סעד הצהרתי לבעלות על רכב

מבוא בפניי תביעה כספית בסכום של 30,000 ₪ אשר התבררה בסדר דין מהיר, בגין נזקים שנגרמו לתובעת לטענתה בעקבות הטלת עיקול על רכבה במסגרת הליך הוצאה לפועל. בכתב התביעה פירטה התובעת, עמותת מגן אברהם ע"ש רבי אברהם ואיזה רביבו ע"ה, כי ביום 13.4.99 נרשמה אצל רשם העמותות כעמותה מספר 58-034-025-5 (להלן: "העמותה"). עוד פירטה שמטרותיה העיקריות הן ציוד רפואי; הלוואה והשאלת ציוד לנזקקים; עזרה לנזקקים; עזרה ליולדות; בית מדרש ע"ש רבי מאיר בעל הנס; וקרן גמ"ח. על פי תעודת הרישום ברשם העמותות, אשר צורפה לכתב התביעה, מענה של העמותה הוא אצל מר יעיש רביבו, שעל פי תצהירו הינו יו"ר העמותה (להלן: "החייב"). פורט בכתב התביעה כי הנתבעת, גרושתו של החייב, פתחה נגדו תיק הוצאה לפועל בגין מזונות הילדים, ובמסגרת תיק זה הוטל עיקול על רכבה של העמותה. עוד פורט שאת הרכב, מסוג רנו קנגו, הזמינה העמותה ביום 22.5.01 מ"קרסו מפיצי מכוניות", ושילמה תמורתו סך של 93,323 ₪ (להלן: "הרכב"). ביום 21.6.01 נרשם הרכב במשרד הרישוי על שם העמותה. נטען שהרכב שימש לפעולות העמותה, ובין היתר, להובלת ציוד לנזקקים. לטענת העמותה גרם לה העיקול שהטילה הנתבעת על רכבה, לנזקים, ופגע בקניינה ובשמה הטוב. פורט שבעקבות העיקול הייתה פגיעה בהיקף התרומות לעמותה, בשנת 2007 כאשר ביקשה העמותה להחליף את הרכב הקשה עליה העיקול את מכירתו, ביום 21.3.11 עבר הרכב תאונה והשמאי קבע כי הנזק הוא אובדן כללי אך בשל העיקול לא קיבלה העמותה פיצויים מחברת הביטוח, לא היו לה הכספים לקנות רכב חדש והיא נאלצה לשכור רכב במקום זה שאבד. לטענת התובעת, לא הייתה הנתבעת רשאית להרים את מסך ההתאגדות ולהגיש בקשה לעיקול רכבה, שכן העמותה הינה אישיות משפטית נפרדת מהאישיות המשפטית של החייב. תמצית טענת הנתבעת הייתה שמדובר בעיקול שהוטל כדין, במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, כדי לאכוף את חיובו של החייב במזונות ילדיו. עוד נטען שהתובעת הייתה רשאית לפעול בהתאם להוראות הדין והנחיית רשמי ההוצאה לפועל על מנת להסיר את העיקול, ואולם היא נמנעה מלערער על ההחלטות, אף נמנעה מלהגיש תביעה למתן סעד הצהרתי עד ינואר 2012. אין בין הצדדים מחלוקת על כך שבמהלך הדיונים בתיק התובענה סיים התובע את תשלומיו והעיקול נושא התביעה הוסר. אקדים ואציין שלאחר ששקלתי את טענות הצדדים אלה מול אלה ושמעתי את הצדדים במהלך דיון ההוכחות שהתקיים בפניי, מצאתי שיש לדחות את התביעה. נימוקי פסק הדין יובאו בתמצית כמצוות תקנה 214 ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"). הליכי העיקול והליכים משפטיים אחרים מהמסמכים שהגישו הצדדים עולה כי ביום 30.11.98 ניתן פסק דין הקובע כי על החייב לשלם בגין מזונות ילדיו סך של 2,485 ₪. עוד עולה מהמסמכים כי בגין אי תשלום המזונות נעצר החייב וביום 4.1.07 הובא בפני כב' רשמת ההוצאה לפועל בטבריה, נסרין בשארה כרייני, שהחליטה ש"החייב ישוחרר אם ישלם היום את הסך של 1,500 ₪ אחרת ייאסר למשך 3 ימים.". ביום 25.4.07 הגישה הנתבעת בקשה לעיקול הרכב. פורט בבקשה שהחייב אינו משלם מזונות, וכי הרכב מצוי בשימושו וחונה על יד ביתו. בתצהיר שתמך בבקשה העידה הנתבעת כי "החייב עושה הכל כדי להימנע מתשלום המזונות ורשם את כל הציוד והרכב על שם העמותה וזאת כדי למנוע ממני קבלת המזונות ... מכוון שהחייב מעלים נכסים שהם שלו לטובת העמותה אני מבקשת לאפשר לי עיקול על הרכב שבעצם שייך לחייב אך רשום ע"ש העמותה." (סעיפים 5-6). בחקירה נגדית שנערכה במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים בפני, נשאלה הנתבעת על כוונתה בטענתה שהחייב הבריח נכסים והשיבה כי "הכוונה שלי, כשם שהקופות שמחולקות לו זה כספים, זה לא בדיוק העמותה אלא הוא עצמו.... אני טוענת שזה לא העמותה אלא הוא עצמו, הוא המציא שם." (עמ' 8 שורה 28; עמ' 9 שורה 3). לשאלה מדוע הגישה בקשת עיקול על הרכב השיבה : "הוחלט לעשות לו עיקול ע"י ההוצל"פ הרכב לא של העמותה אלא שלו, הוא עושה שימוש ברכב." (עמ' 9 שורה 6). ביום 15.2.07 ניתנה החלטה על ידי כב' רשמת ההוצאה לפועל, ע' אבמן-מולר (כתוארה אז), כי הרכב יעוקל, ואולם הוא לא יתפס בטרם יחלפו 30 יום, וזאת על מנת לאפשר לצד ג' (העמותה) להגיש כל בקשה שתמצא לנכון בעניין הרכב. התובעת הגישה בקשה להסרת העיקול וביום 13.5.07 החליטה כב' רשמת ההוצאה לפועל סיגל פרשואר-אבגי להותיר את העיקול על כנו. כן קבעה כב' הרשמת כי ככל שצד ג' טוען לבעלות, עליו להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט ולא ללשכת ההוצאה לפועל. מהמסמכים המתעדים את ההליכים שננקטו בין החייב והנתבעת, עולה כי ביום 22.2.10 התקיים דיון בפני כב' הרשם בן שלו, שבמהלכו נדונה טענת "פרעתי" של החייב. בתום הדיון קבע כב' הרשם כי ככל שהחייב מבקש להפחית את המזונות עליו לפנות לבית משפט ענייני משפחה. עולה מהמסמכים שבפני כי במשך כארבע וחצי שנים שקטה התובעת על שמריה, ורק ביום 31.3.11 הוגשה בקשה לשחרור העיקול שהוטל על הרכב; ביום 15.7.11 דחה כב' הרשם אסף אבני את הבקשה להסרת העיקול שהוגשה ביום 13.7.11 תוך שהוא מציין כי ניתנה לצד ג' האפשרות לפנות לבית המשפט המוסמך ואולם הוא נמנע מלעשות כן. ביום 11.9.11 דחה ראש כב' ראש ההוצאה לפועל, את בקשתו של החייב להפסקת תשלום מזונות לבתו, ונקבע כי עליו לשלם לה מזונות עד הגיעה לגיל 21. בחקירה הנגדית של החייב שנערכה בדיון ההוכחות שהתקיים בפני ביום 15.10.12, השיב החייב כי לא הוגשה בקשה לסעד הצהרתי באשר לרכב, כיוון שהתובעת לא רצתה לבזבז את כספיה והעיקול שהוטל לא פגע בפעילותה. רק לאחר תאונת הדרכים התבקשה בקשה להסרת העיקול, כדי לאפשר את קבלת כספי הפיצויים. (עמ' 5 שורות 14-15). עולה מהראיות שבפני כי לאחר שנים פנתה התובעת לבית המשפט בבקשה למתן עד הצהרתי, וביום 9 בינואר 2012 ניתן פסק דין הצהרתי לפיו שייך הרכב לתובעת. הנתבעת בחקירתה בפני השיבה שלא היה ידוע לה אודות פסק הדין. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובצרופותיהם, ושמעתי את הראיות וטיעוני הצדדים, מצאתי, כאמור, שיש לדחות את התביעה. אין בין הצדדים מחלוקת על כך שהרכב רשום על שם העמותה שבה משמש החייב כיו"ר. אין בין הצדדים מחלוקת על כך שניתנו החלטות של רשמי הוצאה לפועל באשר לעיקול הרכב ובאשר לאפשרות לפנות לבית המשפט בבקשה למתן סעד הצהרתי. שני הצדדים הסכימו על כך שאך בינואר 2012 ניתן סעד ההצהרתי בנוגע לבעלות ברכב, על אף שבפניי לא הוצג פסק הדין הקובע זאת. המחלוקת כאמור הינה האם מוטלת על הנתבעת חובה לפצות את התובעת בגין נזקים שנגרמו לה כביכול בעקבות העיקול. השאלה הראשונה הנשאלת בעניין זה הינה האם הוכח שהנתבעת נהגה ברשלנות. עיון בראיות מגלה שיש להשיב בשלילה על טענה זו. עולה מהראיות שהובאו בפני כי הליכי עיקול הרכב נעשו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל ובהתאם להחלטות רשמי ההוצאה לפועל. לא הוכח בפני כי נפלה טעות בהליכים, כי נמסרו פרטים כוזבים, אף לא הוכח בפני שמדובר בהתרשלות מצד הנתבעת. כפי שנפסק לא אחת, הנטל להוכיח את מהות הזכות ברכב מוטל על החייב או על הבעלים הרשום. עמד על כך בית המשפט העליון למשל בע"א 1680/03 חנה לוי נ' אלי ואמירה קול מיום 2.8.04), שבו נקבע כי לעניין רכב חלה ההוראה שבסעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967 ויש לראות את המטלטלין שעוקלו כנכסי החייב. עוד נקבע בפסק הדין האמור כי הרישום במשרד הרישוי באשר לבעלות ברכב הוא דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי, וכי הנטל להוכיח את מהות הזכות ברכב מוטל על החייב או על הבעלים הרשום ולא על הזוכה. כפי שבואר בפסיקה וכן בספרות, הטעם להעברת הנטל לחייב או לצד ג' נעוץ בכך שהמידע והפרטים אודות הבעלות המהותית מצויים בידי החייב ובידי הצד השלישי, ולא בידי הנושה. בענייננו לא הכחישה התובעת את טענות הנתבעת לפיה הרכב היה בשימושו של החייב, אף חנה בחצריו. רשמי ההוצאה לפועל אפשרו בענייננו לעמותה להרים את הנטל, ולהגיש בקשה למתן פסק דין הצהרתי לבית המשפט המוסמך, אך העמותה לא עשתה זאת במשך כ-5 שנים. ככל שנגרמו נזקים, וכפי שאפרט להלן, לא הוכחו בפני נזקים, אי הגשת הבקשה לסעד הצהרתי היא זו שגרמה בסופו של יום לנזקים הנטענים על ידי העמותה ואין לה להלין אלא על עצמה. החייב שהופיע כנציג התובעת, העיד בפני מפורשות שהיה ידוע לו אודות העיקול, ואולם הוא והעמותה העדיפו שלא לנקוט בהליכים משפטיים כדי להימנע מהוצאות וכיון שבאותה עת העיקול ברישום כלל לא פגע בעמותה ובפעילותה. התובעת הייתה כאמור רשאית להגיש בקשות מתאימות במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, הייתה רשאית להגיש בקשה לסעד הצהרתי בדבר בעלותה ברכב, להגיש ערעורים על החלטות שניתנו, ואולם היא העדיפה שלא לעשות כן. כאמור, לא מצאתי שהונחה בפני תשתית ראייתית לכך שהנתבעת התרשלה כלפי התובעת בדרך כזו או אחרת בבקשת העיקול. עולה מהמסמכים שהנתבעת כללה בבקשתה את מלוא הנתונים הרלוונטיים, ציינה שהבעלים הרשום הינה העמותה. מהמסמכים עולה שהיה לחייב חוב על פי פסק דין למזונות, וטענתו לפיה פגה חבותו לא התקבלה על ידי הרשמים שדנו בבקשותיו. לא התרשמתי שמדובר בשימוש לרעה בהליכים משפטיים, אלא בנקיטת הליכי גבייה לגיטימיים, שנעשו בהתאם למתווה הקבוע בחוק. מעבר לכך שלא הוכחה רשלנות מצד הנתבעת, לא הונחה בפני תשתית ראייתית לכך שנגרמו לתובעת נזקים, או שהנזקים קשורים בקשר סיבתי להתרשלות מצד הנתבעת. התובעת חזרה מספר פעמים על טענתה לפיה העיקול גרם נזק לשמה הטוב, ובשל כך פחת מספרם של התורמים, ואולם הטענה נותרה כטענה בעלמא. לא הובאה כל ראיה המאששת טענה זו. עולה מהראיות שהעיקול היה עיקול ברישום, הוא לא פורסם ולא הובאה בפני ראייה לכך שהיה ידוע לאדם כלשהו, תורם או לקוח של העמותה, אודות העיקול. הוגש מטעם התובעת מכתב מרואה החשבון של העמותה המעיד כי לפי הפנקסים חלה בשנת 2011 ירידה בהכנסות העמותה וכי העמותה לקחה הלוואה מגמ"ח, ואולם לא הובהר הקשר הסיבתי בין הירידה בהכנסות לעיקול שהיה על הרכב. החייב העיד בפני במפורש שהתובעת לא נקטה באמצעים כלשהם כיון שהעיקול כלל לא הפריע לה לשימוש ברכב או לפעולתה השגרתית, ורק בעקבות התאונה וקשייה לקבל את הפיצוי מחברת הביטוח החליטה התובעת לפעול להסרת העיקול. עדות זו מעידה על כך שלא נגרם לתובעת כל נזק בעקבות העיקול. לטענת התובעת, נאלצה לאחר התאונה לשכור רכב כיון שלא עלה בידה לקבל את כספי הפיצוי בעטיו של העיקול. ראשית, היה כאמור באפשרותה של התובעת לנקוט בהליכים הקבועים בחוק להסרת העיקול באמצעות הגשת בקשה למתן סעד הצהרתי. שנית, הוגשו חשבוניות המעידות על שכירת רכב בזמנים שונים אך חשבוניות אלו אינן רשומות על שם העמותה, אלא חלקן על שם מר ניסים בוכריס וחלקן על שם תפארת טבריה. הקשר ביניהם לבין העמותה לא בואר בפני. במהלך דיון ההוכחות ביקש בא כוחה החדש של התובעת להגיש ראיות נוספות לנזקים. לא מצאתי מקום להתיר את הבקשה. התביעה הוגשה בסדר דין מהיר, ועל פי הוראות התקנות, יש לצרף את המסמכים הרלוונטיים לבירור התביעה לכתב התביעה. המסמכים לא צורפו לכתב התביעה, אף לא הוגשו לקראת או במהלך שתי ישיבות מקדמיות שהתקיימו בתיק זה. למותר לציין שהמסמכים לא צורפו גם לתצהירי עדות ראשית שהגישה התובעת. לתובעת היה זמן די והותר להכין את המסמכים לשם הוכחת תביעתה, ולא מצאתי שיש לאפשר עינוי דין נוסף לנתבעת, אשר כאמור פעלה בדרך החוקית והלגיטימית לגביית החוב, ומבלי שהוצגה כל תשתית לרשלנות מצידה. התובעת לא הוכיחה כאמור קיומם של נזקים, ממילא אף לא הוכח קשר סיבתי בין רשלנות מצד הנתבעת, שכאמור לא הוכחה, לבין הנזקים הנטענים. לסיכום, מצאתי שיש לדחות את התביעה כיון שלא עלה ביד התובעת להוכיח שהנתבעת התרשלה כלפיה, שנגרמו לה נזקים בשל העיקול, או שקיים קשר סיבתי בין התרשלותה של הנתבעת לבין הנזקים. סוף דבר אשר על כן התביעה נדחית. בשים לב להיקף ההליכים בתיק זה ולטיבם, התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪, מעבר לסכומים שנפסקו עד כה. הסכום ישולם בתוך 30 ימים מהמועד שפסק הדין הומצא לצדדים, שאם לא כן, יישא תוספת ריבית והצמדה עד יום התשלום בפועל. ניתן היום, ו' בחשון תשע"ג, 22 באוקטובר 2012, בהעדר הצדדים. 129371 הצהרת בעלותבעלותבעלות רכברכבסעד הצהרתי