קרע בסופרספינטוס 1. המערער מרדכי מלכה (להלן: "המערער") נפגע בתאונה ביום 19.7.89 בהיותו בן 56 (יליד 1933). את תביעתו לפיצויים הגיש ביום 25.6.96, היינו, סמוך לתום תקופת ההתיישנות. בהחלטה אחרת שניתנה על ידי כב' השופט טל ביום 2.2.99 (שהוכתרה כפסק דין חלקי), (להלן: "פסק הדין החלקי") נקבע כי התאונה בה נפגע המערער היא תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד. הדיון בסוגיית הנזק נשמע בפני כב' השופטת ח. וינבאום וולצקי, ועל פסק דינה הערעור כאן. 2. בעקבות התאונה נפגע המערער בכתף שמאל. הוא עבר טיפולים פיזיותרפיים וזריקות לכתף עד שביום 2.4.90 נותח בבית החולים וולפסון. בטרם התאונה עבד המערער כגזרן נעליים ובסמוך לה היה בעליה של חנות נעליים, שאת נעליה ייצר בעצמו. בסופו של דבר נסגרה החנות משום שלדבריו לא יכול היה לשוב ולעבוד כגזרן בשל מגבלותיו הרפואיות. 3. פסק הדין של בית משפט השלום תחילה פנה בית המשפט לבחינת הפגיעה ואחוזי הנכות שנגרמו כתוצאה מן התאונה. המומחה האורטופדי מטעם ביהמ"ש, ד"ר פרי, קבע כי למערער קיים קרע בסופרספינטוס ומצב דלקתי כרוני הגורם לכאב ולהפרעה פונקציונאלית ניכרת. פגיעות אלו מהוות נכות רפואית בשיעור של 20%. עם זאת, מבדיקת הכתף הימנית, שלא נפגעה בתאונה, עלו ממצאים המעידים על חולשה בסופרספינטוס ובנסיבות האמורות נקבע כי שיעור הנכות כתוצאה מן התאונה יעמוד על 10% בלבד, שכן, חלק מן הנכות יש לנכות בגין מצב קודם שבא לידי ביטוי בכתף הימנית. כמו כן נקבע בפסק הדין כי תקופת אי הכושר של המערער החלה מיום התאונה ועד כחצי שנה לאחר הניתוח, היינו משך זמן של שנה ושלושה חודשים. אשר לנכות התפקודית, נקבע בפסק הדין כי זו אינה גבוהה מזו הרפואית ולכל היותר מגיעה לשיעור של 10%. השופטת הנכבדה שקלה את כל טענותיו של המערער לענין הקשר שבין סגירת החנות לבין נכותו, את עבודתו של המערער אחרי התאונה, את מחלותיו ובעיותיו הרפואיות הנוספות שאינן קשורות לתאונה, את גילו, ואת המצב הכלכלי והשפעתו על המערער. לאור הנתונים האמורים הגיעה למסקנה שסגירת החנות לא היתה בהכרח תולדת התאונה, וכי הגיל ביחד עם מגבלות רפואיות שאינן קשורות לענף, והתחרות בענף כמו היקף ההוצאות והקשיים הכלכליים הביאו לסגירת החנות. בחישוב הפסד השתכרות בעבר, נקבע בפסק הדין כי המערער לא הציג כל ראיה להוכחת שיעור השתכרותו עובר לתאונה. חלוף הזמן שעבר ממועד התאונה ועד להגשת התביעה דרך הזמן שחלף עד לשמיעת הראיות, הביא לכך שעברו למעלה מ-11 שנים. עובדה זו מסבירה את הקושי שבהמצאת מסמכים המעידים על שיעור השתכרותו. המערער הוא זה שבחר להגיש את תביעתו כה מאוחר סמוך למועד ההתיישנות, על כן משלא שמר על המסמכים להוכחת תביעתו, אין לו להלין אלא על עצמו. ההלכה קובעת כי נזק מיוחד דורש הוכחה לפרטים. משלא באה הוכחה כאמור, ניתן היה לדחות את התביעה להפסדי השתכרות בעבר. השופטת הנכבדה בחרה ללכת לקראת המערער וקבעה פיצוי גלובלי עבור תקופת הפסד ההשתכרות לעבר בסך של 25,000 ₪ תוך התחשבות בעובדה שההשתכרות מהחנות לא היתה גבוהה במיוחד וקיים היה מלאי שנמכר לאחר התאונה. הפסד כושר השתכרות לעתיד - נפסק כי המערער זכאי להפסד כושר השתכרות לעתיד עד גיל 70. המערער היה עצמאי לפני התאונה והפך לשכיר לאחריה והוכיח כי הוא עצמו עבד במומו מעבר לגיל 65. עובדה זו נתמכה בעדות עד התביעה, דוד וקנין. בשקלול כלל הגורמים המשפיעים על שכרו של המערער אף ללא התרחשות התאונה, נקבע פיצוי גלובלי לשלוש שנים עתידיות שיעמוד על סך 7,000 ₪ וזאת בהתחשב בכך שהשכר שהמערער אמור היה להשתכר נמוך בהתחשב בכושרו הכללי. עזרה בבית- לא הוצגה כל ראיה המעידה על הפסד ממון מצד המשפחה בעקבות הסיוע למערער, או על העסקת עזרה בשכר. בנסיבות אלו, נקבע פיצוי של 1,000 ₪ עבור רכיב נזק זה. הוצאות נסיעה ורפואיות נפסק למערער סך של 1,500 ₪, על אף העובדה שלא צירף כל קבלות, בהנחה המקלה כי אלו לא נשתמרו בידיו עקב הזמן הרב שחלף. נזק לא ממוני נפסק למערער סך של 19,620 ₪ כולל הריבית ממועד התאונה ועד יום מתן הפסק. 4. הערעור עיקרו של הערעור בשלוש טענות מרכזיות כנגד הסכומים שנקבעו בפסק הדין: 1). שתי הטענות הראשונות עניינן שתי תקופות, התקופה שמיום התאונה ועד למועד ההחלמה (תקופת אי הכושר המוחלט) והתקופה שממועד ההחלמה ועד יום מתן פסק הדין. אשר לתקופה הראשונה, שנמשכה כ-16 חודשים, סבור היה ב"כ המערער שהסכום שנפסק איננו סביר. לענין התקופה השניה, משך של למעלה מ-10 שנים, מבקש ב"כ המערער כי נקבע הפסד השתכרות גבוה יותר. בהקשר זה משיג הוא על שיעור הנכות התפקודית שנקבעה. טענתו הנוספת של המערער יוצאת כנגד הסכום שנפסק עבור הפסד השתכרות בעתיד בחישוב גלובלי, סכום שאינו סביר בעיניו. כן חולק הוא על הסכומים שנקבעו עבור העזרה לזולת בתקופת אי הכושר. 2). טענה אחרת שעלתה בערעור היתה כי בפסק הדין החלקי שניתן על-ידי כבוד השופט טל אשר תכליתו כאמור היתה הכרעה בסוגייה אם עובדות המקרה נופלות לגדר תאונת דרכים, חוייב המערער בהוצאות משפט עקב דחיית תביעתו כנגד הפניקס. לסברת המערער סכום זה יש לפסוק לחובת המשיבה שכן היא זו שכפרה בחבותה לגבי האירוע והיא אשר טענה כי אין המדובר בתאונת דרכים. 5. דיון פסק הדין של הערכאה הדיונית מפורט ומנומק וקיימת בו התייחסות מלאה לכל טענות הצדדים. לא מצאנו בנסיבות אלה כל עילה להתערב בקביעותיו. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור איננה מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית. ראה לענין זה ע"א 3107/01 משה עדני נ' אלי אמיתי דינים עליון, כרך סד, 266 "ככלל,כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הראשונה, זולת במקרים חריגים ויוצאי-דופן, בהם עולה מן החומר כי בהתייחסותה לראיות שבאו לפניה נתפסה הערכאה הראשונה לכלל טעות “בולטת לעין". המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם המקרים החריגים. עם זאת נתייחס בקצרה לטיעוני המערער. באשר לסכום שנפסק עבור הפסד השתכרות בעבר, השופטת הנכבדה מציינת מפורשות כי מדובר בנזק מיוחד הדורש הוכחה. לא הומצאו ראיות שניתן היה לסמוך עליהן ממצאים לענין הפסד ההשתכרות. בנסיבות אלו, על פי דין לא היה מקום לפסוק למערער דבר. השופטת הנכבדה בחרה לנהוג במקרה זה על פי בית הילל, ולהעניק למערער לפנים משורת הדין, פיצוי עבור הפסד השתכרות בתקופת אי הכושר שלעבר(ע"מ 5 לפסה"ד). לענין זה השווה ע"א 448/87 המרמן נ' חסן, פד' מג (3) בעמ' 815: "הפסדי השתכרות בעבר הנם נזק מיוחד, ועל התובע להגיש פרטים ביחס אליהם וכשאך ניתן הדבר יש להמציא פרטים וראיות ביחס אליהם ולפי אלה יקבע בית המשפט את גובה הפיצוי" (ההדגשה אינה במקור). המערער בחר שלא להעיד עדים כגון עובדים, קונים או ספקים שיעידו על היקף עבודתו. אין המדובר במקרה שבו הפסד ההשתכרות בעבר הינו בגדר נעלם אשר אין לחשבו במדויק, אלא בעובדות שניתן היה להוכיחן ולא הוכחו. אשר על כן , לא ראינו טעם להתערב בקביעת הערכאה הדיונית. לטענה כי לא נקבע סכום לתקופה שמתום החלמת המערער ועד למתן פסק הדין וזאת מתוך "היסח דעת", אנו מפנים לכתוב בפסק הדין באופן מפורש לענין זה (בעמוד 6 לפסק הדין) "באשר לתקופות שלאחר תום אי הכושר לא הובאו כל עדויות אשר יתמכו בטענת התובע כי הקושי להתמיד במקומות העבודה נבע מהפגיעה בתאונה דווקא". כבוד השופטת שקלה את הראיות שהוצגו בפניה ובחנה את העדויות השונות והגיעה למסקנה כי לא הוכח הקשר הסיבתי שבין אי התמדת המערער במקום עבודה יציב לאחר התאונה ובין התאונה עצמה. אין אנו כערכאת ערעור רואים לנכון להתערב במסקנה זו. לענין הפסד כושר ההשתכרות בעתיד, השופטת הנכבדה שקלה את כלל הגורמים הנוספים המשפיעים על שיעור הרווח של המערער, שאינם תולדת התאונה ואת נסיבות הענין, וקבעה למערער פיצוי ראוי. (עמ' 6 לפסק הדין). ראה, ע"א 998/91 "בדרך כלל לא יתערב בית המשפט שלערעור בקביעת פיצוי בדרך זו (אומדן גלובלי), אם אין בו חריגה ברורה מאומדן ראוי של הנזק". המערער לא הוכיח את בסיס השכר וכשל בשכנוע בית המשפט כי היקף עבודתו המופחת לאחר התאונה נובע רק מן התאונה ולא מן הגורמים הנלווים שתוארו לעיל. לא ראינו בסכום שנפסק חריגה מאומדן ראוי של הנזק, המצדיקה התערבותנו. כמו כן, לא מצאנו ממש בטענת המערער לפיה בנסיבות הענין היה מקום לפסוק לו פיצויים גבוהים משנפסקו, בגין ראש הנזק של עזרה בבית. מכאן שהערעור לענין גובה הנזק נדחה בזה על כל פרטיו. עם זאת מצאנו כי יש ממש בטענות ב"כ המערער לפיו חוייב בהוצאות פסק הדין החלקי, כנגד חב' הפניקס כפי שנקבע ע"י כבוד השופט טל. טענת המשיבה שם כי האירוע המדובר אינו עולה כדי תאונת דרכים, נדחתה. על כן ראוי בעינינו כי על המשיבה לשאת בהוצאות ההליך ולא המערער. וכך אנו קובעים. בכפוף לקביעה זו, נדחה הערעור, כאמור. בנסיבות האמורות לא ראינו מקום לחייב מי מהצדדים בהוצאות הערעור. הערבון יוחזר למערערים. קרע