השלמת שטר חוב בניגוד להסכם פסק הדין ניתן לאחר הגשת סיכומי הצדדים בכתב, וזאת במסגרת תביעה שטרית אשר הוגשה ע"י התובעת כנגד שלושה חייבים במסגרת תיק הוצל"פ מס' 02-13662-09-1 כשהנתבע ביניהם, וזאת בגין שטר חוב בלתי סחיר המשוך ע"י חברת ל.פ. הנדסת חשמל ולוחות בע"מ, החייבת מס' 1 בתיק ההוצל"פ לפקודת התובעת (להלן: "החייבת"). השטר נמסר לתובעת להבטחת חיובי החייבת על פי הסכם שכירות מיום 18.1.98 שנחתם בין התובעת לבין החייבת שעל פיו שכרה מהתובעת נכס. הנתבע יחד עם החייב מס' 2 בתיק ההוצל"פ, מר לוי לוסקי, ערבו לפרעון השטר ערבות אוואל, כשסכום השטר 180,000 ₪ צמוד לשער הדולר של ארה"ב (להלן: "הערבים"). לפי תנאי ההסכם השטר נמסר ללא מועד פרעון נקוב ובשלב מאוחר יותר ב"כ התובעת או מי מטעמה מילא בשטר את התאריך 7.6.02 כיום הפירעון. בנוסף, הערבים חתמו על הסכם השכירות ועל הסכם הניהול בין הנתבעת לחברת הניהול המנהלת את הבניין בו מצוי הנכס, וכן על כתב התחייבות לשלם את חובות החייבת לתובעת עפ"י הסכם השכירות, במידה ולא ישולמו על ידה. ביום 18.2.09 הגישה התובעת כנגד שלושת החייבים את השטר לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה. לפי החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 12.5.10 הוגדלה קרן השטר בסכום של 111,003.48 ₪ בשל ההפרש בין שער הדולר בין יום חתימת השטר ליום פרעונו, כך שסכום השטר נכון ליום הפרעון היה 291,003.48 ₪. התובעת הגישה ללשכת ההוצל"פ תחשיב (נספח לכתב התביעה), ולפיו נכון ליום 2.11.08 סכום השטר עמד על 584,620 ₪. ראש ההוצאה לפועל בהחלטה מיום 12.5.10 שינה את החישוב והוסיף, כי בתחשיב התובעת נפלה טעות והוא לא ברור. לפי נתוני לשכת ההוצאה לפועל נכון ליום 14.12.10 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הפרעון ועד למועד זה, ובצירוף הוצאות שונות, יתרת החוב עמדה על סך של 555,505 ₪ (ראה נספח י"א לתצהירי התובעת). מאחר והחייבת, חברת ל.פ. הנדסת חשמל פורקה והחייב מס' 2 בתיק ההוצל"פ, מר לוי לוסקי, הבעלים של החברה נפטר, נותר רק הנתבע אשר הגיש התנגדות לביצוע שטר. משניתנה לנתבע רשות להתגונן, תצהירו של הנתבע אשר הוגש בתמיכה לכתב ההתנגדות, מהווה כתב ההגנה בתיק. טענות הצדדים: הנתבע הצהיר, כי שימש כמנהל פרוייקטים של חברה אשר ביצעה באמצעות עובדיה וכקבלן משנה של החייבת, עבודות חשמל עבור החייבת בפרוייקט הבנייה "קניון ראש העין" השייך לתובעת, ואשר עם סיומו, שכרה החייבת ביום 18.1.98 ולצרכיה שטח בקניון זה. הנתבע הצהיר תחילה והכחיש את מה שנחזה כחתימתו כערב לשטר. לאחר מכן, במסגרת תצהיר עדות ראשית הצהיר הנתבע, כי רק במסגרת הדיון שהתקיים בעקבות ההתנגדות שהוגשה על ידו לביצוע שטר, הומצא לידיו לראשונה הסכם השכירות והוא נזכר, כי התבקש ע"י מר לוי לוסקי לחתום יחד עימו כערב על שטר הביטחון. בנוסף, טוען הנתבע כי בין השנים 2003 - 2005 הוא ביצע באופן עצמאי עבור התובעת עבודות חשמל, עבורן שילמה לו סך 552,785 ₪, מבלי לתבוע ממנו מימוש ערבותו כביכול על השיק ומבלי לנסות ולהזכיר לו דבר קיומה של ערבות כזו. עוד נטען על ידי הנתבע, כי התובעת "חברת לוקי בניה ופיתוח בע"מ" אינה בגדר "אוחז" עפ"י פקודת השטרות, משום שהנפרעת בשטר היא "מפעלי לוקי לבניה בע"מ". כמו כן נטען ע"י הנתבע, כי השטר אינו שטר חוב אלא "שטר בטחון" שנמסר במסגרת חוזה שכירות להבטחת ההתחייבויות הכספיות של השוכרת, ולכן על התובעת להוכיח, כי נתקיימו התנאים הנלווים בהסכם השכירות למימוש השטר, וכי היתה לה למשכירה הצדקה ממשית ומעשית למלא בו את תאריך 7.6.02 כתאריך פירעונו. בנוסף, טוען הנתבע טענת התיישנות, לפיה תקופת ההתיישנות עפ"י השטר הסתיימה במאי 2006. תיק ההוצל"פ נפתח ע"י התובעת ביום 18.2.09, כ-4 חודשים לפני חלוף 7 שנים מתאריך הפירעון 7.6.02, שהתובעת בחרה ושלא כדין למלא בשטר. לטענתו, סעיף 4 להסכם השכירות קובע, כי תקופת השכירות היא לתקופה של 36 חודשים, החל מיום 18.1.98 ועד ליום 01.03.01. ביום 29.1.99 עזבה החייבת את המושכר ובחודש מאי 1999 הושכר המושכר לדייר חליפי (ראה סעיף 11 לתצהיר התגובה מיום 16.8.10 של מנהל התובעת). לפיכך, טוען הנתבע כי עילת התביעה עפ"י השטר נוצרה לראשונה במאי 1999 ותקופת ההתיישנות הסתיימה לאחר 7 שנים. גם משהוסף בשטר ובכתב יד מטעמה של התובעת התאריך 7.6.02 כמועד הפירעון, דהיינו למעלה מ-3 שנים לאחר השכרתו לדייר החליפי, הדבר לא יכול לשנות את העובדה שעילת התביעה נולדה לראשונה כבר במאי 1999 ותקופת ההתיישנות מסתיימת במאי 2006. בסעיף 22 להסכם השכירות שהוכן ונוסח ע"י התובעת כאמור בסעיף 28 שבו, נקבע: "להבטחת תשלום דמי השכירות, המיסים וכן כל שאר התשלומים והסכומים החלים על השוכר בהתאם להסכם זה, מתחייב השוכר להפקיד בידיו הנאמנות של ב"כ המשכיר, כדלקמן: שטר חוב בלתי סחיר, עשוי על ידו ובערבות אוול של שני ערבים טובים, לשביעות רצון המשכיר, ע"ס השווה ל- 50,000 דולר. שטר החוב יהיה ללא זמן פירעון הנקוב בו והשוכר נותן לב"כ המשכיר הרשות למלא בו זמן פרעון, בהתאם לשיקול דעתו". לטענת הנתבע, אם תילקח בחשבון מטרתו ועריכתו של השטר ומסירתו לידי ב"כ התובעת בנאמנות, הרי שהפירוש הנכון של סעיף 22 לחוזה השכירות צריך שיהא, כי הסמכות ושיקול הדעת שניתנו לב"כ התובעת למלא בשטר את מועד הפירעון, לא היוו הרשאה לפעול בעניין זה בשרירות לב וכרצונו, משום שהוא מונה לשמש כנאמן השוכרת להבטיח שלא ייעשה בו שימוש בניגוד להסכם השכירות, דהיינו, להבטיח שמועד פירעון שיירשם בו יהיה התאריך שבו תיווצר לתובעת לראשונה עילת תביעה עפ"י הסכם השכירות. משהוסיף ב"כ התובעת בשטר את יום 7.6.02 כמועד פירעון, הוא פעל ללא הרשאה ותוך מעילה בתפקידו כנאמן, ולכן ראוי לקבוע שמרוץ ההתיישנות החל במאי 1999 והסתיים במאי 2006. לחילופין, טוען הנתבע, כי יש לדחות התביעה נגד הנתבע גם עקב השיהוי הנוסף של 15 חודשים בין יום הגשתו של השטר לביצוע (18.2.09) לבין מועד מסירת האזהרה לראשונה לידי הנתבע בכתובת מגוריו רק ביום 25.5.10 (כתובת הרשומה במשרד הפנים משנת 2008). לטענתו, החלטתה של התובעת להשהות במשך שנים ארוכות את הגשתה של התביעה נגדו כערב לשטר, גרמה לו לנזק בלתי הפיך במניעת אפשרותו להיפרע מעזבונו של המנוח לוי לוסקי, לפחות במחצית הסכום עקב היותו ערב יחד עימו על השטר. הנתבע מוסיף, כי התברר מהחלטתה של רשמת ההוצל"פ מיום 15.5.10, כי התקופה של 15 החודשים שבה בחרה התובעת להשהות את מסירת האזהרה לידיו - נוצלה על ידה גם "למקצה שיפורים" ע"י הגשת הבקשה להגדלת סכום התביעה מ- 180,000 ₪ ל- 291,003 ₪, מבלי ידיעתו ומבלי שהיתה לו אפשרות להגיב עליה. כמו כן טוען הנתבע, כי חישוב החוב עפ"י השטר מוטעה. מאחר שעל פי האמור בשטר "השער "החדש" על פיו צריך להיפרע הוא "השער היציג ביום פרעונו בפועל". סכום השטר בסך 180,000 ₪ שווה ערך ל- 49,833.8$ נכון לשער היציג של הדולר ביום חתימת השטר. לפיכך, הסכום של 49,833.8$ ביום בו הוגשה הבקשה לביצוע השטר, היווה רק 205,493 ₪ לפי השער היציג ולא 377,988 ₪ הנקוב באזהרה כסכום החוב ביום פתיחת התיק. עפ"י שערו של שער הדולר עובר לתצהירו של הנתבע, מדובר רק בסכום של 186,877 ₪. עוד נטען ע"י הנתבע, כי מאחר שהשטר יועד כאמור לכיסוי נזקי התובעת למקרה של הפרת ההסכם מצד הנתבעת ומאחר שבנוסף לשטר, התובעת החזיקה גם בערבות בנקאית ע"ס 18,252 ₪ צמודת מדד בת תוקף "עד 90 יום לאחר תום תקופת השכירות", ברור שהתובעת חייבת היתה לממש את הערבות הבנקאית כבר באפריל 1999 (מועד מסירת המושכר לשוכר החליפי), ולכן לא ייתכן שחילוט הערבות והזיכוי בסך 18,974 ₪ עקב החילוט בוצע רק ביום 18.04.07 כפי שהתובעת רשמה בשורה התחתונה בעמוד הראשון של "חישובי ריבית פריים" אשר צורף לתצהירו של מר אלון דורי, ומכאן שהיתרה של 195,484 ₪ הנקובה, אינה נכונה ואמורה להיות נמוכה באופן משמעותי בגין תוספות הריבית שבוצעו במהלך 8 השנים עד להפחתת כספי הערבות. לטענת התובעת, בניגוד לטענת הנתבע כי לא היה מעורב בעסקי החברה החייבת, הוא היה מעורב בכל תהליך השכרת המושכר נשוא השטר, וערב להסכם השכירות ולהסכם הניהול, ועל כן חב בחובות החברה כלפי התובעת. מר אלון דורי, מנהל הכספים של התובעת הצהיר כי השם "לוקי בניה ופיתוח בע"מ" הינו שם חדש לשמה הקודם של החברה "מפעלי לוקי לבניה בע"מ". באשר לטענת ההתיישנות, לטענת התובעת, אין כל נפקות למועד הסכם השכירות או למועד בו הושכר הנכס לשוכר חלופי, שכן התובעת הינה תובעת ע"פ השטר שתאריך פירעונו 7.6.02. אי לכך ועל פי סעיף 96 לפקודה, יש למנות את תקופת ההתיישנות בת שבע שנים מן התקופה בה נתקבלה הודעת החילול לגבי מי שהוא צד לשטר ואינו מסב. לא יכולה להיות מחלוקת, כי בכל מקרה אין יכולה להתקבל הודעת חילול שטר לפני מועד פירעונו, ולכן לתובעת מסורה היתה זכות להגיש תביעתה על פי השטר לפחות שבע שנים מיום 7.6.02. התובעת פתחה את התיק ההוצל"פ לביצוע השטר ביום 18.2.09 לפני תום תקופת ההתיישנות. כמו כן, מתייחסת התובעת לעניין טענת השיהוי, משנפתח תיק ההוצאה לפועל, נשלחת אוטומאטית לחייב אזהרה על ידי לשכת ההוצל"פ. הנתבע לטענתו לא קיבל את אותה אזהרה שנשלחה מלשכת ההוצל"פ. באם נכונה טענת הנתבע שכתובתו העדכנית אכן מעודכנת במשרד הפנים, לא יכולה להיות סיבה לאי קבלת האזהרה שנשלחה אליו מלשכת ההוצא לפועל, מלבד אי רצונו לקבל את האזהרה מבית הדואר. מאחר והאזהרה שנשלחה לנתבע מלשכת ההוצאה לפועל לא התקבלה בידי הנתבע, פעלה התובעת לאיתור הנתבע ומסירה אישית של האזהרה, שלבסוף אכן נמסרה ביום 25.11.11. הנתבע לא טען נסיבות כלשהן, שיש בהן כדי לבסס נזק כלשהו שנגרם לו עקב השיהוי. הנתבע לא העלה כל טענה כנגד השטר גופו והודה כי אכן חתם על השטר. הנתבע לא הביא ראיות בדבר תוצאות השיהוי הנטען, דהיינו, בדבר טענות להיעדר יכולת לגבות מהעיזבון של הערב השני, מר לוסקי ז"ל. לא הוזמן מנהל העזבון שיכול היה לשפוך אור בדבר נכסים, אם בכלל, שהיו למנוח שניתן היה להיפרע מהם. לעניין טענת הנתבע להשלמת השטר ע"י התובעת - העיד רו"ח אלון דורי שהשטר נמצא מלא, היינו שהושלמו בו כבר תאריך הפירעון והסכום. גם אם יש אמת בטענתו של הנתבע, הרי שחל בעניין הכלל בדבר השלמת פרטים בשטר המופיע, כחזקה חלוטה, בסעיף 19 (ב) לפקודה ועל פיו, קמה חזקה חלוטה ששטר שהושלם בתוך זמן סביר ולפי הרשאה שניתנה יהיה אכיף. הנתבע לא חלק על ההרשאה שניתנה לתובעת להשלים את השטר בסעיף 22ב בהסכם השכירות, ומכל מקום לא העלה טענות מבוססות לפגמים בביצוע השלמת השטר או לנסיבות השלמת השטר, שיש בהן כדי לפגום בזכותה של התובעת עפ"י השטר. כמו כן, בניגוד לטענת הנתבע, בהסכם השכירות נקבע כי: "לב"כ המשכירה הרשות למלא בו זמן פירעון, בהתאם לשיקול דעתו". זאת ועוד, סעיף 28 להסכם השכירות קובע במפורש, כי עו"ד שערך את ההסכם והחתים את הצדדים מייצג אך ורק את התובעת ולא את הנתבע. לשון ההסכם שוללת את הפרשנות שמנסה הנתבע להציג, לפיה הוטל על ב"כ התובעת דאז להשלים את מועד הפירעון השטר בהתאם למועד בו תיווצר לראשונה עילת התביעה הכספית. לפיכך, מועד 7.6.02 כמועד פירעון השטר נותר בעינו וסוגיית השלמת התאריך, אם אכן הושלם, הייתה מוטלת על הנתבע לליבון ומשהלה לא הביא כל ראיות או עדים, כגון עדות ב"כ התובעת דאז, שערך את ההסכם וקיבל לידיו את שטר, הרי שיש לדחות את טענותיו בעניין. עוד טוענת התובעת לעניין גובה החוב, כי סכום השטר מולא ע"י התובעת בהתאם לזכותה כמפורט בסעיף 22 ג' להסכם השכירות. התובעת מציינת בתצהיר מטעמה, אף שהשטר עומד בפני עצמו, והינו בר פירעון, החוב לתובעת עולה על סך השטר. מכרטסת החישוב עולה, שהחוב לתובעת (עד כניסתו של שוכר חלופי) בגין חוב שכר דירה ודמי ניהול מגיע לסך 195,484 ₪. בתקופה בה עמד המושכר ריק, מאז הפסיקה הנתבעת לשלם שכ"ד, התובעת הצליחה להשכיר את היחידה החל מחודש מאי 1999, בדמי שכירות של 4,839 ₪ + מע"מ (בהשוואה, דמי השכירות ששילמה החייבת הם 5,600 ₪. הפרש בסך 2,280 ₪ לשלושת החודשים). כן נטען על ידי התובעת, כי סכום החוב הוכח באמצעות רו"ח אלון דורי. כמו כן, סוגיית סכום השטר הנכון הוכרעה ע"י כב' ראש ההוצל"פ בהחלטתו מיום 12.5.10 ומשכך, ומאחר ולא הוגש כל ערעור על החלטת כב' ראש ההוצל"פ, הרי שהינה חלוטה והיא אשר קבעה את סכום השטר הנכון. לבסוף הוצהר בתצהירו של מר אלון דורי, כי באשר לטענת הנתבע כי נתן שירותים באופן עצמאי לתובעת, מר דורי מאשר כי התובעת הזמינה עבודות חשמל מחברת חיימוביץ' עבודות חשמל בע"מ. כל ההתחשבנות והתשלומים ביחס לאותם עבודות היו בין שתי חברות אלה. אמנם במשך השנים לא נדרש החוב מהנתבע, וזאת אך ורק מאחר ונושא גביית החוב נדחה מחוסר טיפול לרבות חוסר שימת לב לקיומו של כתב ערבות ושטר חוב. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר אלון דורי, מנהל הכספים של התובעת ומר אהרון באומוול, מנהל בחברת בת אצל התובעת. ביום 10.4.11 התקיים דיון הוכחות, המצהירים נחקרו על תצהיריהם במסגרת חקירות נגדיות, ולאחר מכן הוגשו סיכומי הצדדים בכתב לתיק. דיון עיון בהסכם השכירות מעלה, כי השטר ניתן להבטחת כל חיובי החייבים בתיק ההוצל"פ במסגרת ההסכם, וכך נכתב בסעיף 22 להסכם שהוכן ונוסח ע"י התובעת: "להבטחת תשלום דמי השכירות, המיסים וכן כל שאר התשלומים והסכומים החלים על השוכר בהתאם להסכם זה, מתחייב השוכר להפקיד בידיו הנאמנות של ב"כ המשכיר, כדלקמן: שטר חוב בלתי סחיר, עשוי על ידו ובערבות אוול של שני ערבים טובים, לשביעות רצון המשכיר, ע"ס השווה ל- 50,000 דולר. שטר החוב יהיה ללא זמן פירעון הנקוב בו והשוכר נותן לב"כ המשכיר הרשות למלא בו זמן פרעון, בהתאם לשיקול דעתו". מדובר, אם כן, בשטר על תנאי שניתן להעמידו לפרעון רק אם נתמלא התנאי. לאוחז השטר עומדת חזקה, כי התנאי נתמלא ועל הנתבעים הנטל להוכיח את אי קיום התנאי. לעניין זה ראה ע"א 358/80 קדש נפתלי, מושב עובדים להתישבות חקלאית נ' מושב שאר ישוב, פ"ד לז(3) 830. בעניננו, התובעת הציגה תחשיב ולפיו נזקיה שנגרמו כתוצאה מהפרת חיובי הנתבעת 1 לפי ההסכם הסתכמו בסך 195,484 ₪ נכון ליום 5.8.10 (ראה נספח ז' לתצהיר התובעת) שווי ערך ל- 51,976.6$ (לפי השער היציג באותו יום - 3.761 ₪, חישוב לפי ערך דולרי), סך זה עולה על סכום השטר (49,833$). החייבת והתובעת הם צדדים קרובים לשטר. בין צדדים קרובים דינו של השטר כדין חוזה, ולפיכך, קיים קשר פנימי בין עסקת היסוד לבין השטר, וכל טענה העומדת לצדדים בגין עסקת היסוד תעמוד להם גם בגין השטר. נטל הראיה להוכיח את טענות ההגנה העומדות לחייבת ולנתבע בהתאמה בגין עסקת היסוד מוטל על הנתבע. יש לבחון, אם כן את לשון השטר ואת תנאי עסקת היסוד. בעניננו, מחלוקת הצדדים נסובה בעיקר סביב שלוש נקודות מרכזיות: האחת, שאלת התיישנות התביעה; השנייה, האם שטר החוב מולא תוך זמן סביר; השלישית, חישוב סכום השטר (אופן חישוב הצמדת סכום השטר לשער הדולר). באשר לשאלת ההתיישנות: סעיף 96(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] שעניינו התיישנות של תובענות קובע כדלקמן: "אין להיזקק לתובענה על פי שטר חליפין או שיק או שטר חוב כנגד מי שהוא צד להם ואינו מסב, לאחר שעברו שבע שנים וכנגד מסב - לאחר שעברו שנתיים, מן הזמן שבו נולדה לראשונה לאוחז באותה שעה עילת תובענה כנגד אותו צד". על הטוען להתיישנות מוטל הנטל להוכיח זאת. כמו כן לפי סעיף 3 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 הנתבע חייב להעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התביעה. בענינננו, אין חולק כי הנתבע העלה את טענת ההתיישנות כבר בכתב ההגנה. רו"ח אלון דורי הצהיר, כי הגשת השטר לגביה התעכבה עד לשנת 2009 מחוסר טיפול או שכחה. התובעת אף נמנעה מהבאת עדים חיוניים מטעמה - מנכ"ל התובעת מר ישראל נבוא, וכן מר עמי ורשיצקי ומר מרק בורק - סמנכ"ל הכספים ומנהל השיווק באותה עת, אשר יכלו להבהיר את סיבת ההימנעות מהפעלת שטר הביטחון לגביית חובות השוכרת במהלך 10 השנים, שמאז אפריל 1999 ועד ליום 18.2.09. יתר על כן טען הנתבע, כי במהלך התקופה האמורה הוא ביצע עבור התובעת עבודות עבורן שילמה לו סך 552,785 ₪, וזאת מבלי לתבוע ממנו מימוש ערבותו על השטר ומבלי להזכיר לו דבר קיומה של הערבות. התובעת בסיכומיה אישרה עובדה זו וטענה, כי החוב לא נדרש בשל הזנחת הטיפול בגבייתו. כמו כן, העיד מר אלון דורי מטעם התובעת בחקירתו הנגדית, כי עד למציאת שטר הביטחון הוא סבר כי הסיכוי לגבות את החוב מהחייבת קלוש: "אני הרבה זמן חשבתי שאין סיכוי לראות את הכסף" (עמוד 27 שורות 16-18 לפרוטוקול). התובעת אם כן, הזניחה את הטיפול בגביית החוב למעלה מ-9 שנים מיום עזיבתה של החייבת את המושכר בתאריך 29.1.99 ולא סיפקה שום הסבר לכך, כאשר גם עם רישום מועד הפירעון ליום 7/6/02 הוארכה, הלכה למעשה, תקופת ההתישנות מיום קרות העילה במספר שנים נוספות, ובכך אפשר לתובעת לפתוח תיק הוצל"פ כ- 6 חודשים לפני חלוף 7 שנים מיום פירעון השטר בו נקבה בשטר. בפועל, חברת ל.פ. הנדסת חשמל ולוחות בע"מ עזבה את המושכר בטרם הסתיימה תקופת השכירות, כך שבחודש מאי 1999 הושכר הנכס לדייר חלופי. שטר הבטחון טפל מעצם טיבו לעסקת היסוד, ולפיכך תביעת ביצועו משתכללת רק במועד שבו ניתן לתבוע על פי עסקת היסוד. יוצא, אם כן, כי כבר בשנת 1999 קמה לתובעת עילת תביעה בעניין עסקת היסוד, ועל תביעה זו חלה התיישנות משנת 2006 ואילך. עפ"י סעיף 96 לפקודת השטרות, משהתיישנה התביעה על פי עסקת היסוד, ששטר הבטחון שימש לה כבטוחה, התיישנה אף באותה השנה התביעה השטרית לביצוע השטר. למן אותה עת, שטר הבטחון - כשטר ללא מועד פרעון (קרי, שטר בר- פרעון עם דרישה, כהגדרתו בסעיף 9(א)(2) לפקודת השטרות) - אינו ניתן עוד להשלמה, שכן הזמן הסביר שבו ניתן היה להשלים פרטים חסרים בשטר, אינו יכול לעלות על תקופת ההתיישנות. מכל האמור יוצא אפוא, כי תקופת ההתיישנות נמנית, לכל המאוחר, החל מחודש מאי 1999, עת הפך השטר לבר פרעון עם דרישה, ומכאן שהתביעה בעילה השטרית התיישנה כבר בחודש מאי 2006, למעלה משנתיים וחצי לפני הגשת הבקשה לביצוע שטר החוב (ביום 18.2.09). (ר' לעניין זה ת.א. (ים) 7094/01 דוד שרון נ' משה כהן [פורסם במאגר משפטי]. השלמתו של שטר החוב בהקשר זה טוען הנתבע, כי משהושלם שטר החוב כשלוש שנים לאחר השכרת המושכר לדייר חלופי- הוא מועד התגבשות החוב היווצרות העילה - הרי שלא ניתן לראות בכך כמועד סביר להשלמתו של שטר החוב. סעיף 19 (ב) לפקודת השטרות קובע ביחס לשטר שנמסר כשחסרים בו פרטים מהותיים, כי "מסמך כאמור שהושלם תוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה, יהא אכיף על כל אדם שנעשה צד לו לפני ההשלמה; זמן סביר, לעניין זה, הוא שאלה שבעובדה..." הזמן הסביר להשלמת פרטים בשטר חוב המשמש כשטר בטחון, לרבות השלמת מועד פרעון, כאשר השטר נעדר פרט זה, הינו בזיקה לעסקת היסוד שבעטייה נופק השטר, והוא אינו יכול לעלות על תקופת ההתיישנות של שבע שנים (ראה ע"א 84/50 הטרוסט הכללי הא"י בע"מ חברה למימון נ' בראודה ואח' [פורסם במאגר משפטי], וכן זוסמן, דיני שטרות, מהד' שישית, תשמ"ג-1983, עמ' 170). פסק הדין אשר ניתן במסגרת ת"א (הרצליה) 4638/01 עמיר חב' להספקה בע"מ נ' ניסן יונה ואח', דינים שלום 2002 (20) 1374 עסק אף הוא, בין היתר, בשאלת השלמת שטר תוך זמן סביר. שם מולא מועד הפירעון של השטר חמש שנים לאחר מועד גיבוש החוב, כשהשטר הוגש לביצוע כארבע שנים וחצי לאחר מילוי מועד פירעון השטר בפועל. באותו פסק דין נקבע, כי חמש שנים אינו זמן סביר לצורך מילוי פרטים חסרים בשטר. במסגרת ע"א 84/50 הטרוסט הכללי הא"י בע"מ חברה למימון נ' בראודה ואח' פד"י ו' 1147 (בעמ' 1164-1165) התווה ביהמ"ש שני מבחנים לבדיקת סבירות הזמן להשלמת פרטים חסרים בשטר. נקבע, כי את הזמן הסביר יש לבדוק מנקודת ראות האינטרסים של הנתבע. המבחן הראשון בהקשר זה הוא - האם ההשלמה המאוחרת של הפרטים פגעה באינטרסים של הנתבע. בהעדר כל הוכחה מטעם הנתבע, כי האינטרסים שלו נפגעו מחמת ההשלמה המאוחרת של הפרטים, יש להסיק כי השלמת הפרטים נעשתה בתוך פרק זמן מתקבל על הדעת. במקרה דנן הנתבע הוכיח, כי האינטרסים שלו נפגעו מעצם העובדה שהשטר מולא כשלוש שנים לאחר גיבוש החוב, הגשת השטר לביצוע כעשר שנים לאחר גיבוש החוב, ומסירת האזהרה לידיו כ- 15 חודשים לאחר מכן. לטענתו, נגרם לו נזק ראייתי, שכן אין ברשותו והוא לא היו מחויב לשמור מסמכים הקשורים לתביעה דנן מעבר לתקופה של שבע שנים, כגון: הסכם השכירות ושטר החוב (סע' 1 ב לסיכומי הנתבע), וכן העיד בחקירתו כי משקיבל את האזהרה בתיק ההוצל"פ לא הבין כלל את הקשר בינו לבין החובות המיוחסים לחברת ל.פ. הנדסת חשמל ולוחות בע"מ. כמו כן, טען כי בעצם השיהוי בו נקטה התובעת נגרם לו נזק נוסף והוא היכולת להיפרע מעיזבונו של המנוח לוי לוסקי, לפחות במחצית החוב (סע' 8 לסיכומי הנתבע). המבחן השני שנקבע הוא - האם, אלמלא מולא בשטר מועד הפירעון שמולא, היה תובע זכאי לגבות את השטר בתאריך זה (שם, בעמ' 1165, ה). במקרה שבפנינו, שטר החוב נמסר לידי התובעת ביום 18.1.98, לא צוין בו מועד הפירעון, ועל כן מדובר בשטר בר-פירעון עם דרישה (ס' 9(א)(2) לפקודת שטרות). שטר שמועד פירעונו עם דרישה, תקופת ההתיישנות לגביו מתחילה מיד עם הוצאתו אך לא התגבשות חוב עפ"י עסקת היסוד. כפי שצוין לעיל, רשאית הייתה התובעת לתבוע עפ"י עסקת היסוד כבר בחודש מאי 1999, עת הושכר הנכס לדייר חלופי, באופן שמניין תקופת ההתיישנות הסתיים בחודש מאי 2006, וזאת בטרם הושלם התאריך על גבי השטר וזהו גם התאריך האחרון שבו ניתן היה לגבות את השטר דנן עפ"י דרישה. נמצא, שהתובעת בהשלימה בשטר החוב את המועד 7.6.02 כמועד הפירעון ניסתה באופן מלאכותי להחיות את השטר שכבר התיישן. יתרה מכך, משהושלם על גבי השטר יום 7.6.02 כמועד הפירעון, שהינו מועד אקראי שאינו בזיקה כלשהי למועד עריכת הסכם השכירות ו/או למועד הפרת ההסכם ו/או למועד עזיבת המושכר ע "י חברת ל.פ. הנדסת חשמל ולוחות בע"מ מתחזק הרושם, כי הרישום הפיקטיבי של התאריך על גבי שטר החוב נעשה על ידי התובעת אך מתוך ניסיון להתגבר על מחסום ההתיישנות. לא זו אף זו, סעיף 22 לחוזה השכירות קובע, כי הנתבעת תפקיד "בידיו הנאמנות" של ב"כ התובעת שטר בטחון על סך 50,000$ להבטחת חיוביה, כאשר יום הפרעון איננו נקוב בו והחייבת מאשרת לב"כ התובעת למלא את התאריך לפי שיקול דעתה. הגדרת אוחז השטר בתור נאמן אשר מקבל את השטר בנאמנות, יחד עם ההיתר למלא את השטר לפי שיקול דעתו, מצריך, אם כן, מילוי השטר בהתאם לשיקול דעתו בנאמנות. המילים "בהתאם לשיקול דעתו" סובלות טווח רחב של משמעויות, מחד- שרירות וחובר ומאידך - שיקול דעת הגיוני, סביר ובתום לב. מעל כל האמור, חולשת החובה הכללית שנקבעה בסעיף 39 לחוק החוזים אשר לפיה "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה". פעולת מילוי התאריך בטופס השטר הינה שימוש בזכות הנובעת מחוזה, וככזאת כפופה היא לחובת תום הלב והחובה לנהוג בסבירות. זאת ועוד, הנתבע הינו ערב לשטר, סעיף 8 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967 קובע: "הערב והחייב אחראים כלפי הנושה יחד ולחוד, אולם אין הנושה רשאי לדרוש מן הערב מילוי ערבותו בלי שדרש תחילה מן החייב קיום חיובו, אלא באחת הנסיבות האלה: (1) ... (2)   ניתן נגד החייב צו קבלת נכסים או צו פירוק". כנגד החייבת ניתן צו לפירוק נכסים כבר ביום 25.10.98 ובו ביום התובעת קיבלה הודעה על כך והוזמנה לאסיפת נושים (ראה נספח ב' לתצהיר מר אהרון באוומל מטעם התובעת) והוברר לה, כי הנתבעת לא תעמוד בחובותיה לפי חוזה השכירות ובהתאם היה עליה למלא את תאריך הפרעון בשטר במועד סמוך ליום קבלת הצו לפירוק הנכסים, שכן מיום קבלת הצו יכלה התובעת לפנות לנתבע בדרישה למילוי ערבותו. בחינת הנסיבות מעלה, כי לא נתנה לב"כ התובעת הרשאה בלתי מוגבלת למלא כל תאריך בשרירות לב, אלא רק תוך זמן סביר מהתגבשות הנזק. לאור כל האמור הנני קובע, כי מילוי פרטי השטר זמן כה רב לאחר לאחר אותו "זמן שבו נולדה לראשונה לאוחז באותה שעה עילת תובענה כנגד אותו צד" כפי שנקבע בסע' 96 (א) וסע' 19(ב) לפקודת השטרות, עמדה בניגוד להרשאה שניתנה לב"כ התובעת, שכן יום הפרעון אמור היה לחול במהלך שנת 1999 ובמועד בו הציגה התובעת את השטר לגבייה בלשכת ההוצל"פ חלפה לה תקופת ההתיישנות וציון תאריך שרירותי על גבי השטר, אין ביכולתו לרפא פגם זה. סכום החוב נמוך מסכום התביעה למעלה מן הצורך ובשולי הדברים אתייחס בקליפת אגוז לטענות הנתבע, אציין, כי אלמלא הייתה נידחית התביעה מחמת התיישנות ובשל השיהוי בהשלמת מועד פרעון שטר החוב, הרי שסכום השטר נמוך מסכום התביעה, הן בשל השיהוי הרב בפתיחת הליכי הגביה שנגרם בעטיה של התובעת, אין מקום לצרף הפרשי הצמדה וריבית לסכום השטר ובכך ליתן "פרס" לתובעת. בנוסף, בחישוב סכום התביעה יש לקחת בחשבון, כי לולא השיהוי בו נקטה התובעת היה סכום השטר מתחלק בין שני הערבים לשטר. עד שהתובעת "נזכרה" לפתוח בהליכי גביה, הנתבע 2 נפטר. לכן, היה מקום לשקול הפחתת סכום התביעה בכ- 50% לכל הפחות, ואשר מהווים את חלקו של הערב הנוסף בחוב, אילו הייתה התובעת מגישה את התביעה בזמן. בשולי הדברים יצוין, כי הערבות הבנקאית בסך של 18,252 ₪ חולטה אף היא תוך שיהוי ניכר, שכן הערבות היתה צמודת מדד ובת תוקף עד 90 יום לאחר תום תקופת השכירות כלשון סעיף 22א להסכם השכירות, כך שלכל המאוחר, היה על התובעת לחלטה במהלך חודש יולי 1999, ולא ביום 18.4.2007, כפי שבוצע בפועל. ברי, כי לו חולטה הערבת הבנקאית במועדה, הרי שגם מטעם זה היה בו כדי להפחית את גובה החוב באופן משמעותי, וזאת נוכח תוספות הריבית שבוצעו במהלך 8 השנים עד לזיכוי בגין כספי הערבות. סיכום: לאור האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה ומורה בזאת על ביטול ההליכים אשר ננקטו בתיק ההוצל"פ כנגד הנתבע במסגרת תיק הוצאה לפועל מספר02-13662-09-1, וכן על סגירת תיק ההוצל"פ כנגדו. כמו כן, הנני מחייב את התובעת לשלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. חוזהשטר חובחובשטר