בקשה לדחיית תביעת פלת"ד על הסף בטענת התיישנות

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בכפר - סבא (כב' השופט א' ד' גולדס, סגן הנשיאה), מיום 10.11.12, אשר דחה, מחמת התיישנות, תביעה שהגיש המערער לפיצויים בגין נזקי גוף שאירעו לו בתאונת דרכים, על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן:"חוק הפיצויים"). 2. המערער, יליד 1977, נפגע בתאונת דרכים, שארעה ביום 30.12.02 (להלן:"התאונה"). כתוצאה מהתאונה סבל המערער משברים בכף ידו השמאלית, סחרחורות, חתכים במצח, כאבי ראש, כאבים והגבלה בתנועות עמוד שדרה צווארי (סעיף 5 בכתב התביעה, נספח א' בתיק המוצגים מטעם המערער). המערער הגיש תביעתו ביום 3.1.10. בכתב התביעה המערער טוען כי בין נזקי הגוף נגרם לו גם נזק בגין מחלת קרון שהתגלתה אצלו בשנת 2005. המשיבה עתרה לדחיית התביעה על הסף, מחמת התיישנות. בית המשפט קיבל טענת המשיבה והורה על דחיית התובענה על הסף, תוך חיוב המערער בהוצאות. 3. המערער טוען כי נוכח העובדה שמחלת קרון שבה חלה התגלתה רק בשנת 2005, הרי ששגה בית משפט קמא בקביעתו כי מירוץ ההתיישנות התחיל ביום התאונה, ובדחיית טענותיו באשר להארכת תקופת ההתיישנות, עקב גילוי מאוחר של הנזק העיקרי בתאונה כתוצאה ממחלת הקרון, על פי סעיף 89 (2) בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן:"פקודת הנזיקין"). המערער טוען לנזק סמוי נוסף, בברכו השמאלית, אשר התגלה כחמש שנים לאחר התאונה. כן טוען המערער כי שגה בית משפט קמא משדחה טענתו בדבר הארכת תקופת ההתיישנות, מכוח "הודאה בזכות" כמשמעה בסעיף 9 בחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958 (להלן:"חוק ההתיישנות"). 3. המערער מוסיף וטוען כי חרף העובדה שהוא סבר ועדיין סובר כי תקופת ההתיישנות טרם חלפה, בשל גילוי מאוחר של הנזק, ביקש להגיש תביעתו ביום האחרון של תקופת ההתיישנות הרגילה בת שבע השנים, דהיינו ביום 30.12.09. לפי הטענה, ב"כ המערער ביקשה להגיש התביעה לבית משפט השלום בראשון לציון, אלא שבמועד זה לא ניתן היה להגיש תביעות, נוכח הנחיית הגזברות הארצית בהנהלת בית המשפט, על פיה הגזברות סגרה שעריה, ביום 30.12.09 בשעה 10.00. לפיכך טוען המערער כי התביעה הוגשה במועד הראשון שניתן היה להגישה, לאחר "השבתת" הגזברות, ביום 3.1.10. המערער טוען אפוא כי שגה בית המשפט בקובעו כי ויתר על טענתו העובדתית בדבר הנסיבות שמנעו הגשת התביעה ביום 30.12.09. 4. לאחר ששמענו טענות הצדדים, ראינו לדחות הערעור. נפרט טעמינו באשר לכל אחת מטענות המערער. הארכת תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 89 (2) בפקודת הנזיקין. סעיף 6 בחוק ההתיישנות קובע: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". עילת התובענה היא פגיעתו של המערער בתאונה שארעה ביום 30.12.02 ואשר בגינה נגרם לו נזק גוף. בע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד אמיתי (לא פורסם, 21.5.08) (להלן: "פרשת עזבון אמיתי") נקבע כי מרוץ ההתיישנות, בתביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין נכות מתאונה, מתחיל ביום ארוע התאונה, ואין רלוונטיות למועד התגבשות הנזק והנכות. כך גם בתביעה על פי חוק הפיצויים, שהיא תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים, מתחיל מרוץ ההתיישנות ביום ארוע התאונה וגילוי הנזק הראשוני, ואין רלוונטיות למועד שבו התגבש מצבו של הנפגע. כדברי כב' השופטת פרוקצ'יה, בפרשת עזבון אמיתי: "כלל הגילוי של הנזק, המהווה מרכיב בעילת התובענה, מורה כי מירוץ ההתיישנות מתחיל במועד הארוע שהוליד את הנזק, ועם גילויו של הנזק, ולא במועד בו קיימת אפשרות לעמוד על מלוא היקפו של הנזק ... הגישה לבחינת היקפו של הנזק הידוע, שיש בו די לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות, בנויה על מבחן הסבירות. מקום שמדובר בנזק של מה בכך, שאדם סביר לא היה מגיש תביעה בגינו, לא ייחשב הנזק הידוע כגורם הפותח את מירוץ ההתיישנות. מקום שהנזק הידוע הוא ממשי, שאדם בר דעת היה תובע על פיו, תיפתח תקופת ההתיישנות במועד בו נודע לתובע על נזק כזה". 6. כתוצאה מהתאונה, המערער סבל משברים בכף ידו השמאלית וידו הושמה בגבס. נוסף על כך טוען המערער לכאבי ראש וצוואר. אין מדובר בנזק של מה בכך אלא בנזק ידוע וממשי. במועד זה, היה בידי המערער "כוח תביעה קונקרטי", לפיכך מתחיל מרוץ ההתיישנות, ביום ארוע התאונה. ראו לעניין זה, ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים (לא פורסם, 22.6.08). 7. אין חולק כי המערער אובחן כלוקה במחלת קרון, רק בשנת 2005. אפילו נצא מנקודת הנחה כי מחלת הקרון קשורה לתאונה, כטענת המערער שאינה מוכחת אף בראשית ראיה, הרי שאין בגילויה המאוחר כדי להאריך את תקופת ההתיישנות, שכן כבר ביום התאונה, היה ברור שנגרם למערער נזק גוף ממשי, והתחיל מירוץ ההתיישנות. אין לחלק את הנזק לחלקים חלקים, באופן שלגבי כל איבר או תחום רפואה שונה, תחול תקופת התיישנות אחרת. לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות, די בכך שבמועד התאונה התגלה נזק גוף ממשי, שאינו בגדר נזק של מה בכך. 8. סעיף 89 (2) בפקודת הנזיקין קובע:"מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך 10 שנים מיום ארוע הנזק". הוראת סעיף זה קובעת כלל ספציפי, למקרה בו קיים פער זמנים בין מועד התרחשות העוולה למועד בו התגלה רכיב הנזק שנגרם בגינה. כלל זה נועד להשהות את תחילת מירוץ ההתיישנות, עד שיהיה בידי הנפגע לעמוד על "כוח התביעה" שבידו. בע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ (לא פורסם, 12.7.10), נדונה השאלה מהו טיב והיקף הנזק אשר בהתגבשותו והתגלותו יש כדי לסמן את פתיחת מירוץ ההתיישנות, ונפסק, מפי כב' השופטת פרוקצ'יה: "ההלכה הנוהגת בענין זה היא כי לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות, אין להסתפק בגילוי נזק כלשהו שהוא בבחינת 'נזק של מה בכך'; מנגד אין מקום שהתובע ימתין בהגשת תביעתו לגיבוש מלוא הנזק, ובלבד שנתקיים נזק בהיקף ממשי". אין בפסק דין זה יסוד להבחנה שמבקש המערער לערוך, בין הפגיעות השונות אשר לטענתו נגרמו בתאונה, ואין לקרוא את הדיבור "אותו נזק" כמתייחס להבחנה בין פגיעות בתחומי הרפואה השונים. קבלת פרשנותו של המערער משמעה קביעת תקופת התיישנות שונה, לגבי כל חלק של נזק הגוף, שעל פי הנטען נגרם לנפגע כתוצאה מהתאונה. לטעמנו יש לפרש את צירוף המילים "אותו נזק" כמתייחס לאותו סוג נזק, דהיינו נזק גוף. יש להבחין בין נזק גוף לנזק לרכוש או נזק כלכלי. משהובהר, כבר ביום התאונה, כי נגרם למערער נזק גוף של ממש, מתחיל מרוץ ההתיישנות באותו יום, אפילו אם, כטענת המערער, התגלו פגיעות נוספות וחמורות יותר במועד מאוחר, בתחומי רפואה או באיברים שונים. ראו לענין זה: ע"א 83/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז (3) 122: " ... נתגלה אין פירושו נתגבש אלא מספיק שיש ראיה לסימני הנזק - הפגיעה, ואפילו לאחר מכן הוסיף והתפתח נזק חמור הרבה יותר". הודאה בזכות 9. סעיף 9 בחוק ההתיישנות קובע: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה". הלכה היא כי לצורך הפסקת מירוץ ההתיישנות, מכוח הוראת סעיף 9 הנ"ל, נדרשת הודאה מפורשת בזכות, שנערכה בכתב או בפני בית משפט. המערער מבקש לראות הודאה בזכות, במכתב המשיבה מיום 9.9.03, הנושא את הכותרת "מבלי לפגוע בזכויות", שבו נאמר: "... לאחר בחינת נסיבות התאונה ותוצאותיה, הננו נכונים לפצות את מרשך בסך כולל של 5,000 ₪ ...", ולא היא. מכתב הנושא כותרת "מבלי לפגוע בזכויות", אשר נכתב לצורך ניהול משא ומתן, אינו מהווה הודאה בזכות, מה גם שתוכנו אינו כולל הודאה מפורשת בזכאותו של המערער לפיצויים בגין התאונה, וכל עניינו הצעת פשרה שלא השתכללה לכדי הסכם שעל כן אינה מחייבת את המשיבה. ראו לעניין זה: רע"א 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון( לא פורסם, 18.8.05). לפיכך בדין דחה בית משפט קמא טענה זו. 10. קיום נסיבות שמנעו הגשת התביעה ביום 30.12.09 בית משפט קמא ציין בפסק דינו כי נוכח האמור בפרוטוקול ישיבת יום 7.9.11, שבו הצהיר ב"כ המערער כי "אם ביהמ"ש לא יקבל את שתי הטענות הראשונות לא נעמוד על הטענה השלישית", מתייתר הדיון בטענה העובדתית בדבר קיום נסיבות (הנחיית הגזברות) שמנעו הגשת התביעה ביום 30.12.09. יצוין כי בקשה לתיקון פרוטוקול שהוגשה בעניין זה, נדחתה כמפורט בהחלטה מיום 20.9.11. לפיכך אין מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא כי המערער ויתר על טענה זו. 11. למעלה מן הדרוש דן בית משפט קמא בטענה זו ודחה אותה לגופה. נוסיף גם אנו, בבחינת למעלה מן הצורך, כי בתצהירה של ב"כ המערער, עו"ד זיברי הלר, לא נאמר כי היא עצמה ביקשה להגיש את התביעה ביום 30.12.09. כך גם לא פורט בתצהיר מה אמרו עובדי המזכירות או הגזברות לה, או למי שביקש להגיש את התביעה ב"זמן אמת", אם בכלל, ומה היו הצעדים שננקטו כדי לנסות להגיש את התובענה באותו מועד. יוזכר כי מדובר בתובענה שבאת כוח המערער ביקשה להגישה ביום האחרון לתקופת ההתיישנות. התצהיר עוסק בשיחות שנערכו עם סגנית המזכיר הראשי בבית המשפט השלום בראשון לציון ועם עובדים נוספים, לאחר זמן ובדיעבד, לצורך ניהול ההליכים בתובענה, והתמודדות עם טענת ההתיישנות. על כן הדברים מהווים ברובם, עדות שמיעה. כך גם תמליל שיחות שהתנהלו בין ב"כ המערער לעובדי המזכירות, עוסק בשיחות שנערכו ביום 22.3.11, דהיינו בחלוף יותר משנתיים מהמועד הרלוונטי, ואין בדברים שבו ו כדי להעיד על שאירע בפועל ביום 30.12.09. 12. בהנחיית הגזברות הארצית, מיום 2.11.09, נאמר:"לבתי משפט העובדים במערכת במ"ה: ניתן לקבל שיקים מעו"ד ב-30/12/2009 עד השעה 10.00 בבוקר ...". במכתב הגזברות הארצית בהנהלת בתי המשפט, מיום 22.3.11, נאמר: "ההנחיה היא עבור שיקים בלבד, לא היתה כל הנחיה שלא לפתוח תיקים באמצעי תשלום אחרים כגון אשראי או הרשאה לחיוב חשבון או תשלום במזומן בבנק הדואר" - מכאן שלא הייתה כל מניעה להגיש את התביעה ביום 30.12.09, תוך שימוש באמצעי תשלום אחרים מלבד שיקים, ואין מדובר במצב שבו נמנעה האפשרות להגיש תביעה בשל השבתת בית המשפט, המאריכה את תקופת ההתיישנות. בנסיבות האלה, צדק בית משפט קמא בקביעתו כי משב"כ המערער ויתרה על חקירת סגנית המזכיר הראשי, או נציג גזברות בית משפט השלום בראשון לציון, אין בידי המערער להוכיח את הטענה העובדתית בדבר העדר אפשרות לפתוח תיקים במועד האמור. עוד ולמעלה מן הצורך יצוין כי הנחיית הגזברות עסקה בבתי משפט שעבדו בעת ההיא במערכת במ"ה בלבד, כך שהיה בידי המערער להגיש התובענה בבית משפט אחר, שבו ניתן היה להגיש תביעה תוך שימוש בשיק. סופו של דבר, משלא הוכחה הטענה בדבר העדר אפשרות להגיש התביעה ביום 30.12.09, ומשלא מדובר בתקופה שהוצאה לגביה הודעת השבתה כמשמעה בתקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין בתקופת שביתה ו השבתה של עובדים) התשמ"א - 1981, אין בהעדר האפשרות לעשות שימוש בשיקים, לצורך הגשת תביעה, כדי להאריך את תקופת ההתיישנות. סיכום 13. מהטעמים המפורטים ראינו לדחות את הערעור. לפנים משורת הדין ובהתחשב במצבו הרפואי הנטען של המערער, ובכך שתביעתו נדחתה על הסף, ראינו להורות על ביטול חיובו בהוצאות בבית משפט קמא. כן לא ראינו לעשות צו להוצאות בערכאתנו. תאונת דרכיםהתיישנות