הסכם שכירות עם עמידר

מבוא. 1. התובעת השכירה לנתבע מס.1 (להלן "סגדייב") דירת מגורים ברח' הנרייטה סאלד 25/29 בקרית שמונה. הסכם השכירות נחתם ביום 15.2.94 ועל פיו התחייב סגדייב לשלם דמי שכירות בשיעור 570.75 ₪ לחודש. משהצטבר חוב בגין אי תשלום דמי שכירות, הגישה נגדו תביעה ונגד נתבעים 2 ו-3 כערבים להתחייבותו של סגדייב על פי הסכם השכירות.   2. נגד סגדייב ניתן פסק דין, בהעדר בקשת רשות להתגונן.   3. נתבע מס.2 לא הגיש בקשת רשות להתגונן, ולא נתבקש פסק דין נגדו.   טענות נתבע מס.3 (להלן "הנתבע"). 4. הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן ובה טען, כי בזמן חתימתו כערב, לא עבד ולמרות שנדרש ערב בעל הכנסה, נתקבלה חתימתו כערב.   במועד החתימה היה בארץ 5 חודשים בלבד, הוא לא שלט בשפה העברית ולא היה מודע לתוכנו של המסמך עליו חתם. בנוסף טען, כי הוא ואשתו נכים והכנסתם מקצבת נכות. בנו נשפט למאסר של שנתיים, עובדה אשר מקשה עליו כלכלית. הנתבע אינו בעל יכולת לעמוד בכל תשלום נוסף, פרט להוצאותיו בהן הוא עומד בקושי.   עם כל ההבנה למצבו הקשה של הנתבע, טענה זו אינה יכולה להוות טענת הגנה כנגד התביעה.   5. אין מחלוקת, כי הנתבע חתם על כתב הערבות לפיה הוא ערב להתחייבויותיו של סגדייב כלפי התובעת, על פי הסכם השכירות.   השאלה היחידה העומדת להכרעה בתיק זה הינה, טענתו של הנתבע, לפיה חתם על כתב הערבות מבלי שהבין את משמעות המסמך, בשל אי שליטתו בשפה העברית במועד החתימה על כתב הערבות.   הראיות. 6. עד התביעה ציון ועקנין מטעם התובעת העיד, כי הנתבע חתם על כתב הערבות בפניו. גם הערב השני, סרגיי קרטשוב והשוכר חתמו בפניו.   השוכר נתבקש להביא שני ערבים. בסניף עמידר יש מתורגמן, אשר הסביר לערבים על מה הם חותמים. במועד החתימה נוכחו השוכר, הערבים המתורגמן וועקנין. גם הנתבע שכר דירה מעמידר, וחתם עמה על חוזה שכירות.   התובעת הציגה את חוזה השכירות ועליו חתימת הנתבע כערב (ת/1), חוזה השכירות של הנתבע (ת/2), והוראה לחיוב חשבון מיום 11.6.95 חתומה על ידי הנתבע (ת/3).   7. הנתבע העיד, כי בעת שחתם על כתב הערבות, הערב הנוסף - סרגיי, כבר חתם. לדבריו, נתבקש לחתום על החוזה "כדי שאולג יקבל הדירה יותר מהר". הוא נכנס למשרדו של ציון, אולג הצביע עליו ואמר: "הנה עוד ערב נוסף". הנתבע ידע, שזה לשם קבלת הדירה באופן מהיר יותר. ציון הצביע על המקום שעליו יש לחתום, לא היה תרגום לרוסית, "... ובזה נגמר הענין".   בחקירתו הנגדית אמר הנתבע, כי אינו יודע מה כתוב בתצהיר שצורף לבקשתו למתן רשות להתגונן. לדבריו, קיבל עזרה בהכנת הבקשה, לאחר שהסביר שאין לו כל אפשרות לשלם את חובותיו של סגדייב. הוסבר לו, כי הוא חותם על מצבו הכספי ועל כך, שלא ידע על מה חתם. האיש שעזר לו בבית אידלשטיין אינו דובר רוסית, אך הוא הגיע אליו עם אישה דוברת רוסית אשר שימשה כמתורגמנית.   בהמשך אמר - "כל מקום שאני הולך אליו, אני הולך עם המתורגמנית שלי או שמישהו שהמתין בחוץ והבין עברית ורוסית ביקשתי ממנו עזרה..." (ע.5 ש.25-24).   הנתבע אישר , כי חתם על הוראה לחיוב חשבון מיום 11.6.95 (ת/3) ואמר, כי הבין, כי כל חודש מורידים מחשבונו דמי שכירות, ובמקביל עמידר שולחת הודעה. כאשר הביא ערבים לעמידר בשעה שחתם על הסכם שכירות, הסביר להם שהם צריכים לחתום על חוזה השכירות כדי שיקבל דירה מעמידר. "... כולם כבר ידעו שצריכים ערבים כאשר חותמים על שכירות... הערבים נחוצים בגלל שכנראה זה החוק" (ע.6 ש.15-13).   אח"כ אמר הנתבע, כי הבין בשעתו את משמעות "הערב" כמי שחותם על מסמך, אך אין בכך כדי לחייב אותו במשהו. מטרת החתימה הינה "... כנראה יכל להיות לקבל עזרה בקבלת דירה..." (ע.6 ש.18). לדבריו, שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1995 כבר ידע מה זה ערבים, כאשר הוא שכר דירה מעמידר. כאשר הביא ערבים ידע כי אם לא יעמוד בהתחייבויותיו "זה יפול עליהם" (ע.6 ש.23). אז גם ידע מהי משמעות חתימתו כערב לאולג.   בעת שחתם לאולג כערב, אולג הסביר לו, רק הוא דיבר רוסית ולא היה במקום אף אחד אחר שיתרגם לרוסית. באותו יום לא הגיע לעמידר עם מתורגמן. בהמשך אמר: "אני לקחתי סיכון וחתמתי כי אני סמכתי על אולג" (ע.7 ש.23-22).   8. עד ההגנה אולג סגדייב, השוכר, העיד כי הסתבך כלכלית בשל סכסוך עם בתו בעקבותיו החל לשתות משקאות אלכוהולים. הוא מנסה לשלם את החוב לעמידר.   בענין הערבות העיד, כי בקש מהנתבע לבוא איתו "לחתום על זה שאני מקבל דירת עמידר וזהו זה. אני מצטער שיצא כך." (ע.8 ש.24-23).   דיון ומסקנות. 9. הנתבע מודה בחתימתו על כתב הערבות, אך טוען כי לא הבין את משמעות חתימתו, ובמילים אחרות הוא טוען, כי חתימתו אינה מחייבת אותו. ב"כ התובעת טוענת בצדק, כי חתימה על חוזה, יוצרת חזקה סובייקטיבית של החותם, לפיה הבין את המסמך עליו חתם. חזקה זו מתקיימת גם במקרה הנדון, שבו הנתבע חתם על התחייבות חוזית, לערוב לשוכר לקיים התחייבויותיו של השוכר כלפי התובעת.   הנטל לסתור חזקה זו, מוטל איפא על הנתבע.   10. אין מחלוקת, כי הנתבע היה בארץ רק מספר חודשים בעת שחתם על הערבות, אך גרסתו, כפי שבאה לידי ביטוי בעדותו בפני, לפיה סבר שחתימתו נועדה אך לגרום לכך שהשוכר יקבל את הדירה מהר יותר, אינה מתקבלת על הדעת ואינה אמינה עלי. נראה לי, כי הנתבע היתממם באמירתו זו, ולאימתו של דבר, הבין את משמעות חתימתו על כתב הערבות.   11. טענת הנתבע הינה, כי חתימתו על כתב הערבות, אינה מחייבת אותו, ובמילים אחרות הוא טוען "לא נעשה דבר" - NON EST FACTUM. בענין זה נקבעה ההלכה לפיה: "...הנטל להוכחת "לא נעשה דבר", הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים - שכן, בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא. על המעלים טענת אפסות לסתור חזקה זו ולהוכיח את גרסתם בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה." (ראה ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ. זהבה לופו, פ"ד נ"ד(2) 559, 560).   הפסיקה אף מרחיקה לכת וקובעת כי "... הדין הכללי בקשר לחתימה על חוזה על ידי מי שאינו יודע קרוא וכתוב - והוא הדין בעיוור או במי שאינו יודע את השפה שבה נכתב החוזה וכיוצא בזה - אומר כדלקמן: (א) אדם מוחזק כמי שיודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם, ולא תישמע מפיו הטענה, שלא כך הם פני הדברים מן הטעם, שאין הוא מסוגל לקרוא את המסמך מסיבה כלשהי. מקורה של חזקה זו בכך, שמי שאינו מסוגל לקרוא מסמך, נושא בחובה להבטיח שתוכנו של אותו מסמך יובא לידיעתו, על ידי פלוני המהימן עליו, לפני שיחתום עליו; ועל כן הוא זה הנושא בתוצאות אי קיומה של החובה." (ע"א 2119/94 צפורה לנדאו נ. ברוך וין פ"ד מ"ט(2) 77, 84).   12. בפסק הדין ע"א 1260/94 תמר בן חיון נ' אבי חן בע"מ ואח' (פ"ד מ"ח(4) 826), נדונה השאלה, באילו נסיבות חייב נושה להסביר לערבו של חייב, את תוכן החבות שהוא עתיד ליטול על עצמו ונקבע, כי אם חובה זו אינה מוסדרת בדין ספציפי, ניתן לבחון אותה, על פי החובה הכללית לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, בהתאם לסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973.   במקרה שבפני נראה לי, כי התובעת יכולה היתה להניח שהשוכר שביקש מהנתבע לחתום על ערבות המצויה בגוף הסכם השכירות שנחתם עם השוכר, יטיב להסביר לנתבע את מהות והיקף החבות על פי כתב הערבות. מפי הנתבע עצמו עולה, כי אכן קיבל הסבר מהשוכר ולדבריו: "... אני לקחתי סיכון וחתמתי כי אני סמכתי על אולג." (ע.7 ש.23-22).   המסקנה המתבקשת מן האמור לעיל הינה, כי הנתבע לא עמד בנטל לסתור את החזקה, לפיה הסכים לחתום על הערבות וחתם עליה מתוך רצון והבנה בדבר מהות החבות החלה עליו, מכח כתב הערבות.   לפיכך, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך 8,574 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12.8.97 ועד היום בסך 4,468 ₪, ובסה"כ 13,042 ₪. כמו כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 413 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ בצרוף מע"מ. הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.   ניתן היום א' בניסן, תשס"ג (3 באפריל 2003) בהעדר הצדדים.   ברכה סמסון, שופטת חוזה שכירותחוזהמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)דירות עמידר / עמיגור / חלמיששכירות