האם תביעה בגין רשלנות בסמכותו של בית הדין לעבודה ?

1. בפניי בקשה לדחיית התביעה על הסף ולחילופין למחיקתה. לטענת המבקשים- הנתבעים, מדובר בבקשה נוספת לדחיית/מחיקת התביעה לאחר שבקשת דחייה מטעמי התיישנות נדחתה ביום 20/12/10. הבקשה דנן הוגשה לאחר שכתב התביעה תוקן, אך נטען כי תיקונו לא ריפא את הפגמים הנטענים בו והמשמשים עילות לדחיית התביעה. לטענת המבקשים, יש להורות על דחיית התביעה בשל מעשה בית דין והשתק פלוגתא שקם עם מתן פסק הדין בתובענת המשיבה נגד מעבידתה- בית דינה. נטען כי למעט שני עניינים בסכומים זניחים נדחו כל תביעותיה של המשיבה בבית הדין האזורי לעבודה וכי בית הדין פסק גם בעניין הוצאות המשפט, באופן בו המשיבה חוייבה בתשלום הוצאות לטובת מעבידתה היות ומרבית תביעותיה נדחו. נטען כי פסק הדין מהווה מעשה בית דין, הן בעניין תביעות המשיבה שנדחו ובגינן היא תובעת הוצאות משפט בתובענה זו, והן בשאלת הוצאות המשפט עצמן שאותן חוייבה המשיבה לשלם לבית דינה ולא להיפך, והוא מהווה מעשה בית דין, לא רק בין המשיבה לבין בית דינה, אלא גם בין המשיבה למבקשים שהינם עובדי בית דינה ועומדים ביחסי קרבה משפטית - Privity - עם בית דינה. המבקשים מפנים בבקשתם לאסמכתאות בהקשר זה. נטען כי בית דינה, הינה האחראית על כל מעשה או מחדל שעשו או חדלו עובדיה- המבקשים- במהלך עבודתם, על פי סעיף 13 לפקודת הנזיקין, והתובענה נגדה נדחתה. מכאן, אילו התרשלו המבקשים בתשלום המשכורת למשיבה, כפי שנטען על ידה, בית דינה עצמה אחראית לכך. נטען כי לצורך מעשה בית דין משמעות עילת תביעה אינה מוגבלת לעילה המסוימת שנטענה בתביעתה שבה ניתן פסק הדין והיא כוללת את כל העילות שניתן היה לתבוע בהן בשל אותו מעשה, אירוע או עסקה שעמדו לדיון, כמו את העילות שניתן היה להשתית עליהן את הזכות שנתבעה. נטען כי כדי להוכיח שהמבקשים התרשלו באי תשלום המשכורות וחיובי השכר יש להוכיח כי הסכומים הנטענים הגיעו למשיבה כלל ולשם כך יש לנהל מחדש את ההתדיינות בין הצדדים. עוד נטען כי מעשה בית הדין קיים בשני מישורים: מישור תביעותיה של המשיבה שנדחו ובגינן היא תובעת הוצאות משפט ומישור הוצאות המשפט עצמן, שנפסקו כנגדה. בנוגע למישור הראשון נטען כי כל תביעותיה של המשיבה נדחו, למעט שני סכומים פעוטים ועל כן לא ניתן לטעון שאי תשלום הסכומים מהווה רשלנות שכן בהתאם לפסק הדין, הם כלל לא הגיעו למשיבה. בנוגע למישור השני נטען כי קיים מעשה בית דין לעניין ההוצאות עצמן והמשיבה מנועה מלתבוע הוצאות משפט שכן היא חוייבה בהוצאות בשל תביעותיה שנדחו. לטענת המבקשים, היחסים שבין המשיבה לבין בית דינה ועובדיה, לרבות המבקשים, הינם יחסים חוזיים ולא יחסים בין זרים ועל כן פקודת הנזיקין אינה חלה בנוגע לסוגיות המוסדרות באותם חוזים. נטען כי ישנם הסדרים קיבוציים החלים וכן הסכמים אחרים. נטען כי למעט תאונת עבודה-פגיעה גופנית שנגרמה בשל רשלנותו של המעביד או של עובד אחר- אין לבית דינה אלא חובות חוזיות כלפי המשיבה. נטען כי למבקשים יש חובות אך ורק כלפי בית דינה ולא כלפי המשיבה, הן חוזיות והן נזקיות. נטען כי שעה בה קבע בית הדין כי מלוא התשלומים והסכומים שולמו למשיבה בהתאם להסכמים הקיבוציים החלים, לא יתכן כי המבקשים התרשלו באי תשלומם, בייחוד כאשר נקבע כי כלל לא הגיעו לה. טענה נוספת שהועלתה מטעם המבקשים הינה כי לא קיימת בדין עילת משפט לתבוע הוצאות משפט בהליך נפרד, היות והוצאות משפט הן עניין הנתון לסמכותו ולשיקול דעתו של בית המשפט או בית הדין היושב בהליך שבפניו. נטען בהקשר זה כי היזקקות לערכאות משפט שהן מוסדות של המדינה, אינה עוולה שניתן לתבוע נזק בגינה. המבקשים מפנים בעניין זה לתקנה 511 לתקנות סדר הדין האזרחי. עוד נטען כי הדרך היחידה הפתוחה לבעל דין החולק על הוצאות משפט שנפסקו, לא נפסקו לו או נפסקו נגדו, היא ערעור על פסק הדין (ע"א 1894/90, ת"א 194496/02, ת"א 51242/00). נטען כי בכל ההליכים שהתקיימו נתבעו על ידי המשיבה הוצאות משפט שלא נפסקו לטובתה ובסופו של דבר חוייבה המשיבה בתשלום הוצאות משפט. נטען כי רק בית הדין הארצי לעבודה, שבפניו ערערה המשיבה על פסק דינו השני של בית הדין האזורי לעבודה, מוסמך לפסוק למשיבה הוצאות משפט בשתי הערכאות, במידה וערעורה יתקבל. לטענת המבקשים, גם אם היתה למשיבה עילת משפט, שאין לה, עליה לציין ולפרט את סכום ההוצאות בכל הליך בנפרד, שכן תוצאתו של כל הליך קובעת את זכותה או העדר הזכות, להוצאות משפט בו. עוד נטען כי אין עילה או נזק של עוגמת נפש, כאב וסבל, בשל היותו של אדם צד להליכי משפט. נטען כי סוגייה זו אינה ברת תביעה. נטען בהקשר זה כי סירוב להיענות לדרישה או תביעה של הזולת ואילוצו של השני לתבוע את תביעתו בבית משפט, אינם רשלנות ואינם עוולה כלשהי על פי פקודת הנזיקין או כל דין אחר ועל כן עוגמת נפש וכאב וסבל בשל כך הם עניינו האישי ואינם ברי תביעה. 2. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, אין המדובר בתביעות זהות. נטען כי מעולם לא הוכרע מדוע או מה הסיבה בגינה לא שולמו לתובעת רכיבים אשר היו מגיעים לה כדין. נטען כי עילת התביעה בהליך דנן נוגעת למעשיהם של המבקשים אשר גרמו ברשלנותם לפגיעה בתובעת, פעולות שנעשו ללא רשות וללא סמכות. עוד נטען כי ההחלטות שניתנו בבית הדין לעבודה, ככל שנוגעות להשתק פלוגתא, נוגעות אך ורק לזכויות המשיבה ואין בהן קביעה בנוגע לשאלה האם הפעולות נעשו כדין. נטען בהקשר זה כי משלא ניתנה כל הכרעה לעניין דרך פעולות המבקשים, הרי שלא מדובר בהשתק פלוגתא. נטען כי מדובר בתביעת נזיקין הנובעת מעילות שונות, אשר לא ניתנה לגביהן הכרעה בשום שלב או ערכאה שיפוטית. נטען כי גם לו קיימת קרבה משפטית בין המבקשים לבית דינה הרי שהדבר לא חוסם את המשיבה מלתבוע אותם בקשר לרשלנותם. נטען כי תביעה בגין רשלנות אינה כלל בסמכותו של בית הדין לעבודה ועל כן גם אם נפסק דבר כלשהו באשר לפרשנות הזכויות, הרי שפסיקה זו אינה יכולה להיות פלוגתא פסוקה באשר לעילת הרשלנות. באשר לעילת תביעת הוצאות המשפט נטען כי משלא פעלה מעבידת המשיבה כלפיה בהתאם לדין, ומשבעלי התפקידים התרשלו כלפיה, קמה לה הזכות לדרוש את ההוצאות בפועל שנאלצה להוציא על מנת לדרוש את המגיע לה. נטען כי ההוצאות הינן בשל הצורך בניהול הליך משפטי בכלל ואין כל נפקות האם זכתה בהליך זה או אחר. נטען כי עד היום טרם נתקבלה הכרעה סופית בערעור וטרם ניתן פסק דין בתביעתה בבית הדין לעבודה ועל כן אין המדובר בפסק דין חלוט. באשר לנזקים הלא ממוניים נטען כי קשה לכמת נזק של כאב וסבל, עוגמת נפש וכו' אולם אין זה אומר כי נזק זה אינו קיים. באשר לעילות התביעה נטען כי התביעה הינה בגין הפרות חוק והפרת הסכמים קיבוציים שונים והדרך ארוכה מהפרה חוזית למעשה רשלנות. נטען כי התרשלות יכולה לגרום להפרות חוק, אך עובדה זו אינה מאיינת את מעשה העוולה. 3. המבקשים בתשובתם חוזרים על טענותיהם. לטענתם, בפסק הדין שניתן קם מעשה בית דין ונפסקה פלוגתא פסוקה, למעשה הרבה פלוגתאות פסוקות כמספר תביעותיה של התובעת בתובענה האמורה בשאלה האם המשכורות ששולמו לתובעת היו כדין ובהתאם להוראות ההסכמים הקיבוציים שחלו בעניין והאם זה היסוד לכל התביעות שתובעת המשיבה בתובענה האמורה. נטען כי בית הדין דן בתביעות השכר והתשלומים הנוספים שתבעה התובעת מבית דינה ודחה את כולן, למעט שתיים בתשלומים זניחים. המבקשים מפנים לסעיפים שונים לפסק הדין לפיהם נדחתה התביעה להפרשי פיצויי פיטורין, נדונו הפרשות לקופות גמל, למענק יובל, למענק פרישה, לפיצוי בגין ימי מחלה שלא שולמו, לתשלום בגין שעות נוספות, תשלום בגין ביגוד ותשלום לפיצויים בגין פיטורין שלא כדין. נטען כי בסעיף 91 לפסק הדין נפסק כי התקבלו חלקית שתי תביעותיה של התובעת למענק פרישה בסך 5,463 ₪ ותשלום בגין שעות נוספות בסך 8,295 ₪ אשר הוגדרו על ידי בית הדין כ"חלק מזערי מהתביעה". נטען כי מדובר בפלוגתאות פסוקות שנפסקו במסגרת פסק הדין והן מחייבות את המשיבה. נטען כי לא יכולה להיות רשלנות באי תשלום סכומים או תביעות שלא הגיעו למשיבה ולפיכך אין יסוד לתובענה. עוד נטען כי ההלכה, כי פיצול תביעות הנכפה בשל מגבלת סמכותו של בית המשפט הקדום הוא חריג לכלל מעשה בית דין, היא בהיבט של השתק עילה בלבד, והיא אינה חלה על מעשה בית דין בהיבט של השתק פלוגתא- פלוגתאות פסוקות מחייבות את הצדדים גם בהליכים אחרים, כמו במקרה זה, ללא קשר לשאלת הסמכות. נטען כי תביעתה של המשיבה הינה תביעה בעילות של הפרת חוזה וגרם הפרת חוזה ואלה מצויות בסמכותו הבלעדית של בית הדין לעבודה. המבקשים מפנים בהקשר זה לסעיף 4.1 לכתב התביעה המתוקן לפיו הרשלנות מתבטאת בהפרת ההסכמים הקיבוציים החלים על התובעת. המבקשים מפנים לספרה של ד"ר זלצמן, עמ' 245 לפיו גם פסק דין שהוגש עליו ערעור הינו פסק דין המקים מעשה בית דין, בין כהשתק עילה ובין כהשתק פלוגתא. נטען כי גם אם עומדת למבקשת טענת רשלנות הרי שהיא קיימת אך ורק לגבי שני עניינים והסכומים שנפסקו לטובתה. עוד נטען כי גם בנוגע להוצאות המשפט הרי שמדובר בהוצאות הנוגעות לשני העניינים הללו והסכומים הללו בלבד. המבקשים מפנים לסעיף 77 (ב) לפקודת הנזיקין לפיו "לא ייפרע אדם פיצויים או סעד אחר בשל עוולה אם יש בה גם הפרת חוזה או הפרת חיוב הדומה לחיוב על פי חוזה, ובית משפט, הית דין או בורר, כבר פסק פיצויים בעד הפרה זו לאותו אדם או למי שמכוחו הוא תובע". נטען כי המשיבה לא השיבה לעילות הדחייה האחרות שבבקשה ובין היתר לטענה לפיה היחסים בין המשיבה לבית דינה ובינה לבין המבקשים, הם יחסים חוזיים ופקודת הנזיקין, לרבות עוולת הרשלנות, אינה חלה. עוד נטען כי הם לא השיבו לטענה לפיה הוצאות המשפט הם עניין הנתון לשיקול דעתו של בית המשפט היושב לדין באותו עניין ואין בדין עילת משפט לתבוע הוצאות משפט בהליך נפרד וכי יש לתבוע ולפרט את הסכומים בכל הליך בנפרד. 4. דין הבקשה להתקבל. מעיון בכתב התביעה המתוקן עולה כי המשיבה סבורה כי עם סיום עבודתה לא קיבלה את מלוא זכויותיה ובשל כך הגישה את תביעתה בבית הדין לעבודה (סעיף 3.2 לכתב התביעה המתוקן). בסעיף 3.3 נטען כי "התובעת תבעה בין היתר את הרכיבים הבאים: שעות נוספות, הפרשות לקופות גמל, תוספת ביגוד, פיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו, הפרשי פיצוי פיטורים, מענק יובל, מענק פרישה, פיצויים עקב פיטורין שלא כדין". בסעיף 3.7 לכתב התביעה המתוקן מפרטת המשיבה את הרכיבים אשר נדחו על ידי בית הדין האזורי כדלקמן: הפרש פיצוי פיטורין, הפרשות לקופת גמל, דמי ביגוד, הלנת שכר והלנת פיצוי פיטורים. בסעיף 4.1 לכתב התביעה המתוקן נטען כי "הנתבעים 1-3 פעלו ברשלנות ואף בזדון, הם הפרו הוראות מפורשות של ההסכמים הקיבוציים החלים על התובעת, ואף התרשלו בחישוב משכורתה ותשלומים על פי הרכיבים הצריכים על פיהם...". בסעיף 4.2 לכתב התביעה המתוקן נטען כי הנתבעים במעשיהם גרמו לתובעת נזקים רבים גם בשל חישוב לא נכון של המשכורת החודשית הקובעת שלה אשר לא כללה את כל הרכיבים האמורים להיכלל בה, בהתאם להסכמים החלים על הצדדים. יוער כי בסעיפים 3.18-3.23 הפנתה המשיבה לחלקים מעדויותיהם של המבקשים בהליך הקודם מהם עולה לטענתה כי הם התרשלו ואף פעלו בזדון כנטען בסעיף 4.1 לכתב התביעה כאמור לעיל. כל הטענות הנ"ל הינן בגדר פלוגתאות אשר הוכרעו על ידי בית הדין לעבודה בפסק דינו ונוטה אני להסכים עם המבקשים בטענתם לפיה לא ניתן לטעון טענת רשלנות בגין אי תשלום סכומים אשר בית הדין קבע שאינם מגיעים למשיבה כלל. מעיון בפסק הדין עולה כי המשיבה- התובעת בהליך שם- טענה כי לדעתה יש לחשב את זכויותיה בשונה ממה שחושבו (סעיף 9 לפסק הדין מיום 18/5/09). בית הדין דן בטענות המשיבה, בין היתר בנוגע לאופן חישוב שכרה וזכויותיה והכריע בהן. לדוגמא, בעניין טענת התובעת דשם לפיה דרשה לשנות את חישוב התמורה שקיבלה בגין עבודתה השוטפת בטענה שיש לחשב אחרת את ערך שעת עבודתה קבע בית הדין כי "לנושא זה הוגשו על ידה מספר חוות דעת של רו"ח נתן עקיבא, אשר עדותו הותירה בנו רושם עגום, במיוחד נוכח הודאתו שלו, כי נפלו בחישוביו טעויות..." (סעיף 52 לפסק הדין). בית הדין גם קבע כי "שני הצדדים "חטאו" בעריכת חישוב חודשי של שעות העבודה והתמורה המגיעה בגינן" וקבע מסקנותיו בהתאם (הדגשה במקור, סעיף 61 לפסק הדין). אציין כי קיימים בין המשיבה למבקשים- שהינם עובדי בית דינה אשר שימשו במועדים הרלוונטיים כמנהלת החשבונות (המבקשת 1), יו"ר העמותה (המבקש 2) ומנכ"ל בית דינה (המבקש 3), יחסי קרבה משפטית- Privity. אין ספק כי המבקשים פעלו במסגרת עבודתם ותפקידם וכי על מנת להוכיח כי התרשלו באי תשלום המשכורות וחיובי השכר כנטען יש להוכיח כי הסכומים הללו הגיעו כלל למשיבה, טענה שנדונה על ידי בית הדין לעבודה והוכרעה. יתרה מכך, דיון בטענות מצריך התדיינות מחודשת ושמיעת עדויות הצדדים, עדויות שכאמור כבר נשמעו בבית הדין האזורי לעבודה ועל בסיסן ניתנה הכרעה. בסעיף 86 לפסק הדין בית הדין אף קבע כי "נציגי הנתבעת האמינו, בתום לב, כי לדרישותיה הכספיות של התובעת אין בסיסי חוקי". לאור כל האמור לעיל, הבקשה מתקבלת ואני מורה על דחיית התביעה על הסף. המשיבה תישא בהוצאות המבקשים בסך 3,000 ₪. ניתן היום, י"ט סיון תשע"א, 21 יוני 2011, בהעדר הצדדים. שאלות משפטיותרשלנותבית הדין לעבודה