הגנות מוחלטות בלשון הרע לפני בקשה לסילוק על הסף של תביעת לשון הרע. 1. התביעה שלפני היא תביעת לשון הרע שפרסם לכאורה המבקש, סגן חשב מנהל מקרקעי ישראל, בדברים שכתב במכתב תשובה לבקשת התובעת, שותפות עורכי דין - המייצגת בעלי זכויות במקרקעין (בחלקה 374, גוש 6627), להחזר הוצאות תכנון וייזום (להלן "המכתב"). בתמצית, לטענת התובעת, המנהל חתם על הסכם הרשאה לתכנון ובו אופציה לרכישת המקרקעין - מחברת נתיבי איילון בע"מ אשר המחתה את הזכות ללקוחות התובעת. האחרונה פנתה למנהל לקבלת תשלום החזר המגיע לה בהתאם להסכם ההרשאה. כתשובה, קיבלה את המכתב המציג את התובעת כמי שאינה דוברת אמת וככזו הדורשת שכ"ט שאיננו מגיע לה, על עבודה שלא ביצעה. 2. לטענת המבקש, הפרסום העומד בבסיס כתב התביעה, מהווה פרסום מותר, לאור ס' 13(3) או 13(9) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. לטענתו, הדברים אינם מהווים לשון הרע, הם אמת והוא כתב את המכתב במסגרת מילוי תפקידו כסגן חשב, בדחותו דרישת התובעת לתשלום סכומים לשיטתו, הוגשה התביעה על מנת להפעיל לחץ על המנהל ולגרום לו לאשר את דרישת התשלום הנ"ל. לטעתו, הייתה דחיית הבקשה עניינית והיא ניתנת להשגה בהליכים המשפטיים המתאימים, אילו שנקטה בהם התובעת בהגישה תביעה כספית כנגד המנהל. לשיטת המבקש, גובלת הגשת התביעה אישית כנגד סגן החשב שפעל בתו"ל בעת מילוי תפקידו- בשימוש לרעה בהליכי משפט. 3. לטענת המשיבה, המבקש לא נענה לדרישה לחזור בו ממכתבו ולהתנצל והוא לא נענה לדרישה. עוד טענה כי הבקשה אינה יכולה לעמוד לבדה מבלי שהוגשה הודעה על הכרה בחסינות המבקש בהתאם לס' 7א לפקודת הנזיקין ועליו להוכיחה. לגישתה, מכתבו של המבקש איננו בגדר תפקידו ולכן, לשיטתה, לאחר שתוכיח את העובדות הנטענות בכתב התביעה, תהא זכאית לסעד שהתבקש על ידה. 4. תשובת המבקש הינה כי ייצוג עובד ציבור ע"י הפרקליטות נעשה מכח הוראות ס' 2 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש]. לטענתו לא הוגשה ההודעה על הכרה בחסינות שכן ממילא דין תביעה זו הוא סילוק על הסף משום היות הפרסום בגדר פרסום מותר. 5. דיון בית המשפט רשאי לסלק תובענה על הסף בהתאם לתקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. בפסיקה נקבע כי תקנה 101 מיועדת "לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה, כאשר מפני טענת חוק או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט, בלא אשר ידון בית המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת". (ר' ע"א 316/56 קרמש נ' דבי פ"ד יא' 1336, 1341 וכן ע"א 7261/97 שרבני ואח' נ' חב' האחים שבירו בע"מ ואח' פד"י נד (4) 464, 478). 6. בית המשפט מעדיף ליתן לבעל דין את יומו וליתן הכרעה עניינית (ר' ע"א 335/78שאלתיאל נ' שני פ"ד ל"ו (2) 151, 155 - 156), די בכך שהתובע "יראה" על פני כתב התביעה כי בידו עילה (ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה , פ"ד נא(2) 312) - ובכל מקרה בית המשפט אינו מורה על מחיקת תביעה מחמת חוסר עילה כאשר ניתן להצילה על ידי תיקון. (ע"א 109/84 ורבר נ' אורדן , פ"ד מא(1) 577). 7. עם זאת, מונה ס' 13 לחוק איסור לשון הרע שורת "הגנות מוחלטות" (ר' א' שנהר, "לשון הרע", תשנ"ז-1997, בעמ' 191). משמעות הדבר, שבהתקיים אחת מהן, יש לדחות התובענה על הסף. בעמ' 213, 214 מציין המלומד שנהר כי: "נטל הוכחת ההגנות המוחלטות שבסעיף 13 לחוק מוטל על הנתבע או הנאשם. אולם, כאשר מגלה התובע בכתב התביעה או האישום, שפרסום נעשה בנסיבות המקנות הגנה מוחלטת, יוכל הנתבע או הנאשם לבקש את מחיקת ההליך או את ביטולו, מבלי להביא ראיות כלשהן. מהותה של ההוכחה הנדרשת נגזרת מטיב ההגנה הנטענת. כאשר הנתבע או הנאשם מבקש להתגונן בטענה שפרסם דברים בנסיבות הקבועות בסעיפים 13(1)-13(6) או 13(9) עליו להוכיח, כי הדברים אכן נאמרו על ידו באותן נסיבות". 8. ס' 13 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 מונה, כאמור, שורת פרסומים מותרים. החלופות הרלוונטיות לענייננו הינן: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - ... (3)   פרסום על ידי הממשלה, או חבר ממשלה בתוקף תפקידו, או פרסום על פי הוראת הממשלה או הוראת חבר ממשלה בתוקף תפקידו; ... (9)   פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור"; 9. ברע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, תק-על 2009(3), 2464 , 2466 (2009) נקבע: "סעיף 13 קובע "הגנות מוחלטות" (ראו אורי שנהר דיני לשון הרע 191 (1997))...ניתן לומר כי המונח "הגנה מוחלטת" יש בו חוסר דיוק מסוים שהרי ההגנה מותנית בהתקיימות התנאים הנקובים בסעיף. אולם סעיף 13, בניגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14 ו- 15), אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום-לב (ראו רע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26, 67-66). משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי. במובן זה מדובר ב"הגנה מוחלטת" (ראו גם דנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל, תק-על 2003(2) 341 (2003)). וכפי שנאמר באחת הפרשות: עיון בסעיפיו המשניים של סעיף 13 לחוק מלמדנו כי כל שביקש המחוקק בסעיף זה, הוא להעניק זכיה מוחלטת לפרסומים הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ורשויות רשמיות (ע"א 211/82 נאנס נ' דר' פלורו, פ"ד מ(1) 210 (1986)). 8. ההגנה הבלתי-מתפשרת על פרסומים מהסוג הנקוב בסעיף 13 כרוכה בוודאי במחיר מבחינת ההגנה על שמו הטוב של מושא הפרסום. אין ספק שעשוי ליהנות מן ההגנות שבסעיף 13 גם מי שבמובנים רבים - מנקודת מבט פרטנית - אינו ראוי להגנה. אולם נקודת המבט של סעיף 13 אינה מצטמצמת למקרה הספציפי. הסעיף נועד להגן על שיקולים רחבים הנוגעים לאינטרס הציבורי, כאשר חלק מסעיפי המשנה - וסעיף-קטן (5) בכללם - מתייחסים לפרסומים שנעשים על-ידי רשויות השלטון או תוך כדי פעילותן. סעיף-קטן (5) נועד למנוע מצב שבו ירחף מעל מי מהגורמים הנזכרים בסעיף, תוך כדי דיון משפטי, האיום של תביעת לשון הרע. הסעיף נועד למנוע מצב שבו העילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי הליך משפטי ותמנע מהגורמים השונים המעורבים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי". 10. כך גם בע"א 211/82 לאה נאנס נ' דר' סוזי פלורו, פ"ד מ(1), 210 , 215-216 (1986): "עיון בסעיפיו המשניים של סעיף 13 לחוק מלמדנו כי כל שביקש המחוקק בסעיף זה, הוא להעניק זכיה מוחלטת לפרסומים הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ורשויות רשמיות. בהקשר לצורך זה בא סעיף משנה 9 להתיר פרסומים שחובה לפרסמם (על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין) או שהרשות לפרסמם, על פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין". 11. הדברים דלעיל יפים גם לענייננו. יש לאפשר לגורמים הרלוונטיים לבצע עבודתם ולהתבטא באופן חופשי ללא מורא. אין מחלוקת שהמבקש שימש במועד הרלוונטי כסגן החשב ושכתב את מכתבו תוך כדי ביצוע תפקידו. על כן איני מקבלת את טענות המשיבה בתשובתה. 12. מכאן, לבחינת לשון המכתב נושא התביעה: "הנדון: גוש 6627 חלק מחלקות 378 ו - 382 - החזר הוצאות תכנון וייזום המקרקעין קבלנו לידינו את דרישתכם להחזר הוצאות תכנון וייזום הנוגעות לנכס שבנדון ואת תוצאות בדיקת אותן הוצאות ומצאנו כי דרישתכם אינה סבירה הן ביחס להיקף המיזם ומורכבותו והן בהשוואה לאותן הוצאות במיזמים דומים ועל פי המחירונים הנהוגים במנהל מקרקעי ישראל. הפער המשמעותי ביותר בין הוצאות התכנון, המדידות, העתקות ואגרות, העומדות לשיטתכם על סך כולל של כ - 280,000 ₪ לבין הדרישה לשכר טרחת עורכי הדין בגין פעולותיהם לליווי התכנון והייזום עומדת על כ - 4,000,000 ₪!!! ומשתרעת על לא פחות מ - 4,600 שעות עבודה, אומרת כשלעצמה דרשני. כידוע מנהל מקרקעי ישראל מלווה כבשגרה עשרות פרויקטים שאינם נופלים במורכבותם ובהיקפם מהפרויקט דנן ולא פעם עולים עליו והחזר ההוצאות בגינם מבוצע על פי סטנדרטים נהוגים ומקובלים, הלוקחים בחשבון את מרכיב הוצאות התכנון, מרכיב ההוצאות המשפטיות הנלוות ויתר המרכיבים. מעולם לא נתקלנו בפער כה משמעותי בין הוצאות התכנון להוצאות המשפטיות ובשיעור כה גבוה של הוצאות משפטיות ולא הומצא לנו הסבר משכנע לקיומו של אותו פער. לא בכדי נוהג המנהל לדרוש כתנאי להחזר הוצאות, הוצאות קבלות "בזמן אמת" המעגנות את עצם הוצאת ההוצאה. במקרה שלפנינו מרבית הדרישה להחזר אינה מעוגנת בקבלות, תוך הסבר (אותו אין ביכולתנו לקבל) לפיו סוכם כי אותן הוצאות תוחזרנה מהכספים שישלם המנהל. אשר על כן לא נוכל לאשר את הסכום המאושר על ידיכם. בכבוד רב, ערן גיל סגן חשב מנהל מקרקעי ישראל" עותק מהמכתב נשלח לגורמים הבאים במנהל: חשבת, יועץ משפטי, הלשכה המשפטית, מנהל מחוז ת"א וליועמ"ש מחוז ת"א. 13. לאור ס' 2 לחוק יסוד: משק המדינה, ס' 6 לחוק נכסי המדינה, תשי"א-1951, והחלטות ממשלה, ברי כי הפרסום הנ"ל הוא פרסום שהמבקש חייב לעשות. מדובר בכספי ציבור והמפרסם מחויב לבדוק סבירות הדרישות להוצאת כספים מהקופה הציבורית ולא לשמש כ-"חותמת גומי". באם סבור הוא כי מדובר בדרישה מוגזמת, עליו להפעיל שיקול דעתו המקצועי ולפעול בהתאם וזאת עשה. יודגש כי אין באמור על ידי בכדי לקבוע ממצא כי הדרישה אכן היתה מוגזמת, שכן אין זו הסוגיה העומדת לפני להכרעה. 14. למעלה מן הצורך אציין כי לטעמי אין בדברים שנכתבו במכתב משום הוצאת לשון הרע. כידוע, המבחן הוא אובייקטיבי - של האדם הסביר (ר' ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2) 333, וגם א' שנהר בספרו "דיני לשון הרע", תשנ"ז-1977, בעמ' 122), כל שנאמר במכתב הוא כי היקף העבודה ומחירה הינם גבוהים ביחס למתחרים וביחס לעבודת הפיתוח. התביעה מסולקת על הסף משום התקיימותו של ס' 13(9) לחוק איסור לשון הרע. בהתחשב בשלב המקדמי בו מצויה התביעה- אין צו להוצאות. לשון הרע / הוצאת דיבה