להלן פסק דין בנושא פגיעה בכף הרגל ללא שברים בתאונת דרכים: עסקינן בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. התובע, יליד 1946 נפגע בתאונת דרכים ביום 4.9.00 בעת שרכב על אופנועו ונפגע ע"י רכב. הנתבעת 2 - המאגר הישראלי לביטוח רכב [הפול] [להלן "הנתבעת"], ביטחה את השימוש באופנוע עליו רכב התובע. הנתבעת אינה חולקת על חבותה לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שאונו לו בתאונה בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 והמחלוקת התמקדה בשאלת גובה הנזק בלבד. פגיעת התובע והנכות הרפואית תביעה זו הינה יוצאת דופן באשר להשלכות הנטענות של הפגיעה בתאונה על מצבו של התובע ועל היקף הנזק הנטען, ועל כן גם ההשתלשלות הסובבת את מינוי המומחים הרפואיים הייתה בלתי רגילה, בנסיון לרדת לחקר האמת. בתאונה נפגע התובע בחזה מימין ובקרסול ימין והוא פונה באמצעות אמבולנס לחדר המיון בבית חולים איכילוב. התובע אובחן כסובל מחבלה בכף רגל ימין עם חשד לשבר של המטטרזוס. התובע שוחרר לביתו אך שב לבית החולים ביום 7.9.00, כ-3 ימים לאחר קרות התאונה, בשל חוסר יכולת לבצע דורסיפלקציה בכף הרגל. אובחנה נפיחות בכף הרגל, שטף דם תת עורי באיזור לטרלי והאצבעות, והתובע התקבל לאשפוז דחוף בשל drop foot של כף רגל ימין. נוכח מצבו אושפז התובע במחלקה האורטופדית עד ליום 14.9.12. לתובע בוצעו בדיקות רבות לבירור הסיבות למצבו אולם לא נמצאה הסיבה לצניחת כף הרגל. מצבו של התובע הלך והתדרדר עד כי בחודש 07/2001 הומלץ על שימוש בכסא גלגלים, ומאז מתנייד התובע באמצעותו. למען שלמות התמונה יצוין, כי התובע סבל בעברו ממחלת פוליו אשר גרמה לפגיעה ברגל שמאל והוא התהלך בצליעה קלה. במסגרת התובענה מונה תחילה פרופ' נחום הלפרין כמומחה בתחום האורטופדי. המומחה מציין בחוות דעתו כי התובע מתהלך בצליעה ובעזרת מקל בקושי רב, ולמעשה נמצא רוב הזמן בכסא גלגלים כשוא נעזר במכשיר פיני ל- drop foot. בפרק הדיון והמסקנות מציין פורפ' הלפרין כי בבדיקת שרירי הגפיים התחתונות נמצא חוסר פעילות של השרירים המפעילים את הקרסול וכף רגל ימין, ונמצאה צניחה של כף הרגל ונפיחות בקרסול. יחד עם זאת, התופעה של צניחת כף הרגל הימנית שלושה ימים לאחר החבלה בכף הרגל, וכן הופעת שיתוק השרירים בגפה התחתונה הימנית לא היתה ברורה לו ולכן נשלח התובע על ידו לבדיקה אצל פרופ' שדה, מומחה בתחום הנוירולוגי. פרופ' שדה התבסס על בדיקת E.M.G שבוצעה לתובע ביום 5.10.00 אשר העלתה חוסר כל פעילות ספונטנית של השרירים בגפיים התחתונות. יחד עם זאת מציין המומחה כי "הפזור האנטומי של חוסר הפעלת שרירי הגפה הימנית התחתונה חסר הגיון אנטומי, ואינו מתאים לפזור שורשי או עצבי כלשהו. בוודאי לא תתכן drop foot עקב פגיעה בכף הרגל, כאשר מיישרי הרגל והעצבוב שלהם נמצאים בשוק". פרופ' שדה מוסיף כי המצב שהוצג בפניו הינו מעבר ל- drop foot ובעיקר חוסר תנועתיות של מיישרי הרגל והבהונות. בניגוד לחוסר התנועתיות הזה, לא נמצאה אטרופיה משמעותית בשרירי הגפה הימנית התחתונה. במצב בו אין כלל תנועה בשריר עקב פגיעה בעצבובו, נצפית בבדיקת ה-EMG פעילות ספונטנית הכוללת פיברילציות וגלים חיוביים חדים ומרובים. הואיל ואצל התובע בבדיקה ה- EMG לא אובחנה כל פעילות ספונטנית כאמור, ולא נמצאה פגיעה עצבית, ולאור צורת ההליכה שהדגים התובע תוך גרירת הרגליים על הרצפה ללא הרמתן ובצעדים גדולים, שאינה מתאימה לחולשת מיישרי הרגל או המכופפים, היה פרופ' שדה בדעה כי מדובר בחוסר הפעלת השרירים על רקע לא אורגני. בהסתמך על קביעתו של פרופ' שדה, קבע פרופ' הלפרין כי לתובע אמנם נכות אורטופדית ותפקודית קשה בשל התופעה של צניחת כף רגל ימין, אך אין לשייכה לתאונה.בהתייחס לאפשרות שמדובר בפוסט פוליו קבע פרופ' הלפרין כי על סמך הנתונים שבידו לא ניתן לייחס את מצבו לפוסט פוליו. פרופ' הלפרין העריך את נכותו של התובע בשיעור 10% בגין צלקות בלבד. התובע אשר חלק על מסקנותיו של פרופ' הלפרין ביקש לזמנו לחקירה. חקירת פרופ' הלפרין פרופ' הלפרין התבקש להסביר בחקירתו מדוע הגיע למסקנה כי השיתוק שהופיע אינו תוצאת החבלה והוא התייחס לאופי הפגיעה ומהלך העניינים שלאחריה, אשר אינם מספקים הסבר להופעת השיתוק וכדבריו: "הוא נפגע ע"י רוכב אופנוע, נפגע בכף הרגל, אין לו שברים, בדיקה נוירולוגית תקינה- ז"א שתאונה לא קשה, ושלושה ימים לאחר מכן ב- 7.9 פתאום שיתוק. אנחנו יכולים לראות שיתוק, למשל יש פגיעה בשוק בה עובר העצב- אנחנו יכולים לראות שיתוק. אבל פגיעה בכף הרגל? מה פתאום שאחרי שלושה ימים יופיע פתאום שיתוק. מאחר ולא יכולתי להסביר את זה על סמך פגיעה אורטופדית, הייתי חייב את העזרה של הנוירולוג...איך יכול להיות ששלושה ימים אחרי החבלה בכף הרגל פתאום מופיע שיתוק שלא שייך לחבלה הזאת". פרופ' הלפרין התבקש להתייחס לאפשרות של הופעת פוסט פוליו לאחר חבלה והוא השיב בהסתייגות: "יש ויכוח בספרות המדעית עדיין. יש לי ספקות בעניין הזה ופה היה לי ספק עוד יותר גדול. בדר"כ בפוסט פוליו הסימנים מופיעים בצורה הדרגתית- חולשת שרירים שמופיעה בצורה הדרגתית, לא סימן חד וחריף שפתאום שיתוק מופיע כמו במקרה הזה". מאחר ופרופ' הלפרין לא יכול היה להסביר את תופעת השיתוק הפתאומי על סמך הפגיעה האורטופדית ומאחר שהופעת שיתוק כזה לא אופיינית לתסמונת ה"פוסט פוליו" שסימניה מופיעים בהדרגה ולא סימן חד וחריף כמו במקרה זה בו התסמונת הופיעה במלוא חריפותה תוך 3 ימים מהתאונה, בקש להיעזר בדעתו של פרופ' שדה, נוירולוג, ולברר אם אין מדובר בתמונה לא אופיינית ל"פוסט פוליו". חקירת פרופ' שדה בצעד חריג, הסכימו הצדדים כי פרופ' שדה, אשר לא מונה כמומחה על ידי בית המשפט אלא כמומחה שפרופ' הלפרין שנעזר בו לצרכי חוות דעתו, יוזמן לחקירה. בחקירתו הסביר פרופ' שדה את הסיבה למסקנה אליה הגיע לפיה הפגיעה אינה על רקע אורגני. לדבריו, בבדיקת EMG שנערכה לתובע ביום 5.10.00 למרות הבצקות, הפוטנציאל של העצב הפירונאלי שהתקבל היה 1.3 מ"ו, שהוא ערך קרוב מאוד לנורמה, כך, שאלמלא הבצקת שחלפה עם הזמן, הערך היה נורמלי. לדבריו, כאשר יש פגיעה בעצב הפירונלי, האמפליטודה היא אפס או קרובה לאפס ועל כן הערך שהתקבל אינו תומך בפגיעה עצבית. פרופ' שדה התבקש להתייחס לאפשרות שחבלה תגרור אחריה שיתוק כמו שהופיע אצל התובע והשיב: "ככלל, תהליך חבלתי גורם לפגיעה מקסימלית מייד בסמוך לחבלה. ייתכן שיש מצב של המטומה שנוצרת שיוצרת לחץ שבא לידי ביטוי בשלב מאוחר יותר, אך הכוונה לימים ולא למצב פרוגרסיבי שמשתרע על פני תקופה ארוכה. אני לא מכיר שום מצב שפגיעה ברגל גורמת לחולשה של כל שרירי הרגל. פוסט פוליו לא קשור לחבלה". פרופ' שדה נדרש בחקירה לממצאי הבדיקות שבוצעו לתובע ושלל את האפשרות שהם מצביעים על פגיעה אורגנית: "פיזור החולשה לא מתאים לפגיעה ספציפית בעצב אחד כי הוא לא הניע את שרירי מכופפי הרגל שלא שייכים לעצב הפירונלי וגם את הטיביאליס האחורי שגם לא שייך לאותו עצב. דבר נוסף, בדיקת ה-EMG לא תמכה בפגיעה עצבית והדבר הנוסף- מיקום הפגיעה בקרסול לא יכול לגרום לפגיעה בעצבוב של שרירים שנמצאים מעל זה בשוק". בהתייחס לכך שנמצא דלדול קל של שריר הטיביאס האחורי ציין המומחה כי הוא יכול לשלול את האפשרות שמדובר בדלדול הנובע מפגיעה עצבית היקפית ברגל והסביר כי במקרה של צניחה של כף הרגל הדלדול קשה בהרבה מזה. במענה לשאלת בית המשפט, האם העובדה שמדובר בפגיעה לאורך הצד הימני של הגוף שאינה נקודתית יכולה להצדיק את ה- drop foot השיב המומחה בשלילה וציין כי פגיעה משמעותית, כגון: שבר, יכולה היתה להצדיק את התופעה, אך לא חבלה כמו שנגרמה לתובע וכדבריו: "אם היתה פגיעה כזאת היא היתה צריכה להיות מאוד קשה כדי שייפגעו שני העצבים המרכזיים של השוק. לגבי העצב הפרוניאלי זה אכן קורה לעיתים כי הוא שטחי ונמצא במקום פגיע, אבל לגבי העצב הטיביאלי-הוא נמצא עמוק וכדי שתהיה פגיעה גם בו צריכה להיות חבלה מאוד ניכרת...כדי שתהיה פגיעה בשני העצבים הנ"ל - צריכה להיות פגיעה מאוד משמעותית כמו שבר ולא רק חבלה. יתרה מזאת, כשהסתכלתי על חווה"ד של פרופ' הלפרין ראיתי שהוא התקבל למחלקה האורטופדית הממצאים היו מאוד מינימאליים ולא מוזכרת פגיעה בשריר הטיביאלי. גם כתוב שהעצב הפירונאלי נמוש חופשי כך שלא היו סימני פגיעה באזור". לאחר חקירת פרופ' הלפרין ופרופ' שדה ומשלא נמצא הסבר אורגני, לא בתחום האורטופדי ולא בתחום הנוירולוגי, למצב של foot Drop, עתר התובע למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי ובהחלטתי מיום 6.11.05 נעתרתי לבקשה ומיניתי את פרופ' נוי כמומחה בתחום זה. פרופ' נוי בדק את התובע ושלל הפרעה פוסט-טראומטית והפרעת הסתגלות בעקבות התאונה. פרופ' נוי נדרש גם לשאלה אם התובע סובל מהפרעה קונברסיבית שמהותה פגיעה חמורה בתפקוד של איבר בעקבות מצב נפשי שמקורו בקונפליקטים לא מודעים. פרופ' נוי התרשם כי התובע מודע לחומרת מצבו ואף פועל באופן יזום להתריע על חומרת המצב ודורש פיצוי כספי, התנהגות שאינה עולה לדעתו בקנה אחד עם הפרעה קונברסיבית, ומשכך גם היא נשללה. פרופ' נוי התייחס בהרחבה לשאלת אמינותו של התובע וציין כי ישנו פער בין תיאור התלונות ע"י התובע לבין מצבו הנפשי ונכונותו לקבל טיפול, כפי שעולה מהתיעוד וממצאי הבדיקה. בהקשר זה הוסיף כי התובע לא פנה לטיפול פסיכיאטרי או לטיפול בבעיות השינה וכי גם בהתייחס לכאבים ברגליו לא היה מעוניין בטיפול קבוע. פרופ' נוי מעורר תמיהה נוכח אי פנייתו של התובע לטיפולים כאמור ומציין כי לא ברור לאור תלונותיו הקשות של התובע כיצד הסתדר לאורך השנים ללא טיפול רפואי משמעותי. יצוין כי פרופ' נוי התייחס בחוות דעתו במספר הזדמנויות לקשיי השפה של התובע והקושי בקבלת אינפורמציה ממנו, תוך שהוא מייחס את אי השליטה בשפה העברית לאמינותו של התובע: "נקודה נוספת היא העובדה שהנבדק לא דיבר בעברית ונזקק למתורגמן. עובדה זו היא תמוהה בעליל. הנבדק שוהה בארץ מ-1991, זמן מספיק ללמוד את בסיס השפה. כמו כן פנה הנבדק פעמים רבות למערכת הרפואית והסתדר היטב ללא עזרת מתורגמן. ברור לכן כי ישנה התנהגות בלתי עקבית שפורטה לעיל". סיכומו של דבר, פרופ' נוי קבע כי לא נותרה לתובע נכות נפשית כתוצאה מהתאונה. פרופ' נוי זומן גם הוא לחקירה על חוות דעתו. חקירת פרופ' נוי פרופ' נוי חזר בחקירתו על קביעתו ולפיה התובע אינו סובל מהפרעת הסתגלות והסביר: "הכלל המעשי הנקוט על ידי הרבה שנים וגם ע"י מומחים אחרים- שהגורם הסטרסוגני צריך להיות קשור לתאונה. כלומר אם הנוירולוג או האורטופד היה קובע שהפגיעה האורטופדית-נוירולוגית קשורה לתאונה- אז ההסתגלות קשורה לתאונה. זו לא שאלה קלינית טהורה אלא שאלה קלינית ומשפטית. נניח שהגורם הסטרס וגני כאן זה הדרופ פוט שגורר את השינוי ומומחה בית המשפט היה קובע שהוא קשור-אז ההסתגלות קשורה... יש קריטריונים ברורים להפרעת הסתגלות- למשל במקרה כזה שזה נמשך הרבה זמן, צריך שגורם הדחק יהיה צמית ויביא לשינוי באורח החיים, בתפקוד, הפרעה באפקט וכו'. עכשיו כשהגדרנו את הקליניקה- עולה שאלת הקשר. לי אין דרך לקבוע זאת אלא בהסתמך על האורטופד או הנוירולוג שמונה ע"י ביהמ"ש, ומכאן הקשר". פרופ' נוי נחקר ארוכות סביב שאלת התקשורת עם התובע וההיזקקות לתרגום שבוצע ע"י בתו של התובע לחלק מהשאלות. בחקירתו אישר פרופ' נוי כי אכן התעורר קושי בתשאול התובע וכי ישנם עניינים אשר נותרו לא ברורים, אולם המומחה התרשם כי באופן כללי הבין את התובע. בהתייחס למורת הרוח שהביע נוכח אי שליטתו של התובע בשפה העברית והשפעת עניין זה על אמינותו של התובע ציין: "...אני מצפה שמישהו שנמצא 15-16 שנה בארץ ידע קצת יותר מהמילים הבסיסיות... אני חושב לפחות מניסיוני שאם מישהו אחרי 15 שנה צריך מתורגמן לבדיקה- אז זה מעלה שאלה גם לגבי האמינות שלו". כשצויינו בפניו ממצאי סקר שהתפרסם לעניין יכולות הדיבור של עולים שהגיעו לארץ משנת 95' ואילך השיב כי אם הסקר אכן תקף, הוא מוכן לשקול את מסקנותיו מאחר ולא הכיר את הנתונים בדבר רמת יכולת הדיבור. כשנשאל מדוע לא הפנה את התובע לביצוע טסטים פסיכו-דיאגנוסטיים שבהם יש סקאלות של אמינות, הסביר שמרגע שסבר כי אין נכות פסיכיאטרית שקשורה לאירוע, שאלת האמינות מאבדת מחשיבותה וכדבריו: "מהרגע שלא נקבעה נכות- מה זה כל כך חשוב אם הוא מתחזה או לא? הרי יש משמעות למתחזה או לא אם בעקבות התחזותו הוא קיבל 40% נכות והוא לא יכול לעבוד. לזה יש משמעות. אם הוא הוליך שולל את המערכת. אבל לתפישתי, מהרגע שעניתי לביהמ"ש שאין נכות פסיכיאטרית-השאלה השניה כבר לא רלבנטית". בתום חקירתו ציין המומחה כי ניתן לשלוח את התובע לטסטים עם סקאלות של אמינות בשפה הרוסית בכדי לברר את נושא ההתחזות ומשכך הוריתי לב"כ התובע להודיע עמדתו לעניין ביצוע הטסטים האמורים. מסיבה כלשהי, עניין זה נזנח והתובע לא פנה לביצוע הטסטים. לאחר חקירות המומחים עתר התובע למינוי מומחים רפואיים נוספים בתחום האורטופדי והנוירולוגי לעניין הקשר הסיבתי בין הנכות הקיימת ברגל ימין בשל מצב ה- Foot Drop לבין התאונה. נוכח ייחודיות המקרה, שבו מחד - תפקודו של התובע עובר לתאונה היה תקין בעוד שמיד בסמוך לאחריה התפתח מצב של drop foot ומאידך, קביעת המומחים בתחום האורטופדי והנוירולוגי כי לא קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין מצבו התפקודי הקשה שהתפתח לאחריה, ראיתי חשיבות להתרשם מהתובע ועדיו בטרם מתן החלטה בבקשה למינוי מומחים נוספים. לאחר סיום שמיעת העדים שב התובע ועורר הבקשה למינוי מומחים נוספים בתחום האורטופדי והנוירולוגי, כאשר בשלב זה התבססה בקשתו על הטענה לפיה מצבו נובע מ'פוסט פוליו' ברגל ימין שהתהווה כתוצאה מהטראומה בתאונה. מאחר וטענה זו לא נתמכה בתשתית רפואית ראויה, התרתי לתובע להגיש מסמכים התומכים בבקשתו. בעקבות החלטה זו הגיש התובע בקשה למנות את ד"ר אלכס שפירא, אורטופד מהמכון ל'פוסט פוליו' בבית חולים 'אסף הרופא', כמומחה רפואי בסוגיה. ב"כ התובע ציין בבקשתו כי ד"ר שפירא הינו בר הסמכא היחיד בישראל בסוגיית ה'פוסט פוליו' וכי הוא נמנע מלפנות אליו באופן פרטי על מנת שניתן יהיה למנותו כמומחה. הנתבעת צירפה לתגובתה לבקשה מסמכים רפואיים מהתקופה שקדמה לתאונה מהם עלה כי תופעות של כאבי רגליים ו- paresis בשתי הרגליים היו קיימות כבר לפני התאונה והתובע אף פנה לייעוץ במרפאת זמנהוף בתאריכים 18.8.00 ו-22.8.00 [קרי: כשבועיים לפני התאונה דנן] ואף נשלח לבצע בדיקת EMG שכנראה לא הספיק לבצעה לפני התאונה. לאור זאת, הגעתי למסקנה כי אין מקום למינוי מומחים רפואיים נוספים והוריתי לפרופ' הלפרין להבהיר, האם יש במסמכים הרפואיים מן התקופה שקדמה לתאונה ובסמיכות לה, כדי לשנות את מסקנתו באשר ל'פוסט פוליו' ברגל ימין והאם היה בתאונה ובטראומה בעקבותיה כדי להחמיר או להחריף את התופעות של ה'פוסט פוליו'. במסגרת החלטה זו קבעתי כי פרופ' הלפרין רשאי להתייעץ עם המכון לחקר הפוליו, לרבות עם ד"ר שפירא. פרופ' הלפרין עיין במסמכים והשיב כי אין בהם כדי לשנות את מסקנתו ביחס למצב של 'פוסט פוליו' ברגל ימין וכי אינו חושב שיש מקום להתייעץ עם ד"ר שפירא. לאחר קבלת תשובתו של פרופ' הלפרין לשאלת ההבהרה, זומן המומחה פעם נוספת לחקירה סביב השאלה האם מדובר ב'פוסט פוליו'. חקירתו השניה של פרופ' הלפרין פרופ' הלפרין נשאל בחקירתו מדוע לא מצא לנכון להתייעץ עם מומחה לפוסט פוליו והשיב: "הקליניקה לא מתאימה. היה לו שיתוק של השרירים שמפעילים את כף הרגל. במחלת פוליו הפגיעה היא עצבית, פגיעה מוטורית וכאן בנוסף לבעיה של שיתוק ממוקם בכף הרגל ובשרירים הנמצאים בשוק יש לו הפרעה תחושתית מפושטת ולא מסתדר לי. גם שאתה עובר על המאמרים של פוסט פוליו כולל אלה שנתת, יש כל מיני סימנים טיפוסיים, יש חולשת שרירים, יש עייפות, יש כאב...באף אחד מהמאמרים האלה לא מצאתי תהליך כזה שקיים באופן חד". במענה לשאלת בית המשפט מדוע זו לא יכולה להיות פגיעת פוליו השיב: "מדברים על גנטיקה, על אימונולוגיה, לא מוזכר בצורה ברורה שחבלה במיוחד באזור שלא נמצא מוצא העצב נותן תמונה כזאת סוערת של שיתוק מלווה בפגיעה תחושתית... קרה משהו חריף שיתוק חריף והוא לא טיפוסי לפוסט פוליו. מדובר על חולשה מתקדמת, החמרה של הפגיעה. אני לא מקבל את התאוריה של פוסט פוליו כי אצלו זה היה פתאומי ולא הדרגתי". גם בהתייחס לסוג הכאבים עליהם התלונן התובע כפי שמצויין בתיעוד הרפואי מציין פרופ' הלפרין כי הם אינם אופייניים לפוסט פוליו וכדבריו: "מה שהוא הציג זה הפרעות בתחושה במגע בגפיים התחתונות ולא חלוקה אנטומית ברורה שגם זה העלה לי סימני שאלה ללא סימנים אופייניים לפוסט פוליו". בהתייחס למאמרים אשר העביר ב"כ התובע לעיונו כמו גם מאמרים נוספים המוכרים בתחום, ציין פרופ' הלפרין כי לא מוכרת התפתחות של 'פוסט פוליו' על רקע חבלה וכי לא מצא במאמרים כי קיימת אפשרות לתהליך כה חד כפי שהתרחש אצל התובע לאחר התאונה. בתום חקירתו ציין פרופ' הלפרין כי ניתן להתייעץ במומחה מתחום הפוסט פוליו. לאחר חקירתו הנוספת של פרופ' הלפרין עתר התובע למינוי מומחה נוסף אשר התמחותו בפוסט-פוליו. בקשה זו נדחתה בהחלטתי המנומקת מיום 13.7.11 לאחר שהגעתי למסקנה כי התובע זכה להתייחסות מרחיקת לכת במינוי המומחים ובחקירותיהם החוזרות וכי המלצתו של פרופ' הלפרין על מינוי מומחה נוסף נתנה לאחר לחץ רב שהופעל עליו בחקירה והתרשמתי כי היא נתנה מהפה ולחוץ. חרף החלטתי כי אין מקום למינוי מומחה נוסף בעל התמחות בפוסט פוליו, לסיכומי התובע צורף מסמך המכונה "מכתב רפואי", ערוך בידי ד"ר אלכס שפירא. מסמך זה הינו בבחינת חוות דעת רפואית במסגרתה הביע המומחה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין החמרת מצבו של התובע לאחר התאונה לבין הפגיעה בתאונה וצירופו לתיק בית המשפט נעשה בניגוד לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) תשמ"ז - 1986. בשולי הדברים יוער כי גם לו היה מדובר במסמך רפואי "תמים", לא ניתן היה לצרף מסמך חדש בשלב הסיכומים ללא קבלת החלטה מפורשת המתירה הגשת מסמך שלא הוגש בשלב הגשת הראיות. התנהלות זאת של התובע הינה חמורה ביותר ולא יעלה על הדעת כי לאחר שבקשתו של התובע למינויו של ד"ר שפירא נדחתה, יפנה התובע באופן פרטי לבדיקה אצל מומחה זה ויגיש לבית המשפט "בדלת האחורית" מסמך זה בצירוף לסיכומיו. ורק בשולי הדברים יוער, כי מדובר בדעת יחיד של ד"ר שפירא, המבוססת על נסיונו אך אינה נתמכת בספרות רפואית כפי שהוא בעצמו מציין במסמך כי "אין הסבר ברור בספרות הרפואית לתופעה". על כן, החלטתי להתעלם מן האמור בו. סיכום עמדות המומחים, ממצאים ומסקנות מקרה זה הוא חריג בנסיבותיו, כפי שכבר ציינתי במסגרת החלטותיי הרבות אשר נתנו בתיק בבקשות הנוגעות למינוי מומחים בתחומים השונים. מחד- לתובע נזק גוף משמעותי אשר לא היה קודם לתאונה. מאידך, על יסוד כל חוות הדעת המונחות בפניי וחקירות המומחים, אין הסבר רפואי מדעי הנתמך במנגנון הפגיעה, בממצאי הבדיקות ובספרות הרפואית המוכרת, לסיבת התהוותו של נזק גוף זה ולא הוכח הקשר הסיבתי בין התהוותו לבין התאונה. ב"כ התובע, עשה עבודתו נאמנה ולא השאיר אבן שלא הפך בדרכו להוכחת הקשר הסיבתי בין מצבו של התובע לבין התאונה. התובע זכה להתייחסות מרחיקת לכת במינוי המומחים ובחקירותיהם, כולל חקירה נוספת של פרופ' הלפרין. חרף קיומו של בירור רפואי מעמיק, לא מצא מי מהמומחים קשר סיבתי בין מצבו הרפואי של התובע לבין הפגיעה בתאונה. המומחים שללו קשר סיבתי בין החבלה שנגרמה בתאונה לבין התופעה של צניחת כף הרגל וכן קבעו כי לא ניתן לייחס את צניחת כף הרגל לפוסט פוליו. לדעת המומחים, המאפיינים הפיזיולוגים אשר נמצאו אצל התובע כגון הפוטנציאל של העצב הפירונלי שהתקבל בבדיקת EMG אשר אינו תומך בפגיעה עצבית ומיקום הפגיעה אשר אינו יכול לגרום לפגיעה בעצבוב של העצבים העוברים עמוק בתוך השוק, אינם מספקים הסבר למצבו החמור של התובע ולקשר בינו לבין החבלה שנגרמה בתאונה. בהתייחס לאפשרות של פוסט פוליו, הן פרופ' שדה והן פרופ' הלפרין ביססו דעתם בדבר העדר קשר סיבתי בין החבלה להופעת פוסט פוליו על מאפייני חבלת פוסט פוליו אשר מופיעים בצורה הדרגתית ולא סימן חד וחריף של שיתוק כפי שהופיע אצל התובע. אי מציאת הגורם לפגיעתו הקשה של התובע מעוררת קושי בבירור שאלת הקשר הסיבתי, אולם לאחר ששבתי ובחנתי את עדויות המומחים הגעתי למסקנה כי אין בעובדה שלא נמצא הגורם להתהוות הנזק כדי להוביל למסקנה כי מדובר בנזק שהוא תוצאת הפגיעה בתאונה. הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה מסורה בידי בית המשפט [ראה: ע"א 2160/90 רז נ' לץ, פ"ד מז(5) 170]. המומחה הרפואי הינו זרועו הארוכה של בית המשפט ולא על נקלה יתערב בית המשפט במסקנותיו. הכלל הוא, כי בית המשפט לא יסטה מחוות דעתו של המומחה, בהעדר טעות בולטת [ראה: ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי שיבא, פ"ד נו(2) 936]. לאור הנחיה זו שהנחיתי עצמי, הנני סבורה כי לא הוכחה על ידי התובע כי נפלה טעות במסקנותיהם של המומחים שמונו או נשמעו במסגרת התביעה, ואין לסטות ממסקנות אלו. פרופ' הלפרין ופרופ' שדה תמכו מסקנותיהם הן בממצאים הרפואיים שנמצאו בבדיקה הקלינית, הן בתיעוד הרפואי והן בספרות הרפואית. לטענת ב"כ התובע, חוסר הידע של מדע הרפואה לקבוע את הסיבות לנזק אצל התובע, אינו צריך להיות בעוכרי התובע, ועל בית המשפט לקבוע את הקשר הסיבתי המשפטי שבין התאונה לנזק. דעתי אינה כדעתו. למעשה, התובע לא הציג בדרך המשפטית הראויה אף לא בדל של ראיה מדעית מבוססת הקושרת בקשר סיבתי עובדתי את הנזק שהתפתח אצל התובע לבין החבלה בתאונה. התובע עצמו לא היה משוכנע בטיבו של קשר זה: בתחילת דרכה של התביעה סבר כי מדובר בנזק ישיר כתוצאה מן הפגיעה, ורק לאחר שהמומחים נחקרו, וחזרו והסבירו מדוע לפי אנטומיית מקום הפגיעה, אין התהוותו של הנזק אפשרית, שינה כיוון וטען כי מדובר ב'פוסט פוליו', אלא שגם טענה זו לא בוססה בספרות הרפואית הידועה והמקובלת. משכך, השתכנעתי כי יש לאמץ את מסקנותיהם של המומחים כפי שנקבעו בחוות הדעת עליהן נחקרו ולקבוע כי התופעה של צניחת כף הרגל אינה תוצאה של החבלה שנגרמה בתאונה וכן כי תופעה זו אינה נובעת מתסמונת 'פוסט פוליו' שהתפתחה בגין התאונה. בהקשר זה יצוין, כי אין מקום לטענות התובע בסיכומיו באשר להחלטתי בבקשתו למינוי מומחה נוסף בתחום האורטופדי המתמחה בתחום הפוסט פוליו. הדרך לתקיפת החלטתי אשר דחתה את הבקשה למינוי מומחה נוסף, היתה באמצעות הגשת בר"ע, כפי שציין ב"כ התובע כי הוא שוקל לעשות בפרוטוקול ישיבת יום 14.9.11, ומשבחר התובע שלא לערער על החלטתי זו, לא היה מקום לתקיפת ההחלטה במסגרת הסיכומים. בשולי הדברים, אתייחס לטענות התובע בסיכומיו בדבר "סיבתיות עמומה" ו"גולגולת דקה". 24. סיבתיות עמומה התובע טוען בסיכומיו כי במצבים מורכבים מעין זה בהם הרפואה אינה יכולה לספק תשובה ברורה להתרחשות הנזק וכדי למנוע, כדבריו, "מצב לא צודק של הכל או לא כלום כאשר ברור שישנו נזק חמור", יש להחיל את הלכת "הסיבתיות העמומה", בהתאם לע"א 3735/02 בית חולים כרמל נ' מלול, תק-על 2005 (1) (להלן: "הלכת עדן מלול"). בפסק הדין האמור נקבע כי בקביעת קשר סיבתי עובדתי בין התרשלות מוכחת לנזק מוכח, כאשר מדובר בגורם הידוע כמסוגל תיאורטית לגרום לנזק, אך לא ניתן להוכיח מה היה תהליך הגרימה בפועל, ניתן להסתפק בקיומו של קשר סיבתי הסתברותי לנזק. טענה זו של התובע בדבר החלת הלכת הסיבתיות העמומה דינה להידחות. הלכת עדן מלול שונתה בדנ"א 4693/05, בית חולים כרמל נ' עדן מלול (29.8.10) (פורסם במאגרים המשפטיים), שם נקבע כי אין להכיר בחריג האחריות היחסית במקרים של סיבתיות עמומה, וקיימת מחלוקת בין שופטי ההרכב בשאלה מתי ובאיזה מקרים רשאי בכל זאת בית המשפט לחרוג מהכלל הרגיל של הוכחת התביעה לפי מאזן ההסתברויות. באשר לעמימות המתייחסת לקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין עצם גרימת הנזק, קובע המשנה לנשיאה רבלין [כתוארו אז] אשר חוות דעתו מייצגת את דעת הרוב כי: "כאשר קיימת במקרה קונקרטי אי וודאות לגבי עצם גרימת הנזק, הכלל הרגיל הוא - וזאת תמיד יש לזכור - שעל התובע להוכיח קשר סיבתי במאזן ההסתברויות". לעניין זה הוא יכול אמנם להסתייע במקרים מתאימים, בראיות מדעיות ובחזקות שהדין מעמיד לרשותו, אך בדנן, התובע לא הצליח להוכיח קשר סיבתי כאמור, לא על פי ראיות רפואיות קונקרטיות ולא על פי תזות מדעיות מוכרות וידועות. שנית ולמעלה מן הצורך, לפי הלכת עדן מלול, הלכת הסיבתיות העמומה הוחלה מקום בו נקבע כי מדובר בגורם הידוע כמסוגל לגרום לנזק. בענייננו וכפי שעלה בחקירות המומחים, החבלה לכף הרגל אשר נגרמה לתובע בעת התאונה אינה מספקת הסבר רפואי אנטומי למצב שהתפתח לאחר מכן, כך שאין מקום בעיניי להגדירה כ"גורם הידוע כמסוגל תיאורטית לגרום לנזק", כך שגם לו היתה הלכת הסיבתיות העמומה מוסיפה לחול, לא היתה לה תחולה בענייננו. 25. עקרון הגולגולת הדקה התובע טוען כי יש להחיל את עקרון "הגולגולת הדקה" ולייחס מכוחו את מצבו הקשה לפגיעה בתאונה, וכדבריו "אפשר לדמות את התובע כעץ איתן מבחוץ אשר בפועל כל גופו נישא על רגל ימין הבריאה ולכן, גם פגיעה אולי קלה ביחס לרגל ימין אשר אדם בריא היה מתאושש ממנה, "גדעה את העץ" והביאה את התובע למצבו". גם דינה של טענה זו להידחות. עקרון הגולגולת הדקה מונע ממזיק שלא חזה מראש את נזקי הניזוק, אשר באו לו כתוצאה מחולשה מיוחדת עליה לא יכול היה לדעת, להתנער מנזקי הניזוק, שכן על המזיק לקבל את הניזוק כמות שהוא. בענייננו, ובהתאם לקביעות המומחים, הממצאים אשר הופיעו אצל התובע לאחר התאונה אינם אופיינים ל'פוסט פוליו' ומשלא נקבע כי החבלה גרמה ל'פוסט פוליו', כפי שניסה התובע בכל כוחו להוכיח, אין רלוונטיות לעקרון הגולגולת הדקה ולטענה הנובעת ממנה כי יש לייחס לתובע חולשה מיוחדת (אשר כאמור לא נגרמה בענייננו) לפגיעה בתאונה. 26. באשר לתחום הפסיכיאטרי, הרי שגם בתחום זה לא ניתן לקבוע כי נותרה לתובע נכות כתוצאה מן התאונה, ולאו דווקא מן הטעם שנתן המומחה, הנוגע לאמינותו הלקויה לדבריו של התובע אלא מטעם אחר: מחקירתו של פרופ' נוי עולה כי כדי לקבוע שקיימת נכות בגין הפרעת הסתגלות הקשורה לתאונה, ראשית יש לקבוע כי קיימת פגיעה גופנית הקשורה לתאונה, שבגינה קיימת הפרעת הסתגלות. ובמילים אחרות, כדי לקבוע בעניינו כי לתובע נכות בגין הפרעת הסתגלות הנובעת מן התאונה, יש צורך ראשוני בקביעת נכות בתחום פיזי [אורטופדי או נוירולוגי] הקשורה בקשר סיבתי לתאונה. ומאחר ולא נקבע קשר סיבתי כאמור, הרי לא ניתן לקבוע כי לתובע הפרעת הסתגלות הקשורה לתאונה. אינני מייחסת משקל רב למסקנתו של המומחה הנכבד כי חוסר השליטה בעברית מצביע על חוסר מהימנותו של התובע. בלי צורך במחקרים מעמיקים, וכאדם החי בתוך עמו, מוכרת התופעה של קשיי לימוד של שפה חדשה, לגבי עולים המגיעים ארצה בגיל מבוגר יחסית. הכישרון ללמוד שפה הינו דבר אינדבידואלי, ואינו מעיד דבר מהימנות הדובר או העדרה. מכל מקום, היה על המומחה להפנות את התובע לביצוע טסטים פסיכו-דיאגנוסטיים, הבוחנים את אמינות הנבדק, ובהעדר טסטים כאמור, לא אתן משקל למסקנות המומחה באשר למהימנות התובע. סוף דבר לעניין הנכות הרפואית: למרות הפגיעה הקשה של התובע, אשר התפתחה על ציר הזמן לאחר התאונה, ואשר אותותיה הופיעו כבר עובר לתאונה, לא הובהרה עד היום הסיבה למצבו הגופני העגום של התובע. בית המשפט עשה כל אשר לאל ידו במסגרת הדיונית האפשרית, לרדת לחקר האמת, ובכל זאת, הסיבה למצבו זה של התובע לא הובהרה, אף לא במעט. בנסיבות אלו, בהם לא הוכחה במידת הראיה הדרושה במשפט האזרחי, הסיבה להתרחשות הנזק, אין לי אלא לאמץ את כל הקביעות של המומחים שמונו במסגרת ההליך, ולקבוע כי נכותו היחידה המוכחת של התובע כתוצאה מן התאונה הינה נכות בשיעור 10% בגין צלקות בכף רגל ימין, לפי סעיף 75 (1) ב', בהתאם לקביעתו של פרופ' הלפרין. 27. הנכות התפקודית פרופ' הלפרין מתאר בחוות דעתו את שלש הצלקות שנותרו לתובע: אחת בגב כף הרגל באורך 4 ס"מ מכערת ורגישה, שניה בקדמת הקרסול באורך 3 ס"מ מכערת ולא רגישה ושלישית גם היא בקדמת הקרסול מכערת ולא רגישה. נוכח מיקומן של הצלקות ובהעדר השלכה על תפקודו של התובע, לא נותרה לתובע נכות תפקודית בגין הצלקות תוצאת התאונה. 28. הנזק הפסדי השתכרות לעבר עובר לתאונה עבד התובע בחברת צוות ביטחון 1989 בע"מ. התובע הציג אישורי כושר מיום התאונה 4.9.00 ועד ליום 21.9.00 כאשר במהלך תקופה זו אף אושפז למשך 7 ימים. בהתאם לממוצע שכרו של התובע עובר לתאונה בסך 2,622 ₪ יש לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסדי השתכרותו בגין 17 ימי אי כושר בצירוף הצמדה וריבית להיום סך 2,960 ₪. הפסדי השתכרות לעתיד בהעדר נכות תפקודית אין מקום לפסוק לתובע הפסדי השתכרות לעתיד. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה התובע צירף לראיותיו מספר רב של קבלות בגין נסיעות שביצע וכן מספר קבלות בגין הוצאות רפואית. נוכח המסקנה אליה הגעתי ולפיה המגבלה הקשה ברגל ימין ממנה סובל התובע אינה תוצאת התאונה, אין מקום לפצותו בגין מלוא ההוצאות הרפואיות והוצאות הנסיעה, אשר חלק מהן נגרמו בקשר עם הפגיעה הקשה ברגל שהיא, כאמור, אינה תוצאת התאונה. לאור האמור לעיל, הנני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי בגין הוצאות העבר בסך 2,500 ₪. באשר לעתיד, משהנכות אשר נקבעה לתובע הינה בגין צלקות בלבד, אין מקום לפסוק פיצוי בגין הוצאות בעתיד. עזרת הזולת אין חולק כי במצבו של התובע סמוך לאחר התאונה ובמיוחד נוכח היותו מרותק לכסא גלגלים, הוא נזקק ויזדקק גם בעתיד לעזרה אינטנסיבית כפי שהוא טען בתצהירו. אולם, משהגעתי למסקנה כי ההחמרה במצבו של התובע אשר הפכה אותו למוגבל ביותר וריתקה אותו לכסא גלגלים אינה תוצאה של התאונה נשוא התביעה ומשהנכות תוצאת התאונה הינה נכות אסתטית בלבד בשיעור של 10%, אין מקום לפסוק פיצוי בגין הצורך בעזרת הזולת בעבר או בעתיד. כאב וסבל בהתאם לשיעור נכותו הרפואית של התובע, אשפוז למשך 7 ימים וגילו של התובע, הפיצוי המשוערך בגין ראש נזק זה הינו בסך 22,974 ₪. ניכויים מסכום הפיצויים יש לנכות את שלשת התשלומים התכופים אשר שולמו לתובע בסך של 22,308 ₪ כשהם משוערכים למועד פסק הדין. באשר לתגמולי המל"ל ששולמו במסגרת נכות כללית, משהנכות אשר נקבעה במסגרת תביעת התובע לנכות כללית מתייחסת לנכות אשר אינה קשורה לתאונה אין מקום לנכות את תגמולי המל"ל, כפי שגם מציין הנתבע בסיכומיו. נוכח הנסיבות המיוחדות בתביעה זו, אינני רואה לנכון להורות על ניכוי שכר טרחת המומחים ו/או ההוצאות שהוצאו לחקירותיהם, מן הפיצויים שנפסקו לתובע. יתן היום, 31 יולי 2012, בהעדר הצדדים. רגלייםשבר