא קוים. טוענת התובעת, כי הודאת אותם נתבעים בסכום החוב מונעת מהנתבע דנן להתכחש לו. 8. צודק הנתבע בטענתו, כי הודאת הנתבעים בתביעה שבהרצליה בחוב האמור איננה מחייבת אותו. פסק דין שניתן בדרך של הסכם פשרה עם החייב העיקרי, שהערב לא היה צד לו, אינו מהווה השתק פלוגתא (ראו: ד"ר רוי בר-קהן, ערבות, עמ' 232-233). 9. נוסף לכך, הסתמכותה של התובעת על הסכם הפשרה האמור רק מגביר את הבלבול באשר למקורו של החוב. החוב הנתבע כאן הינו בדיוק החוב שנתבע בתביעה שבהרצליה: קרן החוב הנתבעת הינה 76,075 ₪ (סעיף 29 לתצהיר נפתלי), בדיוק סכום התביעה הנקוב בתביעה שבהרצליה (נספח ב' לתצהיר). כאמור לעיל, טוענת התובעת, כי מקורו של החוב ביתרת חוב בכרטסת של סאח יזמות אשר הועברה לכרטסת של דוקסה. אולם, סאח יזמות אינה כלל צד בתביעה שבהרצליה ובהסכם הפשרה, אלא סאח ניהול. 10. אינני מקבל את טענת התובעת, לפיה, מבחינה מעשית, אין לעשות כל אבחנה בין הנתבעות ובין דוקסה, שכן כולן פעלו באותו מקום ועם אותם אנשים. ראשית, בתביעה דנן לא התבקשה "הרמת מסך" בין החברות הללו בינן, או בין מי מהן, ובין הנתבע, התביעה כנגד הנתבע הוגשה בשל ערבותו לנתבעות (סעיף 3 לכתב התביעה). שנית, וחשוב מכך, הפסקת פעילותן של הנתבעות והעברתה לדוקסה, על כל ציודן, נעשו בגלוי ודווחו כחוק, כפי שפורט בתצהירו של הנתבע (סעיף 39) ובנספחים שצורפו אליו. כאמור, גם נפתלי ציין בתצהירו (סעיף 22), כי הנתבעות סיימו את פעילותן בטרם כניסתה של דוקסה לעסק. נפתלי היה בעל מניות בסאח יזמות ובסאח ניהול ומנהל בסאח יזמות, אך לא היה בעל מניות או מנהל בדוקסה. המסקנה הנובעת מכך היא שהנתבעות ודוקסה הן חברות נפרדות, והנתבע לא ערב לחובותיה של דוקסה. 11. אמנם, נראה כי התקיימה מערכת הסכמית כלשהי, דה פקטו, בין הנתבעות, דוקסה והתובעת, אשר לא הובררה עד תום. התובעת, מצידה, לא הקפידה, כך נראה, על הפרדה מוחלטת של החובות בין החברות השונות. אם כך, אין לתובעת להלין אלא על עצמה. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. לא שוכנעתי שהחוב הנתבע כאן הינו של החברות, או מי מהן, ונראה יותר שהינו חוב של דוקסה. 12. לאור מסקנה זו, אדון בקצרה בלבד ביתר טענותיו של הנתבע. התובעת מסתמכת, כאמור, על יתרת חוב שנותרה בשלהי שנת 2002 בכרטסת של סאח יזמות. הנתבע טוען (סעיפים 4-6 לתצהירו) כי ערבותו לסאח יזמות (נספח א2 לתצהיר נפתלי) היתה מוקדמת לערבותו לסאח ניהול (נספח א1) וכי הערבות הראשונה בוטלה בערבות השניה, בה צוין במפורש: "המסמך הנ"ל מבטל את כל הערבויות הקודמות החתומות על ידי אורי למדן". הנתבע מוסיף ואומר (סעיף 7 לתצהירו), כי המשפט: "הערבות תקפה החל מ-1.1.02" בכתב הערבות של סאח יזמות הוספה לאחר מכן על ידי מי מהתובעות, ללא רשותו. 13. סבורני, שיש לקבל את שתי טענותיו של הנתבע. כפי שניתן לראות מדו"חות רשם החברות (נספח ה' לתצהיר נפתלי), סאח יזמות הוקמה כשלוש שנים קודם להקמתה של סאח ניהול. הדעת נותנת, איפוא, שכתב הערבות לסאח ניהול (נספח א1) נחתם לאחר כתב הערבות לסאח יזמות, ואילו כתב ערבות זה, לסאח יזמות, בוטל בכתב הערבות לסאח ניהול. 14. הנתבע טוען בתצהירו (סעיף 9), כי כתבי הערבויות נחתמו בפני נציג התובעת, סוכן מכירות בשם דורון יחיאל. נפתלי הודה (עמ' 2) שהדבר יתכן ולא זכר אם הם נחתמו בפניו. למרות זאת, לא טרח נפתלי להעיד את דורון יחיאל, הן באשר לטענתו האמורה של הנתבע, לפיה המשפט "הערבות תקפה החל מ-1.1.02" בנספח א2 הוספה לאחר מעמד החתימה על הערבות, וללא רשותו, והן באשר לטענה נוספת שהעלה הנתבע (סעיף 9 לתצהירו), לפיה הוא התנה את תוקף הערבות, נספח א1, בהחתמתו של ברוך קשקש כערב נוסף. התובעת לא טרחה להציג גם את המקור של כתב הערבות נספח א2, למרות שהנתבע העלה טענה זו מפורשות בתצהירו, ועל פניו נראה כי כתב היד במשפט האמור שונה מזה שבכתב הערבות. גם טענתו של הנתבע בדבר התניית תוקף הערבות נספח א1 בחתימתו של ברוך קשקש נראית סבירה בעיניי, לאור כך שברוך היה חתום כערב, יחד עם הנתבע, בכתב הערבות הקודם, נספח א2. 15. הנתבע העלה בכתב הגנתו ובתצהירו טענות הגנה שונות המסתמכות על היותו "ערב יחיד" על פי חוק הערבות, התשכ"ז-1967. טענות אלה נזנחו בסיכומיו, וטוב שכך, שהרי התובעת איננה עוסקת במהלך עסקיה הרגיל במתן הלוואות, כנדרש בהגדרת "נושה" לצורך ערבות של ערב יחיד (סעיף 17 א(ב) לחוק הנ"ל). 16. התוצאה: התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 4,000 ₪ (כולל מע"מ). ערבים (ערבות)חוב