1. לפנינו תביעתו של מר שטרית אלברט (להלן: "התובע") להכרה בפגיעתו בברך שמאל כתאונת עבודה על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה- 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"). העובדות הדרושות לעניין: 2. התובע יליד 1959, עובד משנת 1992 כאיש אחזקה ואחראי צוות בחברת ד.ר. תעשיות (להלן: "המעסיק"). התובע מוצב במפעל אוסם בשדרות מזה כ- 18 שנים (להלן: "החברה"). 3. ביום 13.12.07 בשעות הצהריים במהלך הליכתו לכיוון מקום אחסון כלי העבודה החליק התובע, נפל ונפגע בברך שמאל (להלן: "התאונה"). 4. ביום 11.12.08 הגיש התובע תביעה לתשלום דמי פגיעה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "הנתבע"). 5. ביום 11.10.09 נדחתה תביעת התובע בנימוק כי לתובע לא ארעה "פגיעה בעבודה" כמשמעותה על פי החוק. 6. לאור החלטת הנתבע הגיש התובע ביום 4.11.09 תביעתו לבית דין זה. עדויות מטעם התביעה: 7. מטעם התביעה העיד התובע עצמו; מר בן חמו אהרון, המנהל המשותף של החברה; מר אברמוב ראשל, עובד במפעל כמסגר. טענות הצדדים: 8. לטענת התובע דיווח על התאונה ונסיבותיה אולם לא עקב אחר רישומי הרופאים. רק כאשר הבין מהי עוצמת הפגיעה ונדרש לעבור ניתוח ארטרוסקופיה החליט להגיש תביעה לנתבע ופעל להוצאת טופס 250 ותעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה. 9. אשר להיעדרותו מהעבודה טען התובע כי אומנם לא נעדר מהעבודה סמוך לקרות התאונה, אולם נעדר לאחר ביצוע ניתוח הארטרוסקופיה. 10. אשר לאנמנזה הרפואית טען התובע כי היא אינה חזות הכל ולכן אין ליתן לה משקל מכריע ומוחלט מקום בו התובע לא פירט את פרטי האירוע אשר גרם לפגיעה. 11. לטענת הנתבע, בכל פניות התובע לקבלת טיפול רפואי לאחר קרות התאונה לא דיווח התובע על התאונה אלא בחלוף למעלה משבעה חודשים לאחר האירוע הנטען. 12. לטענת הנתבע, התובע לא סיפר לאיש במקום העבודה על התאונה והודה כי לא ידע את הממונים עליו אודות האירוע. 13. לחילופין, טען הנתבע כי גם אם התקיים האירוע הנטען אין לראות בו "תאונה" על פי החוק מאחר והתובע ציין בהודעתו לחוקר כי אינו יכול להסביר כיצד התרחשה התאונה שעה שלפתע סובב את רגלו, מבלי שהחליק או נכשל. 14. אשר לשאלת הקשר הסיבתי טען הנתבע כי גם אם יוכח כי היתה תאונה, לא הוכח כי עבודת התובע השפיעה על הופעת המחלה ולחילופין, גם אם השפיעה לא הוכח כי השפעה זו היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. דיון והכרעה: 15. סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה- 1995 קובע כדלקמן: "בחוק זה, במבוטח - "פגיעה בעבודה" - תאונת עבודה או מחלת מקצוע; "תאונת עבודה" - תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו; "מחלת מקצוע" - מחלה שנקבעה כמחלת מקצוע בתקנות לפי סעיף 85 והוא חלה בה, בהיותה קבועה כמחלת מקצוע, עקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - עקב עיסוקו במשלח ידו". 16. יסוד הכרחי לקיום תאונת עבודה הוא קיום תאונה, והנטל להוכיח יסוד זה רובץ על התובע (בג"צ 3523/04, גבריאל למברגר נ' בית הדין הארצי פ"ד נח(5) 104) אשר ברור הוא, כי באין 'חבלה' אין 'תאונת עבודה' ואין זכאות לגמלה מכוח הסעיפים המזכים לגמלה. 'החבלה' היא אחת העובדות הצריכות לעילת התביעה, וככל עובדה מהמערכת המהווה עילת תביעה צריך שהתובע יוכיחה (דב"ע שם/0-96 המוסד נ' אמנון וייל פד"ע יב 225). 17. לפיכך, עלינו לבחון האם התובע הרים את הנטל להוכחת קיום אירוע תאונתי. המסמכים הרפואיים: 18. בתצהירו טען התובע כי ביום 13.12.07 בשעות הצהריים עת יצא מאחד מהמבנים במפעל לכיוון המקום בו מאוחסנים כלי העבודה, החליק על משטח שהיה ככל הנראה רטוב, ונחבל בברכו השמאלית (סעיף 4 לתצהיר התובע). בעקבות הפגיעה סבל מכאבים חזקים בברך שמאל אך לא פנה לטיפול רפואי משום שחשב שהכאבים יחלפו. כאשר גברו הכאבים פנה ביום 20.12.07 לביצוע בדיקה רפואית (סעיף 5 לתצהיר התובע). 19. בטופס הבדיקה מיום 20.12.07 (נ/2) צוין כי המדובר בביקור רגיל ובסעיף התלונות נרשם כי התובע סובל "מזה שבוע כאבי ברך שמאל. הכאבים תמידיים, כולל כאבי לילה". 20. בטופס מאוחר יותר מיום 22.7.08 (נ/3) מצוין כי התובע מתלונן על "כאבים בברך שמאל מזה כ-5 חודשים לאחר מאמץ בעבודה". כך נרשם גם בטופס הבדיקה מיום 7.10.08 (נספח ב'2 לתצהיר התובע). 21. בטופס הבדיקה מיום 9.12.08 בחלוף שנה מיום האירוע הנטען (נספח ב'1 לתצהיר התובע) צוין לראשונה כי התובע עבר תאונת עבודה ובאותו היום ניתנה לתובע תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה (נספח ב'3 לתצהיר התובע) בה מצוין כי תאריך התאונה הינו 13.12.07. 22. מהאישורים הרפואיים עולה כי התובע לא אזכר את קרות התאונה סמוך למועד בו ארעה. אשר לכאבים בברך שמאל ייחס הכאבים למאמץ בעבודה (ולא לתאונה) רק בחלוף חמישה חודשים ואילו על התאונה דיווח לראשונה בחלוף כשנה. 23. משנשאל התובע מדוע לא צוין בטופס הבדיקה הראשונה שנערכה כשבוע לאחר האירוע כי נפגע בעבודתו, השיב כי ציין זאת בפני הרופא, אולם הרופא לא רשם (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 17-12). בהמשך העיד כי עד אשר בוצע ניתוח הארטרוסקופיה לא התכוון להגיש תביעה לכן לא ייחס חשיבות לרישומי הרופא. (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 24-22). 24. משנשאל התובע מדוע רק ביולי 2007 התלונן לראשונה אודות אירוע כלשהו אשר אירע בעבודה השיב כי "בתאריכים אני לא ידוע. אבל בגדול, אני לא התכוונתי לתבוע. אני כל הזמן טענתי שקרה לי משהו בעבודה." (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 21-18). לעניין הטופס הבהיר התובע כי אין אזכור לכך שהפגיעה ארעה במהלך העבודה מאחר וסיפר את כל אשר ארע לרופא ולא בדק האם הכל נרשם ברישומים הרפואיים (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 8-3). 25. בנוסף, העיד התובע כי לא זכור לו שאמר לרופא המטפל כי יש לו כאבים בברך שמאל מזה חמישה חודשים (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 12-9). 26. ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי בית הדין יטה לייחס משקל מיוחד לאנמנזה הרפואית, כפי שנרשמה במרפאה או בבית החולים, שכן שם מוסר החולה את הפרטים האמיתיים על מנת לקבל את הטיפול הרפואי המתאים. לעניין זה נקבע בעב"ל 368/99 שלמה יצחק - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי כרך לג(53) כדקלמן: "הלכה פסוקה היא כי יש משקל מיוחד לאנמנזה הרפואית שכן יש להניח שחולה שאושפז ימסור את העובדות הנכונות לגבי מצבו על מנת לזכות בטיפול הנכון ... מכאן שיש משקל לרישומי בית החולים שהם מהימנים ומדויקים ... כך - באותו קו - נפסק כי העובדה שהמבוטח לא סיפר לצוות הרפואי בבית החולים על כל אירוע הקשור לכאבי גב היא ראיה התומכת בראיות אחרות שלא היה אירוע כזה ... אכן, יש מקום להעניק משקל ראייתי לרישומים הרפואיים, בהיותם רישומים אובייקטיבים, הנערכים בזמן אמת, הנערכים על ידי איש מקצוע שאין לו עניין במשמעות המשפטית של הרישום או בתוצאתו. חזקה על רופא שהרישום הרפואי שהוא עורך משקף אל נכון לא רק את הטיפול הרפואי שהעניק לחולה אלא גם את תלונותיו של החולה ואת הרקע הרפואי המהווה בסיס לטיפול הרפואי. מכאן שיש לייחס משקל ראייתי להעדר ביטוי ברישום הרפואי על הסיבה שהביאה את החולה אל פיתחו של הרופא המטפל. עם זאת, הרישום הרפואי אינו חזות הכל והוא עומד כראיה אחת, בעלת משקל, ממכלול הראיות אותו מציג הנפגע". 27. האמור לעיל מצטרף במצטבר לעובדה כי לא מצאנו לקבל את גרסת התובע בנוגע למהימנות המסמכים הרפואיים, שעה שהטענה נטענה בעלמא ללא הסבר המניח את הדעת המאפשר קבלת טענת התובע כי הדברים נאמרו אולם לא נרשמו על ידי הרופא. עדים לתאונה: 28. בהודעתו לחוקר מטעם הנתבע טען התובע כי לא סיפר לאיש על התאונה משום שלא ייחס לכך חשיבות (עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 18-16). בחקירתו הנגדית אישר זאת התובע (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 21-20). 29. בנסיבות מקרה זה אין בפנינו עדות נוספת מסייעת של עד אשר נכח במקום ויש בידיו לאשר את גרסת התובע בנוגע לאירוע התאונתי. יחד עם זאת, בתצהירו טען מר אברמוב, אשר עבד כמסגר במפעל כי זכור לו שביום התאונה בשעות הצהריים ראה את התובע נכנס למפעל צולע על רגל אחת (סעיף 3 לתצהיר מר אברמוב). 30. בחקירתו בפני בית הדין נשאל מר אברמוב כיצד הוא זוכר את תאריך התאונה וכך השיב: "מה זה איך אני יודע? התאריך הזה היה לנו עבודה משהו רציני. יש לנו יומן ואנחנו רושמים בו ויודעים מה עושים. אין לי פה את היומן הזה. הוא בעבודה." (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 23-20). בהמשך העיד מר אברמוב כי עיין ביומן לפני כשלוש שנים (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 6-4) וכי הוא זוכר את היום משום שהיה זה יום קשה בעבודה (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 9-7). 31. עדותו של מר אברמוב הייתה מעורפלת ובלתי ברורה. לא ברור הכיצד זכר הוא באופן ספציפי את מועד התאונה אולם מנגד לא זכר מהי העבודה הרצינית אשר בוצעה באותו יום ולאורה זכר את מועד התאונה. לפיכך סבורים אנו כי אין בעדותו לסייע לתובע. מועד ההודעה למעסיק: 32. בחקירתו בפני החוקר הנתבע טען התובע כי לאחר קרות האירוע לא סיפר על כך לאיש במקום העבודה (עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 18-15). בחלוף שבוע הודיע למנהל החברה, מר בן חמו אודות האירוע (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 13-10). 33. בחקירתו בפני בית הדין חזר התובע על גרסתו וטען כי שבוע לאחר קרות התאונה הודיע על כך למעביד באופן טלפוני (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 25-24). מר בן חמו העיד בפני החוקר הנתבע כי אינו זוכר מתי דיווח התובע אודות התאונה (עמ' 2 ש' 3-1 להודעת מר בן חמו). 34. גרסה זו עומדת בסתירה לתצהירו של מר בן חמו. שם, נטען כי ביום 20.12.07 התקשר אליו התובע והודיע כי יאחר לעבודה משפנה לרופא בקשר לתאונה שארעה שבוע קודם לכן במפעל (סעיף 3 לתצהיר מר בן חמו). בעדותו בפנינו העיד מר בן חמו כי התובע לא פנה אליו בעניין התאונה לפני חודש אוגוסט 2008, עת ביקש טופס ב"ל 250 (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 9-4) ולא פנה אליו במועד מוקדם קודם לכן . 35. תוצאת הדברים היא איפוא כי יש לדחות את גרסת התובע על פיה פנה אל מר בן חמו שבוע לאחר קרות התאונה, אלא רק בסמוך לחודש אוגוסט 2008 עת נדרש לקבלת טופס ב"ל 250. 36. לאור האמור לעיל, משמצאנו כי התובע לא דיווח על התאונה לגורמים הרפואיים בסמוך למועד האירוע הנטען; לא דיווח למעסיק אודות קרות האירוע אלא רק לאחר כ-7 חודשים; משאין בעדותו של מר אברמוב לסייע לגרסת התובע, קובעים אנו כי התובע לא הרים את הנטל להוכחת האירוע הנטען. לפיכך דין התביעה להידחות. משעסקינן בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ז אדר א תשע"א, 21 פברואר 2011, בהעדר הצדדים. בן יצחק בן -דור, נציג מעסיקים רוית צדיק, שופטת רפואהרישום / תיעוד רפואי