1. ביום 2/5/94, לקה המערער באוטם בשריר הלב. המשיב הכיר בכך כבתוצאה של פגיעה בעבודה. 2. ביום 14/4/96 קבעה ועדה רפואית לעררים כי החל מיום 1/11/94, דרגת הנכות היציבה של המערער עקב אותה תאונה, היא בשיעור משוקלל ומעוגל של 75%. שיעור זה נקבע על יסוד הקביעות הבאות: א. למערער יש דרגת נכות בשיעור 25%, בגין תעוקת לב, לפי פריט 9(2)(א) למבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (שייקראו להלן: "המבחנים", ו"התקנות", בהתאמה). ב. למערער יש דרגת נכות בשיעור 25%, בגין מצב לאחר אוטם בשריר הלב, לפי פריט 9(1)(ג)(II) למבחנים. ג. למערער יש דרגת נכות בשיעור 10%, בשל מצבו הנפשי של המערער, לפי פריט 34(ב) למבחנים. ד. השקלול של דרגות הנכות האמורות על פי תקנה 11(ב) לתקנות, הביא לקביעת דרגת נכות משוקללת בשיעור 49.98%. ה. הועדה הרפואית לעררים האמורה, סברה שיש להעלות את שיעור הנכות במחצית, על פי תקנה 15 לתקנות, כך שלאחר הפעלת תקנה 15, הועלתה דרגת נכותו של המערער לשיעור של 74.07%. ו. בהתאם להוראת תקנה 19א לתקנות, עוגלה דרגת נכותו של המערער לשיעור של 75%. 3. ביום 18/7/11 קיבל המערער אישור רפואי על כך שמצבו הרפואי הוחמר. על סמך אישור זה, ביקש המערער ביום 7/8/11, לבדוק אותו מחדש, בהתאם לתקנה 36 לתקנות. המשיב קיבל את הבקשה והעמיד את המערער לבדיקה מחודשת בפני פוסק רפואי. 4. הפוסק הרפואי בדק את המערער ביום 12/9/11, והגיע למסקנה שאכן חלה החמרה במצבו של המערער מבחינת אי-ספיקת הלב. הפוסק הרפואי קבע כי החל מיום 7/8/11, דרגת הנכות המשוקללת של המערער עקב התאונה מיום 2/5/94, היא בשיעור משוקלל ומעוגל של 90%. בקביעה זו, השאיר הפוסק על כנן את דרגות הנכות שנקבעו למערער עוד בשנת 1996 לפי פריט 9(2)(א) למבחנים ולפי פריט 34(ב) למבחנים. אולם, את דרגת הנכות מכח פריט 9(1)(ג) למבחנים, קבע הפוסק הרפואי כי יש להעלות, כך שהיא תהיה בשיעור 40%, לפי פריט 9(1)(ג)(III) למבחנים. התוצאה היתה ששקלול דרגות הנכות על פי תקנה 11(ב) לתקנות הביאה לדרגת נכות משוקללת בשיעור 59.5%. הפעלת תקנה 15 לתקנות באופן מלא, הביאה לדרגת נכות בשיעור 89.25% ועיגול הדרגה, על פי תקנה 19א לתקנות, הביא לדרגת נכות משוקללת ומעוגלת בשיעור 90%. 5. המשיב לא השלים עם קביעתו של הפוסק הרפואי, והגיש ערר עליה. בעררו, טען המשיב כי אין קשר בין ההחמרה במצבו של המערער לבין אחוז הנכות שנקבע (טענה זו כלל אינה יכולה להיות מובנת. נראה לי כי המשיב התכוון לטעון שאין קשר בין ההחמרה לבין התאונה). בנוסף, ביקש המשיב בעררו להתייחס למכתבו של רופא מטעמו, ד"ר משה פרלמוטר, מיום 5/10/11, שבו נאמר כי את ההחמרה במצבו של המערער יש לזקוף לחובת מחלת כלי הדם של המערער, מחלה שאינה קשורה לאוטם שהוכר כפגיעה בעבודה, ואשר הביאה לכך שלמערער נקבעה גם דרגת מוגבלות בניידות. 6. עררו של המשיב הובא לדיון ביום 19/1/12 בפני ועדה רפואית לעררים (שתיקרא להלן: "הועדה"). הועדה החליטה לקבל את עררו של המשיב באופן חלקי בלבד, כך שאת דרגת הנכות על פי פריט 9(1)(ג) למבחנים, קבעה הועדה על שיעור של 32.5% תוך יישום "מותאם" בין פסקה (II) ךבין פסקה (III) לפריט 9(1)(ג) למבחנים, התאמה שלגביה ציינה הועדה כי היא נעשית על פי תקנה 14 לתקנות. כתוצאה מהחלטה זו של הועדה, הועמדה דרגת הנכות המשוקללת של המערער על שיעור של 54.44%, אשר הועלתה במחצית לפי תקנה 15 לתקנות, והגיעה לשיעור של 81.66%, שיעור שעוגל על פי תקנה 19א לתקנות לשיעור של 82%. 7. הערעור שבפני הוגש כנגד החלטתה האמורה של הועדה. בחינת החלטתה של הועדה 8. לטענת המערער, הועדה לא היתה מוסמכת להשתמש בתקנה 14 לתקנות כדי לקבוע דרגת נכות מותאמת בין דרגות הנכות שנקבעו בפסקאות שונות של פריט 9(1)(ג) למבחנים, אלא היה עליה לקבוע במדוייק את דרגת הנכות שנקבעה על פי אחת הפסקאות. את טענתו זו תומך המערער בשני פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה (ראו סעיף 4ג' בעמוד השני לכתב הערעור). פסק הדין האחד הוא פסק הדין בתיק דב"ע נא/01-3 אוסטר - המוסד לביטוח לאומי (פד"ע כב 493, שייקרא להלן: "ענין אוסטר"). אולם, פסק הדין בענין אוסטר אומר את ההיפך ממה שהמערער מבקש ללמוד ממנו. בפסק הדין האמור נקבע כי לועדה יש שיקול דעת רחב לפעול בהתאם לתקנה 14 לתקנות, ובהתאם לכך הועדה מוסמכת להפעיל את שיקול דעתה על פי תקנה 14 לתקנות ולקבוע דרגת נכות שונה מזו שנקבעה על פי המבחנים. כך, בין השאר, נפסק באותו פסק דין: "אין לקבל את גרסתו של המוסד על פיה רק שעה שלא פורטה פגימה במבחנים מותר לקבוע דרגת נכות על פי שיקול דעתה של הוועדה. גרסתו של המוסד אינה עולה מנוסחה כיום של תקנה 14, ואף לא מנוסחה הקודם; נוסיף כי הנוסח החדש מגדיל את מרחב שיקול הדעת הנתון לוועדה שלא לפעול על פי המבחנים. בהליך זה אין אנו צריכים לקבוע מסמרות בשאלה אימתי ראוי לה לוועדה לפעול על פי תקנה זו, שעה שהיא מוסמכת לעשות כך. השאלה העיקרית העומדת איפוא להכרעה היא האם שיקול דעתה של הוועדה שלא לפסוק על פי המבחנים הוא בלתי מוגבל, או שהוא יפה אך ורק למקרים רפואיים יוצאי דופן. לדעתנו, סמכותה של הוועדה ... לסטות מהמבחנים מוגבלת לעניינים רפואיים ...". כלומר - שלא כפי שמנסה המערער ללמוד מפסק הדין האמור, בית הדין הארצי לעבודה קבע שם כי הועדה מוסמכת לסטות מן המבחנים שנקבעו על פי תקנה 11 לתקנות, אלא שסטיה זו אמורה להיות רק על סמך שיקולים רפואיים. בענייננו, הועדה החליטה לקבוע דרגה "מותאמת" בין פסקה (II) לבין פסקה (III) לפריט 9(1)(ג) למבחנים, על סמך שיקולים רפואיים, כך שבעת שעשתה כך, היא לא פעלה בניגוד להלכה שנקבעה בפסק הדין האמור. פסק הדין השני שהמערער נסמך עליו בטענתו האמורה, אכן אומר את מה שהמערער מבקש ללמוד ממנו. כוונתי לפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בתיק עב"ל 1137/02 פז - המוסד לביטוח לאומי (פד"ע לט 433, שייקרא להלן: "ענין פז"). אכן, אם ההלכה שנקבעה בענין פז היתה עומדת בעינה, היה מקום לקבל את טענת המערער ולקבוע כי הועדה חרגה מסמכותה בעת שיישמה דרגת נכות "מותאמת" בין פסקה (II) לבין פסקה (III) לפריט 9(1)(ג) למבחנים, אלא שההלכה שנקבעה בענין פז - כבר אינה בתוקף. בית הדין הארצי לעבודה חזר בו מאותה הלכה, וקבע שאין לנהוג לפיה. ראו בענין זה את אשר נפסק בעב"ל 71/03 נירנברג - המוסד לביטוח לאומי וכן בעב"ל 78/03 אברהם - המוסד לביטוח לאומי (שני פסקי הדין מיום 10/1/06). משההלכה שנקבעה בענין פז אינה עומדת בעינה, אין לקבוע כי הועדה חרגה מסמכותה בעת שקבעה דרגת נכות "מותאמת" בין פסקה (II) לבין פסקה (III) לפריט 9(1)(ג) למבחנים. 9. העובדה שהועדה היתה מוסמכת לקבוע למערער דרגת נכות כפי שקבעה, אינה מספיקה לשם קביעה שלא נפלה טעות משפטית בהחלטתה האמורה של הועדה. עדיין מוטל עלי לבחון אם האופן שבו הפעילה הועדה את שיקול דעתה, לקה בטעות משפטית. את זאת אעשה להלן. 10. הועדה הסבירה שמצבו של המערער הוחמר מאז הקביעה הקודמת של דרגת נכותו מעבודה. עם זאת, מאחר שלמערער היו גורמי סיכון שלא נגרמו על ידי האוטם שהוכר כתוצאה של פגיעה בעבודה (סכרת, יתר לחץ דם ועישון כבד בעבר), ומשנמצאה היצרות משמעותית בעורקים כבר בצנתור שנעשה סמוך לאחר האוטם, סברה הועדה שלא ניתן לייחס את מלוא ההחמרה ככזו שנובעת מהאוטם, אלא יש לזקוף רק מחצית מההחמרה לחובת האוטם שהוכר כפגיעה בעבודה, ואת המחצית האחרת - לגורמים אחרים. 11. מאחר שהועדה סברה שההחמרה במצבו של המערער מביאה לקביעה שמצבו תואם שלפי פסקה (III) בפריט 9(1)(ג) למבחנים, מצב המקנה דרגת נכות בשיעור 40%, ומאחר שמצבו בטרם ההחמרה התאים לפסקה (II) בפריט 9(1)(ג) למבחנים, מצב שהקנה דרגת נכות בשיעור 25%, ייחסה הועדה מחצית מההחמרה (שיעור של 7.5%) לחובת האוטם, ואת המחצית השניה לחובת הגורמים האחרים, ולפיכך, ראתה הועדה את המערער כמי שההחמרה במצבו הביאה לקביעת דרגת נכות מעבודה בשיעור 32.5% מכח פריט 9(1)(ג) למבחנים. 12. קביעתה של הועדה בענין ייחוס חלק מההחמרה במצבו של המערער לגורמים אחרים שקיננו בו, ואשר אינם נובעים מהאוטם שהוכר כתוצאה של פגיעה בעבודה, היא קביעה רפואית, שלא רק שאיני מוסמך להתערב בה, אלא שגם איני סבור שהיה נכון להתערב בה, מאחר שהיא קביעה סבירה. כשהיו למערער גורמי סיכון שונים שאינם נובעים מהאוטם, ייתכן שבמשך 17 השנים שחלפו מאז האוטם ועד למועד החלטתה של הועדה, הם היו באים לידי ביטוי גם אלמלא האוטם. 13. גם האופן שבו פעלה הועדה מבחינת האופן של חישוב דרגת הנכות לאחר ההחמרה, נראה לי כנכון מבחינה משפטית. הועדה התבססה על ההנחה (הנכונה) שדרגת הנכות מכח פריט 9(1)(ג) למבחנים, בטרם ההחמרה, היתה בשיעור 25%, שיעור שאת כולו יש לזקוף לחובת האוטם שהוכר כתאונת עבודה. מאחר שהועדה סברה שההחמרה במצבו של המערער הביאה אותו לכך שדרגת הנכות שיש לו מכח פריט 9(1)(ג) למבחנים, היא בשיעור של 40% (כלומר - שיעור של 15% מעל מה שהיה בטרם ההחמרה), ומאחר שכאמור לעיל סברה הועדה שיש לזקוף רק מחצית מההחמרה לחובת תאונת העבודה, פעלה הועדה נכון מבחינה משפטית בכך שקבעה שההחמרה עקב התאונה מביאה לדרגת נכות בשיעור של 32.5%. 14. על כן, לא מצאתי פסול באופן פעולתה של הועדה בעניינים האמורים לעיל. עם זאת, נותר לבדוק אם צדקה הועדה בכך שראתה את המערער כמי שדרגת הנכות שלו על פי פריט 9(1)(ג) למבחנים, היא דווקא זו שמתוארת בפסקה (III) לאותו פריט. 15. פריט 9(1)(ג) למבחנים עוסק במצבו של מבוטח בתקופה העולה על 6 חודשים לאחר אוטם בשריר הלב. הפריט קובע בפסקאותיו השונות דרגות נכות שונות שאותן יש לקבוע על פי דרגת החומרה של מצב המבוטח. כך נקבע בפריט 9(1)(ג) למבחנים: "לאחר התקופה הנ"ל [כלומר - לאחר 6 חודשים מעת האוטם] יש להעריך בהתאם לדרגות התפקודיות של הלב - (I) מסוגל לעבודה הרגילה ללא הפרעות וללא הגבלות כלשהן - .10%. (II) מסוגל לעבודה שאיננה דורשת מאמץ גופני מיוחד (דרגה תפקודית ראשונה) - 25%. (III) קיימת נשמת לאחר מאמץ, בצקת קלה, אין הפרעות בקצב (דרגה תפקודית שניה) - 40%. (IV) קיימת נשמת לאחר מאמץ, בצקת עם או בלי הפרעות בקצב כגון: פרפור פרוזדורים התקפי, רפרוף התקפי, מהירות דופק התקפית, מסוגל לעבודה קלה בלבד (דרגה תפקודית שלישית) - 50%. (V) קיימת אי-ספיקת הלב במידה בינונית, בצקת, נשמת לאחר מאמץ קל, מסוגל לעבודה קלה ביותר ובישיבה בלבד (דרגה תפקודית רביעית) - 75%. (VI) אי-ספיקת לב קשה, אינו מסוגל לשום עבודה - 100%.". הועדה - כאמור - ראתה את מצבו של המערער כמתאים לפסקה III)), כלומר - מצב שבו יש "נשמת לאחר מאמץ" יש "בצקת קלה" ואין הפרעות קצב. אכן, העולה מהאמור בסעיף 21 לפרוטוקול שערכה הועדה, הוא כי למערער יש "נשמת קלה" ויש לו "בצקת קלה" ואין לו הפרעות קצב. אולם, אין בכך לקבוע כי מצבו מתאים דווקא לפסקה (III) לפריט 9(1)(ג) למבחנים, וזאת - מאחר שעל פי ממצאי הועדה, ייתכן שהיה מקום לקבוע למערער דרגת נכות גבוהה יותר מאשר זו שלפי פסקה (III), וֱלוּ גם באופן "מותאם". 16. ה"נשמת" שבה עוסקת פסקה (III) לפריט 9(1)(ג) למבחנים (כמו גם פסקה (IV) היא "נשמת לאחר מאמץ". פסקה (V) עוסקת ב"נשמת לאחר מאמץ קל". בעניינו של המערער לפי האמור בתחילת סעיף 21 לפרוטוקול, מצאה הועדה כי יש לו "נשמת קלה" אך זאת - בלא שהיא קבעה כי מדובר במצב שלאחר מאמץ, או אף לאחר מאמץ קל. אם הנשמת אצל המערער מופיעה אף בלא מאמץ (אפילו קל), הרי שמבחינת הנשמת נראה שמצבו חמור יותר מזה שפסקה (III) לפריט 9(1)(ג) למבחנים עוסק בו. לדעתי, היה על הועדה להסביר מדוע מצבו תואם את המצב האמור בפסקה (III) לפריט 9(1)(ג) למבחנים, אף שהיא מצאה את קיומה של "נשמת" בלא שהיא ציינה שהתופעה מופיעה דווקא לאחר מאמץ. בכך, טעתה הועדה, ונכון לבקש ממנה לתקן את הטעות. 17. בסעיף 23 לפרוטוקול שערכה הועדה, ציינה הועדה כך (אם עלה בידי להבין נכון את כתב היד שבו נרשם פרוטוקול הועדה): "במשך השנים תפקוד הלב התדרדר והגיע ל-EF שנע בין 25% ל-30% - בכלל אי ספיקת לב.". כלומר, אצל המערער קיים מצב של אי-ספיקת לב. בחינת פריט 9(1)(ג) למבחנים, מעלה כי בפסקה (V) מדובר על מצב שבו יש אי-ספיקת לב במידה בינונית, ואילו בפסקה (VI) מדובר על אי-ספיקת לב במידה קשה. הועדה לא התייחסה לשאלה מה מידת אי-ספיקת הלב של המערער אם היא קלה, בינונית או קשה. לפיכך - לא ניתן לערוך ביקורת שיפוטית יעילה על קביעת הועדה שמצבו מצדיק דווקא יישום של פסקה (III) לפריט 9(1)(ג) למבחנים, מבחינת אי-ספיקת הלב. גם זו - לדעתי - טעות משפטית של הועדה שגם אותה נכון לבקש ממנה לתקן. 18. בחינת הפסקאות השונות של פריט 9(1)(ג) למבחנים, מעלה כי גם שאלת כושר העבודה היא שאלה שאותה יש לבחון לשם ההחלטה איזו מבין הפסקאות נכון ליישם בעבור המבוטח. כך פסקה (IV) עוסקת במצב של מסוגלות לעבודה קלה בלבד, ופסקה (V) עוסקת במסוגלות לעבודה קלה ביותר, בישיבה. הועדה לא התייחסה באופן מפורש לשאלת מסוגלותו של המערער לעבודה כלשהי. עם זאת, מהעובדה שהועדה מצאה לנכון להפעיל את תקנה 15 לתקנות באופן מלא, נראה כי היא סבורה שיש פגיעה ממשית בכושר העבודה של המערער. לשם בחינת תקינותה של החלטת הועדה ליישם בעניינו של המערער דווקא את פסקה (III) לפריט 9(1)(ג) למבחנים, היה עליה - לדעתי - להתייחס במפורש לשאלת כושר העבודה של המערער, ומשהיא לא עשתה כך, יש לבקש ממנה לתקן גם טעות זו. 19. אעיר כי מבחינת הבצקת לא מצאתי פגם כלשהו בהחלטתה של הועדה, מאחר שהועדה מצאה (כאמור בסעיף 21 לפרוטוקול שערכה) כי יש רק "בצקת קלה", ממצא המתאים לפסקה (III) לפריט 9(1)(ג) למבחנים, בעוד שהפסקאות המתארות מצב חמור יותר, עוסקת ב"בצקת" סתם, ולא ב"בצקת קלה". 20. עוד אעיר כי אני דוחה את בקשת המערער למנות מומחה מטעם בית הדין. אין צורך במינוי מומחה כזה לשם בחינת טעויות משפטיות בעבודתה של הועדה. לסיכום 20. אני דוחה את טענות המערער בענין סמכותה של הועדה לקבוע פריט מותאם בין פסקאות שונות בפריט 9(1)(ג) למבחנים, וקובע כי הועדה פעלה באופן תקין כאשר מצאה שרק חלק מההחמרה במצבו יש לזקוף לחובת התאונה, ובאופן שבו פעלה על סמך ממצא זה (כלומר בהוספת מחצית מהשיעור המוחמר אל שיעור הנכות הקודם שנקבע בטרם ההחמרה). 21. אני מקבל את הערעור רק ביחס לשאלת הקביעה כי מצבו של המערער תואם את האמור בפסקה (III) לפריט 9(1)(ג) למבחנים, שכן - לדעתי - חסרה התייחסות של הועדה למספר פרמטרים שיש להם רלוונטיות לשם בחירת הפסקה המתאימה מבין פסקאותיו של פריט 9(1)(ג) למבחנים, כפי שפורט לעיל. 22. על כן, אני מורה על השבת עניינו של המערער אל הועדה, כדי שהועדה תשקול מחדש אם דרגת הנכות המתאימה למערער על פי פריט 9(1)(ג) למבחנים היא אכן זו שנקבעה בפסקה (III) לאותו פריט, או שמא נכון לקבוע דרגה חמורה יותר (שעשויה להיות גם באופן מותאם), וזאת לאחר שתפעל כאמור להלן: א. הועדה תביא בחשבון כי היא מצאה שאצל המערער קיימת "נשמת", בלא שהועדה קבעה כי הנשמת מופיעה דווקא לאחר מאמץ כלשהו. ב. הועדה מצאה אצל המערער "אי-ספיקת לב", בלא שהבהירה אם מדובר באי-ספיקה במידה קלה, בינונית או קשה. הועדה מתבקשת לקבוע את מידת אי-ספיקת הלב של המערער, ולהביא את קיומה של אי-ספיקת הלב, בחשבון שיקוליה בשאלת הפסקה המתאימה ליישום בעבור המערער, מבין פסקאותיו של פריט 9(1)(ג) למבחנים. ג. הועדה תתייחס לשאלת כושרו של המערער לעבודה. אם הועדה תמצא שהמערער מסוגל רק לעבודה "קלה ביותר בישיבה בלבד" או רק לעבודה "קלה", תביא זאת הועדה בחשבון שיקוליה בשאלת הפסקה המתאימה ליישום בעבור המערער, מבין פסקאותיו של פריט 9(1)(ג) למבחנים. ד. הועדה תתן את דעתה על כך שיישומה של פסקה (IV) לפריט 9(1)(ג) למבחנים, אינו דורש שתימצא גם הפרעת קצב כלשהי. ה. הועדה תנמק את קביעתה המחודשת בענין יישום הפסקה המתאימה מבין פסקאותיו של פריט 9(1)(ג) למבחנים. ו. אם לאחר ביצוע האמור לעיל תמצא הועדה שמצבו של המערער מתאים ליישום לפי פסקה חמורה יותר מאשר פסקה (III) של פריט 9(1)(ג) למבחנים, תוכל הועדה לשוב ולפעול כפי שפעלה בהחלטתה מיום 19/1/12, כלומר - לזקוף רק מחצית משיעור ההחמרה לתאונת העבודה ואת המחצית השניה - לגורמים אחרים, ובהתאם לכך לחשב את דרגת הנכות מעבודה על פי פריט 9(1)(ג) למבחנים על פי התוצאה שתתקבל מהוספת מחצית מההפרש בין דרגת הנכות שתימצא, לבין 25%, לשיעור של 25% שכבר נקבע למערער בטרם ההחמרה במצבו. 23. בהתחשב בעובדה שהמערער היה מיוצג רק בחלק מזמן ההתדיינות בערעור (למעשה, רק בעת הדיון בעל פה) ובהתחשב בעובדה שדחיתי חלק נכבד מטענות המערער, אני מחייב את המשיב לשלם למערער שכ"ט עו"ד בסך 1,160 ₪ (כולל מע"מ). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/9/12, אם לא ישולם לפני כן. 24. כל אחד מהצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על פסק דין זה, תוך 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו. ניתן היום, כ"ז בתמוז תשע"ב, 17 ביולי 2012, בהעדר הצדדים. חיים ארמון, שופט התקף לב / אוטם שריר הלב