פציעה במכון כושר כללי בפני תביעה שעניינה נזקי גוף. התובעת, ילידת 17.3.1951, נפגעה ביום 9.1.2006, במכון כושר המופעל ע"י הנתבעת 1, בקניון רוטשילד בראשל"צ, וזאת בעת שהתאמנה על הליכון. לדבריה, "לא עמדתי בקצב ההליכה שהכתיב המכשיר, נדחפתי לאחור, איבדתי שיווי משקל והועפתי מההליכון, תוך שנחבטתי בעוצמה ברצפה" (ס' 9 לתצהירה). התובעת ביקשה להשית את האחריות לתאונה על הנתבעת, אשר לטענתה לא מנעה ממנה להשתמש בהליכון בטרם שניתנה לה הדרכה מקצועית כיצד להשתמש בו; ולהיפך: לטענת התובעת, בעת שנרשמה למועדון "פקידת הקבלה אמרה לי שעד שתתקיים הפגישה עם המדריך אני רשאית להתחיל להתאמן על מכשירי הכושר שבמכון..." (ס' 5 לתצהירה). הנתבעת טענה כי האחריות לתאונה מוטלת כולה על התובעת: לפי הנטען, התובעת בחרה לעלות על ההליכון בניגוד להוראות שניתנו לה; לא המתינה להדרכה מקצועית; התעלמה משילוט "מאיר עיניים"; ואף לא פנתה למדריכי הכושר שהיו נוכחים במקום (ר' בפתיח סיכומיה). בשאלת הנכות הרפואית, התובעת הגישה את חוות דעתו של פרופ' דוד סגל, שהעריך כי היא סובלת מנכות צמיתה בשיעור 23.5% בעקבות התאונה, בגין פגיעה בעצב ובתנועות כתף ימין. ד"ר אברהם גרטי, מטעם הנתבעת, העמיד את הנכות על 15%. הצדדים חלוקים גם בשאלת הנזק. במישור הדיוני: מטעם התובעת הצהירו היא עצמה ובנה מר ניר רג'ואן; הוגשה חוות דעתו של ד"ר שמואל מניב בתחום הבטיחות וכן חוות דעתו של פרופ' סגל בתחום הרפואי. מטעם הנתבעת הצהירו מר אורן עגיב - מנהל מקצועי בחדר הכושר, ומר אבי ניב (מנוי). הנתבעת הגישה את תצהיר החוקר עופר שפיר, את חוות דעתו של המהנדס דוד אופיר בתחום הבטיחות, ואת חוות דעתו של ד"ר גרטי בתחום הרפואי. המצהירים ומומחי הצדדים נחקרו בפני. ב"כ התובעת ויתר על חקירת המומחה הרפואי מטעם הנתבעת. ב"כ הצדדים סיכמו בכתב. שאלת החבות 5. התובעת נרשמה לחדר הכושר ביום 8.1.2006 (ס' 2 לתצהירה). עם רישומה, נקבע לה מועד לפגישה עם מדריך, ליום 16.1.2006 (ר' זימון ל"פגישה לאימון אישי עם מדריך", נ/3). ביום הרישום השתתפה באימון סטודיו אירובי (ר' עדותה בפ' ע' 11 ש' 25-24, ובע' 20 ש' 27-23). למחרת, ביום 9.1.2006, הגיעה לחדר הכושר על מנת "להתאמן על מכשיר ההליכון" (ס' 6 לתצהירה ועדותה בפ' ע' 21 ש' 23). לדבריה, באותו יום "לא היה כל מדריך באזור ההליכונים שידריך אותי כיצד להשתמש בהליכון. על כן, שאלתי לקוחה אחרת שהשתמשה בהליכון לצידי על אופן השימוש בהליכון" (ס' 7 לתצהירה). התובעת קיבלה הסבר מהמתאמנת האחרת: "אותה לקוחה הסבירה לי כי יש לעלות על ההליכון, ללחוץ על כפתור start ולכוון את המכשיר על 5 ולהתחיל ללכת, וכך עשיתי" (ס' 8 לתצהירה). למרבה הצער, התובעת לא עמדה בקצב ההליכה, איבדה את שיווי המשקל, ונפלה מההליכון (ס' 9 לתצהירה). 6. השאלה העומדת על הפרק היא, אם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות בה היא חבה כלפי התובעת, כלקוחה ומתאמנת. בנסיבות הענין, התשובה לכך היא שלילית. הנימוקים לכך הם כדלקמן: א. התקנון -- התובעת הודתה כי במועד בו נרשמה לחדר הכושר, ביום 8.1.2006, קראה את "תקנון שייפ מועדוני בריאות", המופיע על גבי טופס הרישום. בטופס הרישום מופיעים הפרטים האישיים שהתובעת מסרה לפקידת הקבלה (נ/1א). מאחורי הטופס מודפס התקנון (נ/1ב). בתקנון רשום במפורש, בסעיף הראשון בפרק "שימוש בחדר כושר": "1. אסור להשתמש בציוד ובמתקני המועדון בטרם קבלת הדרכה מתאימה". ב. מתקשרים רבים אינם טורחים לעיין בתקנונים כגון דא, בהיותם רשומים ב"אותיות קטנות". ואולם במקרה דנא, אין מדובר בתקנון מרובה עמודים וסעיפים, אלא בעמוד אחד. פרקיו מובחנים זה מזה בכותרות בולטות, והוא מתנוסס על גב טופס הרישום עצמו. בטופס הרישום, לפני חתימת המתקשרת, נרשם כי התובעת מצהירה שקראה את התקנון המפורט בגב הטופס. אין חולק שהתובעת חתמה על טופס הרישום, וקראה את התקנון. התובעת נשאלה: "את קראת את התקנון?", והשיבה: "כן" (פ' ע' 11 ש' 24-23). התובעת ידעה, אם כן, כי אין להשתמש בהליכון לפני קבלת הדרכה. ג. הזימון לאימון אישי -- בד בבד עם ביצוע הרישום, התובעת הוזמנה לפגישת אימון אישי עם מדריך, למועד קרוב יחסית - 16.1.2006 (ר' מסמך ההזמנה נ/3). התובעת בוודאי הבינה - ויכולה היתה להבין - כי במועד המפגש תקבל הדרכה על מתקני הכושר, וינתן לה הסבר על השימוש הנכון בהליכון. ד. השילוט -- המנהל המקצועי של המכון, מר עגיב, העיד כי "בכניסה לחדר הכושר תלוי שלט גדול ובו כללי התנהגות לחדר כושר. בסעיף 1 נרשם: 'אסור להשתמש בציוד ובמתקני המועדון בטרם קבלת הדרכה מתאימה'. אציין כי השילוט הנ"ל היה קיים במועד התאונה הנטענת ומהיום בו נפתח חדר הכושר" (ס' 4 לתצהירו). לתצהירו צורפה תמונת השלט (נספח ב'; ר' גם התמונה נ/6 שצורפה לתצהיר החוקר). מדובר בשלט הנושא כותרת מובלטת: "כללי התנהגות והוראות כניסה בחדר כושר". מופיעים בו עשרה סעיפים, וההנחיה הנ"ל שציטט מר עגיב היא הראשונה שבהם. אין מדובר בשלט קטן או נסתר. ה. התובעת טענה שלא היה שלט (פ' ע' 13 ש' 4 ובע' 14 ש' 11). עדותה לא נתמכה בראיה תומכת כלשהי. המומחה מטעם התובעת, ד"ר מניב, לא ביקר בסניף בו ארעה התאונה, וממילא לא התייחס לשילוט הקיים בו (ור' ס' 1 בע' 4 לחוות דעתו, שם ציין כי ביקר בסניף של הנתבעת בחיפה). לעומת זאת, מומחה הנתבעת, המהנדס אופיר, ביקר בסניף הרלבנטי בראשל"צ, בו אירעה התאונה (ר' ס' 1.8 לחוות דעתו). הוא ציין כי "במכון בראשל"צ מותקן שלט אזהרה גדול (השלט) בכניסה שלא ניתן לפספסו וכל הנכנס רואה אותו, ובו רשום כי אין להשתמש במכשירים לפני קבלת הדרכה" (ס' 2.11 לחוות דעתו). ביקור המומחה נעשה מאוחר לארוע; אך אין סיבה להניח שהשלט לא הוצב בסניף עם פתיחתו, כמקובל, וכפי שהעיד מר עגיב. ו. אמת, ברגיל אין דעתם של מתאמנים פנויה לעיון דקדקני בשלטים. יחד עם זאת, הדעת נותנת כי מתאמן שזו לו הפעם הראשונה בחדר כושר - וזהו המקרה של התובעת - יטרח להתבונן בשילוט הנמצא במקום. ז. התובעת טענה כי לא קיבלה הנחיה להימנע משימוש בחדר הכושר עד לאימון האישי, ואף להיפך: "פקידת הקבלה אמרה לי שעד שתתקיים הפגישה עם המדריך האישי אני רשאית להתחיל להתאמן על מכשירי הכושר שבמכון ואף נערך לי סיור במכון והוצגו לי המכשירים השונים, ללא שניתן לי הסבר לגבי אופן השימוש בהם..." (ס' 5 לתצהירה). מנגד העיד בענין זה מנוי אחר - מר אבי ניב, אשר נכח בארוע בו התובעת נפלה מההליכון (ר' ס' 3 לתצהירו). מר ניב העיד: "בעת רישומי למועדון, נאמר לי כי אינני יכול להתאמן בחדר הכושר עד לקבלת הדרכה והמצאת אישור רפואי, וכמובן כך פעלתי. עם רישומי נקבע לי מועד לבניית תוכנית אימון אישית והדרכה על המכשירים" (ס' 4 לתצהירו). מר ניב העיד שהתחיל להתאמן "רק ביום שקיבלתי הדרכה על המכשירים" (פ' ע' 82 ש' 31). יוער כי מר ניב חתם על "דו"ח פציעה" של התובעת, כעד ראיה (ר' ת/3, שם נרשם: "נפלה מההליכון"). ח. עדותו של מר ניב היא עדותו של עד ניטרלי, אשר לא מצאתי מקום לפקפק באמינותה. היא מחזקת את גרסתו של מר עגיב, לפיה "כל מנוי חדש המבקש להירשם למועדון נערך סיור במתחם המועדון... באותו מעמד מוסבר למנוי החדש כי הוא רשאי להתאמן על המכשירים רק לאחר קבלת הדרכה מקצועית במועד שנקבע עמו במעמד הרישום" (ס' 3א' לתצהירו). ראו גם בחקירתו (פ' ע' 52 ש' 18-15): "הנהלת המועדון שבראשה עומד מנהל מועדון ואני כמנהל מקצועי נתתי הנחיה למדריכים, בעצם מדריכים ופקידות קבלה ומנהל משמרת, אותו אדם או מנהלת משמרת שקלטה אותה למועדון, חד משמעית מנחה את הלקוח שאין לו רשות להתאמן בחדר הכושר עד שהוא לא ממציא אישור רפואי ועובר הדרכה מסודרת". ט. אמנם, הנתבעת לא העידה את פקידת הקבלה שקיבלה את התובעת למועדון. ואולם, על רקע עדותו הברורה והניטרלית של מר ניב, איני מוצאת מקום להניח כי דווקא במקרה של התובעת, הפקידה חרגה מהנוהל והזמינה את התובעת להשתמש במתקני הכושר ללא הדרכה, בניגוד להגיון ולשכל הישר. י. התובעת יכולה היתה להבין, כי ה"סיור במתחם" במעמד הרישום היה בעל אופי שיווקי. זאת ועוד: במהלך סיור זה לא ניתנו לה הסברי שימוש במתקנים, שהוצגו בפניה באופן כללי. סיור כזה ודאי לא נועד להחליף הדרכה מקצועית; והרי נקבע לתובעת מועד נפרד לפגישה עם מדריך. יא. נתתי לדעתי לכך שביום הרישום השתתפה התובעת בשיעור בסטודיו (ר' עדותה בפ' ע' 20 ש' 27-23). אך יש להבחין בין שיעור סטודיו לבין שימוש במתקני כושר. "ניתן להשתמש בסטודיו בדברים שהם בקבוצות קטנות ובהדרכה" (עדותו של מר עגיב, פ' ע' 58 ש' 12-11). שיעור בסטודיו מונחה על ידי מדריך הרואה את המתאמנים, מסביר את התרגילים ומתקן תנוחה או פעילות של מתאמן בזמן אמת. על כן, ההשתתפות בשיעור סטודיו אינה מאמתת את טענת התובעת, כי הורשתה להשתמש בהליכון ללא הדרכה. יב. נוכחות אנשי צוות -- מן התשתית הראייתית עולה כי במועד האירוע נכחו במועדון מדריכים, וכן פקידת קבלה. מר ניב, שהתאמן באותה שעה בחדר הכושר, העיד: "אני זוכר בוודאות שהיו במקום מדריכים" (ס' 3 סיפא לתצהירו). בחקירתו הודה כי אינו יכול לאמר כמה מדריכים היו והיכן בדיוק נמצאו, אך הוא זוכר "שבאזור המשקולות וההליכונים היו לפחות שני מדריכים" (פ' ע' 83 ש' 18-10). ובהמשך: "אני זוכר שהיו מדריכים. אני זוכר שכשבאתי תמיד היו מדריכים בכל מיני מקומות במועדון. תמיד היו שם מדריכים" (פ' ע' 85 ש' 20-19). עדות זו תומכת בעדותו של המנהל המקצועי מר עגיב, לפיה "בחדר הכושר נמצא תמיד מדריך וניתן לקבל ממנו הסבר באשר לשימוש בהליכון וכל הסבר נדרש אחר" (ס' 6 לתצהירו). יג. התובעת טענה כי "לא היה כל מדריך באזור ההליכונים, שידריך אותי כיצד להשתמש בהליכון" (ס' 7 לתצהירה). על כן, ביקשה עזרה מהמתאמנת שצעדה על הליכון אחר (ס' 7 לתצהירה ועדותה בפ' ע' 31 ש' 19). כדבריה: "אותה לקוחה הסבירה לי כי יש לעלות על ההליכון, ללחוץ על כפתור start ולכוון את המכשיר על 5 ולהתחיל ללכת, וכך עשיתי. לא עמדתי בקצב ההליכה שהכתיב המכשיר, נדחפתי לאחור, איבדתי שיווי משקל והועפתי מההליכון" (ס' 9-8 לתצהירה). בדברים אלה הודתה התובעת, כי לא ידעה כיצד להשתמש בהליכון; על כן נצרכה להסבר. אך במקום לפנות לגורם מקצועי, בחרה לפנות למתאמנת אקראית. מדוע לא ניסתה לאתר מדריך מקצועי? ודוקו: התובעת אישרה כי במועד הארוע נכחה במועדון פקידת קבלה (ר' עדותה בפ' ע' 29 ש' 22-21). משום מה, התובעת לא ניגשה לפקידה כדי לאתר מדריך (ר' עדותה בפ' ע' 29 ש' 24-23). יד. אחריות אישית של התובעת כאדם בגיר -- התובעת מעולם לא התאמנה על הליכון קודם לארוע (ר' תשובותיה בפ' ע' 29 ש' 20-17: "ש. חדר הכושר של הולמס פלייס, זה היה חדר הכושר הראשון בו היה הליכון? ת. כן. ש. לפני כן לא עלית מעולם על הליכון? ת. מעולם לא"). התובעת ידעה שהיא זקוקה להדרכה, שהרי פנתה למתאמנת שלצידה: "שאלתי מה עושים עם הליכון כי אני לא מכירה" (פ' ע' 31 ש' 9). התובעת הבינה שהשימוש בהליכון כרוך בתנועה, וזאת מעצם העובדה כי על ההליכון "הולכים" (ר' תשובתה בפ' ע' 31 ש' 17-16). ממילא ידעה - כפי שניתן לראות גם בעין בלתי מקצועית - כי הפעלת הליכון כרוכה בתנועה על מסלול נע. כאדם בגיר, המתנסה לראשונה בחווית ההליכון, היה על התובעת להימנע מלהפעיל את המכונה לפני שקיבלה הנחיות בסיסיות כיצד לעשות זאת. אני מאמצת בהקשר זה את חוות דעתו של המהנדס אופיר, לפיה יש לצפות מאדם בגיר וסביר, שיבין כי אין להשתמש במתקני כושר ללא הדרכה (ס' 3.1.3.2 לחוות דעתו). טו. העדר פגם בהליכון -- כאן המקום לציין, כי לא הוכח שבהליכון עצמו נפל פגם. מומחה התובעת, ד"ר מניב, לא בדק את ההליכון ממנו התובעת נפלה, ולא עיין במפרטיו (ר' עדותו בפ' ע' 33 ש' 17-16 וש' 29-28). ד"ר מניב לא ידע לאמר מאיזה מכשיר התובעת נפלה, והוא גם לא ראה אותו (פ' ע' 36 ש' 22-19). ד"ר מניב כלל לא ביקר בסניף של הנתבעת בראשל"צ, שם ארעה התאונה (עדותו בפ' ע' 34 ש' 9-8 ובע' 35 ש' 3 וכן בע' 40 ש' 9). כאשר התבקש להסביר מהם הכשלים שמצא, השיב: "לענין הכשלים: דבר ראשון - הדרכות. דבר שני - נהלים. דברי שלישי - סקר סיכונים ובטיחות והערכת סיכונים" (פ' ע' 40 ש' 11-10). "כשלים" אלה מתייחסים להתנהלות הנתבעת בהפעלת המועדון; אין בהם כדי להצביע על ליקוי בהליכון. טז. ד"ר מניב טען בחקירתו, כי קיים כשל בכך ש"אפשר לרוץ [על ההליכון] בלי לקשור את שרוך הבטיחות" (פ' ע' 40 ש' 15). לדבריו, "צריך להיות הגנה לבטח הכוונה שאם זה [השרוך] לא מוצמד אי אפשר להפעיל את ההליכון" (פ' ע' 37 ש' 15-14). שרוך הבטיחות נועד לעצור את פעולת ההליכון במקרה של כשל (ר' למשל בס' 2.8 לחוות דעתו של המהנדס דוד אופיר). ואולם, אין חולק כי לא קיימת הוראת תקן המחייבת לצייד את ההליכון במנגנון שאינו מאפשר להפעילו ללא קשירת השרוך. ד"ר מניב הבהיר בחוות דעתו, כי מנגנון כזה ראוי להשמה במקרים מיוחדים: כאשר מדובר במתחילים, מבוגרים או ילדים. כדבריו (בס' 8 בע' 4 לחוות דעתו): "ראוי היה שבהליכונים למתחילים, למבוגרים, ולילדים, יותקן סידור של אינטרלוק לשם מניעת אפשרות התנעה ללא הצמדת השרוך". יז. בהעדר הוראת תקן המחייבת להתקין "סידור של אינטרלוק" באופן גורף, אין למצוא פגם בהליכון דנא. אף לו הותקן סידור מיוחד כזה בחלק מן ההליכונים, לא ניתן היה למנוע מהתובעת לעלות על הליכון "רגיל". אין זה סביר לדרוש מהנתבעת להציב שומר או מדריך לצד כל הליכון. זאת ועוד: "סידור אינטרלוק" כנ"ל לא היה חוסך את הצורך בהדרכה מקצועית, ולו כדי לאתר את ההליכון המוגן ולהבין כיצד יש לקשור את השרוך. ממילא היה על התובעת להמתין לקבלת הדרכה מקצועית בטרם שתפעיל את ההליכון. 7. סיכומם של דברים: התאונה במקרה דנא התרחשה מחמת שהתובעת בחרה להפעיל הליכון מבלי שידעה כיצד לעשות זאת, ומבלי שטרחה להמתין למפגש שנקבע לה עם מדריך. היא הסתפקה בהסבר סתמי של מתאמנת אקראית, אף שהיתה זו הפעם הראשונה בה השתמשה במכונה. לו דרשה מפקידת הקבלה שנכחה במקום לאתר עבורה מדריך, היתה זוכה, מן הסתם, לסיוע מקצועי. 8. אין בסיס להטיל על הנתבעת את האחריות לתאונה המצערת. כידוע, האחריות הנזיקית איננה מוחלטת. היא מותנית בהוכחת התרשלות. במקרה דנא, אין למצוא התרשלות בהתנהלות הנתבעת. הנתבעת נקטה באמצעי זהירות סבירים למניעת התאונה: החתמת התובעת על תקנון; הצבת שלט אזהרה; קביעת מועד למפגש עם מדריך; נוכחות אנשי צוות במקום. יש לזכור כי התובעת אינה קטינה. המתאמן הסביר מצופה להתנהל בזהירות, ולהימנע מהפעלת הליכון בטרם קיבל הדרכה כיצד לעשות זאת. 9. אשר על כן, התביעה נדחית. בשים לב לכך שהתובעת נפצעה וסובלת מנכות רפואית, ולפנים משורת הדין, אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו. חדר כושר / מכון כושר