תשלום דמי ניהול חנות במרכז מסחרי

תשלום דמי ניהול חנות במרכז מסחרי בפני תביעה כספית בסך 600,750 ש"ח, אשר הוגשה על ידי בית חירות- ליש חברה לפיתוח בע"מ (להלן- "התובעת") נגד הנתבעים, בגין הפרת הסכם שכירות שנכרת בין התובעת לבין נתבעים 1 ו-2. רכיבי התביעה כוללים חובות נטענים בגין אי תשלום דמי שכירות; אי תשלום דמי ניהול; אי תשלום עבור צריכת חשמל וכן תשלום פיצוי מוסכם על פי הסכם השכירות בגין הפרתו. א. מבוא ורקע כללי ביום 13.11.06 נכרת הסכם שכירות (בלתי מוגנת) בין התובעת לבין נתבעים 1 ו-2 (להלן יכונו גם במאוחד- "הנתבעים"), במסגרתו שכרו הנתבעים מהתובעת שטח של כ-95 מ"ר במרכז המסחרי הידוע בכינויו "קניון M הדרך" המצוי במושב בית חירות, למטרת ניהול חנות לממכר הלבשה תחתונה, בגדי ים, מוצרי טכסטיל וקוסמטיקה, כסניף של רשת "אפרודיטה" (להלן בהתאמה- "הסכם השכירות"; "המרכז המסחרי" ו- "המושכר"). בהתאם להסכם השכירות, התחייבו הנתבעים לשלם לתובעת דמי שכירות ותשלומים כדלקמן: דמי שכירות יסודיים בסך 95.26 ₪ בתוספת מע"מ לכל מ"ר משטח המושכר, לכל חודש (בהתאם לקבוע בהסכם השכירות, בשנה השנייה והשלישית סכום דמי השכירות היסודיים יעמוד על סך של 116.91 ₪ בתוספת מע"מ) (ס' 5.1 להסכם השכירות); דמי שכירות נוספים כנגזרת מן הפדיון החודשי של המושכר (סע' 5.2 להסכם השכירות). דמי השכירות היסודיים ודמי השכירות הנוספים יכונו במאוחד להלן- "דמי השכירות"; דמי ניהול בסך 10$ למ"ר לחודש, בתוספת הפרשי הצמדה למדד (סע' 10 לנספח ה') וכן תשלומים נוספים הנובעים מהחזקת המושכר, לרבות בעבור צריכת חשמל (סע' 15.2 להסכם השכירות). במשך שלושה חודשים מילאו הנתבעים אחר תנאי התשלום שנקבעו בהסכם השכירות. במסגרת פגישה שהתקיימה בין הצדדים ביום 15.5.07 ביקשו הנתבעים ואף קיבלו, הקלה מדמי השכירות, ובהתאם למכתב מיום 24.5.07 דמי השכירות הועמדו על סכום שווה ערך ל-7% מן הפדיון החודשי (דמי הניהול ישולמו כרגיל), לתקופה שתחילתה בחודש יוני 2007 וסיומה בחודש דצמבר 2007 (להלן- "דמי השכירות המופחתים"). ביום 28.11.07 פנו הנתבעים אל מנהל המרכז המסחרי, וביקשו לצאת מהמושכר בתום שנת 2007 ולהכניס במקומם שוכר חלופי. במכתב מיום 9.12.07 הסכימה הנהלת המרכז המסחרי להביא את הסכם השכירות לסיום מוקדם בהתראה של 90 יום. משלא נמצא שוכר חלופי, ביום 18.2.08 הודיעה הנהלת המרכז המסחרי לנתבעים, כי החל מחודש מרץ 2008 יהא עליהם לשלם דמי שכירות בהתאם להסכם השכירות. בשלב מסוים הנתבעים פסקו מלהעביר לתובעת כספים עבור דמי שכירות ועבור תשלומים בגין הפעלת המושכר ובין הצדדים הוחלפו מכתבים רבים, כפי שיפורט להלן, במסגרתם כל צד שטח טענותיו בעניין: במכתב מיום 9.4.08 נדרשו הנתבעים להסדיר חובם למרכז המסחרי. הנתבעים השיבו למכתב זה, במכתב מיום 14.4.08, במסגרתו טענו, כי עליהם לשלם את דמי השכירות המופחתים. במכתב מיום 29.4.08 הודיע מנהל המרכז המסחרי לנתבעים, כי אי תשלום דמי השכירות המלאים במועד מהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות. במכתבם מיום 12.5.08 העלו הנתבעים טענות רבות נגד התנהלות המרכז המסחרי תוך שציינו, כי נגרמים להם נזקים כספיים כבדים. במכתב ששלח ב"כ התובעת ביום 15.6.08, נדרשו הנתבעים להסדיר חובם בגין אי תשלום דמי שכירות ודמי ניהול, ונמסר, כי אם לא יפרע החוב יבוטל הסכם השכירות ותוגש תביעה לסילוק ידם ולתשלום חובם. הנתבעים נדרשו לראות במכתב זה הודעת ביטול מותנית להסכם השכירות. ביום 23.6.08 הודיע ב"כ הנתבעים לב"כ התובעת, כי הנתבעים יפנו את המושכר תמורת סכום של 100,000$ וקיזוז הכספים עבור דמי השכירות. במכתב ב"כ התובעת מיום 29.6.08 נדחו טענות הנתבעים כאמור והם נתבקשו לפרוע חובם ולפנות את המושכר לאלתר. במסגרת מכתב ששלח ביום 2.7.08 ב"כ הנתבעים נמסר, כי הסכם השכירות מבוטל מחמת "הטעייה" וכי חוב דמי השכירות מקוזז מהכספים שהתובעת חבה, וכי הנתבעים יפנו את המושכר תמורת תשלום השקעתם במושכר בסך של 150,000$. ביום 4.8.08 הודיע ב"כ התובעת, כי הסכם השכירות מבוטל וביקש מהנתבעים לפנות את המושכר. בנוסף, במסגרת מכתב זה הודע, כי ערבות בנקאית שמסרו הנתבעים תחולט וככל שהמושכר לא יפונה תוך חמישה ימים, ינותק ממנו זרם החשמל. ביום 20.8.08 חילטה התובעת ערבות בנקאית על סך 35,000 ₪ וביום 10.8.08 נותק זרם החשמל למושכר. ביום 27.8.08 הודיע ב"כ הנתבעים לב"כ התובעת, כי הנתבעים ישיבו את החזקה במושכר עד ליום 7.9.08. ביום 21.9.08 השלימו הנתבעים את מלאכת פינוי המושכר, אך במעמד זה, לטענת התובעת, סירבו להשיב לידיה את המפתח למושכר. משכך, ביום 25.9.08 הגישה התובעת תביעה לסילוק יד הנתבעים מהמושכר, במסגרת ת.א 46870/08, תוך שעתרה למתן היתר לפיצול סעדים. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן. בדיון שהתקיים ביום 26.1.09 ניתן פסק דין, בהסכמת הצדדים, לפיו התחייבו הנתבעים לפנות את המושכר ולהשיב את החזקה לידי התובעת בתוך 7 ימים, ובית המשפט אף נעתר לבקשה לפיצול סעדים. ביום 29.1.09 השיבו הנתבעים לתובעת את החזקה במושכר. במסגרת התביעה דנן, עתרה התובעת לתשלום נזקיה הנטענים מהנתבעים 1 ו-2. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן, במסגרתה ביקשו הם לצרף את חברת "אפרודיטה" כצד ג', שכן לטענתם שתי החברות עשו יד אחת במטרה להטעותם. במסגרת החלטתי מיום 18.11.10 ניתנה לנתבעים רשות להתגונן כנגד התביעה בכל הטענות שהועלו על ידם, כאשר לא מצאתי מקום להיעתר לבקשתם לשלוח הודעת צד ג' לאפרודיטה, שכן במועד בו נמסרה הבקשה כבר הייתה עומדת ותלויה תביעה שהגישו הנתבעים נגד אפרודיטה. התביעה דנן הוגשה אף נגד מר ברוך ואזן (נתבע 3) ונגד שחרית ואזן (נתבעת 4), בשל חתימתם כערבים על שטר חוב שמסרו נתבעים 1 ו-2 לתובעת. התובעת לא הציגה בפני בית המשפט אישורי מסירה מהם נלמד, כי כתב התביעה הומצא כדין לנתבעים 3 ו-4. לפיכך, פסק דין זה מתייחס לנתבעים 1 ו-2 בלבד. ב. טענות הצדדים בתמצית לטענת התובעת, הנתבעים חייבים לשלם לה את כל החיובים החלים עליהם מכוח הסכם השכירות אשר הופר על ידם באופן יסודי. רכיבי התביעה כוללים חובות נטענים בגין אי תשלום דמי שכירות בסך 141,015 ₪; אי תשלום דמי ניהול בסך 50,294 ₪; אי תשלום חשבונות חשמל בסך 6,554 ₪ (כאשר מסכומים אלה יש להפחית סך של 35,000 ₪ בגין דמי ערבות בנקאית שחולטה ביום 20.9.08 לטובת התובעת); וכן פיצויים מוסכמים- בגין הפרת הסכם השכירות וביטולו בסך 121,212 ₪ ובגין איחור בפינוי המושכר בסך 302,869 ₪ (הסכומים שפורטו בסעיף זה מהווים חוב נומינאלי). לתמיכה בטענותיה, הגישה התובעת תצהירו של מר עופר שחטר, מנכ"ל "אריאל פרומול ניהול קניונים בע"מ", המשמשת כחברת הניהול של המרכז המסחרי (להלן- "מר שחטר" ו/או "מנכ"ל חברת הניהול") ותצהירו של מר אמנון נדל, ששימש כמנהל המרכז המסחרי (להלן- "מר נדל" ו/או מנהל המרכז המסחרי"). מנגד טוענים הנתבעים, כי חתימתם על הסכם השכירות התבססה על מצג שווא, כאשר התובעת עשתה יד אחת עם צד ג' (חברת "אפרודיטה") במטרה להטעותם ולגרום להם לחתום על הסכם השכירות. כן טוענים הנתבעים, כי בהתאם לסיכום שהושג בעל פה, היה עליהם לשאת בדמי השכירות המופחתים. לתמיכה בטענותיהם הגישו הנתבעים תצהירים מטעם הנתבעים 1 ו-2, וכן תצהיר מטעם גב' עדינה אקוקה- מנהלת "אפרודיטה". ג. דיון (1). ביטול הסכם השכירות בגין הטעיה: כאמור, לטענת הנתבעים ההתקשרות החוזית עם התובעת נבעה בשל מצג שווא שהציגה בפניהם חברת ש.א.ג. ניהול קניונים בע"מ (ובשמה המסחרי להלן- "אפרודיטה"), עובר לחתימתם על הסכם השכירות. לטענת הנתבעים, התובעת מצויה בקשרים הדוקים עם אפרודיטה, ובדיעבד הם למדו, כי ההטעיה שננקטה כלפיהם ע"י אפרודיטה, מקורה ביחסי גומלין בין השתיים, כאשר התובעת התנתה שימוש של אפרודיטה בחנות במרכז מסחרי אחר ("לב המפרץ המחודש"), בכך שאפרודיטה תשדל זכיין מטעמה להפעיל חנות במרכז המסחרי. לטענת הנתבעים, במסגרת מצג שהוצג להם במטרה לשכנעם לשכור חנות במרכז המסחרי, הציגה בפניהם אפרודיטה נתונים כספיים מוטעים ומטעים בקשר עם מחזורי פעילותן העסקית של החנויות הפועלות במרכז המסחרי. לטענת הנתבעים הנתונים הוצגו להם, לבקשתם, על ידי מנכ"לית אפרודיטה, גב' עדינה אקוקה (להלן "גב' אקוקה"), כאשר היא פנתה לתובעת בשם הנתבעים בבקשה לקבל פירוט החנויות במרכז המסחרי ומחזורי פעילותן העסקית. לטענת הנתבעים, על פי הנתונים שהוצגו בפניהם, תואר המרכז המסחרי כשוקק חיים וכבעל פעילות כלכלית ענפה. לפיכך, ועל סמך האמור, חתמו על הסכם השכירות. בעניין זה צירפו הנתבעים תכתובת דואר אלקטרוני ששלחה אליהם גב' אקוקה ביום 9.9.06 (להלן- "הדוא"ל"). לטענת הנתבעים בדיקה שערכו בדיעבד, העלתה, כי הנתונים הכספיים שהוצגו להם על ידי גב' אקוקה, לא שיקפו את המציאות. לטענת הנתבעים, כאשר העלו הטענות בדבר מצג השווא בפני גב' אקוקה, ביקשה האחרונה להעביר האחריות למצג השווא אל התובעת, תוך שטענה, כי כל הנתונים נמסרו לידה מהתובעת. הנתבעים אף הציגו בדיקה עצמאית שערכו לטענתם באשר לנתוניה הכספיים החנות "פוקס" שפעלה במרכז המסחרי, וממנה עלה, כי הנתונים שהוצגו בפניהם לא שיקפו את המציאות נאמנה. התובעת מצידה דוחה את כל טענות הנתבעים בעניין זה. כפי שעולה מהחומר המצוי בתיק, המשא ומתן להשכרת המושכר נעשה באמצעות כלי שני- גב' אקוקה. מר שחטר העיד, כי לא הכיר את הנתבעים עד לחתימת הסכם השכירות וכן, כי המשא ומתן התנהל בעיקר מול גב' אקוקה (פרוטוקול מיום 3.7.11 עמ' 6 ש' 31-32, עמ' 7 ש' 1-2, סע' 3 לתצהיר עדותו הראשית). מר נדל העיד, כי המו"מ העסקי התנהל מול גב' אקוקה. כן הוסיף מר נדל, כי הנתונים שמסר הועברו לנציגת הרשת (דהיינו אפרודיטה) ולא לשוכרים עצמם (פרוטוקול מיום 3.7.11 עמ' 14 ש' 27-28; עמ' 16 ש' 31; עמ' 17 ש' 6). נספח א' לבקשת הרשות להגן, כולל תכתובת הדוא"ל ששלחה גב' אקוקה לנתבעים, עובר לחתימתם על הסכם השכירות, במסגרתה מסרה לנתבעים סקירה כללית אודות המרכז המסחרי. עיון בתכתובת זו מלמד, כי היא אינה כוללת אמירה, אם במפורש ואם במשתמע, לפיה שולחת התכתובת אינה אחראית לתוכן המידע שנמסר. כפי שעולה מהחומר שבתיק, גב' אקוקה נפגשה עם מנהל הקניון- מר נדל, והאחרון העביר לה נתונים כללים אודות פדיונות של מספר חנויות במרכז המסחרי (פרוטוקול מיום 3.7.11 עמ' 14 ש' 28). מעדויותיהם של מר נדל ומר שחטר, עולה, כי הם מסרו "נתונים כללים" אודות הפעילות העסקית של המרכז המסחרי, כאשר מר שחטר העיד, כי הם אינם נוהגים למסור פרטים מדויקים אלא קנה מידה כללי במחזורי פעילות (פרוטוקול מיום 3.7.11 עמ' 7 ש' 19-20, 30-31; סע' 3 לתצהיר עדותו הראשית). בעניין זה ראוי לחדד ולהדגיש-הדוא"ל נשלח אל הנתבעים מאפרודיטה ולא מהתובעת. כאמור, מסמך זה כולל סקירה כללית לגבי המרכז המסחרי וכן מידע על הכנסות ללא מע"מ, של מס' חנויות: "פוקס"; "גולף"; "מונסון"; חנות אופטיקה; "דלתה" ו"ריקושט", כאשר לצד כל סכום נרשם, כי הוא הסכום בקירוב. בנוסף, ניתן מידע, בין היתר, לגבי מס' מבקרים במרכז המסחרי, אוכלוסיה המתגוררת בקרבת מקום, וכן צוין שהמרכז המסחרי פתוח בימי שבת, וכי "קשה לזוז בתוך הקניון עקב עומס המבקרים". בנוסף, נכתב, כי קיימות חנויות חיצוניות, לרבות פוקס עודפים, אשר נמסר לגביה, כי פדיונה לא נכלל במסגרת ההכנסות שנכתבו לחנות "פוקס". בתצהיר עדותו הראשית אישר מר נדל, כי ככלל הסקירה שהובאה בדוא"ל הייתה נכונה ויכול שהוא מסר את עיקר הפרטים, ברם קיימת מידה של הפרזה בדברים מסוימים, לרבות האמירה כי בימי שבת קשה לזוז במרכז המסחרי (סע' 15). בחקירתו בבית המשפט, העיד מר שחטר כי אינו יכול לזכור במדיוק דברים שאמר לפני מס' שנים, אך להערכתו בסך הכל הסקירה בדוא"ל הייתה נכונה (פרוטוקול מיום 3.7.11 עמ' 15 ש' 28-30). בנוסף, בהתאם לתצהיר עדותו הראשית של מר נדל, הסכומים שנמסרו לנתבעים, ככל הנראה, כללו פדיונות של חנות "פוקס" ושל חנות העודפים שלה, כאשר צירוף פדיון של שתי חנויות אלה גם יחד, מתקרב לסכום שנכתב בדוא"ל ששלחה גב' אקוקה. מר נדל הוסיף בתצהירו, כי גם עניין המע"מ מקורו, ככל הנראה, בטעות, שכן הסכומים שהוא מסר כללו מע"מ (ס' 17). מר נדל אף העיד, כי הוא אינו יכול להיות אחראי למספרים שמסרה גב' אקוקה לנתבעים, וכי כל המספרים שמסר לגב' אקוקה "היו עם טבלאות פתוחות לפני העיניים כדי לא לטעות ולא להטעות" (פרוטוקול מיום 3.7.11 עמ' 15 ש' 4-8). במסגרת תצהיר עדותו הראשית הציג מר שחטר, בהתאם לבדיקה שערך, נתוני פדיון לחודש לחנויות שהוזכרו בדוא"ל ששלחה גב' אקוקה לנתבעים. נתונים אלה הוצגו אף בתצהירו של מר נדל (סע' 16). מר שחטר העיד, כי הוא מוצא שמרבית הנתונים שהעבירה גב' אקוקה לנתבעים, דומים לנתונים האמיתיים, כפי שנמצאו בבדיקתו כמפורט לעיל, ברם קיימות שתי טעויות מהותיות לגבי חנויות "פוקס" ו"ריקושט". לגבי החנות "ריקושט", בדוא"ל נכתב שהכנסותיה עומדות על סכום של 150,000 ₪ ללא מע"מ, בעוד שבדיקתו של מר שחטר העלתה, כי הפדיון החודשי הממוצע עומד על 281,591 ₪ כולל מע"מ. לגבי החנות "פוקס", בדוא"ל נכתב שהכנסותיה עומדות על סכום של 400,000 ₪ בקירוב ללא מע"מ, בעוד שבדיקתו של מר שחטר העלתה, כי הפדיון החודשי הממוצע עומד על 308,688 ₪. בעדותו הסביר מר שחטר את ההבדלים באמרו- "אני מניח שבמעבר המידע נפלו טעויות סופר או טעות בהבנה בשני הכיוונים. סה"כ התמונה די דומה". (פרוטוקול מיום 3.7.11 עמ' 8 ש' 14-20). זאת ועוד, הנתבעים הציגו נתונים כספיים של חנות "פוקס", בהתאם לבדיקה מאוחרת שערכו, ומהם עולה, כי הכנסותיה של חנות "פוקס" היו נמוכות בפועל ממה שהוצג. מר שחטר כפר באמיתות נתונים אלה במסגרת תצהיר עדותו הראשית, תוך שציין, כי נתונים אלה אינם עולים בקנה אחד עם הנתונים שדווחו לתובעת על ידי חנות זו (סע' 6). בחקירתו אישר, כי המספרים שהוצגו על ידי הנתבעים אינם מוכרים לו (פרוטוקול מיום 3.7.11 עמ' 8 ש' 24-25). מר שחטר אף דחה את טענת הנתבעים, כי התובעת התנתה פתיחת חנות של אפרודיטה בקניון לב המפרץ בכך שיפתחו חנות במרכז המסחרי והוסיף, כי במועד הרלוונטי הביקוש במרכז המסחרי היה גבוה מהביקוש בקניון לב המפרץ (פרוטוקול מיום 3.7.11 עמ' 11 ש' 30-31; עמ' 12 ש' 1-2). גב' אקוקה חיזקה את עדותו של מר שחטר בעניין זה כאשר הצהירה, כי: "אין ולא היה כל קשר בין פתיחת החנות בקניון לב המפרץ אשר נפתחה רק כשנתיים לאחר חתימת הסכם הזכיינות עם התובעים, לחנות בקניון אם הדרך"(סע' 6 לתהירה). מקובלת עלי עדותם של מר שחטר ומר נדל, לפיה לא היו מוסמכים ליתן לשוכרים פוטנציאלים נתונים מדויקים אודות פדיונות של חנויות במרכז המסחרי, לגבי חודש בחודשו. מידע זה הינו מידע פרטי ואינו נכלל בגדר נחלת הכלל. בנוסף, מקובל עלי ההסבר, כי יכול ונפלו טעויות במעבר המידע בין מר נדל לגב' אקוקה, כאשר למעט נתונים אודות שתי חנויות (פוקס וריקושט) וכן לעניין המע"מ (אם כלול בסכומים שנמסרו, אם לאו), רוב הנתונים בבדיקת התובעת היו קרובים לנתונים בדוא"ל. לעניין חנות "ריקושט, הרי שנתון הכספי שמסרה גב' אקוקה לנתבעים- 150,000 ₪, היה נמוך מהנתון שנמצא בבדיקה מאוחרת שערך מר שחטר- 281,591 ש"ח, ולא ניתן לטעון שנתון זה נמסר במטרה להטעות. לגבי חנות "פוקס", הנתון שמסרה גב' אקוקה לנתבעים- 400,000 ₪ בקירוב, היה גבוה מהנתון שנמצא בבדיקתו של מר שחטר- 308,688 ₪, ברם מקובל עלי ההסבר, כי, הסכום שנמסר לנתבעים כלל את פדיון חנות העודפים. זאת ועוד, אף לעניין סוגיית המע"מ, מקובל עלי ההסבר, כי כנראה נפלה טעות, כך שנכתב שהסכומים אינם כוללים מע"מ כאשר בפועל הם כללו מע"מ. טעויות מסוג זה, בנסיבות דנן, אינן טעויות המעלות חשש רציני להטעיה וקיימת סבירות שטעויות כגון אלה יתרחשו במעבר בין נתונים. קל וחומר כאשר התובעת לא מסרה לגב' אקוקה מסמך כתוב המאשר את הנתונים שנמסרו בדוא"ל, והדוא"ל הינו מסמך שנכתב על ידי גב' אקוקה עצמה בעקבות פגישה שנערכה. גב' אקוקה אף הצהירה, כי הבהירה לנתבעים כי חובתם ואחריותם לבדוק את הנתונים שהתקבלו בדוא"ל (סע' 11 לתצהירה). בעניין זה יוטעם, במסגרת חקירתה הנגדית נשאלה גב' אקוקה, כמה זמן חלף בין מועד הפגישה שקיימה עם מר נדל, במסגרתה נמסרו לה הנתונים, לבין כתיבת הדוא"ל, והיא השיבה: "שבוע שבועיים". בנוסף, כשנשאלה האם המייל נכתב מתוך הזיכרון, היא השיבה: "תוך כדי ישיבה רשמתי את הפרטים במחברת, זה היה ביום חמישי אחר הצהריים, ואת המייל כתבתי בשבת בבוקר" (פרוטוקול מיום 11.7.11 עמ' 31 ש' 1-7). עדות זו מחזקת את הטענה שיתכן ובמעבר בין הנתונים נפלו טעויות. מקורן של הטעויות שנפלו כאמור, יכול בהחלט להיות בטעות, ולא בהטעיה מכוונת, כאשר ראוי להדגיש, כי הדוא"ל הנ"ל, אשר יצא תחת ידה של גב' אקוקה, לא נבדק או נשלח אל התובעת, עובר לשליחתו אל הנתבעים, ולמותר לציין כי התובעת לא אישרה את תוכנו. זאת ועוד, לא נהיר מדוע בחרו הנתבעים להשתית רוב טרוניותיהם בעניין ההטעיה הנטענת, על הנתונים הכספיים שמסרה להם גב' אקוקה לגבי חנות "פוקס". במסגרת סע' 21 לתצהיר עדותו הראשית העיד נתבע 2, כי ההטעיה הנטענת הייתה "מחושבת ביותר, שכן היה ברור הן לאפרודיטה והן לחברת הניהול כי מחזור חנות פוקס, הסמוכה לחנות אותה אנו ניהלנו והעוסקת באותו תחום מסחר בו אנו עסקנו- ביגוד, הינו המחזור החשוב ביותר עבורנו כיוון שהוא השליך באופן ישיר על הצלחתה של החנות אותה אנו ניהלנו", כאשר לשיטתו שאר הנתונים שנמסרו (למעט חנות "גולף") לא היו רלוונטיים עבורם. חנות "פוקס" הינה חנות לממכר פרטי לבוש, בעוד שחנות "אפרודיטה" הינה חנות לממכר הלבשה תחתונה. לטעמי אין הלימה מוחלטת בין המוצרים הנמכרים בשתי החנויות הללו ולא ניתן ללמוד ולהסתמך אך על פדיונה של חנות "פוקס", לפדיון הצפוי לחנות "אפרודיטה". יותר סביר בעיני אם הנתבעים היו מתרשמים מפדיונה של חנות "דלתה" לדוגמא, אשר עיסוקה קרוב יותר לחנות אפרודיטה. מכל מקום לטעמי לא היה מקום להסתמך אך על נתון זה. בנוסף, לא יכול להיות חולק, כי אף לדרך בה ניהלו הנתבעים את המושכר, הייתה השפעה רבה. בעניין זה העיד מר שחטר כי המושכר לא נוהל כהלכה (פרוטוקול מיום 3.7.11 עמ' 9 ש' 27, 29-30; עמ' 10 ש' 4). בחקירתה בבית המשפט חזקה גב' אקוקה עדות זו כשהעידה, כי "הניהול שלהם היה רשלני..." (פרוטוקול מיום 11.7.11 עמ' 30 ש' 15-125). זאת ועוד, במסגרת סע' 8.2 להסכם השכירות הצהירו הנתבעים כדלקמן: "השוכר מצהיר כי במועד חתימת הסכם זה ראה את המושכר ובדק אותו, וכי המושכר על פי תיאורו בהסכם וכפי שראה ובדק אותו בפועל, מתאים לצרכיו, מתאים לניהול העסק אותו הוא מייעד לו, מתאים למטרת השכירות והוא מוותר על כל טענה של פגם, מום או אי התאמה". בהתאם לעדויותיהם של מר שחטר וגב' אקוקה, הנתבעים בדקו בעצמם את המרכז המסחרי, עובר לחתימתם על הסכם השכירות, והגיעו לכלל מסקנה, כי הוא מתאים לניהול עסקיהם (פרוטקול מיום 3.7.11 עמ' 6 ש' 19). גב' אקוקה העידה בעניין זה כדלקמן: "הם עשו את הבדיקות שלהם, הם נכחו בשטח הרבה מאוד פעמים, הם שוחחו עצמם עם מנכל הקניון הם ישבו בבית הקפה מספר פעמים במספר שעות ביום, בקניון עצמו כדי לבדוק, ורק כעבור כחודשיים מהיום שהצעתי להם הם חתמו על החוזה" (פרוטוקול מיום 11.7.11 עמ' 27 ש' 31-32; עמ' 28 ש' 1-2). נוכח עדות זו, טענת נתבע 2 (סע' 52 לתצהירו שצורף לבר"ל), כי הנתונים שהוצגו בפני הנתבעים "הם היחידים" שנתנו להם אינדיקציה לגבי היקף הפעילות והם היוו את הסיבה בגינה התקשרו עם התובעת לצורך הפעלת המושכר- נשמעת מופרחת. אין ולא יכול להיות חולק, כי עובר להחלטתם להפעיל חנות במרכז המסחרי, היה על הנתבעים לערוך בדיקות יסודיות ומעמיקות ולא להסתמך רק על נתונים שנמסרו להם על ידי גב' אקוקה. הנתבעים היו צריכים לערוך לערוך בדיקות בשטח המרכז המסחרי, היה עליהם לצפות ולהתרשם מתנועת באי המרכז המסחרי בימי חו"ל ובסופי שבוע, לשוחח עם בעלי חנויות ולעמוד בעצמם על מצבו של המרכז המסחרי. בדיקות אלה הינן בדיקות בסיסיות, שכל אדם יכול לעמוד בהן ובפרט מי שמתכוון להפעיל שם עסקו. גב' אקוקה אף הצהירה, כי הבהירה לנתבעים את חובתם ואחריותם לבדוק את הנתונים שמסרה להם (סע' 11 לתצהירה). ככל שהנתבעים לא ערכו בדיקות נוספות כמפורט לעיל, עובר לחתימתם על הסכם השכירות, אין להם אלא להלין על עצמם. בשולי הדברים יצוין, כי אם יש ממש בטענת הנתבעים שהוטעו על יד אפרודיטה, ובמיוחד לטענתם כי לתובעת יד בעניין, לא נהיר מדוע הגישו תביעתם רק כנגד אפרודיטה, ולא אף נגד התובעת. הנתבעים הגישו תביעתם נגד אפרודיטה כבר בחודש מאי 2009 (סע' 38 לבר"ל). זאת ועוד, במסגרת מכתב שכתבו הנתבעים לתובעת ביום 2.7.08 (עובר להגשת תביעה נגד אפרודיטה) מסרו הם לתובעת כדלקמן: "ברצוני להודיעך כי לנוכח הטעייתם הבוטה של מרשיי על ידי מרשך, בטרם נחתם הסכם השכירות, בדבר 'פדיונות הענק' של החנויות בקניון..." (סע' 4). וכן, כי: "כמו כן בהתאם להוראת סע' 21 לחוק, תוגש כנגד מרשתך בימים הקרובים תביעה לפיצוייים של מרשי בגין כל הכספים, אשר הושקעו על ידם לשווא עקב מצגי השווא שהוצגו להם על ידי מרשתך, כאמור לעיל" (סע' 7). מן המקובץ עולה, כי עובר להגשת התביעה נגד אפרודיטה, הנתבעים אחזו בטענות המועלות היום נגד התובעת, ומכאן שלא נהיר מדוע לא הוגשה תביעתם אף נגד התובעת. בנוסף בעניין זה, במסגרת התביעה שהגישו הנתבעים נגד אפרודיטה, הם העלו את הטענה שהמידע הועבר לגב' אקוקה על ידי נציגי המרכז המסחרי, תוך שציינו: "כמו כן, לו אכן היה מדובר במידע אשר הועבר AS IS לתובעים, כפי שטוענים הנתבעים... ברי כי הדבר היה מוצא ביטוי בתכתובת המייל שנשלחה על ידי גב' אקוקה, באופן אשר מסיר את האחריות לנתונים שנמסרו מהתובעת" (סע' 39). רוצה לומר- הנתבעים טוענים, בשני הליכים משפטיים נפרדים, טענות אשר סותרות אחת את השנייה ואשר אינו יכולות לדור בכפיפה אחת. למעלה מן הנחוץ יוטעם, כי ניכר שהנתבעים עצמם אינם יכולים לומר, אף היום, בביטחון, כי ההטעיה הנטענת מקורה בתובעת, כאשר בסע' 31 לתצהיר שצורף לבר"ל כותבים, כי בדיקות מול חנויות נוספות במרכז המסחרי, הובילו למסקנה, כי הנתונים שהועברו אלינו על ידי גב' אקוקה ואשר מקורם, ככל הנראה, במשיבה...". מכל אלה אני קובע, כי דין טענת ההטעייה להדחות. (2). דמי שכירות לטענת התובעת, הנתבעים מילאו משך שלושה חודשים אחר התנאים שנקבעו בהסכם השכירות. לאחר מכן ובהתאם לסיכום אליו הגיעו הצדדים, שילמו הנתבעים את דמי השכירות המופחתים. כפי שעולה ממכתב ששלחה לנתבעים ביום 24.5.07, תוקף ההקלה בדמי השכירות, ניתן החל מחודש יוני 2007 ועד לחודש דצמבר 2007. ביום 28.11.07 פנו הנתבעים אל מנכ"ל המרכז המסחרי, בכתב, וביקשו ממנו לעזוב את המושכר בתום שנת 2007 ולהכניס שוכר חלופי. הנהלת המרכז המסחרי נענתה לבקשתם. על רקע ניסיונותיהם למצוא שוכר חלופי, המשיכה התובעת להעניק לנתבעים הנחה מדמי השכירות בחודשים ינואר ופברואר 2008, אך משמאמציהם לא צלחו, הודיעה להם התובעת במכתבה מיום 18.2.08, כי החל מחודש מרץ 2008 יהיה עליהם לשאת בתשלום דמי השכירות במלואם. לטענת התובעת, הנתבעים לא עמדו בתשלומים אותם נדרשו הם לשלם, כאשר הם לא שילמו דבר- לא את דמי השכירות המלאים ואף לא את דמי השכירות המופחתים. לטענת התובעת, על הנתבעים לשלם לה את מלוא החיובים הנובעים ממעשיהם ומחדליהם באי קיום הסכם השכירות, עד למועד השבת החזקה במושכר. לטענת הנתבעים דמי השכירות נקבעו והוסכמו על ידיהם, לנוכח הסתמכותם על מצג השווא שהוצג בפניהם. לטענתם, מיד לאחר שהחלו להפעיל את המושכר, נכחו הם לדעת, כי כמות המבקרים במרכז המסחרי מנוגדת למצג שהוצג להם בדוא"ל. לאור זאת, הם קיימו פגישה עם מר נדל. לטענתם, מר נדל קיבל את טענותיהם ושינה את תנאי הסכם השכירות בכל הנוגע לדמי השכירות, כך שהם נקבעו על סך של 7%+ מע"מ מהמחזור החודשי בתוספת דמי ניהול כפי שנקבעו מלכתחילה. לטענתם הוסכם כי דמי השכירות המופחתים יהיו בתוקף עד סוף שנת 2007, או אז יבחן מחדש מצב המרכז המסחרי. בכל מקרה, לטענת הנתבעים, הבהיר להם מר נדל, כי דמי השכירות לא יחזרו להיות כמו שנקבע בהסכם השכירות, כל עוד המרכז המסחרי ממשיך בהיקף פעילות נמוך. לטענת הנתבעים לקראת סוף שנת 2007, נוכח מצבו של המרכז המסחרי, ולנוכח חוסר הכדאיות הכלכלית בהפעלת המושכר, הודיעו הם למנהל המרכז המסחרי על רצונם להעביר זכויותיהם במושכר לאחר, וסוכם בין הצדדים בעל פה, כי עד להעברת הזכויות לזכיין אחר יישאו הנתבעים בדמי השכירות המופחתים. לטענת הנתבעים, חרף הסיכום האמור, נשלחה אליהם ביום 18.2.08, הודעה ממנהל המרכז המסחרי, לפיה חרף הסיכום האמור נדרשים הם לשוב ולשלם את דמי השכירות כפי שנקבעו בהסכם השכירות. כן לטענתם בחודש מרץ 2008 התחלף מנהל המרכז המסחרי במנהל חדש, בשם יקי מאיר. בפגישה שנערכה בין הצדדים הציע להם האחרון, כי יעתיקו פעילותם לחנות אחרת במרכז המסחרי, לנוכח כך ששוכר פוטנציאלי מעוניין לשכור אותה בהקדם. כן הודיע להם, כפי טענתם, כי הסיכום עימם בדבר דמי השכירות המופחתים הינו בטל ומבוטל וכי החל מחודש מרץ 2003 עליהם לשאת בדמי השכירות, כפי שנקבעו בהסכם השכירות. דמי השכירות נקבעו לראשונה במסגרת הסכם השכירות (סע' 5). כעבור מס' חודשים נתבקשה ואף נתקבלה הקלה בדמי השכירות ובהתאם לה, שילמו הנתבעים את דמי השכירות המופחתים. הסכמה זו, אשר הייתה מוגבלת בזמן, מצאה ביטויה במכתב שכתב מנהל המרכז המסחרי לנתבעים ביום 24.5.07: "החל מיוני 2007 ועד דצמבר 2007, תנתן הנחה בשכ"ד בקניון M הדרך ע"י תשלום 7% מהפדיון בלבד. דמי הניהול ישולמו כרגיל". ביום 9.12.07, בחודש בו באה לסיומה ההקלה שניתנה מדמי השכירות כמפורט לעיל, ולאחר שביקשו הנתבעים לעזוב את המושכר, שלח מנהל המרכז המסחרי לנתבעים, מכתב, במסגרתו הודע לנתבעים כי קיים חוב למרכז המסחרי תוך שהובהר, בין היתר: "הנהלת הקניון אינה יכולה להמשיך ולהשלים עם אי תשלום התשלומים החלים עליכם על פי הסכם השכירות במלואם ובמועדם". צמד המילים "במלואם ובמועדם" הודגש, וניכר, כי כבר בשלב זה כוונת התובעת הייתה ליתן הקלה זמנית לנתבעים מתשלום דמי השכירות. בחודשים ינואר פברואר 2009, על רקע נסיונות הנתבעים לאתר שוכר חליפי, המשיכה התובעת והקלה עם הנתבעים בדמי השכירות. בעדותו בבית המשפט, דחה מר נדל את טענת הנתבעים, לפיה סיכם עם הנתבעים, בעל פה, כי עד להעברת החנות לזכיין אחר יישאו בדמי השכירות המופחתים והוא העיד, כי לא זכור לו שהאריך את תקופת ההקלה מדמי השכירות (פרוטוקול מיום 3.7.11 עמ' 20 ש' 20). אף מר שחטר העיד, כי ההקלה בדמי השכירות ניתנה לתקופה מוגבלת, שהסתיימה בדצמבר 2007 (פרוטוקול מיום 3.7.11 עמ' 10 ש' 24, 26; עמ' 20 ש' 27-30). עדותו של נתבע 1 עולה בקנה אחד עם העדויות מטעם נציגי התובעת, כאשר בהתאם לעדותו: "ממרץ והלאה אין הסכמה להמשיך את מתן ההנחה". (פרוטוקול מיום 3.7.11 עמ' 23 ש' 22). ודוק- הודאתו זו של נתבע 1, באה בניגוד לטענות הנתבעים ומחזקת את טענות התובעת בעניין זה. בנקודה זו העדפתי את גרסת התובעת. לא מצאתי כל הגיון בכך, שמר נדל, המשיך לתת לנתבעים אורכה בהקלה שניתנה להם מדמי השכירות עד למציאת שוכר חליפי, עת הנתבעים הודיעו, כי בכוונתם לעזוב את המושכר, שכן לתובעת לא צמחה כל תועלת ממתן הקלה, שאינה מוגבלת בזמן, בתקופה זו. בעניין זה העיד מר נדל כדלקמן: "אם אני אומר שהם יכולים לצאת בהתראה של 3 חודשים, למה אני צריך לתת הנחה?" (פרוטוקול מיום 3.7.11 עמ' 20 ש' 18). ברי לכל, כי נטישת מושכר במהלך תקופת שכירות, גורמת לנזק למרכז המסחרי, לרבות נזק תדמיתי, ומכאן שלא סביר שבמצב דברים זה הוענקה לנתבעים אורכה בלתי מוגבלת מהקלה שקיבלו מדמי השכירות. לגבי החודשים ינואר ופברואר קיימת אי בהירות. ברם, מקובלת עלי טענת התובעת, כי המשיכה ליתן לנתבעים הקלה מדמי השכירות בתקופה זו על רקע נסיונותיהם למצוא שוכר חליפי. ברם, לא הוכח כי הקלה זו שניתנה לחודשים אלה, לא הוגבלה כלל בזמן. משהנתבעים לא מצאו שוכר חלופי, לאחר כשלושה חודשים מיום שביקשו לצאת מהמושכר (כפי שהותר במכתב התובעת מיום 9.12.07, בו נדרשה התראה של 90 ימים), לא היה מקום להמשיך ולהעניק את ההקלה מדמי השכירות לתקופה בלתי מוגבלת. ומה אם חיפוש הנתבעים אחר שוכר חלופי לא היה עולה יפה (כפי שהיה בפועל), ובתקופת החיפושים (אשר כאמור אינה מוגבלת בזמן) היו ממשיכים להפעיל את המושכר ואף היו קוצרים רווחים גבוהים. האם גם במצב דברים זה היה מקום להמשיך וליתן להם הקלה מדמי השכירות? לטעמי התשובה לשאלה זו הינה בשלילה. זאת ועוד, לא מצאתי כל תיעוד להסכמה לכאורה שהתקבלה בין הצדדים, ממנה נוכל ללמוד, כי ההקלה בדמי השכירות ניתנה לנתבעים עד למציאת שוכר חליפי. מנגד, קיימים מסמכים רבים מהם נלמד כי ההקלה הייתה מוגבלת בזמן. מבלי לפגוע באמור, לגבי חודשים ינואר ופברואר 2008, בהם ניתנה לנתבעים הקלה מדמי השכירות, הרי שבמועדים אלה פסק מר נדל מלכהן בתפקידו ויתכן, כי מנהלי המרכז המסחרי לא נתנו דעתם לסכום ששילמו הנתבעים עבור דמי השכירות, ומשנכנס המנהל החדש של המרכז המסחרי לתפקידו, הבהיר הוא לנתבעים, כי עליהם לשאת בדמי השכירות כפי שנקבעו בהסכם השכירות. מכל האמור, מקבל אני את טענת התובעת בעניין זה וקובע, כי החל מחודש מרץ 2008 היה על הנתבעים לשאת בדמי השכירות, כפי שנקבעו בהסכם השכירות. במסגרת כתב התביעה עתרה התובעת לקבל כספים בשל אי תשלום דמי שכירות לחודשים, שתחילתם בחודש מאי 2008 וסיומם בחודש ינואר 2009. בנוסף נתבעו כספים עבור יתרות חוב דמי שכירות מחודשים דצמבר 2007 ואפריל 2008. כפי שיפורט ויבואר בגוף פסק הדין, מצאתי כי על הנתבעים לשאת בדמי שכירות עד למועד בו מסרו לתובעת חזקה במושכר, דהיינו עד לינואר 2009. נתבע 1 הודה במסגרת חקירתו בבר"ל, כי "...את ה-7 אחוז עד היום לא שילמנו. לא שילמנו מפברואר 2008 ועד יולי 2008, ומאוגוסט 2008 ועד לפינוי לא היתה פעילות לכן לא צריך לשלם. החוב מפורט בסעיף 61 לתצהיר" (פרוטוקול מיום 23.3.10 עמ' 3 ש' 3-13). עדות זו באה בניגוד לטענה שהועלתה במסגרת סע' 84 לתצהיר הבר"ל, שם טענו הנתבעים: "לגבי הטענה בדבר אי תשלום דמי שכירות בחודשים מאי 2008 עד ינואר 2009- כפי שכבר הובהר, למרות האמור בהסכם ההתקשרות סוכם ביני ובין אחי ולבין נדל מטעם המשיבה בעל פה על תשלום בסך 7%+ מע"מ מהפדיון החודשי של החנות ולפי סיכום זה המשכנו לשלם למשיבה עד למועד בו נותק החשמל מהחנות". הנתבעים צירפו טבלה המפרטת את החובות שלהם למרכז המסחרי (ס' 87 לתצהיר נתבע 1, סע' 61 לבר"ל), ובהתאם לטבלה זו עולה, כי הנתבעים לשיטתם לא שילמו דמי שכירות מחודש מרץ 2008 ועד לחודש יולי 2008. מכל אלה עולה, כי קיים סכום שאינו שנוי במחלוקת לגבי החודשים מאי 2008 עד יולי 2008, שגובהו 7% מן הפדיון החודשי. עתירת התובעת בסע' 32.1 לכתב התביעה, לפיה קיים חוב בגין אי תשלום מע"מ לדמי שכירות לפי פדיון חודש דצמבר 2007 לא הוכחה. דרישה זו לא גובתה בכל אסמכתא ופירוט ראוי, ומשכך אין בידי לקבלה. משקבעתי כי החל מחודש מרץ 2008 היה על הנתבעים לשלם את דמי השכירות המופחתים, מקבל אני את עתירת התובעת במסגרת סע' 32.2 לכתב התביעה, לקבלת יתרת דמי השכירות בגין חודש אפריל. לעניין חישוב דמי השכירות, במסגרת סע' 87 לתצהיר שצורף לבר"ל, חלקו הנתבעים על הסכומים אותם דרשה התובעת ועל אופן חישובם. ברם, נתבע 2 אישר במסגרת חקירתו בבר"ל, כי החישוב החלופי שערכו הנתבעים בס' 87 כאמור, שגוי, תוך שקיבל את החישוב שערכה התובעת, לפיו תשלום חודשי של דמי שכירות, בהתאם להסכם השכירות, עומד על סכום של 14,147 ₪ לחודש (פרוטוקול מיום 23.3.10 עמ' 4 ש' 1-4). בהתאם להסכמה זו כאמור לעיל, הרי שחוב הנומינאלי של הנתבעים, בגין דמי שכירות לתקופה שתחילתה בחודש אפריל 2004 (בהפחתה של הסכום ששילמו הנתבעים בחודש זה, בהתאם להודאת התובעת) ועד לחודש ינואר 2009 עומד על סך של 140,565 ₪. (3). דמי ניהול לטענת התובעת, לנתבעים חוב בגין אי תשלום דמי ניהול החל מחודש מאי 2008 ועד לחודש ינואר 2009 הוא מועד פינוי המושכר. מנגד טוענים הנתבעים, כי אין לחייבם בתשלום דמי הניהול למן היום בו נותקה אספקת החשמל למושכר באופן שמנע מהם האפשרות להפעיל המושכר. הנתבעים הציגו במסגרת סע' 87 לתצהיר עדותם הראשית, טבלה בה מפורטים חובותיהם למרכז המסחרי, ממנה עולה, כי הם לא שילמו דמי ניהול החל מחודש מרץ 2008 ועד לחודש יולי 2008. ברם פירוט זה בא בניגוד לטענת הנתבעים בסע' 116 לתצהיר עדותם הראשית, שם הצהירו: "לגבי דמי הניהול הנתבעים כמפורט בסעיפים 32.12-32.20- הרי שאלו שולמו על ידנו עד למועד בו נמנע מאיתנו להפעיל את החנות במהלך חודש אוגוסט 2008". בחקירתו בבר"ל אישר נתבע 2, כי דמי הניהול מפברואר 2008 ועד ינואר 2009 לא שולמו (פרוטוקול מיום 23.3.10 עמ' 3 ש' 16-17). בפועל אין חולקין, כי בחודש אוגוסט 2008 ניתקה התובעת את זרם החשמל במושכר. מר שחטר אישר בתצהירו, שביום 10.8.08 נותק זרם החשמל למושכר (סע' 23) והוא חזר על כך בעדותו בפני בית המשפט (פרוטוקול מיום 3.7.11 עמ' 12 ש' 32). מר שחטר הוסיף והעיד, כי מתחילת אוגוסט המושכר היה סגור לגמרי (פרוטוקול מיום 3.7.11 עמ' 14 ש' 5-6). החל מהמועד בו נותק המושכר מרשת החשמל, לא ניתן היה לעשות במושכר כל שימוש. בנוסף, הרי שהחל ממועד זה, לא ניתן לנתבעים שירות בפועל. מכאן, קביעתי שאין לדרוש מהנתבעים תשלום, לגבי מועדים בהם לא קיבלו שירותים. לאור האמור, אני קובע שעל הנתבעים לשאת בדמי ניהול עד למועד בו נותק המושכר מרשת החשמל. החוב הנומינאלי של הנתבעים לתקופה שתחילתה מאי 2008 (בהתאם לעתירת התובעת) וסיומה ביום עשירי לחודש אוגוסט 2008, בגין אי תשלום עבור דמי ניהול, עומד על סך של 19,398 ש"ח (בחודש אוגוסט חיוב יחסי בגין דמי ניהול עומד על סך של 1900 ₪). (4). צריכת חשמל במושכר לטענת התובעת, במכתב ששלח ב"כ לב"כ הנתבעים ביום 4.8.08 בוטל הסכם השכירות והנתבעים נדרשו לפנות את המושכר בתוך 5 ימים ממועד המכתב, שאם לא כן, ינותק ממנו זרם החשמל, כאשר ביום 10.8.08 נותק המושכר מזרם החשמל. לטענת התובעת, החל מחודש פברואר 2008 ועד לחודש יולי 2008, לא שילמו הנתבעים את חשבונות החשמל בקשר עם המושכר. לטענת הנתבעים, ניתוק זרם החשמל נעשה ללא כל אסמכתא חוקית ובניגוד להוראות חוק המקרקעין. במסגרת סע' 87 לתצהיר עדותם הראשית של הנתבעים, צורפה טבלה בה פורטו חובות הנתבעים למרכז המסחרי. עיון בטבלה מלמד, כי הנתבעים לא שילמו חשבונות חשמל החל מפברואר 2008 ועד יולי 2008. בניגוד לכך, במסגרת סע' 117 לתצהיר עדותם הראשית, טענו הנתבעים, כי שילמו את חשבונות החשמל כאמור. כפי שפורט לעיל אין חולקין, כי בחודש אוגוסט 2008 נותק המושכר מחשמל. נתבע 2 אישר בחקירתו בבר"ל, כי הנתבעים לא שילמו עבור צריכת החשמל (פרוטוקול מיום 23.3.10 עמ' 3 ש' 18,19). איני נדרש להכריע בסוגיה אם ניתוק החשמל נעשה כדין אם לאו, שכן לא מצאתי שנגרמו לנתבעים נזקים בשל ניתוק המושכר מרשת החשמל במועד בו הוא נותק כאמור. כפי שפורט לעיל באריכות, כבר ביום 2.7.08 ביטלו הנתבעים את הסכם השכירות ובמסגרת מכתבם זה, נכתב כדלקמן (סע' 6): "בניסיון להקטין את נזקיהם של מרשי, ימשכו הם בתקופה הקרובה להפעיל את החנות בקניון, למרות שבמצב הקניון כיום, כאשר הוא מושבת כמעט לגמרי מפעילות עסקית, התועלת שבכך נמוכה למדי" (ההדגשה אינה במקור- מ.ס). הנתבעים אף הביעו נכונות במסגרת מכתב זה, למסור לתובעת חזקה במושכר תמורת 150,000 ₪. מכל אלה ואחרים נלמד, כי אף לשיטת הנתבעים עצמם, במועד זה כבר לא הייתה כל תועלת בהפעלת המושכר. לטעמי הפעלת המושכר במועד זה אף אינה עולה בקנה אחד עם חובתם של הנתבעים להקטין את נזקם, היות ואף לשיטתם כבר לא היה במועד זה תועלת בהפעלת המושכר. ודוק- משלא הייתה תועלת בהפעלת המושכר כבר במועד זה, לא ניתן לטעון כי נגרמו נזקים מניתוק החשמל. מכל מקום, ביום 4.8.08 השיב ב"כ התובעת למכתב זה, והודיע, כי הסכם השכירות אכן מבוטל והנתבעים נדרשו לפנות את המושכר, כאשר נמסר להם, כי ככל שלא יפנו את המושכר, ינותק הוא מזרם החשמל תוך חמישה ימים. רק ביום 10.8.08 ניתקה התובעת את זרם החשמל. מר שחטר אף העיד, כי מתחילת חודש אוגוסט המושכר היה סגור לגמרי (פרוטוקול מיום 3.7.11 עמ' 14 ש' 5-6). מכל האמור עולה, כי סיבת הפסקת הפעילות במושכר, לא הייתה נעוצה בניתוק החשמל, שכן הנתבעים כבר הודיעו לתובעת, חודש עובר לניתוק המושכר מרשת החשמל, על רצונם לעזוב את המושכר. הנתבעת נתנה להם שהות מספקת והתראה עובר לניתוק, ולכך יש לצרף את העובדה שבמועד הניתוק כבר לא הייתה כל פעילות משמעותית במושכר. מכל האמור, אני מקבל את טענות התובעת בעניין זה, וקובע כי על הנתבעים לשאת בחשבונות החשמל, בהתאם לדרישה שהובאה בכתב התביעה, כך שהחוב הנומינאלי בגין צריכת החשמל עומד על סך של של 6,554 ₪. (5). פיצויים מוסכמים פיצויים מוסכמים בגין הפרה יסודית של הסכם השכירות לטענת התובעת, אי תשלום החיובים הנובעים מהסכם השכירות במלואם ובמועדם מהווה הפרה של הסכם השכירות. מוסיפה וטוענת התובעת, כי הנתבעים הפרו את הסכם השכירות הפרה יסודית, בכך שהפעילו את המושכר לפי נוחיותם, וזאת בניגוד להתחייבויות שנטלו בהסכם השכירות להקפיד על שעות פעילות המושכר. מנגד טוענים הנתבעים, כי דרישת התובעת לשלם פיצויים מוסכמים נטענה ללא כל בסיס, כאשר התובעת טוענת להפרה יסודית, אך אינה מפרטת באיזה הפרה מדובר. סע' 22.5 להסכם השכירות קובע, כי הפרת הוראות בסעיפים מסויימים כמפורט בו, מהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות. בין הסעיפים כלול ס' 5 שעניינו, דמי השכירות; סע' 9.4 שעניינו שעות הפעלת המושכר; סע' 15 שעניינו תשלומים נוספים החלים על השוכר (לרבות עבור צריכת חשמל סע' 15.2) וסע' 21 שעניינו פינוי המושכר. מכאן, שככל שהנתבעים הפרו הוראה מהוראת אלה- הרי שעסקינן בהפרה יסודית של הסכם השכירות. לעניין התשלומים אשר לא שולמו במועדם, הנתבעים עצמם מודים, כי תשלומים שונים שולמו על ידם במועדים מאוחרים יותר. בעניין זה טבלת פירוט מצב החובות למרכז המסחרי שצורפה בסע' 87 לתצהיר עדותם של הנתבעים, מציגה, כי תשלומים עבור דמי ניהול, דמי שכירות וחשמל של חודש ינואר לא שולמו במועדם, וכן כי תשלום עבור דמי ניהול של חודש פברואר לא שולם במועדו. נתבע 2 הודה בחקירתו (פרוטוקול מיום 23.3.10 עמ' 2 ש' 16), כי סך של 2,724 ₪ שהינו תשלום דמי השכירות (כאחוז מפדיון) עבור חודש ינואר 2008, שולם רק ביום 25.5.08. נתבע 2 אף אישר בחקירתו בבר"ל, כי את דמי השכירות היסודיים היה על הנתבעים לשלם כל חודש מראש ואת דמי השכירות על בסיס הפדיון, עד ל-20 לחודש שלאחריו (פרוטוקול בר"ל 23.3.10 עמ' 2 ש' 1-2), הודה, כי לא הייתה הסכמה מפורשת לשלם את התשלומים לינואר ופברואר באיחור (פרוטוקול מיום 3.7.11 עמ' 21 ש' 27) ואישר כי לא הייתה הסכמה לחרוג מהמועדים שנקבעו בהסכם השכירות (פרוטוקול מיום 3.7.11 עמ' 22 ש' 11). עיכובים אלה בתשלום דמי השכירות, אכן אינם עולים בקנה אחד עם הסכמת הצדדים כפי שבאו לביטוי בהסכם השכירות (סע' 5.1.3; סע' 5.2.3, נספח הניהול). ברם, בהתאם לעדותו של נתבע 2, מנהל המרכז המסחרי הסכים לקבל מידיו המחאות דחויות (פרוטוקול בר"ל מיום 23.3.10 עמ' 2 ש' 8-10 ש' 12-13). מרגע שהתובעת קיבלה את הכספים במועד בו הם נמסרו ולא הלינה על כך בשעתו, הרי שהיום אין מקום להעלאת טענות אלה. לעניין תשלומים שכלל לא שולמו, לא יכול להיות חולק, כי אי תשלום דמי שכירות, מהווה הפרה יסודית של הסכם שכירות. מהטבלה שצרפו הנתבעים לסע' 87 לתצהיר עדותם הראשית עולה, כי דמי שכירות לא שולמו כלל החל מחודש פברואר 2008. עניין זה עולה, ללא כל ספק, כדי הפרה יסודית של הסכם השכירות. במכתב ששלח מנהל הקניון לנתבעים כבר ביום 29.4.08 כתב הוא מפורשות, לגבי תשלום דמי שכירות החל מחודש מרץ, כי "אי תשלום דמי השכירות ודמי הניהול המלאים במועד, יהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות" (סע' 5). בעניין זה במסגרת הדיון בבר"ל העלו הנתבעים את הטענה, כי בכוונתם היה להסדיר חובותיהם ואף הם פעלו בעניין, ברם הנהלת החשבונות של התובעת לא הייתה מוכנה לקבל מהם כספים, שכן הסכומים אותם רצו לשלם הנתבעים (דמי השכירות המופחתים) לא תאמו את נתונים שהיו בהנהלת החשבונות לגבי גובה החוב (פרוטוקול מיום 23.3.10 עמ' 3 ש' 7-13). טענה זו, לא נטענה בתצהיר שצורף לבר"ל אלא הועלתה לראשונה בדיון בבר"ל ובהמשך בסיכומים בבר"ל. נתבע 1 אף ניסה לטעון במסגרת חקירתו, כי הנתבעים התכוונו להסדיר את החוב והם לא עשו כן בשל אי סדרים בהנהלת חשבונות של התובעת, תוך שהתבסס על נספח 18 לתצהירי הנתבעים, מכתבם מיום 14.4.08 שם לטענתם נכתב: "...לכשיהיה בידך החומר המתוקן והמדויק אשמח אם תזמן אותי לפגישה בה נדון בכל סעיף וסעיף ונשלם את מלוא החוב המגיע". ברם, נתבע 1 נאלץ לחזור בו מדבריו, שכן המכתב ששלחו הנתבעים לתובעת לא כלל את המשפט שצוטט לעיל, ממנו ניתן ללמוד כי הייתה לנתבעים הנכונות להסדיר את החוב. כשנשאל נתבע 1 לפער בין הגרסאות בשני המכתבים כאמור, הוא לא ידע להשיב, וטען, כי המכתב שבידי התובעת הינו "טיוטא שהשתרבבה בטעות", והדבר מצא ביטויו בפרוטוקול (פרוטוקול מיום 3.7.11 עמ' 22 ש' 17-30). מבלי לפגוע באמור, במסגרת מכתב ב"כ הנתבעים מיום 23.6.08 צוין, כי אין בכוונת הנתבעים להעביר לידי התובעת את דמי השכירות (סע' 11). כאמור, טענת הנתבעים, כי היה עליהם לשלם את דמי השכירות המופחתים נדחתה על ידי. ברם, אף אם הייתי מקבל הטענה, לא היה בכך מזור לנתבעים. איני מוצא, שסביר שהנתבעים הביעו רצונם לשלם לתובעת, אף חלק מהכספים, והתובעת דחתה קבלת הכספים כלאחר יד. וככל שכך היו פני הדברים, היה על הנתבעים לגבות עצמם במכתב, בו ייכתב במפורש, באותיות קידוש לבנה, כי ברצונם להעביר כספים לתובעת, לכל הפחות לגבי סכום שאינו שנוי במחלוקת בין הצדדים, וכי התובעת אינה מוכנה לקבלם. ויותר מכך, היה על הנתבעים לצרף למכתב כגון זה, המחאה למצער בגין הסכום שאינו שנוי במחלוקת. שתיקתם של הנתבעים בעניין זה, באה להם לרועץ. בנוסף, הרי טענות הנתבעים, כי זכאים הם להשבה בגין השקעתם אינה עולה בקנה אחד עם הטענה, כי נעשו על ידם נסיונות להסדיר את חובם. לעניין טענות התובעת לגבי שעות הפעלת המושכר, סעיף 9.4 להסכם השכירות קובע, את שעות פעילות המושכר. מר שחטר אישר במסגרת תצהיר עדותו הראשית, את העובדה שהנתבעים סגרו את המושכר, לפי נוחותם, בניגוד להתחייבות שנטלו בהסכם השכירות (סע' 13). אף בחקירתו בבית המשפט העיד מר שחטר, כי הייתה קיימת בעיה בשעות ההפעלה של המושכר, אי עמידה בשעות פתיחה וסגירה (פרוטוקול מיום 3.7.11 עמ' 10 ש' 4). לתצהירו של מר שחטר צורף מכתב ששלח מנהל המרכז המסחרי לנתבעים ביום 7.1.08 במסגרתו הודע, כי המושכר אינו פועל בשעות הפעילות שנקבעו בהסכם השכירות וכי עניין זה מהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות (נספח ג'). גב' אקוקה חיזקה עדות זו שהעידה: "...חלק משעות היום החנות הייתה סגורה" (פרוטוקול מיום 11.7.11 עמ' 30 ש' 15). במכתב ששלחו הנתבעים לתובעת ביום 12.5.08 במסגרתו הלינו על מצב הפדיונות של המושכר, תוך שציינו מפורשות: "במתכונת זו לא נוכל להשאיר את החנות פתוחה במשך 12 שעות...". לשון אחרת- הנתבעים הודו במכתב זה, כי אינם עומדים בשעות הפעילות שנקבעו בהסכם השכירות (נספח יא לכתב התביעה). מכל המקובץ עולה, כי הנתבעים הפרו את הסכם השכירות הפרה יסודית. במסגרת סיכומיהם (סע' 54.5.5) ביקשו הנתבעים, לראשונה, כי ככל שימצא בית המשפט, כי התובעת זכאית לפיצוי מוסכם, יפחיתם בהתאם להוראת סע' 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א 1970 (להלן- "חוק התרופות"). סע' 15 לחוק התרופות קובע, כי אם קבעו בעלי חוזה שיעור פיצויים מוסכם, זכאי הצד הנפגע לאותו שיעור פיצויים בלי שיחוייב להוכיח נזקו ואף אם לא נשא בכל נזק שהוא: "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". בחינתה של הוראת הפיצוי המוסכם נעשית אומנם לאחר הפרת החוזה, אך תוכנה אמור להבחן לפי מצב הדברים שהיה בעת כריתת החוזה. הלכה פסוקה היא, כי על המבקש לסווג תניית פיצויים כבלתי סבירה, עליו הנטל ועליו לשכנע את בית המשפט בטיעוניו. בע"א 630/84 רחמים בוקובזה נ' חיים רוזוליו פ"ד ל"ט (2), 584, נכתב בעניין זה, כדלקמן: "...אם הנתבע מבקש לטעון, כי לא הייתה הסכמה, או כי אין יחס סביר בין הסכום, שננקב בחוזה, לבין הנזק, שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת מן ההפרה, הרי אלו טענות, שאי-אזכורן בכתב ההגנה יכול להפתיע את התובע, ויש לטעון אותן במפורש...הנטל מוטל על מי שמבקש להשתחרר מסעיף פיצויים מוסכמים, ועליו להעלות טענה זו במפורש...". בע"א 4481/90 ישראל אהרון ואח' נ' ג. פרץ מ. בן גיאת חברה להנדסה ובנין בע"מ פ"ד מז(3) 427, נכתב כדלקמן: נטיית בתי המשפט היא לכבד את רצון הצדדים, וממילא מפרשים הם בצמצום את סמכותם לקבוע תניית פיצויים כבלתי סבירה... ובלשונה של השופטת בן-פורת בע"א 300/77 ד' רוזנר ואח' נ' בנייני ט.ל.מ. חברה לבנין ופתוח בע"מ [5], בעמ' 686: 'הפחתת הפיצוי המוסכם מותרת רק במקרה חריג, בו מצא בית המשפט העדר כל יחס סביר בין אותו פיצוי לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש. המילה כל שהודגשה על-ידי היא הנותנת שהתערבותו של בית המשפט בפיצוי המוסכם היא מצומצמת ונדירה. כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, משאירים את הפיצוי המוסכם בתקפו'".... במקרה דנן, מוטל הנטל כל כתפי הנתבעים להוכיח כי התנייה בלתי סבירה. בקשת הנתבעים לעשות שימוש בסע' זה 15 לחוק התרופות הועלתה על ידם רק בשלב הסיכומים, כאשר הנתבעים לא הציגו בפני בית המשפט כל טעם המצדיק הפחתת שיעור הפיצויים שנקבעו בהסכם השכירות. מכל האמור לעיל, מקבל אני את טענת התובעת, לפיה הסכם השכירות הופר על ידי הנתבעים באופן יסודי. בהתאם לסע' 19.1 ו-19.2 להסכם השכירות, הפרה יסודית של ההסכם וביטולו מזכה את התובעת בפיצוי בשיעור השווה לשילוש דמי השכירות ודמי הניהול בגין 6 חודשים. לאור האמור לעיל, על הנתבעים לשלם לתובעת, כפי דרישתה, פיצוי מוסכם בסך של 121,212 ₪. פיצוים בגין עיכוב פינוי המושכר במועד לטענת התובעת, הנתבעים התחייבו בהסכם השכירות לפנות את המושכר מיד עם ביטול הסכם השכירות מכל סיבה שהיא. ברם, הגם שלאחר ביטול ההסכם תיאמו הצדדים מועד לפינוי המושכר, הרי שבמועד זה פינו את המושכר, אך לא היו מוכנים למסור לתובעת את מפתח המושכר. משכך, הגישה התובעת תביעה לפינוי הנתבעים. בפסק דין שניתן בהסכמה ביום 26.1.09 התחייבו הנתבעים לפנות את המושכר ולהשיב חזקה תוך 7 ימים. ביום 29.1.09 השיבו הנתבעים לתובעת את החזקה. לטענת התובעת, מסירת החזקה הייתה רק לאחר שחלפו 211 ימים מיום ביטול ההסכם. לטענת התובעת, נתבעים נדרשים לשלם לה פיצויים בגין כל יום איחור בפינוי המושכר, בשיעור השווה לשילוש דמי השכירות ליום (סע' 21.2 להסכם השכירות)- סך של 302,869 ₪. מנגד טוענים הנתבעים, כי פינוי המושכר היה למעשה כבר בחודש אוגוסט 2008, שכן במועד זה נותק החשמל במושכר, והתובעת כיסתה את חלונות המושכר. במועד זה המושכר עמד ריק לחלוטין באופן שהתובעת, שהיו ברשותה מפתחות של המושכר, יכלה לעשות בו שימוש כרצונה. לטענת הנתבעים, החזרת המפתח הינו אקט "סמלי וחסר משמעות" ואין בעובדה שמפתחות המושכר לא הוחזרו לתובעת באותה עת, כדי להוות עילה לתשלום פיצויים עד למועד החזרת המפתחות. ודוק- לאחר ניתוק החשמל ופינוי החנות, עברה החנות לחזקתה הבלעדית של התובעת. ראשית נדרש אני לבחון, מהו המועד בו בוטל הסכם השכירות. ביום 4.8.08 שלח ב"כ התובעת לב"כ הנתבעים מכתב, במסגרתו הודיע, כי "הסכם השכירות אכן בטל ומבוטל" והנתבעים נדרשו לפנות את המושכר בתוך 5 ימים. אומנם קיימים מכתבים ששלחו הצדדים האחד לשני בעניין ביטול הסכם השכירות, עובר למכתב זה, אך במכתב זה בוטל במפורש הסכם השכירות (ולא הייתה בו הפנייה לתאריכים קודמים). מכאן שהתאריך בו בוטל הסכם השכירות הינו 9.8.08 (לרבות 5 ימים שניתנו לפינוי). משקבעתי זאת, עלי להכריע מהו המועד בו נמסרה החזקה במושכר לתובעת. בנסיבות המקרה דנן מצאתי, כי החזקה במושכר הושבה לתובעת במועד בו מסרו הנתבעים לתובעת מפתח המושכר. בענייננו, הסכם השכירות בוטל, הנתבעים פינו את הנכס, אך למרות זאת הם עמדו על סירובם להשיב לתובעת את מפתח המושכר. בעניין זה אין חשיבות בעיני לשאלה אם התובעת אחזה במפתח נוסף למושכר, אם לאו, ומוכן אני אף לצאת מנקודת הנחה, כי התובעת אחזה במפתח למושכר, וכי היה באפשרותה להיכנס למושכר. עובדה זו כשלעצמה אינה יכולה לשמש הצדקה לסירוב הנתבעים להשיב לתובעת את מפתח המושכר. זאת ועוד, התביעה שהגישה התובעת לפינוי המושכר, הוגשה אך בשל העובדה שהנתבעים עמדו על סירובם למסור לה חזקה במושכר. גם לאחר הגשת התביעה לא השיבו הנתבעים לתובעת חזקה במושכר, והם אף הגישו בקשת רשות להתגונן והחלו לנהל הליך משפטי, שבמרכזו עומד סירובם למסור חזקה במושכר. מכל האמור לעיל, למדים אנו, כי אקט מסירת המפתח, היה גם היה בעל משמעות בעיני הנתבעים עצמם ואין עסקינן באקט "שולי וחסר משמעות", שלא יוחסה לו כל חשיבות, כפי שהוצג, בדיעבד, במסגרת עדותו של נתבע 1 (פרוטוקול מיום 3.7.11 עמ' 24 ש' 13-16). אין ולא יכול להיות חולק, כי אדם סביר, לא היה מנהל הליך משפטי, תוך שהוא חשוף לתשלום הוצאות, על דבר של מה בכך. ניכר כי אף הנתבעים עצמם היו מודעים לבעיתיות באי השבת מפתח המושכר, כאשר טענו בסע' 54 לסיכומיהם, כי יתכן ואי השבת המפתח היה טעות בהתנהלותם. זאת ועוד, במסגרת הדיון (במסגרת תביעת הפינוי) הודיעו הצדדים לבית המשפט, כי הגיעו לידי הסכמה לפיה "הנתבעים יפנו את המושכר תוך 7 ימים... וימסרו חזקה". אף במסגרת פסק דינו של כב' השופט טובי נקבע, כי ככל שהנתבעים "לא יפנו את המושכר ולא ימסרו את החזקה לידי התובעת", תעתור התובעת למתן פסיקתא. לא ניתן להתעלם מהלשון שננקטה בהליך זה, בה דובר על "פינוי" ו-"מסירת חזקה". קבלת טענת הנתבעים בעניין זה תייתר את כל ההליך שננקט לרבות את פסק הדין. הדעת אינה יכולה לסבול מצב כזה. המלומד יהושע ויסמן דיני קניין החזקה ושימוש, תשס"ו-2005 עמ' 10: "נוהגים למנות בהחזקה שני רכיבים: הרכיב הפיזי...ורכיב הכוונה...הרכיב הפיזי מבטא את ההיבט העובדתי של קרבה פיזית לנכס לנכס מושא ההחזקה, ואילו רכיב הכוונה עניינו ההיבט הנפשי הנלווה אל הרכיב הפיזי והמבטא את הכוונה לשלוט בנכס". מכל המפורט לעיל, אין ספק שלנתבעים היה הרכיב הנפשי הכלול בהגדרת "חזקה", המבטא את הכוונה לשלוט בנכס. מכל אלה אני קובע, שהמועד שנקבע בפסק הדין כאמור לעיל, הוא מועד מסירת החזקה. בהתאם לחישוב שערכה התובעת בגין רכיב זה, ממועד ביטול הסכם השכירות עד למועד השבת החזקה חלפו 211 יום. חישובי התובעת נערכו החל מהיום בו ביטלו הנתבעים את הסכם השכירות. ואלם, בהתאם לקביעתי יש לערוף את החישוב ליום בו ביטלה התובעת את הסכם השכירות- 9.8.08, מכאן שעסקינן ב- 174 ימי איחור. מכל האמור על הנתבעים לשלם לתובעת סך של של 249,690 ₪ בגין עיכוב הפינוי. (6). נתבעים 3 ו-4 לא הוצגו אישורי מסירה מהם נלמד, כי כתב התביעה הומצא לנתבעים 3 ו-4. התובעת רשאית לעתור למתן פסק דין בהעדר הגנה נגד נתבעים 3 ו-4 בהתאם לתקנות. (7). טענות קיזוז והשבה לטענת הנתבעים לנוכח הנזקים הרבים שנגרמו להם, זכאים הם להפעיל את סעד הקיזוז (סע' 65 לצמהיר שצורף לבר"ל). סע' 23.2 להסכם השכירות קובע לעניין זכות הקיזוז, כי: "לא יהיה השוכר זכאי להפעיל את זכות הקיזוז כקבוע בכל דין והוא מוותר בזאת על זכותו כאמור". בהתאם לסע' 2 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 זכות הקיזוז הינה דיספוזיטיבית ושניתן להתנות עליה. בנסיבות דנן, ומשויתרו הנתבעים על זכות הקיזוז מרצון, אין מקום להפעילה. בהתאם לסע' 6.8 להסכם השכירות, הנתבעים אינם זכאים להשבה עבור השקעות שביצעו במושכר. (7). סיכום לאור כל האמור לעיל ובכפוף לקביעותי בגוף פסק הדין, התביעה נגד נתבעים 1 ו-2 מתקבלת. הנני מחייב את נתבעים 1 ו-2 לשלם לתובעת סך של 537,384 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין כחוק, מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל (מהסכום הכולל 537,419 ₪ הופחתו סך של 35,000 ₪, בגין דמי ערבות בנקאית שחולטה ביום 29.9.08). בנוסף הנני מחייב את נתבעים 1 ו-2 לשלם לידי התובעת הוצאות משפט וכן שכ"ט בסך 50,000 ש"ח .דמי ניהולמרכז מסחרי