התובע (להלן גם: "העובד") הוא מתכנת מחשבים במקצועו, ועבד אצל הנתבעת (להלן גם: "המעביד") במשך 42 חודשים ועד ליום 5.2.98. התובע השתכר אצל הנתבעת "משכורת חודשית קובעת" של 10,005 ₪. הנתבעת היא תאגיד העוסק בתחום המיחשוב ומספק שרותים של בעלי מקצוע בתחום זה, המשרתים בחצרים של לקוחותיו. העובד הוצב לעבוד מטעם הנתבעת אצל אחת מלקוחותיה - חברת החשמל. הוא התפטר מעבודתו והגיש את התובענה הנוכחית. לפני ביה"ד מונחות שתי תביעות. האחת, נוגעת ל"פדיון חופשה" בקשר ל- 6.5 ימים שנוכו מחשבון חופשתו של התובע. מדובר היה בניכוי שנעשה באופן חד-צדדי על ידי המעביד, בהתחשב בעובדה שהתובע לא עבד בפועל במהלך שביתה שארעה בחצרים של המשתמש (חברת החשמל). יש להדגיש, כי השביתה בחברת החשמל ארכה 41 ימים, בהם הושבת התובע בעל כרחו, וממאזן חופשותיו של התובע נוכו 6.5 ימים בלבד. השניה, נוגעת לפיצויי פיטורים. בהקשר זה טוען התובע כי הממונה עליו נענה לבקשתו לאפשר לו "לפרוש בכבוד" עם "פיצויי פרישה", וזה בלבד מקים לו זכות לפיצויי פיטורים חרף התפטרותו. מה גם שיחסי העבודה העכורים בינו לבין הממונה הישיר (מר פרידלנדר) היו קשים עליו ולא אפשרו המשך עבודה תקינה. מול תביעות התובע, נצבים טעוני הנתבעת. לפיהם התובע בהתפטרותו המפתיעה (ללא הודעה מוקדמת ראויה) גרם לה לנזקים שצריכים לבוא לידי ביטוי בדרך של קיזוז, אם ימצא כי התביעה מוצדקת. לגופה של דרישת פיצויי הפיטורים, סבורה הנתבעת שהתפטרות איננה מזכה בפיצויי פיטורים. שכן לא ניתנה הבטחה מחייבת להעניקם וציפיות התובע אינן ראויות למימוש. נסיבות ההתפטרות, לדבריה, אינן נופלות בגדר "התפטרות בדין מפוטר". לעניין תקופת "ההשבתה מאונס" של התובע, גורסת הנתבעת, כי בהתחשב בתקופת השביתה הארוכה של 41 ימים אצל המשתמש, ניכוי של 6.5 ימים הוא סביר וראוי. האם זכאי מעביד לנכות משכר העובד "ימי שביתה" שנגרמה שלא במעורבות העובד או מעבידו? התובע עבד אצל הנתבעת ולא בחברת החשמל. אמת: הוא העמיד את כח עבודתו לרשות חברת החשמל, אך המעבידה היא הנתבעת. מדובר במצב שבו השביתה היא בחצרים של המשתמש. העובד מטעם החברה שמספקת שרותים למשתמש, אינו קשור בסכסוך העבודה ואין לו שום חלק בשביתה. במצב כזה המעביד אינו יכול להתנער ממחוייבותו לשלם שכר לעובד שלו. אמת: את מועד החופשה קובע המעביד. אולם, כאן לא היתה קביעה של חופשה מראש, אלא יצירת מצב מלאכותי לפיו ימי השביתה ייחשבו לימי חופשה. קיימת חובת ידיעה מראש של מועד היציאה לחופשה (ר' דב"ע לו/5-4 גינסטלר נ' מד"י, פד"ע ח' 3). התובע במקרה דנן לא ידע מראש כי מוקצבים לו כך וכך ימים שבהם הוא רשאי לצאת לחופשה. הוא התעורר מידי בוקר בבוקרו, מבלי לדעת אם הוא נדון לבטלה או לעבודה. מצב כזה אינו חופשה, והוא אינו עומד ברעיון של "הענקת חופשה", שמטרתה מנוחה אמיתית וראויה לעובד לשם אגירת כוח (ר' דב"ע מז/10-3 זכריה טרוסט ואח' נ' מד"י ואח', פד"ע יח' 442, 448). הודעה כללית על אפשרות יציאה לחופשה (ר' דברי העד פרידלנדר מטעם הנתבעת - עמ' 16, שורה 7), אינה יכולה להחשב הודעה על חופשה שנתית שתנוכה מחשבון מאזן החופשות המגיעות לעובד. הנתבעת, לשיטתי, לא היתה רשאית ל"נכות בדיעבד" אף לא יום אחד מימי השביתה בחברת החשמל. משעשתה כן עליה לפצות את העובד במלוא נזקו. האם זכאי העובד שהתפטר ל"פיצויי פיטורים"? התובע התפטר מעבודתו אצל הנתבעת, חרף העובדה שזו ניסתה לפתותו להמשיך ולעבוד בשרותה בשכר גבוה משמעותית מזה שהיה נהוג עד לאותה העת. על העובד נטל הראיה שהתפטרותו מקימה בכל זאת זכות לפיצויי פיטורים. התובע לא הצליח להרים נטל כבד זה. ההבטחה שכביכול שהובטחה לו לא דיברה בכלל על פיצויי פיטורים אלא לכל היותר על "פיצויי פרישה". היא לא נקבה בסכום וגם לא זכתה להגיע לכדי "גמירות דעת" הסכמית. גם התובע מודה שהנתבעת ביקשה לדעת היכן בדעתו להמשיך ולעבוד, כתנאי מתלה לקבלת "פיצויי פרישה" (ר' עמ' 8, שורה 22 לעדותו של התובע). העובד לא גילה למעבידו היכן הוא ממשיך בפעילותו המקצועית, והאם אין בכוונתו להתחרות במעבידו לשעבר. זכותו של המעביד לומר במקרה כזה כי אין בדעתו לשלם מעבר למה שהוא מחוייב על פי חוק פיצויי פיטורים. בהעדר הסכם מוגמר להענקת פיצויי פיטורים, נשמט בסיס הזכאות (השווה: דב"ע שנ/52-3 רבקה בק נ' מד"י, פד"ע כא' 275, 279). בעדותו ניסה התובע בשפה רפה לתרץ את התפטרותו ביחסים עכורים עם הממונה עליו מר פרידלנדר שמו. אולם התובע מודה שמדובר במסכת יחסי עבודה שנמשכה זמן רב. התובע לא הצליח להצביע בצורה ממוקדת על קשיים שהצדיקו "התפטרות בדין מפוטר". יחסי העבודה עם מר פרידלנדר נמשכו תקופה ארוכה. הנתבעת עשתה כל שביכלתה לשפר את תנאי עבודתו ושכרו של התובע, ולעומת זו התובע לא עשה מאומה להקל עליה בכך. יתרה מזאת, התובע עבד בחצרים של חברת החשמל, קרי, מר פרידלנדר לא היה איתו בקשר יומיומי רצוף ואי אפשר לומר שהתובע היה נתון בסביבת עבודה עויינת. לפיכך אין מדובר בסיטואציה שניתן לראותה כנסיבות שביחסי עבודה המונעים מהעובד להמשיך את עבודתו. התביעה לפיצויי פיטורים תדחה. הקיזוז: החובה של עובד המתפטר מעבודתו, למסור הודעה מוקדמת היא ידועה. אולם מדובר בחובה הניתנת לויתור. במקרה דנן המעביד ידע במשך תקופה ארוכה כי התובע אינו שבע רצון מעבודתו. הוא גם ידע על כוונת התובע להפסיק את העבודה אצלו. בסופו של דבר גם תאריך ההפסקה היה מוסכם בין הצדדים, למרות שפורמלית לא ניתנה הודעה מוקדמת כתובה זמן מתאים קודם להפסקת העבודה. בנסיבות שבהן שני הצדדים קובעים את מועד הפסקת העבודה, או לפחות המעביד אינו מוחה על עתוי המועד שנקבע ע"י העובד, אי אפשר לומר שמי מהצדדים הפר את חובתו ליתן הודעה מוקדמת להפסקת העבודה. סיכום: התביעה מתקבלת בחלקה הקטן. הנתבעת תשלם לתובע סך של 2,601 ₪ (6.5 ימים X 25: 10,005 ₪) כ"פדיון חופשה". מדובר בימים שהופחתו ממאזן חופשתו של התובע, ללא הצדק חוקי. החישוב נערך על בסיס שכר בפועל. זהו החישוב הנכון ל"פדיון חופשה" (והוא אינו צריך לכלול "הכנסה רעיונית" הקשורה בדמי אחזקת רכב). סכום זה צמוד למדד ונושא ריבית חוקית מיום 5.2.98 ועד ליום התשלום בפועל. מאחר והתובע זכה רק בחלק קטן של תביעתו, והוא לא היה מיוצג ע"י פרקליט, לא מצאתי לעשות צו להוצאות. כל צד ישא בהוצאותיו. זכות ערעור: תוך 30 יום. ניתן היום א' בכסלו, תשס"ג (6 בנובמבר 2002) בהעדר הצדדים. י. לובוצקי - שופט הפסקת עבודה