1. תביעה לדמי פגיעה בגין ירידה בשמיעה - מיקרוטראומה: 2. בפנינו תביעת התובע כנגד החלטת הנתבע (להלן: המוסד) מיום 2.10.00 שדחה תביעתו לתשלום דמי פגיעה בגין ירידה ממנה הוא סובל בשמיעתו. על פי החלטת המוסד לא נתקיים בתובע הדרוש על מנת להכיר בפגיעה ממנה הוא סובל כתאונה בעבודה. 3. העובדות הרלבנטיות כפי שהן עולות מן התיק ואין הן שנויות במחלוקת בין הצדדים הן אלו: א. התובע יליד שנת 1951, עבד כמנהל אתר קידוחים בחברת מקורות משנת 1971 ועד שנת 2000. במסגרת עבודתו היה אחראי על הנעשה באתר הקידוח, במשמרות בנות 14 שעות ומעלה. ב. כעולה ממדידות רעש שהוגשו לתיק נחשף התובע לרעש במפלסים שמעל 85 דציבל במהלך עבודתו. ג. אין חולק כי התובע סובל מליקוי בשמיעתו. 4. המחלוקת שבין הצדדים הינה בשאלה בדבר קיומו של קשר בין הליקוי שבשמיעתו של התובע לבין הרעש אליו היה חשוף. לצורך בירור השאלה שבמחלוקת מינה בית הדין את המומחה היועץ הרפואי ד"ר א. ברקו שנתן חוות דעת בענינו של התובע. 5. בהתייחס לשאלה שהפנה אליו בית הדין בענין קיומו של קשר סיבתי בין הליקוי ממנו סובל התובע בשמיעתו לבין תנאי עבודתו קבע המומחה כך: ”מדובר בגבר בן 51 שנחשף, במסגרת עבודתו במקורות למפלסי רעש מזיקים משנת 1971 ועד לשנת 2000. על פי החלטת בית הדין סובל מליקוי בשמיעה, אולם בבית חולים הדסה התלונן גם על טינטון. בתיק הרפואי בדיקת שמיעה בודדת מתאריך 3.9.00 המראה על ליקוי שמיעה עצבי סימטרי ב-2 האוזניים עם עקומות שטוחות.....” המומחה ביקש באותה הזדמנות לשלוח אליו בדיקות שמיעה נוספות על מנת שלא להסיק מסקנות על סמך בדיקת שמיעה אחת בלבד. לאחר שהועברה אליו בדיקת שמיעה נוספת קבע המומחה את הדברים הבאים: "מר ווקנין נחשף, אמנם, למפלסי רעש מזיקים, אולם בדיקת השמיעה שבוצעה ב"הדסה" וגם זו הנוכחית אינן תואמות, בשום צורה, ליקוי שמיעה שמחשיפה לרעש. סובל מליקוי שמיעה עיצבי סימטרי ב-2 האוזניים. לא מדובר במחלת מקצוע. לא פעל כאן עיקרון המיקו-טראומה. מדובר בליקוי שמיעה עיצבי על רקע תחלואתי-אדיופטי (מסיבה לא ידועה), שפוגשים רבים כמוהו ללא רקע תחלואתי ברור". 6. על פי בקשת התובע הועברו אל המומחה שאלות הבהרה, אלו הן שאלות ההבהרה שהועברו ותשובות המומחה בהתאמה: ש. על פי המסמכים הרפואיים סובל התובע הנ"ל מטינטון - בחוות דעת אין התייחסות לתופעה זו האם היא נגרמה כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק. ת. בחוות דעתי התיחסתי לתלונתו על טינטון (ראה תיק רפואי מבי"ח הדסה), אולם טינטון היא תלונה סובייקטיבית שיש לקבלה כמות שהיא אם ישנה תשתית שמיעתית תואמת. ובמקרה שלפנינו, תשתית שמיעתית שהתפתחה כתוצאה מחשיפה לרעש. קביעתי שהליקוי השמיעתי ממנו סובל לא התפתח כתוצאה מחשיפה לרעש שוללת, למעשה, גם את הקשר בין הטינטון לחשיפתו לרעש. ש. האם נכון שבין שאר המבחנים ללקות שמיעה שנגרמת כתוצאה מחשיפה לרעש, היא שהלקות סימטרית עם "שנץ" בתדירויות של 3000 עד 6000 דציבל באם כן, האם במקרה שלפנינו מתקיים הדבר, ואם לא מדוע. ת. נכון, בין שאר המאפיינים לליקוי שמיעה שמחשיפה לרעש הוא ליקוי שמיעה עיצבי סימטרי עם "שקע בתדירויות 6000-3000 ובעיקר 4000 היוצר גם הפרש בשמיעה בין תדירויות הדיבור לתדירויות הגבוהות כשהתדירויות הגבוהות, ללא הבדל בשמיעה בין תדירויות גבוהות ונמוכות וללא "שקע". ש.האם העובדה שהיו בפניך רק שתי בדיקות שמיעה, ותוצאות של בדיקת מוליכות חשמלית, מותירות ספק לגבי הגורם לנכותו של התובע. ת. בחוות דעתי הראשונה עמדה בפני בדיקת שמיעה אחת בלבד ועובדה היא שלא רציתי לקבל החלטה על סמך בדיקת שמיעה אחת בלבד. עם קבלת בדיקת השמיעה שניה התמונה התבהרה לחלוטין. לכן, לא נותר ספק שהרעש אינו הגורם לליקוי השמיעה ממנו סובל. 7. אלו הם עיקרי טענות התובע לתמיכה בתביעתו: א) למרות קביעת המומחה יש לקבל את התביעה. בין שתי הבדיקות שהועברו אל המומחה יש הבדלים משמעותיים, בעוד שבבדיקה הראשונה היה הבדל בין הצלילים הגבוהים לנמוכים, בבדיקה השניה התוצאות היו דומות בכל התדרים. המבחן העיקרי המקובל לצורך אבחון בין ליקוי שמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש לבין ליקוי תחלואתי הוא שמדובר בלקות סימטרית עם פגיעה מעט יותר קלה בצלילים הגבוהים. המומחה אמנם שולל את האמור אך הבדיקות שהועברו מצביעות אחרת מפי שקבע המומחה. המומחה אף אינו מסוגל לקבוע מהי מחלת התובע וממה נגרמה לקות השמיעה שלו. ב) העובדה שלא מדובר בבדיקה רפואית אוביקטיבית הנותנת תוצאות חד משמעיות אלא הסקת מסקנות משורה של גורמים צריכה להוביל למסקנה שמדובר בתאונת עבודה. ג) רעש חריג היכול לגרום לחירשות ודאי נחשב כגורם חיצוני נראה לעין ויש להכיר בתאונה כתאונת עבודה. יש להפעיל את החזקה שבסעיף 84 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995 לטובת התובע. 8. המוסד מבקש מבית הדין לדחות את תביעת התובע. ואלו הם עיקרי טענותיו לביסוס עמדתו: א) המומחה קבע באופן חד משמעי שאין קשר סיבתי בין פגיעת התובע לבין הרעש שאליו היה חשוף. המומחה הדגיש כי אופי הנזק של התובע איננו מתאים לחשיפה לרעש. ב) טענות התובע לביסוס תביעתו הינן טענות שברפואה. התובע אינו מצביע על טעם מיוחד המצדיק אימוץ עמדתו והעדפתה על פני זו של המומחה. ג) אין בעובדה שהמומחה לא הצביע על סיבה חילופית לנזקו של התובע בכדי לערער על חוות הדעת. המומחה נשאל לגבי הקשר הסיבתי עם הרעש ולא נשאל לגבי סיבות חלופיות. ד) התשובה לשאלה אם הרעש הוא מזיק אם לא, איננה נראית לעין כלל ועיקר, ואף לקות השמיעה איננה נראית לעין אלא מאובחנת בבדיקות רפואיות. מצירוף המקרים עולה באופן חד משמעי כי פגיעת התובע איננה נובעת מרעש ואין קשר סיבתי בינה לבין עבודת התובע. ההכרעה 9. אכן, חוות דעתו של המומחה חד משמעית היא וברורה. אין למומחה ספק כי הרעש איננו הגורם לליקוי השמיעה ממנו סובל התובע. לאחר ששקלנו את טענות התובע לא מצאנו כי יש בהן כדי לערער את קביעתו הרפואית החד משמעית של המומחה מטעם בית הדין. המומחה מתייחס לשתי הבדיקות שהובאו בפניו, לרבות להבדל המסוים שביניהן, ומצביע על המסקנות העולות מהן. חוות דעת המומחה הינה בבחינת ראיה רפואית שבפני בית הדין, ובפנינו לא הובאה כל ראיה בעלת משקל שיש בה כדי לשלול את קביעות המומחה. אכן, המומחה אינו מציין את המקור או הסיבה לליקוי בשמיעת התובע, אלא שהוא אף לא נשאל על כך. סיכומו של דבר: לא נותר לנו אלא לקבוע כי לא נתקיים בתובע הדרוש על מנת לקבוע כי הוא סובל ממחלת מקצוע או שהליקוי ממנו הוא סובל בשמיעתו ניתן להכרה כפגיעה בעבודה במסגרת תורת המיקרוטראומה. לפיכך, התביעה נדחית. אין צו להוצאות. שמיעהדמי פגיעהמיקרוטראומה