עילות שונות בתביעה הצהרתית כספית

עילות שונות בתביעה הצהרתית כספית 1. בית משפט השלום (כב' השופט י. טישלר) קיבל למעשה בחלקה את בקשת המשיבה (עיריית אופקים) למחיקה על הסף של חלק ממרכיבי התובענה שהגישה נגדה המבקשת והוסיף והורה למבקשת (התובעת) לתקן כתב התביעה ליתרת עילת התביעה - בדרך של תביעה כספית ולא בדרך התובענה לסעד הצהרתי כפי שהוגשה התביעה מלכתחילה. כנגד כך, עותרת בפני המבקשת (התובעת) לרשות לערער. 2. ואלה תמצית הדברים שברקע העניין דנן. המבקשת (התובעת) הינה בעלת מפעל ושטחי מקרקעין בתחומי עיריית אופקים. עפ"י הנטען פעל המפעל בראשונה במבנה המקורי שבשלב מסוים הוסר ונבנה לצידו המפעל הנוכחי. במהלך שנות פעילותה סיפקה המבקשת לעירייה מוצרים ושירותים שונים שייצרה במפעלה. ביום 28.7.2008 שלחה העירייה למבקשת מכתב "התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים". במכתב נאמר כי עפ"י פנקסי העירייה מסתכמים חובות הארנונה של המבקשת "בגין הנכס שבחזקתכם, נכון ליום 28.7.08, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית... בסך כולל של 3,376,280 ₪". העירייה הוסיפה והודיעה במכתב כי אם תוך 15 ימים לא יוסדר החוב "...תראה עצמה חופשייה לנקוט בכל דרך לרבות בפניה לערכאות משפטיות לשם גביית החוב". (צרופה "א" לכתב התביעה). בתגובה, הגישה המבקשת ביום 18.11.08 תביעה לבית משפט השלום בבאר שבע לסעדים ההצהרתיים דלהלן: א. כי היא פטורה מתשלום ארנונה בגין המפעל בגין כל התקופה החל מנובמבר 2000 ואילך. ב. כי אין לעירייה עילה לנקיטת הליכי גביית חובות הארנונה הנטענים. ג. כי על העירייה להפסיק כל הליכי גביית הארנונה נגדה. ד. כי עפ"י ההתחשבנות שבין הצדדים העירייה היא זו הנמצאת ביתרת חוב למבקשת. טענותיה של המבקשת לעניין חוב הארנונה מורכבות ממספר רכיבים. א. סיווג שטח המפעל הישן כמפעל - הינו שגוי זאת מאחר ושנים רבות חדל המקום לשמש כמפעל ועבודת הייצור עברה למפעל החדש . על העירייה היה לסווג השטח כקרקע פנויה. ב. במצגים כאלה ואחרים התחייבה העירייה לקזז מחובות הארנונה את תמורת השירותים והאספקה שקיבלה מהמבקשת ולא עשתה כן. ג. העירייה לא תיאמה את חיובי הארנונה עפ"י ההטבות להן טוענת המבקשת למפעלה מכוח חוק עידוד השקעות הון. 3. העירייה ביקשה לסלק התביעה על הסף ממספר נימוקים. ראשית, המדובר בתביעה כספית מובהקת המסווה עצמה - מטעמי אגרה, כתובענה לסעד הצהרתי. שנית, שוויה האמיתי של התביעה עולה על 2,500,000 מיליון ₪ ועל כן היא איננה בסמכות בית משפט השלום. שלישית, ככל שעניינה של התביעה בהשגותיה של התובעת כנגד חיובי הארנונה - הסמכות לדון באלה מסורה לבית המשפט לעניינים מינהליים או לחילופין למסלול ההשגה והערר הקבוע בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו - 1976. (להלן - "חוק הארנונה"). בנוסף, טענה העירייה טענות התיישנות ושיהוי. 4. בית משפט השלום (כב' השופט י. טישלר) בהחלטה מפורטת ומנומקת קבע בראשונה, "כי אכן המדובר בתביעה כספית במסווה של תביעה לסעד הצהרתי". הוא הוסיף וקבע כי במהותה נחלקת התובענה לשתי חטיבות נפרדות. האחת, השגותיה של התובעת על חיובי הארנונה השונים שהוטלו עליה וגובה דרישת התשלום בעניין זה בסכום של 3,376,280 ₪. השגות אלה חלקן בטענת סיווג מוטעה של שטחים, חלקן בטענת אי התאמה להטבות מפעל מאושר, חלקן בטענת טעויות בחישוב וחלקן בטענת הפרת מצגים נטענים כאלה או אחרים של העירייה. החטיבה השנייה שבכתב התביעה עניינה בטענות התובעת לחוב כספי שחבה לה העירייה בגין שירותים שסיפקה לה. אשר ל"חטיבת הארנונה", קבע בימ"ש השלום כי הסמכות העניינית לדון בטענות אלה הינה במסלול ההשגה והערר שבחוק הארנונה - ולא בבית משפט השלום. אשר לטענות התובעת לחוב העירייה כלפה בגין שירותים שסיפקה לעירייה - הורה ביהמ"ש לתובעת לתקן את כתב התביעה באופן בו יתייחס למרכיב זה בלבד של התובענה תוך סיווג התובענה כתביעה כספית נקובת הסכום הנתבע - ולא בהליך לסעד הצהרתי. כנגד החלטה זו עותרת המבקשת לרשות לערער. 5. מרבית טענותיה של המבקשת בבקשת רשות הערעור מתמקדות בטענה לפיה ההחלטה, נשוא בקשה זו, עומדת בסתירה להחלטות מפורשות או משתמעות - של מותבים קודמים שדנו בבימ"ש השלום בהליכים המקדמיים - לרבות בבקשת הסילוק על הסף. המבקשת מפנה בעניין זה לשתי החלטות קודמות שניתנו על ידי כב' השופט ע. רוזין מהן משתמעת לטענתה קביעה שיפוטית קודמת לפיה בקשת הסילוק על הסף נמחקה במשתמע עקב אי הגשת תגובות והבהרות שנתבקשו מהעירייה. לאחר שעיינתי באותן החלטות קודמות, בפרוטוקולים שקדמו להן ובכתבי ביה"ד שהגישה העירייה בעקבות אותן ההחלטות - לא מצאתי יסוד לטענת המבקשת כאילו קדמה להחלטה נשוא בקשה זו החלטה אחרת של בימ"ש השלום שמחקה או דחתה את בקשת הדחייה על הסף. החלטה קודמת שכזו אינה בנמצא ועל כן אני דוחה הטענה. לגופם של נימוקי ההחלטה דנן שבה המבקשת וטוענת כי זכאית הייתה לפנות במסגרת תובענה לסעד הצהרתי, כי המדובר בתביעה שאיננה כספית וכי העילות הנטענות במישור ההשגות על חיוב הארנונה אינן נמנות למעשה על עילת התביעה וליבתה. 6. לאחר עיון בבקשה ובתגובת העירייה על שלל נספחיהן ובתיק בית משפט השלום - מסקנתי הינה כי דין הבקשה לרשות לערער להידחות, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן. 7. הלכה היא משכבר כי הסמכות העניינית לדון בתקיפה ישירה על חיובי ארנונה (שלא על דרך תביעת השבה - שאיננה מעניינו) מסורה - על פי העניין - לבית המשפט לעניינים מנהליים או לגופי ההשגה והערר שעפ"י חוק הארנונה. (ר' עע"מ 5640/04 מקורות בע"מ נ. מיסוי לכיש ואח' - פסק דינו של כב' השופט א. גרוניס -כתוארו אז). העילות והסעדים הנתבעים בתובענה דנן נמנים כמפורט לעיל על קבוצה זו של "תקיפה ישירה". שכן, המבקשת תוקפת ישירות את סכומי החיוב, הסיווג על פיו נעשה החיוב, דרישת ההתאמות להנחות שונות, חישובי שטחים, שימושים בנכס ועוד. התובעת מציינת במפורש בסעיף הסעדים הנתבעים על ידה (סע' 75 לכתב התביעה) כי אין בסיס לחיוב הארנונה משנת 2000 ואילך (ס"ק 75 (א)), כי "...אין לעירייה כל עילה לנקיטת הליכי גביית חובות ארנונה המוכחשים כשלעצמם מכל וכל..." (ס"ק 75 (ד) וכי העירייה מנועה מנקיטת הליכי הגבייה (ס"ק 75 (ה). עילות וסעדים נתבעים אלה חלקם מצויים בסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים וחלקם בסמכות גופי ההשגה והערר שבחוק הארנונה. מכל מקום - אין הם בסמכותו של בית המשפט האזרחי - והדברים בוארו כאמור, בין השאר, בפסק הדין שבעע"מ 5640/04 הנ"ל. על כן - בדין קבע בימ"ש השלום כי "פרק הארנונה" שבכתב התביעה יימחק מחוסר סמכות עניינית וכי על התובעת להביא ריבה זה בפני הטריבונל בעל הסמכות העניינית - אם גוף הערר עפ"י חוק הארנונה, אם ביהמ"ש לעניינים מנהליים ואם חלקם פה וחלקם שם (גם לכך ר' עע"מ 5640/04 הנ"ל). 8. נותר איפוא מרכיב התביעה השני - והוא חוב העירייה הנטען על ידי התובעת בגין אספקת שירותיה לעירייה. צדק בימ"ש השלום בקובעו כי תביעה שכזו הינה במהותה תביעה כספית - ומסלול העתירה ל"סעד הצהרתי" לא יסכון לה. 9. ובטרם חתימה - הערה נוספת. בחינת כתב התביעה מלמד כי זה אינו מעלה טענת "קיזוז" לפיה חוב הארנונה הנטען על ידי העירייה יקוזז כנגד חוב אספקת השירותים לעירייה הנטען על ידי התובעת. לא כך הוא. כתב התביעה, כמפורט לעיל, כולל בראש ובראשונה תקיפה ישירה של חוב הארנונה הנטען, הכחשת מלוא חיוב הארנונה הנטען, חישוב השטחים, הסיווג, קביעת הסכומים, הנחות למפעל מאושר, מצגי הרשות המקומית וכו'. כל אלה כאמור - אינם מסמכותו העניינית של בית משפט השלום. 10. אשר על כן - אני דוחה את בקשת הרשות לערער. המבקשת תשלם למשיבה הוצאות הבקשה בסכום של 10,000 ₪. סעד הצהרתי