להלן פסק דין בנושא תאונת עבודה השתק עילה עובד מעביד: 1. התובעת הגישה כנגד הנתבעים, תביעה לתשלום שכר עבודה, פדיון חופשה שנתית וחלף הודעה מוקדמת. 2. הנתבע מס. 1, הינו מנהל הנתבעת 2 ( להלן: "הנתבע"). 3. התובעת עבדה כמנהלת מכירות בסניף הנתבעת בבאר-שבע. 4. התביעה כנגד הנתבעת 2 התובעת הגישה בעבר תביעה כנגד הנתבעים בתיק זה, לתשלום פיצויי פיטורים שלא שולמו לה (דמ 2027/03). במהלך הדיון נמחק נתבע מס. 1 מן התביעה, לבקשת התובעת ואילו כנגד נתבעת מס. 2 ניתן פסק דין ביום 4.9.04, בו נתקבלה תביעתה. 5. אם כן, השאלה אותה אנו נדרשים לבחון, היא האם פסק הדין שניתן בתביעת התובעת לפיצויי פיטורים מהווה מעשה בית דין, המשתיק את התובעת מלתבוע שוב את הנתבעת. 6. הוראות תקנה 45 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991 קובעת - "א. בית הדין רשאי בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזאת, לדחות על הסף תובענה נגד נתבע מאחד הנימוקים הבאים: (1) מעשה בית דין; (2) חוסר סמכות; (3) כל נימוק אחר שעל פיו סבור בית הדין שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נבע... ". המבחן שנקבע בפסיקה ל"מעשה בית דין" הוא - האם קיים "השתק פלוגתא" או השתק עילה בין הצדדים להליך. קיימת הבחנה בין "השתק עילה לבין השתק פלוגתא". א. "השתק עילה" - מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה; ב. "השתק פלוגתא" - אם במשפט הראשון ניטשה מחלוקת בשאלה עובדתית מסוימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזדהות בין העילות של שתי התביעות. המבחן לקביעה, אם קיים מעשה בית דין, הוא מבחן של זהות העילה ולא מבחן של זהות הסעד. לעניין "השתק עילה" המבחן הוא רחב יותר, בשל השיקול הקובע שאין זה מן הדין להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה. ראה: ע"א 246/66 קלוז'נר נ. שמעוני, פ"ד כב 2, 561, 582ב, 592. 7. בחינת זהות העילה, לעניין יישום הכלל בדבר "השתק עילה", מחייבת השוואה של רכיבי התביעות הנבחנות. גם אם היה מדובר בסעדים שונים, הרי שכבר נפסק בעבר, כי המבחן הנכון הוא זהות העילה, להבדיל ממבחן זהות הסעד. השוואת הרכיבים בשתי התביעות אינה בדיקה מתמטית; הכלל יחול וייושם גם אם בתביעה הנוספת נכללו רכיבים שלא פורטו בתביעה הקודמת. כלומר, ההתייחסות למונח היא במובנו הרחב. ראה: ע"א 54/87 אמגר חברה לשיווק נ' ק.י.מ.א להשקעות, פ"ד מג (2) 347, 353. 8. המבחן לקיום זהות בין עילות התביעה לעניין מעשה בית דין, הוא, אם יכול וחייב היה התובע לרכז את כל טענותיו הנוגעות למעשה, שבגינו הוא תובע, בתובענה אחת. אם התשובה לכך היא חיובית, קיים השתק עילה. כך, למשל, אם מדובר בשתי תביעות נזיקין המבוססות על אותו מעשה, המהווה שתי רשלנויות נפרדות, חובה לכלול את מעשי הרשלנות בתביעה אחת, ואין לפצלם על פני שתי תביעות נפרדות. מדובר באותה עילה ראשית - עילת נזיקין - המבוססת על רשלנות. 9. אם העילה כבר נדונה בהליך קודם, הרי היא נבלעה בפסק הדין ואינה קיימת עוד. מכאן, שהתובע מושתק מלעורר אותה מחדש בהליך אחר. אם זכה התובע בתביעתו - העילה הובלעה בפסק הדין. נדחתה התביעה - מהווה פסק הדין מחסום בפני תביעה נוספת. 10. הכלל בדבר השתק עילה קובע, כי בית משפט לא ייזקק לתביעה נוספת בין בעלי דין או חליפיהם מקום שתביעה קודמת בין אותם בעלי הדין, המבוססת על אותה עילה, נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך. הלכה זו תחול גם מקום שאין מדובר במי שהיה שותף להליך הראשון, אך הוא בעל זיקת עניין לדיון הקודם או שהוא חליפו של מי שהיה בעל דין". ראה: אורי גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" מהדורה שביעית/סיגא - הוצאה לאור בע"מ, עמ' 90-91. 11. עוד נקבע, כי מבחן "זהות העילה" לעניין טענת מעשה בית דין רחב הוא, כאמור לעיל, ודי בכך ששתי התביעות מבוססות על עילה שהיה זהה ביסודה. אין דרישה כי הזהות תתבטא בחפיפה מוחלטת בין העילות. וכך קבע בית הדין הארצי לעבודה: "... העיקרון של מעשה בית דין יחול גם אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת יותר נכללים פרטים ומרכיבים שלא פורטו בתביעה הקודמת. אין לדקדק במרכיבים משניים, ויש לראות את העיקר". ראה: דב"ע נד/277-3 דורית מרגי נ' אוניברסיטת בן-גוריון (לא פורסם). 12. התובעת בתיק זה טוענת לתשלום הפרשי שכר, תמורת חופשה ודמי הודעה מוקדמת. כל אלו סעדים שהתובעת יכולה היתה לתבוע כבר בתביעתה הראשונה ולא עשתה כן. כל הסעדים נובעים מאותה עילה - יחסי עובד מעביד בין הצדדים. על כן, משהוגשה התביעה הנוכחית לאחר שניתן פס"ד בתביעה הקודמת, הרי שפסק הדין מהווה מעשה בית דין, המונע מהתובעת לשוב ולתבוע את הנתבעת בתיק זה. 13. על כן, יש לדחות את תביעת התובעת כנגד הנתבעת 2, מחמת מעשה בית דין. 14. התביעה כנגד הנתבע התובעת טוענת, כי הנתבע היה המעסיק הישיר שלה ואף אחד מבעלי הנתבעת 2. הנתבע הבטיח לתובעת, כי תקודם וששכרה יועלה. הנתבע היה זה ששילם לתובעת את שכרה בשיקים אישיים שלו. 15. השיקים אשר באמצעותם שילם הנתבע לתובעת את שכרה המגיע מהנתבעת 2, הם הראיה היחידה הקושרת את הנתבע לנתבעת 2 ולתובעת. מעבר לכך, התובעת לא הוכיחה, כי בינה לבין הנתבע התקיימו יחסי עובד מעביד. כל שפעל ועשה היה במסגרת תפקידו כמנהל הנתבעת 2. מכוח עיקרון האישיות המשפטית הנפרד המקובל בדיני החברות, אין לומר כי הנתבע והנתבעת 2 חד הם. על כן, מכוח העילה של יחסי עובד מעביד, אין מקום לקבל התביעה כנגד הנתבע. 16. גם אם נבחן את הטענה של חבות אישית מכוח הרמת מסך, לא נמצא, כי הונחה תשתית מספקת לכך. 17. חברה בעירבון מוגבל הינה אישיות משפטית נפרדת ממנהליה ומבעלי המניות בהתאם לפקודת החברות (נוסח חדש) התשמ"ג-1983. העקרונות שבעניין הרמת מסך הינם: "הכלל הוא כי יש ובית המשפט מרים את המסך של תאגיד אשר מאחוריו מסתתרים בעלי המניות, ונוהג בהם ובחברה כבאדם אחד. אך בעשותו כן חייב בית המשפט לנהוג בזהירות, שלא יצא שכר ההזדהות בין חברה ובעלי המניות בהפסד העקרונות של ניהול עסקים באמצעות חברה כנהוג במסחר של ימינו". ראה: דיון ל"ח/3-52 ליאון ברגר ואח' נ. ג'ורג' קמאיל ואח', פד"ע י', עמ' 435. ד"ר סמדר אוטולנגי "ההרמה של מסך ההתאגדות במשפט הישראלי", (1967) , הפרקליט כרך כ"ה, עמ' 462. 18. השאלה היא האם, בהתאם לראיות שנמצאות בתיק, מתקיימות הדרישות שבפסיקה על מנת להרים את המסך של הנתבעת מס. 1. עיון בפסקי דין אשר עסקו בסוגיית "הרמת מסך" מראה כי המקרים בהם יחרוג בית המשפט מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת הינם אותם "מקרים קיצוניים", שבהם נראה כי החלתו של עיקרון האישיות הנפרדת תוליך לתוצאות מוזרות ולא מוצדקות. ראה: מאמרה של ד"ר חביב-סגל, מגמות חדשות בהלכות הרמת מסך, עיוני משפט י"ז, עמ' 197. המבחנים העיקריים בהקשר זה הינם מבחן "השימוש לרעה" במסך ההתאגדות, כאשר החברה נוסדה למטרת תרמית או כאשר לא התקיימה למעשה כל אישיות נפרדת והחברה שימשה כסות וצל לבעליה, או כאשר בעלי המניות ערבבו נכסי החברה ונכסיהם הפרטים ולא שימרו בידי החברה כל הון נפרד של נכסים. יש לשוב ולהדגיש, כי בכל המקרים הוטל נטל ראייתי כבד על הטוען לצורך הרמת מסך בנסיבות המקרה. 19. בצד הגישה המקובלת הרואה בהרמת מסך ההתאגדות מהלך חריג ויוצא דופן, התפתחו בשנים האחרונות דוקטרניות משפטיות והלכות המרחיבות את מעגל המקרים והעילות להרמת מסך. ביטוי לכך ניתן למצוא בסעיף 6 לחוק החברות התשכ"ט-1999, ובפסיקת בית הדין הארצי, הרואה במעמדו המיוחד של עובד כמתקשר עם החברה - בסיס לרמת אחריות גבוהה ומוגברת של החברה כלפי העובד, שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד. ראה: ע"ע 1170/00 פרידמן - יניוב ירחמיאל ובניו, חברה קבלנית לבניין בע"מ,פד"ע ל"ח 817, 821. ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עיתונות) - אילת בע"מ ואח', פס"ד מיום 17.12.02 (לא פורסם). 20. במקרה שלפנינו, לבד מהשיקים של הנתבע, אשר באמצעותם שילם הנתבע לתובעת שכר, לא הוכח, כי נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות ואין הוכחה נוספת לערוב נכסים. 21. על כן, גם על פי עילה זו, אין מקום לקבל התביעה כנגד הנתבע. 22. סוף דבר, התביעה כנגד הנתבעים נדחית. 23. התובעת תשלם לנתבעים הוצאות בסך - 300 ש"ח, בתוספת מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. יחסי עובד מעבידהשתק עילהתאונת עבודההשתק / דיני מניעות