לפני תביעה כספית לתשלום נזקים והוצאות שנגרמו לתובע, בעקבות תאונה שארעה בין רכב התובע ובין רכב הנתבע מס' 1. תמצית התביעה התובע הינו בעלים של רכב מסוג הונדה והנתבע 1 בעלים של רכב מסוג מרצדס. הנתבעת 2 הינה המבטחת של רכב המרצדס. ביום 6.1.07, בעת שרכב התובע נסע בנתיב האמצעי מבין שלושה נתיבים, ברחוב דרך מנחם בגין, פינת רחוב השומרון בתל-אביב, הגיח רכב הנתבעים אשר נסע בנתיב הימני, סטה לנתיב נסיעת רכב התובע והדף אותו שמאלה לעבר רכב אחר, אשר נסע בנתיב השמאלי באותה עת. התובע טוען שהאחריות לתאונה מוטלת על הנתבע 1, שנהג ברכב המרצדס ואשר סטה לנתיבו ולא נזהר. התובע טוען לנזק ישיר לרכבו, לפי חוו"ד שמאית, בסך 45,653 ₪ וכן לירידת ערך בסך של 2,900 ₪ וכן לתשלום שכ"ט שמאי, בסך של 900 ₪ ולאחר הוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, עותר התובע לחייב את הנתבעים לשלם לו 51,795 ₪, נכון ליום הגשת התביעה. תמצית ההגנה הנתבעים טוענים כי עת נסע רכבם בנתיב הימני בדרך מנחם בגין, סטה לפתע רכב התובע ימינה, נכנס לתוך נתיב נסיעתם, התנגש בצדו השמאלי של רכבם או אז המשיך וסטה שמאלה והתנגש ברכב נוסף שנסע לשמאלו. הנתבעים טוענים כי נהג רכב התובע, מר אלכסי ג', נבדק בבדיקת אלכוהול ונמצא כי נהג תחת השפעת אלכוהול ברמה של 720 מיקרוגרם אלכוהול בדמו. הנתבעים טוענים כי האחריות לתאונה רובצת כולה על נהג רכב התובע. דיון היום שמעתי את עדותו של נהג רכב התובע, מר אלכסי ג' וכן את עדותו של מר דני א', אשר ישב לצדו ברכב התובע. כמו כן, שמעתי את עדותו של הנתבע 1, שנהג ברכב המרצדס וכן שמעתי את עדותו של מר ארי קאופטל, שהינו בעל רכב היגואר שנסע בנתיב השמאלי של הדרך ואשר גם רכבו נפגע בתאונה זו, עת רכב התובע פגע בו לאחר ההתנגשות עם רכב הנתבעים. הצדדים הגישו בהסכמה מסמכים מתוך תיק המשטרה שנפתח בעקבות התאונה ובהם, בין היתר, כתב אישום שהוגש כנגד נהג רכב התובע בגין נהיגה בקלות ראש והנהיגה בשכרות, פסק דין שניתן כנגד מר ג' בהעדר, דו"ח פעולה שנרשם ע"י שוטרת שהגיעה למקום בסמוך לאחר התאונה, הודעות שנגבו במשטרה מאת הנתבע 1, מר ג', מר קאופטל ומר א', מסמכים שנוגעים לבדיקת הינשוף שנעשתה למר ג' ובהם זיכרון דברים שכולל תוצאת בדיקת הינשוף המראה 760 מיקרוגרם וכן רישומים של בוחן התנועה שהגיע לאירוע. כמו כן, במהלך הדיון הוגשו לפני ראיות כדלקמן: תמונות שצולמו ע"י ב"כ התובע בסמוך לפני הדיון במקום שבו ארעה התאונה (ת/1), תמונות צבע של הנזק שנגרם לרכב התובע (ת/2), טופס החלטה על פסילה מנהלית של רישיון הנהיגה של ג' וכן זיכרון דברים על בדיקת שכרות (נ/1), תמונות רכב הנזק של רכב התובע (נ/2), תמונות נזק של רכב הנתבעים (נ/3), רישום של בוחן התנועה (נ/4), תמונות נוספות של רכב התובע (נ/5) והודעת הנתבע 1 על התאונה שנשלחה לנתבעת 2 (נ/6). כמו כן, הוגשה מפה של מקום התאונה (במ/1). לאחר ששקלתי את חומר הראיות שלפני ואת טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה שדינה של התביעה להידחות וכי יש להטיל את מלוא האחריות בגין הנזקים שנגרמו לרכב התובע במסגרת התאונה, על התובע. מסקנתי מתבססת על מספר נימוקים, כפי שיפורט להלן. אין מחלוקת ששני הרכבים נסעו פחות או יותר זה לצד זה, כאשר רכב התובע בנתיב האמצעי ורכב הנתבעים בנתיב הימני, אם כי לפי גרסת הנתבעים, רכב התובע הגיח מאחור ולא פגע ברכב התובע רק לאחר ששני הרכבים נסעו ממש במקביל האחד עם שני. לעניין זה עוד אתייחס בהמשך פסק הדין. כל צד למעשה טוען שהצד השני סטה מנתיבו ובשל כך אחראי לתאונה. נימוק ראשון להטלת האחריות על התובע נובע מהעובדה הבלתי שנויה במחלוקת, שהוכחה גם ממסמכי תיק המשטרה שהוגשו בהסכמה. עובדה זו עניינה נהיגתו של מר ג' בעת התאונה תחת השפעת אלכוהול, כאשר כמות האלכוהול עמדה על 760 מיקרוגרם לליטר 1 של אוויר נשוף. כמו עובדה זו כשלעצמה, לא די בה אמנם על מנת להטיל אחריות על התובע בגין התאונה, אולם אין ספק כי עובדה זו מחזקת את המסקנה כי סביר יותר להניח שדווקא מר ג' סטה לתוך נתיבו של רכב הנתבעים מאשר להיפך, במיוחד על רקע התוצאה הגבוהה למדי של בדיקת הינשוף ובמיוחד כאשר מדובר בטענות על סטייה מנתיב במהלך דרך מתעקלת, גם אם לא עיקול חד. בהקשר זה, אמינה עליי עדותו של הנתבע 1, שלפיה ניכר היה לאחר התאונה כי מר ג' היה שתוי וכי הוא רקד וחיבק את מר רווה. עדותו זו תומכת במסקנה כי כמות האלכוהול בדם, גם השפיעה בפועל התנהגותו ועל חושיו של ג' וכמובן גם על נהיגתו (ראה עדותו של רווה בעמ' 9 למטה: "הוא יצא מהאוטו, רקד, הפיל לי את המשקפיים שעה שחיבק אותי. נפלה לי עדשה. הוא רב עם שוטר, לא מתנדב. הוא חיבק אותו וכמעט רב איתו מכות. אני מתפלא שהשוטר לא הגיש תלונה. הוא התחיל לרקוד ולשיר. בשעה 03.00 בבוקר. עניין הסטייה הגיע רק מאוחר יותר". מר רווה חזר על גרסה זו גם בחקירתו הנגדית (עמ' 10, ש' 13 - 18): "ש. אתה אומר כי לגבי העיקול אתה אומר שהנהג השני טען את זה הרבה מאוחר יותר. אני אומר לך כי הוא הודיע על כך למחרת. ת. הוא היה שיכור. הוא הסריח, רקד באמצע הכביש. ש. מדוע זה לא נרשם במשטרה? ת. אני לא יודע. אין לי עניין אני לא משקר. אני לא משלם את זה מכיסי. הוא אפילו רב פיזית עם שוטר". מר ג' אמנם הכחיש את ההתנהגות הנטענת לעיל, אולם עדותו אינה אמינה עליי ובעניין זה עוד יפורט בהמשך פסק הדין. העד א' שישב ברכב ליד ג', ציין כי לא הבחין בהתנהגות כאמור של מר ג', אולם גם עדותו אינה אמינה עליי, מנימוקים שעוד יפורטו בהמשך. מר קפטואל, שרכבו נפגע בתאונה, העיד כי אינו זוכר אם מר ג' רקד אם לאו, אולם ציין כי הייתה סערה והיו צעקות (עמ' 12). זאת ועוד: התרשמתי מעדותו של הנתבע 1, כי הנו נהג בעל עשרות שנים של ניסיון וכי בעת קרות התאונה היה מרוכז בנהיגה ובדרך, וכדבריו (עמ' 9, ש' 26 - 28): "אני מורה דרך 40 שנה. אני מדריך תיירים. יש לי רישיון רכב ציבורי, נוהג 40 שנה כמקצוען. אני לא מעשן. לא שומע מוזיקה בשעה 3 בבוקר. הייתי בנתיב הימני. מאי שם מופיע רכב ונתן לי מכה. הייתי בשוק, צעקתי באוטו. הוא פונה שמאלה, פוגע ברכב, וכמעט הוא התנגש ברכב שלישי". לעומת זאת, הוכח לפני בהכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בעניינו של מר ג' כי הלה הנו בעל עבר עשיר בעבירות תאונה (44 הרשעות במספר). נימוק נוסף ומשמעותי בעיני, מתבסס על תמונות הנזק, אשר תומכות בגרסת הנתבעים ואינן תומכות בגרסת התובע. התובע גורס כי לפני הפגיעה הוא ראה את רכב הנתבעים, אשר היה טיפה לפניו ואז פגע עם הדופן הקדמית השמאלית שלו בחלק הקדמי ימני של רכב התובע (ראה:עמ' 4, ש' 3-8 וש' 18). מר נווה, לעומת זאת, גורס כי הרכב שלו נפגע באופן פתאומי על ידי רכב התובע, הוא הרגיש פגיעה חזקה בצד שמאל וגרירה, כאשר רכב התובע היה צמוד אליו והמשיך לגרור את הרכב שלו (עמ' 10, ש' 20-21). מעיון בתמונות הנזק של הרכבים, ניתן להבחין כי הכנף הימנית קדמית של רכב התובע מעוכה בעיקר באזור שקרוב לדלת, כאשר בנקודת החיבור שבין הדלת לכנף נוצר מצב, עקב המעיכה, שהדלת בולטת לעומת הכנף, שמעוכה פנימה (ראה ת/2). כמו כן, מהתמונה נ/3 של רכב המרצדס, עולה כי הכנף הקדמית השמאלית של המרצדס התעקמה לחלוטין ובולטת מאוד החוצה. מצב זה של שני הרכבים, כפי שתיארתי לעיל, עולה בקנה אחד עם גרסת הנתבעים, שלפיה לאחר פגיעת רכב התובע ברכב הנתבעים נתפסה הדלת הקדמית של רכב התובע בכנף הבולטת של רכב המרצדס ובעקבות כך נוצר מצב של גרירת רכב המרצדס על ידי רכב התובע, עד אשר סטה רכב התובע שמאלה בעקבות ההתנגשות הנ"ל. יצוין כי גם התרשומת של בוחן התנועה (נ/4), שלפיה "כנף קדמית שמאלית קרועה מאחור, לפנים משמאל לימין", תומכת במסקנתי הנ"ל. גם הודעתו של הנתבע 1 על התאונה (נ/6), עולה בקנה אחד עם הגרסה בדבר הגרירה אשר נוצרה בין שני הרכבים וזאת על רקע התיאור שנתן רווה שלפיו "... פגע בי בחוזקה הוא נמשך לאורך האוטו שלי רכב הונדה שחור..". נימוק נוסף לקבלת גרסת הנתבעים, נעוץ באמון שאני רוחש לעדותו של הנתבע 1 וחוסר האמון שאני רוחש לעדותו של מר ג'. לא מצאתי סתירות מהותיות, אם בכלל, בעדותו של הנתבע 1. ניכר היה מעדותו שהוא מוסר גרסת אמת ומתאר את הדברים כהוויתם. העובדה שאין לנתבע זה אינטרס כלכלי ממשי בתביעה, כמי שמבוטח על ידי הנתבעת 2, רק תורמת למשקל הראייתי המשמעותי שיש לתת לגרסתו ממילא, נוכח ההתרשמות שלי מעדותו כאמור לעיל ושאר הראיות שלפניי. לעומת זאת, ההתרשמות שלי מעדותו של מר ג' היתה הרבה פחות טובה ולמעשה, איני יכול לתת אמון בגרסתו. כך למשל, כאשר נשאל האם מכר את הרכב והאם תיקן את הנזקים נתן העד תשובות כלליות. כאשר נשאל כמה שילם עבור התיקון, ציין בהתחלה כי שילם הרבה מאוד כסף מבלי לציין את הסכום ורק לאחר מכן, לשאלת בית המשפט, טען ששילם סכום של כ- 50,000 ₪ (עמ' 6, ש' 27-33). הטענה בדבר תיקון הרכב לא עולה בקנה אחד עם חוות הדעת מטעם התובע, אשר מציינת בעמ' 4 למטה, שלא הוגשה חשבונית תיקון. מר ג' העיד כי הוא תיקן את הרכב כחודש עד חודש וחצי אחרי התאונה (אם כי סייג זאת כהערכה), מועד שחל פחות או יותר בעת מתן חוות הדעת מטעמו. בכל הנוגע לעדותו של מר א', שישב ליד מר ג', עדותו של עד זה היתה מהוססת ולא היתה אמינה עלי. ממילא גרסתו הנה כגרסת ג' וזו נדחתה על ידי מהטעמים שכבר פירטתי לעיל. עדותו של מר קאופטל לא הייתה רלוונטית במובן זה שהלה העיד כי הוא לא ראה את ההתנגשות שבין רכב התובע לרכב הנתבעים (עמ' 12). על רקע כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה שיש לאמץ את גרסת הנתבעים לגבי קרות התאונה, היינו, כי רכב התובע סטה ימינה ופגע ברכב הנתבעים אשר נסע בנתיבו. נוכח קביעתי זו, יש להטיל את מלוא האחריות לתאונה ונזקיה על מר ג' ולא ניתן להטיל אחריות כלשהי בעניין זה על הנתבע 1. נימוק נוסף לדחיית התביעה נובע מכך שהתביעה הוגשה על ידי מר לירון לוי, אשר לא היה הבעלים של הרכב מבחינה קניינית במועד התאונה, אלא בסך הכל היה הבעלים הקודם של הרכב, אשר נותר רשום במשרד הרישוי בלבד וזאת בשל כוונתו של מר ג', אשר רכש ממנו את הרכב, למכור את הרכב לאחר במסגרת עיסוקו כסוחר ברכבים (ראה בעניין זה דברי ב"כ התובע וכן דברי מר ג' בעמ' 7 ש' 14 עד 29). סוף דבר אשר על כן, אני דוחה את התביעה. בנסיבות העניין, התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,000 ₪, הכוללים בתוכם גם את הוצאות העדות של מר רווה וכן של מר קאופטל, אשר פסקתי במהלך הדיון. רכבנזק לרכב