1. התביעה שבפנינו, עיניינה בשאלה, מהו הבסיס הנכון לפיו על הנתבע לשלם לתובעת קצבת תלויים. 2. עובדות הרקע לתביעה אינן שנויות במחלוקת: א. התובעת היא אלמנתו של המנוח מרדכי גולדנברג ז"ל (להלן: "המנוח"). ב. ביום 25/9/00 קבע מותב בית דין זה (בראשות כב' השופטת סמיר-עמאר, בל/461/96), כי "אוטם שריר הלב שאירע לתובע (המנוח - מ.פ.) ביום 27/12/92 במהלך עבודתו, ושגרם לפטירתו באותו יום, הוא בגדר "תאונת עבודה", כמשמעה בחוק" (להלן: "פסק-הדין"). ג. כן נקבע בפסק הדין: "הנתבע יעשה את הכל ובדחיפות האפשרית, לשלם לתובעת את הגימלה המגיעה לה על פי החוק". ד. מרכזת גימלאות בכירה בתחום נכות ותלויים מעבודה, הודיעה לתובעת במכתבה מיום 17/12/00, כי הבסיס לתשלום קיצבת התלויים יעמוד על הכנסת המינימום לתשלום דמי ביטוח בשלושת החודשים שקדמו לפגיעה, שעמד, נכון לאותה עת על סך 2,206 ₪. כאלמנה, זכאית התובעת ל-60% מסכום זה. מאחר ולתובעת שולמה קיצבת שאירים, שהיתה גבוהה יותר מסכום זה, התבקשה התובעת להודיע באיזו קיצבה היא בוחרת, וכי באם תבחר בקצבת תלויים, זו תשולם לה בגובה קיצבת השאירים על עוד תהיה זכאית לקבלה (נספח ד2 לכתב התביעה). ה. התובעת הסתייגה מקביעת הנתבע, שהבסיס לתשלום קיצבת התלויים ראוי שיתבסס על הכנסת המינימום. לגירסת התובעת, כפי שהובאה במכתב בא כוחה מיום 25/12/00 "המנוח השתכר 5,000 ₪ לחודש עובר לתאונה שגרמה למותו"(נספח ה1 לכתב התביעה) ו. הנתבע הודיע לתובעת כי "הואיל ואין שום הוכחה על תשלום שכר, ואין גם החלטה של החברה על גובה השכר, אין אנו מקבלים את הטענה ששכר המנוח היה 5,000 ₪ לחודש. לפיכך נאלצנו לחשב את הבסיס לתשלום עפ"י הכנסת המינימום לתשלום דמי ביטוח בחודשים 9/92 - 11/92" (מכתב הנתבע מיום 3/1/2001, נספח ה2 לכתב התביעה). 3. עד כאן הרקע לתביעה. המחלוקת בה עסקינן, הינה, איפוא, הבסיס לתשלום גימלת התלויים לתובעת. האם, הבסיס לתשלום קצבת התלויים הוא הכנסת המינימום בשלושת החודשים שקדמו לפגיעה, כגירסת הנתבע, או שמא, יש לחשב את קצבת התלויים על פי שכר של 5000 ₪ לחודש, כגירסת התובעת. 4. התובעת תומכת יתידותיה באישורו של מר י' אלרון, רואה החשבון של החברה, שהעסיקה את המנוח, כי שכרו של המנוח עמד על סך של 5,000 ₪ לחודש (נספח ו2 לכתב התביעה), וכי סכום כאמור, אף צוין בטופס התביעה לתשלום גמלת תלויים בנפגע בעבודה, שהוגש בזמנו לבית הדין, ולגביו לא העלה הנתבע כל הסתייגות. 5. הנתבע טוען, כי התובעת לא הוכיחה כלל ועיקר כי למנוח שולם שכר בגובה 5,000 ₪, וגם אם היתה כוונה לשלם לו שכר כאמור, לא הגיע הדבר לכדי ביצוע בפועל, ומכל מקום, התובעת לא הוכיחה כי למנוח שולם שכר כלל, וממילא, אף לא את גובה השכר. לפיכך, לטענת הנתבע, בדין חושב גובה הגימלה על בסיס הכנסת המינימום על פי סעיף 348(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1955 (להלן: "החוק"). 6. העיד בפנינו מר יצחק אלרון רואה החשבון של החברה, שהמנוח היה בעליה (להלן: "אלרון"). כמו כן הוגשו הודעות שניגבו על ידי חוקר המוסד מאלרון (נ/4), וממר שמשון גולדנברג, בנו של המנוח (נ/5). כן הוגש כראיה אישורו של אלרון, בו ציין כי למיטב זכרונו, שכרו של המנוח נקבע לפי 5000 ₪ נטו לחודש (נ/3, שהופק ב-16.4.2001), ומסמכים שונים הקשורים להקמת החברה (נ/1 ו-נ/2). 7. מהראיות שהוצגו בפנינו עולות העובדות הבאות: א. חברת "גל חן חברה לתעשיות בניה בע"מ נוסדה ב-1.4.1992 (נ/1). המנוח היה בעל השליטה בחברה. מיום הקמתה של החברה ועד לאוגוסט 1992, היתה החברה בשלבי התארגנות, ולא שולם כל שכר למנוח. ב. למיטב זכרונו של רואה החשבון, החל מ-9/92 היה אמור להשתלם למנוח שכר של 5,000 ₪, אך בפועל לא שולם כל שכר; לא דווח על שכר לרשויות המס, הגם שנמסרו לחברה טפסי דיווח. לא שולמו דמי ביטוח לאומי ולא הופקו תלושי שכר, הגם שהמידע לגביהם מצוי במחשב. ג. היתה כוונה לבצע ביטוח מנהלים, אבל הדבר לא הגיע לידי ביצוע, כי המנוח לא הספיק לעשות בדיקות לצורך הביטוח. לא הופקו דוחו"ת שנתיים של החברה. ד. בהגינותו, העיד רואה החשבון מר אלרון, כי כל עדותו לגבי גובה השכר מבוססת על זכרונו, ואינה מעוגנת במסמכים. ה. לא שולם למנוח כל שכר בפועל. כפי שהעיד אלרון, למנוח לא היה כסף לשלם שכר. לחילופין, "הוא גם הזרים לחברה כסף נוסף בשביל ההשקעות שהוא עשה. עד היום הכסף הזה בפועל לא נמשך בקופה, אבל נזקף לזכותו כהשקעת בעלים" (עמ' 3). ו. עם פטירתו הפתאומית של המנוח, הופסקה כליל פעילותה של החברה, כפי שהעיד אלרון: "החברה הפסיקה לתפקד ברגע שמר גולדנברג נפטר. אני את שכרי אפילו לא קיבלתי עד היום, למרות מה שעשיתי. לא עשינו אפילו את השלמת הדו"חות השנתיים, כי בעצם החברה נעלמה, יחד איתו" (עמ' 4). ז. בהודעת הבן שמשון גולדנברג לחוקר, בתשובה לשאלה, האם הוצאו למישהו מעובדי החברה תלושי שכר, הוא השיב: "לא יודע. אני חושב שלאבא שלי אין תלושי שכר". כשנשאל הבן, מדוע, הוא השיב: "לא יודע. אני הבנתי מרואה החשבון אלרון מר"ג שהיה ברדק והדברים לא היו מסודרים..." (נ/5, עמ' 6). 8. הוראות הדין לעניין חישוב קיצבת התלויים: אין מחלוקת כי על הנתבע לשלם קצבה או מענק לתלויים במי שפגיעה בעבודה גרמה למותו, מכוח סעיף 131 לחוק. אין אף חולק כי פגיעה בעבודה היא שגרמה למותו של המנוח וכי התובעת היא בגדר מי שהיתה תלוייה במנוח ועל כן היא זכאית לקיצבת תלויים. שיעור קיצבת תלויים נקבע על פי סעיף 132 לחוק, "באחוזים מקיצבת הנכות המלאה...". "קיצבת נכות מלאה", לצורך קיצבת תלויים, כמוגדר בסעיף 130(ב) (3) לחוק, היא "קיצבת הנכות שהיתה משתלמת למבוטח אילו חל עליו סעיף 105 " לחוק. סעיף 105(א) לחוק, קובע: "נכה עבודה שדרגת נכותו היא 100% ישלם לו המוסד קיצבת נכות; הקיצבה לחודש תהיה שווה לדמי הפגיעה ליום שהיו משתלמים למבוטח, כפול שלושים (להלן - הסכום הבסיסי)". מכאן, שכדי לבחון את שיעור קיצבת הנכות המלאה, המהווה, כאמור לעיל, את הבסיס לקביעת שיעור קיצבת התלויים, יש לבדוק את שיעור דמי הפגיעה שהיו משתלמים למנוח, אילו היה זכאי לדמי פגיעה עקב התאונה. דמי הפגיעה מחושבים על פי שכר עבודתו הרגיל של המבוטח, כמוגדר בסעיף 98(א) לחוק, הקובע: "שכר העבודה הרגיל, לענין סעיף 97, הוא הסכום היוצא מחלוקת הכנסת המבוטח, ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה בתשעים". סעיף 98(ב) קובע כי, לענין סעיף זה, "הכנסה" - לגבי מבוטח שהוא "עובד" (לפי סעיף 75(א)(1)), ההכנסה היא זו "שממנה מגיעים דמי ביטוח". מכוח סעיף 100 לחוק הותקנו תקנות הביטוח הלאומי (חישוב שכר העבודה הרגיל), התשי"ז-1956. מההוראות הנ"ל עולה כי את קיצבת התלויים היה על הנתבע לחשב בהתאם להכנסתו של המנוח, שממנה מגיעים דמי ביטוח, ברבע השנה שקדמה לפטירתו, היינו, בחודשים 9/92 - 11/92. 9. "על פי חוק הביטוח הלאומי, ההכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח למוסד לביטוח לאומי, מהווה בסיס לא רק לגביית דמי הביטוח אלא אף בסיס לתשלום גימלאות אשר לפי החוק הן יחסיות להכנסה, או שהן תחליף להשתכרות או הכנסה. ישנם ענפי ביטוח (דוגמת ביטוח זקנה ושאירים), בהם הגימלה היא קבועה ואחידה ואינה מושפעת מהכנסתו של המבוטח. אך ישנם ענפי ביטוח שבהם נועדה הגימלה להחליף השתכרות או הכנסה של המבוטח לאחר אירוע שבו אין הוא יכול לעבוד. לגימלה בענפי ביטוח אלה יש זיקה להשתכרותו או להכנסותיו של המבוטח, וככל שאלה גבוהים יותר, כך הגימלאה גבוהה יותר, וכן להיפך (לדוגמא שיעור דמי פגיעה, מענק וקיצבת נכות מעבודה וקיצבת תלויים..." (דב"ע מט/28-0 המוסד לביטוח לאומי - ראובן גוטל, עבודה ארצי,א(1),466, סעיף 18 לפסק הדין). כאמור, קיצבת תלויים היא קיצבה מחליפת הכנסה, והיא נגזרת מהכנסתו של המבוטח ברבע השנה שקדמה לפגיעה. בענייננו, כל שהוכח הוא, כי היתה כוונה לשלם למנוח 5,000 ₪. גם הוכחה זו, לא התבססה על תיעוד כלשהו, אלא על מיטב זכרונו של רואה החשבון של החברה. כוונה בלבד לתשלום שכר, אין די בה, על מנת להשתית עליה תשלום קיצבה הנגזרת מההכנסה. יתר על כן. בעדותו לחוקר המוסד, שנגבתה ביום 22.5.95, כל שאמר אלרון לחוקר המוסד בהתייחס לשכרו של התובע, היה: "מספטמבר 92 היינו אמורים להוציא תלושי שכר. בפועל לא שולם דבר..." (נ4, עמ' 2). בעדותו לחוקר, אף לא נזכר סכום השכר בסך 5,000 ₪ נטו, שעלה לראשונה, רק במכתבו של רואה החשבון מיום 16.4.01 (נ/3). מטבע הדברים, אילו זכר רואה החשבון את גובה השכר שהיה בכוונת החברה לשלם למנוח, היה מוסר את הדברים לחוקר, דבר שלא נעשה, עד שהחל ההליך המשפטי. 10. בסיכומיו מפנה ב"כ התובע לפסקי דין מהם ניתן ללמוד, שבמקרים מסוימים יש להתעלם מהצהרה כוזבת שניתנה לרשויות המס, ולהסתמך על ההכנסה האמיתית. לטענתו, במקרה שלפנינו, בו המנוח לא הצהיר הצהרה כוזבת לרשויות המס, "בוודאי שאין להעניש את תלוייו של המנוח בגלל פעולותיו הבלתי תקינות של המנוח ו/או המעבידה שלו - החברה". אין מדובר ב"ענישה" כלל ועיקר. על מהותו ותכליתו של חוק הביטוח הלאומי, כשהגימלאות נגזרות מתשלום דמי ביטוח, נפסק: "...לא בכדי נקבע בסעיף 366 לחוק, כי החייב בדמי ביטוח ומפגר בתשלומם אינו זכאי לגמלת נפגעי עבודה לא בכסף ולא בעין. חוק הביטוח הלאומי הוא החוק הסוציאלי העיקרי בתחיקתנו; תכליתו - "חלוקת הגימלאות לסוגיהן על פי קריטריונים סוציאליים לאותם נזקקים בחברתנו כנכה, הזקן, הילד, המובטל, היולדת, היתום והאלמנה. אותה חלוקה... לא תוכל להיעשות ללא גביית כספים מכלל ציבור המבוטחים. הגבייה והחלוקה קשורות קשר בל יינתק זאת בזאת, כצבת בצבת עשויה למילוי תכליתו הסוציאלית של החוק. באין גבייה אין חלוקה, אין חוק ואין תכלית החוק" (דב"ע נז150-0/ מוזס - המוסד לביטוח לאומי פד"ע לב עמ' 117 116-- ,102). לקיום אותה התכלית הוטלה חובת תשלום דמי ביטוח על המבוטח העצמאי וזאת ללא קשר לשאלה - האם הוא יהנה מגימלה כלשהי על פי החוק. זה טיבו של הביטוח הסוציאלי להבדיל מן הביטוח האישי, ולפיו - 'דמי הביטוח משולמים על בסיס סיוע הדדי בין המבוטחים והבטחת גימלה מדור לדור' (דב"ע בנ22-0/ המוסד לביטוח לאומי - גליק פד"ע ב 167 ,161). משקיום תכליתו הסוציאלית של החוק, תלוי בתשלום דמי ביטוח, ומשהמערער לא שילם דמי ביטוח מעל ל-60 חודש - אזי בכך הוא פגע "בנזקקים לגימלת נפגעי עבודה בכך שלא שילם דמי ביטוח לנפגעי עבודה, בנזקקים לביטוח נכות כללית בכך שלא שילם דמי ביטוח נכות, בזקנים ובשאירים בכך שלא שילם דמי ביטוח זיקנה ושאירים, באמהות ובילדים, בכך שלא שילם דמי ביטוח אמהות וילדים" (דב"ע נז150-0/ הנ"ל)" (עב"ל 1342/01, שאול בר נוי - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי, ל"ג (17), 32). הוא הדין גם במקרה זה. לו התובעת היתה מצליחה להוכיח את השכר האמיתי, אפשר ופסקי הדין שהובאו בסיכומי התובעת, היו מסייעים לה. בענייננו, התובעת לא הרימה הנטל המוטל עליה להוכיח שכר אמיתי, שכן לא שולם למנוח שכר כלל. לא היתה כל הכנסה אמיתית, אלא כוונה להכנסה, או הכנסה רעיונית בלבד, עליה לא ניתן לבסס תשלום קיצבה, הנגזרת מגובה ההכנסה. הזקיפה הלכאורית של השכר לזכות המנוח, מבלי ששולם שכר בפועל, מבלי שדווח על שכר, ומבלי ששולמו דמי ביטוח, אינה יכולה להועיל לתובעת לשם הגדלת הבסיס לחישוב הקיצבה. 11. אשר על כן הננו קובעים כי בדין חישב הנתבע את קיצבת התלויים, כשהבסיס הוא הכנסת המינימום לתשלום דמי ביטוח בשלושת החודשים שקדמו לפגיעה. התביעה נדחית. אין צו להוצאות. ניתן היום בתמוז, תשס"ד ( ביולי 2004) בהעדר הצדדים. מרגלית פיקרסקי - שופטת טוביה ורדימוןנציג עובדים יהודה בן סימוןנציג מעבידים קצבת תלוייםביטוח לאומי