פסק דין זה ניתן בהתאם להסכמתם הדיונית של הצדדים, שקיבלה תוקף של החלטה, ביום 23/1/02. בהתאם להחלטה הנ"ל, מבלי שיחשב הדבר כהודאה באיזו מטענות הצדדים, הם ויתרו על חקירת מצהירים והסתפקו בחומר הראיות ובסיכומים, שהציג כל אחד מהם. לנוכח הסכמת הצדדים, ניתן פסק הדין על דרך הפשרה, בהתאם להוראות סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] - התשמ"ד - 1984.   להלן, בקצירת האומר, עובדות הצריכות לענין;   בבסיסה של התביעה בה עסקינן, מונח הסכם שכירות, שנערך בין הצדדים, ביום 27/12/94, לפיו, שכר התובע מהנתבעים חנות שבבעלותם, למשך 12 חודש, עד 31/12/95, עם אופציה להארכת תקופת השכירות לארבע שנים נוספות. [להלן: "ההסכם" מוצג ת/א].   הוסכם בהסכם, שדמי השכירות החודשיים יהיו כשווים בשקלים של 1,000 דולר שישולמו מראש לכל שישה חודשי שכירות.   לפני חתימת ההסכם, שילם התובע לנתבעים, במזומן, "מקדמה", כ- 4,500 ₪.   בהתאם לסעיף 14.2 להסכם, התחייב התובע להמציא לנתבעים ערבות בנקאית על סך 10,000 ₪ להבטחת קיום התחייבויותיו על פי ההסכם. זו לא הומצאה. בהסכמת הנתבעים, המציא התובע לנתבעים שיק בנקאי, על סך 10,000 ₪ [ת/ב]. לטענת התובע, היה זה שיק לבטחון בלבד, שעם מסירתו, התחייבו הנתבעים להחזיר לו את המקדמה ולא עשו כן. הנתבעים פרעו את השיק כשבועיים לאחר שנמסר, בתאריך 26/1/95.   לאחר חתימת ההסכם, חתמו התובע והנתבע 2 על "נספח" להסכם, שלפיו, הוסכם שכל עוד לא יתקבל רישיון עסק למושכר, לא יחוייב התובע בתשלום דמי שכירות לנתבעים [להלן: "הנספח" - מוצג ת/ג].   כמתחייב בהסכם, התובע שילם לנתבעים דמי שכירות עבור שישה חודשים וקיבל החזקה בחנות.   בתאריך 27/7/95 קיבל התובע רישיון עסק [מוצג ת/ד].   בהסתמכו על הסכמת הצדדים, כפי שבאה לידי ביטוי בנספח, דרש התובע החזר דמי שכירות ששילם בגין התקופה שעד ל- 27/7/95, מועד קבלת רישיון העסק. הנתבעים סירבו להחזיר דמי השכירות. בתאריך 30/12/95, בתום שנת שכירות, פינו הנתבעים את המושכר.   הנתבעים דנן הגישו נגד התובע דנן, תביעת פינוי בגין אי תשלום דמי שכירות במועד, שנדונה בתיק 73085/95, בפני כב' השופטת ד. קרת, והוכרעה ביום 30/6/99 בפסק דין שהיה לחלוט. [פסק הדין, מוצג ת/ו, יקרא להלן: "פסה"ד].   בפסק הדין, בין היתר, נדחתה תביעת הפינוי שהיתה עד אז לבלתי רלוונטית. כמו כן, נדחתה התביעה הכספית לשכ"ד, לאחר שכב' השופטת קרת מצאה שהתובעים נכשלו בהוכחת תביעתם. בסיכום פסק דינה קבעה השופטת שהנתבע, הוא התובע דנן, הוכיח שעל פי הסכמה אליה הגיע עם הנתבע 2 הוא "פטור מתשלום דמי שכירות לחודשים יולי דצמבר 1995...ובדין לא שילם הנתבע לתובעים את דמי השכירות האמורים". [עמ' 10 לפסק הדין].   בתביעה בה עסקינן, התובע, בהסתמכו על פסק הדין וקביעותיו, טוען שהוא זכאי להחזר סכום השיק שנפרע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, מתאריך פירעונו 26/1/95, להחזר דמי שכירות בגין חודש אחד ששולם ביתר, לנוכח ההסכמה בנספח, ולפיצויים בגין הפרת ההסכם השקעותיו השונות, הפסד רווח ביטול זמן ועוגמת נפש. הנתבעים מכחישים התביעה וזכותו של התובע להחזר כלשהו ולהחזר סכום השיק בטענה שהוא נזקף לתשלום דמי שכירות עבור תקופה שחלה על התובע חובת תשלום בשל החזקתו בנכס. וממילא, בהתאם לנספח, הסכום הנומינלי אינו נושא הפרשי הצמדה וריבית.   טענת הגנתו הראשונה של הנתבע 1 היא שאינו חתום על ההסכם והנספח, דינה להידחות, שכן, ראשית, הנתבע 1 אינו מכחיש שהוא הבעלים של הנכס ביחד עם נתבע 2 [סעיף 2 של תצהירו].   שנית, לתצהיר התובע צורף עותק מהחוזה שנושא חתימתו של נתבע 1.   שלישית, בתביעה שנדונה בפני כב' השופטת קרת היה נתבע 1 דנן אחד משני התובעים.   רובן ככולן של הטענות שמבקשים הנתבעים להעלות להגנתם בפני בתביעה בה עסקינן, עומדות בסתירה עם ממצאים פוזיטיביים שנקבעו בפסק הדין. בבסיס התביעה שם עמדה אותה עסקת שכירות העומדת בבסיס התביעה כאן.   בפני הנתבעים עומד מחסום דיוני מלהעלות ולהתדיין שוב באותן פלוגתאות שהוכרעו בפסק הדין הקודם בהיותן בבחינת "השתק פלוגתא".   לנגד עיני, עומדים ממצאיה הפוזיטיביים של כב' השופטת קרת בפסק הדין. אותן שאלות, על רכיביהן, העובדתיות והמשפטיים, שהיו חיוניות לתוצאה הסופית בהתדיינות שם, בין הצדדים הוכרעו שם במפורש, ועל כן, מושתקים הצדדים דנן להתדיין בהן שנית בהיותם בבחינת "השתק פלוגתא" ואפרט.   באשר לתביעה להחזר דמי שכירות בגין חודש - נקבע בפסק הדין: "לאור ההסכמה בין הצדדים, לפיה כל עוד לא ניתן רישיון לעסק, לא ישלם הנתבע 1 דמי שכירות - על הנתבע לשלם לתובעים דמי שכירות רק החל מיום 27/7/95".[עמ' 7 לפרוטוקול].   התובע שילם לנתבעים עבור 6 חודשי שכירות בגין ינואר - יוני. לאור הפסוק זכאי התובע להחזר דמי שכירות, בגין חודש אחד, בסך של 3,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולמו 1/1/95.   לאור הקביעה בפסק הדין [סוף עמ' 8], התובע דנן, אינו זכאי להחזר המקדמה.   באשר להחזר הסכום הנקוב בשיק שניתן, קובעת כב' השופטת קרת: "...לא היתה הצדקה לפעולת התובעים בפרעון השיק במועד בו נפרע". [שם בעמ' 9].   ובהמשך: ".....הרי שהנתבעים לא הפרו את החוזה. אשר על כן, לא היתה הצדקה לדרישת התובעים לתשלום דמי השכירות ולפינוי המושכר...לא היתה בפעולתו [הכוונה לנתבע - ד.ג.] משום הפרת חוזה, ובוודאי שלא הפרה יסודית...". [עמ' 10 בפסק הדין שם].   קודם לכן, קבעה כב' השופטת שהמדובר בשיק שניתן לבטחון וכדבריה: "שיק שניתן בהסכמה, במקום ערבות בנקאית, אינו שיק שמיועד לפרעון מיידי אלא הוא נועד, כפי שטען הנתבע לצורך הבטחת התחייבות השוכר". [עמ' 9 שם].   הנה כי כן, לאור ממצאי פסק הדין, המהווים השתק פלוגתא, בין הצדדים דנן, השיק ניתן כ"שיק לבטחון". מכיון שהתובע לא הפר את התחייבויותיו על פי ההסכם, לא קם התנאי לפרעונו של השיק משנפרע השיק נפרע ללא הצדקה, ולכן זכאי התובע להחזר הסכום הנקוב בשיק היינו להחזר של 10,000 ₪. כדי להביא את הסכום הנומינלי למצבו הראלי ביום ההחזר, זכאי התובע גם להפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום שנפרע 26/1/95 השיק ועד ליום התשלום המלא בפועל.   באשר ליתר הנזקים הנתבעים, דין התביעה להידחות.   התובע לא הרים את הנטל המוטל על כתפיו להוכחה, בדווקנות, של הנזקים הנטענים ושיעורם. אין הוכחה של נתונים עובדתיים, שניתן להסיק מהם פיצוי להחזרת המצב לקדמותו. כך לא הוכחו הפסדי רווח, ביטול זמן או עוגמת נפש שנגרמו לתובע, קל וחומר שנגרמו לו בעטיים של הנתבעים.   סוף דבר, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע, את הסכום של 13,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 27/1/95 ועד התשלום המלא בפועל ובצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪ בתוספת מע"מ ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.   ניתן היום 25/8/02 בהעדר הצדדים.   הותר לפרסום מיום: 25/08/02.   זכות ערעור לבימ"ש מחוזי בתוך 45 יום מהיום.   המזכירות תואיל לשלוח העתק פסה"ד לב"כ הצדדים.       ד.גבע,שופטת  שכירותדמי שכירות