ניכוי דמי הפגיעה שלא שולמו לו עקב האיחור בפניה למל"ל התובע, יליד 22.1.1986, נפגע במספר תאונות דרכים. פסק דין זה עניינו בתאונת הדרכים בה היה מעורב התובע ביום 20.5.08, וזאת לאחר שהתובע הגיע לפשרה עם יתר הנתבעים במסגרת התובענה בנוגע לתאונות האחרות. בתאונת הדרכים מושא התביעה נפגע התובע ברגל ימין, ומחוות הדעת עולה כי ספג פגיעה גם בכתף הימנית. המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, ד"ר מנחם יצחקי, מצא בבדיקתו כף רגל ימין נפוחה במקצת בהשוואה לצד שמאל ורגישות באזור ליזפרנק. בצילום הרנטגן נמצאה פגיעה בליגמנט על שם ליזפרנק עם פתיחה קלה של המרווח. על יסוד ממצאים אלה בבדיקת ההדמיה ובבדיקה הקלינית הגיע המומחה לכלל מסקנה לפי יש לקבוע לתובע נכות צמיתה בשיעור 10 אחוזים בהתאם לסעיף 49(4) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956, כאשר הסעיף מופעל באופן מותאם. המומחה לא התייחס במפורש לנכות הזמנית שיש לקבוע לתובע בגין התאונה, אולם אין מחלוקת בין הצדדים שזו הסתיימה בתחילת חודש יולי. לתובע ניתנו תעודות אי כושר עד ליום 5.7.08, אולם מתלושי השכר מ "ניו דלי בע"מ" עולה לכאורה שהחל את עבודתו ביום 1.7.08. ממילא ניתן לומר שהתובע שהה באי כושר מלא למשך כ 40 יום. המומחה לא נחקר על חוות דעתו, ולפיכך אין מקום להתערב בממצאיו. ב"כ הנתבעת טוען שאין מקום להורות על זהות בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית, ובוודאי שאין להסיק מסקנות משיעור הנכות הרפואית לגריעה מכושר ההשתכרות של התובע. לענין אחרון זה טען ב"כ הנתבעת כי בחירתו של התובע בדרך חיים של בן תורה מחייבת את המסקנה לפיה לא ישתלב באופן מלא בשוק התעסוקה, וממילא מצריכה קביעה לפיה בסיס השכר שישמש לצורך חישובי הגריעה מכושר ההשתכרות נמוך משל צעירים אחרים בני גילו. התובע, מטבע הדברים, טוען היפוכו של דבר. הכלל שנקבע בפסיקה לעניין קטינים וצעירים בתחילת דרכם התעסוקתית הוא ש"בהעדר נסיבות מיוחדות תהא הנכות הרפואית מפתח לחישוב אובדן השכר בעתיד" (ע"א 2113/90 אדלר נ' סוכניות דרום, מיום 21.12.92; והשוו ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל, מיום 23.8.10, בפסקאות 10-11 לפסק הדין). הדברים קל וחומר כאשר מדובר בנכות אורטופדית, שהכלל בעניינה, גם שעה שמדובר בבגירים, הוא שקיימת זהות בין הנכות הרפואית לתפקודית, ובמקרה הרגיל גם בין הנכות התפקודית לגריעה מכושר ההשתכרות (ע"א 3049/93 גרוגיסיאן נ' רמזי, פד נב(2) 792, 800 (1995)). אומנם יש מקום להעניק משקל לנסיבותיו הפרטניות של כל תובע, עיסוקו, השכלתו, מידת ההשפעה על התפקוד ומעשיו מאז התאונה, אלא שלכל אלה השפעה נמוכה למדי שעה שמדובר באדם צעיר שהפגיעה בו אירעה זמן לא רב לאחר שהשתלב בחיי התעסוקה. מאחר ולא נטען ובוודאי שלא הוכח שלתובע השכלה רחבה ואופק תעסוקתי דווקא בתחומי החיים המצריכים כשרונות אינטלקטואלים בלבד, הרי שההנחה היא שהתעסוקה שטמן בחובו העתיד בעת הפגיעה לא הייתה שונה משל רבים אחרים, ומטבע הדברים עשוי היה התובע למצוא עצמו בתחום תעסוקתי המצריך תיפקוד פיזי תקין. על פני הדברים הפגיעה ברגל עלולה להשפיע על מגון של עבודות, ובנסיבות אלה וגם לנוכח הכללים שנזכרו לעיל, אין מקום לסטות מהכלל לפיו הנכות משקפת גם את הגריעה מכושר ההשתכרות. שעה שמדובר בפגיעה באדם המצוי בתחילת דרכו התעסוקתית, מחושבת הגריעה מכושר ההשתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק (ע"א 10064/02 מגדל נ' אבו חנא, פד ס(3) 13 (2005)). סטייה מכלל זה תבוא רק במקום בו הוכח קיומו של סיפור חיים השונה באופן מהותי משל אנשים אחרים (ראו ע"א 9980/06 עזבון אטינגר נ' עיריית ירושלים, מיום 26.1.09). ההנחה לפיה הליך החזרה בתשובה מהווה "סיפור חיים" שיש בו כדי לסטות מהכלל אינה מבוססת דיה. לבד מהעובדה שלא הובאו כל ראיות בנוגע להשתלבות של בני ישיבה ששירתו שירות מלא בצבא בשוק התעסוקה, הרי שלא ניתן לקבוע בשלב זה, שנה וחצי בלבד לאחר שהתובע החל ללמוד בישיבה ובטרם נשא אישה והקים בית בישראל, כי בכוונתו להמית עצמו באוהלה של תורה ולא לצאת לשוק התעסוקה. דומני כי קריאה בין השורות של ע"א 1306/07 ישרים נ' ישרים , מיום 31.1.10, מעלה כי כב' השופט ריבלין אינו סבור שהיה מקום לסטייה מעין זו. הדברים קל וחומר כאשר התובע בענייננו העיד במפורש שבכוונתו לשוב ולעבוד לאחר שיקים בית בישראל. ממילא אין מקום לסטות מהכללים המבוססים הנקוטים בעניינם של צעירים, מה גם שמדובר בצעיר בוגר 12 שנות לימוד ושירות מלא בצה"ל. עובר לתאונה השתכר התובע שכר חודשי של כ 4,600 ₪ נטו לחודש. בעקבות התאונה נעדר התובע מהעבודה כ - 40 יום. לפיכך יש לפצותו בסכום של 6,800 ₪ בגין תקופת אי הכושר המלא, כאשר סכום זה כולל הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק הדין. מעבר לאותה תקופה ראשונית אין מקום לפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר. מהתצהיר ומהתלושים עולה שהתובע השתלב בעבודה בניו דלי בשכר גבוה יותר מהשכר לו זכה בבורגרס בר, ועבד שעות עבודה ארוכות ביותר כפי שעולה הן מדו"ח הפיצול והן מתלושי השכר. לאחר מכן פתח התובע עסק בשותפות עם אחר, ואף אם לא עלה בידו להפיק הכנסות גבוהות, הרי שגם לשיטתו בתצהיר עמדה הכנסתו החודשית על סכום גבוה יותר מזה שזכה לו עובר לתאונה. התובע בחר לאחר מכן ללמוד בישיבה, וממילא לא ניתן לטעון כי בתקופה זו נגרמו לו הפסדי שכר, כאשר הבחירה בלימודים תורניים היא בחירה המשקפת סדר קדימויות שונה, כאשר בתקופה זו אין בכוונת התובע לעסוק בעבודה. בפני התובע שנות עבודה רבות. את החישוב בגין הגריעה בכושר ההשתכרות יש לבסס, כפי שהובהר לעיל, על הנכות הרפואית והתפקודית המשקפת גם את הגריעה מכושר ההשתכרות, ועל השכר הממוצע במשק הידוע במועד מתן פסק הדין (ראו ע"א 133/86 צוברי נ' שוהם, פד מב(3) 575 (1988)). השכר אותו יש להחיל הוא זה שכולל את כל השכירים במשק, כולל עובדים זרים (ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר, מיום 3.4.07). שכר זה נכון להיום, על פי הפרסומים באתר הלמ"ס, עומד על 8,603 ₪. משכר זה יש לנכות את מס ההכנסה החל בנתוניו של התובע, העומד נכון להיום על סכום של 531 ₪. מכפלת השכר נטו באחוז הגריעה ומקדם ההיון המתאים מסתכמת במעוגל בסכום של 230,000 ₪, שאותו יש לפסוק לתובע. בגין הנזק הלא ממוני זכאי התובע לפיצוי בסכום של 17,750 ₪ בחישוב שנערך על פי התקנות. מחוות הדעת עולה שרגלו של התובע לא גובסה בעקבות התאונה. ממילא אין להניח שהעזרה שהוא זכה לה חרגה מזו הניתנת מכוח חובתם המוסרית של קרוביו. שיעור הנכות שנקבע לתובע אינו מהמין המקנה פיצוי בגין עזרה בשכר לעתיד או בגין ניידות מוגברת. ככל שנגרמו לתובע הוצאות בגין התאונה, הרי שאלה היו אמורות להיות מכוסות ע"י המל"ל. עניין אחרון שיש לענות בו הוא הטענה לפיה יש לנכות מהפיצוי לו זכאי התובע את דמי הפגיעה שלא שולמו לו עקב האיחור בפניה למל"ל. אין מחלוקת שהתובע הגיש את תביעתו למל"ל ביום 15.4.10, ומטעם זה ועל יסוד סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה 1995 נדחתה התביעה לדמי פגיעה. לטענת הנתבעת זכאית היא לניכוי סכום זה מאחר והתובע לא פעל להקטנת נזקו בדרך של פניה לביטוח הלאומי. טענה זו של הנתבעת יש לדחות. התובע נפגע בדרכו לעבודה שעה שהוא רוכב על קטנוע בבעלותו. לו נפגע התובע בעת שהוא נוהג ברכב מעביד היה מקום לניכוי תגמולי המל"ל הרעיוניים, מאחר ואלה מהווים פועל יוצא של פרמיית הביטוח המשולמת ע"י המעביד (ע"א 4084/04 איילון נ' סגרון , מיום 5.11.06). או/אז ניתן היה לנכות גמלאות ללא כל קשר לשאלה אם פנה התובע בתביעה אם לאו (ע"א 1617/06 מנורה נ' סעדה, מיום 28.5.08). לא כך הם פני הדברים במקרה דנא. התובע הוא שנשא בפרמיית הביטוח, ומעבידו אינו בעל הרכב. מאחר והתובע לא זכה לתגמולי מל"ל, נותרו צלעות המשולש ניזוק- מזיק- מיטיב מעוינות, ללא רווח והפסד למי מהצדדים. לתובע קמה הזכות לתבוע את נזקו מהמזיק, ובשונה מתביעה לנכות שלגביה נקבע שעל התובע לפנות למל"ל (ראו לדוגמא ההנמקות בע"א 714/08 גולברגר נ' בסה, פד לז(3) 109 (1983)), לא ניתן לייחס את אותה גישה פטרנליסטית להפסדי העבר. בנסיבות אלה אין מקום לניכוי רעיוני של דמי פגיעה להם לא זכה התובע ולא יזכה לעולם. מאחר והתובע הצהיר שפנה בערר על החלטת המל"ל, יוקפא מהפיצוי סכום שישקף את המענק העשוי להתקבל על בסיס שכרו של התובע עובר לתאונה והנכות שנקבעה. במעוגל יוקפא בשלב זה סכום של 15,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד. לנוכח כל האמור לעיל תשלם הנתבעת 3 לתובע סכום של 254,550 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 15.08 אחוז והוצאות משפט בסכום 5,500 ₪ הכולל את האגרה ואת חוות דעתו של המומחה. מתוך סכום זה יוקפא הסכום דלעיל עד לקבלת החלטת וועדת הערר. יתר הסכום ישולם עד ליום 22.5.11, שאם לא כן הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. ניתנה והודעה היום ז' ניסן תשע"א, 11/04/2011 במעמד הנוכחים. רם וינוגרד, שופט דמי פגיעה