פקודת הקרקעות קובעת, כי הסמכות העניינית לדון בכל הקשור בהפקעה, נתונה לבית המשפט המחוזי שבתחומי שיפוטו נמצאת הקרקע הנדונה. 1. תחילתה של תביעה זו בתביעה שהוגשה על ידי התובעת לבית המשפט המחוזי בת.א. 301/96, שם תבעה צו עשה, פסק דין הצהרתי ופיצוי כספי כנגד הנתבעת ונתבעים נוספים. בשתי החלטות שניתנו על ידי כב' השופט ממן ביום 23.11.97 וביום 20.2.00 נקבע, כי הפרק השני של התביעה יופרד מן התביעה שהתבררה בבית המשפט המחוזי בנצרת ותועבר לדיון בבית משפט זה. לשם כך התובעת תגיש תובענה בבית משפט זה, אשר תכיל את הפרק השני של תביעתה. על יסוד החלטה זו והחלטה נוספת שניתנה בבית משפט זה, הגישה התובעת תביעה חדשה.   2. בכתב התביעה טוענת התובעת, כי בבעלותה ובחזקתה שטחים חקלאיים במושבה מטולה, אשר כוללים בין היתר, בית מגורים ומשק חקלאי הידועים כמשק מספר 149 בגוש 13203 חלקה 4 (להלן "המקרקעין").   במקרקעין נמצאים עצי פרי, אשר גובלים עם כביש המשמש כדרך. בשלב מסויים בחרה הנתבעת, המועצה המקומית מטולה (להלן "המועצה") להרחיב את הכביש, ותוך כדי כך גדעה בחודש 9/95 19 עצים מניבי פרי, וכן הפקיעה מספר דונמים של אדמה.   התובעת טוענת, כי בחודש 4/95 פנה אליה ראש המועצה, הציע לה כי תוותר על זכויותיה לאורך הכביש, ובתמורה תקבל פיצוי הולם, כלומר אדמה חלופית בשיעור העולה על מה שילקח ממנה. כמו כן, תקבל פיצוי כספי בגין עקירת עצים וגדר, וכן יתבצע שינוי תכנית המתאר של המקרקעין משימוש חקלאי לשימוש בניה למגורים. כל זאת בתמורה לכך, שהתובעת לא תערים קשיים, ותשתף פעולה עם המועצה.   הסיכום בין הצדדים נעשה בע"פ במטרה להעלותו בכתב, וכדי להחתים את כל הגורמים המתאימים, כולל מינהל מקרקעי ישראל.   כשלב ראשון, נתבקשה התובעת לחתום על מפה שהוצגה לה, והמתארת את הכביש החדש. התובעת חתמה על המפה מבלי שתתעמק בה, ומבלי שתבין את תוכנה, תוך המתנה לחתימת חוזה בכתב. כל זאת, תוך רכישת אמון מלא ובלתי מסוייג לראש המועצה.   נודע לתובעת, כי התבצעו עבודות על ידי גורמים שאינם מוכרים לה, אשר פעלו כנראה מטעם הנתבעת. עבודות אלה כללו עקירת גדר, עקירת עצים ויישור פני השטח.   לתובעת נגרמו נזקים, כתוצאה מכך שלא ניתן לעבד את שולי המטע, והיה צורך לעקור שורה של 10 עצי פרי נוספים. את שוויים מעריכה התובעת בסכום של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ לכל עץ. בנוסף, נעקרו 19 עצים ובסה"כ התובעת טוענת לפיצוי בגין 29 עצי פרי.   כמו כן טוענת התובעת, כי נעלמו מהשטח עמודים תומכים בגדר, וכן גדר בשווי 15,000 ₪.   התובעת טוענת עוד, כי היה לה ברור, כי לא תתבצע שום עבודה לפני שיחתם עמה חוזה, כך הוסכם בין הצדדים. התובעת מייחסת לנתבעת התכחשות להבטחה שלטונית, מעשה ביריונות, פגיעה בעקרונות תם הלב והפרת החובה של ניהול מו"מ בדרך מקובלת.   כמו כן טוענת התובעת, כי יש לפצות אותה בגין הפקעה שנעשתה מבלי שנשלחה לה על כך כל הודעה כמתחייב מחוק התכנון והבניה.   התובעת מעמידה תביעתה על פיצוי בגין עקירת 29 עצים בשווי 174,000 ₪, בגין עקירת הגדר 15,000 ₪, וכן פיצויים בגין הפקעה או קבלת שטח חלופי, כפי שהובטח לתובעת, וזאת על פי שיקול דעת בית המשפט.   3. הנתבעת טוענת בין היתר, כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בטענות התובעת ביחס להפקעה.   לגוף העניין מכחישה הנתבעת, כי ניתנה על ידה הבטחה, כנטען על ידי התובעת.   עוד נטען, כי הגדר הנטענת אינה מהווה גבול החלקה, וכי התובעת פלשה מעבר לגבול חלקה שבבעלותה כ-1.8 דונם. על פי הגבול הנכון של החלקה, הכביש אינו פוגע במטע, למעט 3 עצי פרי אשר נטעו מעבר לגבול החלקה.   הנתבעת הסכימה לשלם לתובעת עבור עלות 3 עצי פרי, למרות שנטעו מחוץ לגבול החלקה, ולמרות שהעצים לא נעקרו על ידה, אלא על ידי קבלן מבצע.   הנתבעת טוענת, כי ביצוע או תכנון הרחבת הכביש לא נעשו על ידה, אלא על ידי משרד השיכון באמצעות קבלן.   יתר טענות התובעת מוכחשות.   הפקעת מקרקעין. 4. ב"כ התובעת טוען בסיכומיו, כי לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בטענות התובעת בנושא הפקעת מקרקעין שבבעלותה, ולפיכך היה על בית המשפט לדון בטענה זו של התובעת.   דינה של טענה זו להדחות מכל וכל.   א. ראשית, מעיון בכתב התביעה אשר הוגש בבית משפט זה, בהשוואה לפרק השני לכתב התביעה המקורי עולה, כי אין זהות בין השניים. ב"כ התובעת הוסיף חלקים נרחבים מהפרק הראשון של כתב התביעה המקורי לתוך פרשת התביעה בבית משפט זה, ובין היתר, הוסיף חלקים אשר מאזכרים את נושא ההפקעה.   בנוסף, "שיפץ" את סעיף 20, והוסיף בו דברים שלא צויינו בכתב התביעה המקורי ביחס לסעד המבוקש. בסעיף 20 הוספה הפסקה: "... באשר לא נשלחה לה כל הודעה כמתחייב מחוק התכנון ובניה מהפקעה, וזאת מהסיבה שהתובעת סבלה כבר מספר הפקעות." כמו כן, הוסף סעיף ג', ובו סעד של "פיצויים או שטח חליפי על פי הבטחת נתבע 2 בגין הפקעה."   שינויים אלה בכתב התביעה והוספת חלקים שונים, נעשתה בניגוד להחלטת בית המשפט המחוזי ובית משפט זה, מבלי לבקש לתקן את כתב התביעה, או לציין בכותרת התביעה, כי מדובר בכתב תביעה מתוקן. מעשים אלה של ב"כ התובעת ראויים לביקורת.   ב. גם אילו טענה התובעת בפרק ב' לכתב התביעה המקורי, בדבר זכותה לקבל פיצוי על הפקעה של מקרקעין, נושא זה אינו מצוי בסמכותו העניינית של בית משפט זה.   נושא ההפקעות של מקרקעין, מוסדר בחוק התכנון והבניה, תשכ"א-1965 בפרק ח'. החוק מסמיך את הועדה המקומית לתכנון ובניה להפקיע מקרקעין על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן "פקודת הקרקעות"), ולשלם פיצוי או להעניק קרקע חלופית, בדרך הקבועה בחוק.   פקודת הקרקעות קובעת, כי הסמכות העניינית לדון בכל הקשור בהפקעה, נתונה לבית המשפט המחוזי שבתחומי שיפוטו נמצאת הקרקע הנדונה.   מכאן, שלבית משפט זה אין סמכות לדון בעילה המבוססת על הפקעת מקרקעין.   ג. פרק ב' של התביעה שהוגשה במקור לבית המשפט המחוזי, אכן הועבר לבית משפט זה, אך כאמור, התובעת לא תבעה פיצויים בעילה של הפקעה בפרק ב' לתביעה המקורית, ולפיכך אני פטורה מלדון בשאלה, אם בית משפט זה קנה סמכות עניינית מכח העברת התביעה לבית משפט זה על ידי בית המשפט המחוזי. אילו נזקקתי לדון בשאלה זו, דעתי היא, כי גם אם התביעה הועברה לבית משפט זה, אין בכך כדי להקנות סמכות עניינית, מקום שהסמכות מוקנית על פי חוק, לבית המשפט המחוזי.   דרישת הפיצוי בגין עקירת עצים. 5. כזכור, התובעת טוענת בכתב תביעתה אשר הוגש לבית משפט זה, כי על הנתבעת לפצות אותה על עקירת 29 עצים בסכום אשר הוערך על ידה ב-174,000 ₪. גם בנושא זה תיקן ב"כ התובעת את כתב התביעה מבלי לקבל רשות, ומבלי להביא בפני בית המשפט והצד שכנגד העובדה, כי כתב התביעה שהוגש אינו תואם את פרק ב' לכתב התביעה מקורי.   בפרק ב' לכתב התביעה המקורי נטען על ידה, כי סה"כ תאבד התובעת 13 עצים (3 שנעקרו, ועוד 10 שיש צורך לעקרם).   6. בתצהיר עדות ראשית (ת/1) הצהירה התובעת, כי היא הבעלים של חלקות 4 ו-5 בגוש 13203 ואולם, מנסח הרישום שהוגש על ידה (ת/2) עולה, כי לתובעת זכויות בחלקה 4. לא הוצגה כל ראייה המוכיחה, כי לתובעת זכויות ביחס לחלקה 5 בגוש 13203. עדות זו מהווה הרחבת חזית לה התנגדה הנתבעת, ולפיכך יש להתעלם מעדותה של התובעת ביחס לבעלותה על חלקה 5.   7. התובעת הציגה חוות דעת של מומחה, השמאי אלי כהן, אשר העריך את שוויים של העצים אשר נעקרו לטענת התובעת. כנספח לחוות הדעת צורף מכתב אשר נכתב ביום 19.4.95 אל התובעת. המכתב חתום על ידי הרצל בוקר, מזכיר המועצה. מכתב זה הוגש גם כראייה מטעם הנתבעת (נ/3).   במכתב זה נאמר, כי משרד הבינוי והשיכון מבצע הרחבת כביש לכיוון הר צפיה, ולשם כך יהיה צורך לעקור 3 עצים הסמוכים לכביש. בהמשך אותו מכתב, התחייבה המועצה לפצות את התובעת על כל עץ שיעקר על פי הערכת שמאי. כמו כן, התחייבה לגדר את גבול השטח באזור האתר בגדר רשת של 2 מ'. התובעת נתבקשה לאשר את התכנית ולהחזירה למועצה.   הרצל בוקר העיד בבית המשפט ולא נחקר בעניין זה.   מכתב זה של המועצה מוכיח, כי המועצה המקומית התחייבה לפצות את התובעת על עצים שיעקרו כתוצאה מהרחבת הכביש, ללא קשר לשאלה, אם התובעת נטעה עצים מחוץ לחלקה שבבעלותה או בתוכה, וללא קשר לשאלה, אם המועצה היא זו אשר עקרה את העצים בפועל, או שמא בוצעה העקירה על ידי גורם אחר.   באשר למספר העצים, המועצה אמנם התחייבה לפצות את התובעת על 3 עצים ואולם, אין במסמך זה כדי להוכיח, כי בפועל זהו מספר העצים אשר נעקר. המסמך מדבר בלשון עתיד, ולכן לא מן הנמנע כי בפועל מספר העצים שנעקרו היה גדול יותר.   8. בחוות דעתו של השמאי מטעם התובעת (ת/3) נאמר, כי מבדיקת שני תצלומי אוויר לפני מועד העקירה, בשנת 98 ולאחריה עולה, כי נעקרו 3 עצים. בהמשך נאמר, כי תצלומי האוויר אינם חדים דיים, ולכן יתכן שנעקרו עוד עץ אחד או שניים. מכאן, שגם על פי חוות דעת זו, מדובר לכל היותר ב-5 עצים אשר נעקרו.   בהמשך קובע השמאי, כי מאחר וגדר הרשת במצב החדש צמודה למטע האפרסק, נאלצו הבעלים לחתוך מהגזע 5 עצים על מנת לאפשר לטרקטור לעבור משורה לשורה בזמן עיבוד המטע. 8 עצים נוספים צמודים לגדר הרשת, ולא ניתן לעבד אותם כראוי, ולפיכך שוויים כ-4 עצים בלבד.   על פי נתונים אלה הגיע המומחה למסקנה, כי סה"כ אובדן העצים עומד על 12, והנזק בגין אובדן זה, נאמד על ידו בסכום של 10,512 ₪.   חוות דעת זו לא נסתרה בחקירתו הנגדית של המומחה, ולא הוצגה חוות דעת נגדית.   מסקנתי מן האמור לעיל הינה, כי התובעת הוכיחה במידה הדרושה, כי המועצה התחייבה לפצות אותה על עצים שיעקרו כתוצאה מהרחבת הכביש, וכי בפועל נגרם לה נזק כתוצאה מעקירתם של עצים לצורך הרחבת הכביש. בנוסף נגרם לה נזק מעצים נוספים שלא ניתן היה לעבד אותם, ובסה"כ היא זכאית לפיצוי בגובה 10,512 ₪ נכון ליום 25.2.96.   פיצוי על הגדר. 9. ביחס לגדר טוענת התובעת בכתב תביעתה, כי נעלמו מהשטח עמודים התומכים בגדר וגדר בשווי 15,000 ₪. אין בכתב התביעה פרטים ביחס לאורך הגדר ומיקומה. כמו כן, התובעת אינה טוענת כי הנתבעת פירקה את הגדר.   הנתבעת הציגה מסמך (נ/1), אשר מהווה מכתב מיום 9.8.95, ובו התייחסות למכתב שנשלח למינהל מקרקעי ישראל על ידי עו"ד קורן-פריימן עם העתק לתובעת, ובו התייחסות לגדר שהוקמה על ידי התובעת. במכתב זה נטען, כי המינהל פירק גדר של התובעת בעלות של 15,000 ₪ (נ/2).   התובעת אמנם התכחשה למכתב זה ואולם, אין בידי לקבל הכחשה זו למכתב זה (נ/2). אין זה מתקבל על הדעת, שעו"ד ישלח מכתב המתייחס לתובעת, מבלי שנתבקש לעשות כן על ידה.   ממסמך זה עולה, כי התובעת ייחסה את הריסת הגדר למינהל מקרקעי ישראל, והמינהל אישר, כי אכן הסיר את הגדר במכתבו מיום 9.8.95 (נ/1).   לפיכך מתבקשת המסקנה, כי התובעת לא הוכיחה, כי הנתבעת הסירה את הגדר, בעוד הנתבעת הוכיחה, כי הגדר הוסרה על ידי מינהל מקרקעי ישראל.   לפיכך, דינה של טענתה זו של התובעת להדחות. 10. גם אילו הוכיחה התובעת, כי המועצה אחראית להסרת הגדר, לא הוכיחה את שיעור הנזק שנגרם לה כתוצאה מכך.   בניגוד לאמור בכתב התביעה טוענת התובעת בתצהיר עדות ראשית (ת/1), כי היא זכאית לפיצוי בגובה 23,184 ₪ המהווה 12,320 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בסך 10,864 ₪ ובסה"כ 23,184 ₪.   התובעת הציגה חשבונית (ת/4), המהווה העתק בלתי קריא של חשבונית. במאמץ ניתן לראות, כי החשבונית הוצאה על ידי קבלן עבור הרכבת גדר, והתקנת שער חשמלי. אין פירוט של מיקום ביצוע העבודה, ואין חלוקה פנימית ביחס לעלות הרכבת הגדר ועלות התקנת השער החשמלי.   התובעת העידה בעניין זה ואמרה: "לא הקימו מיד את הגדר אחרי שהרחיבו את הכביש, אני אז הקמתי את הגדר בחלקה 5 שקיבלתי מהאגודה, ואני גידרתי גם את המטעים הצמודים לכביש וצירפתי את זה לגדר אחת." בהמשך העידה: "זה לא נכון שהמשרד לשיכון או גורם אחר הקימו גדר הנמצא בגבול אחר לחלקה. הקימו גדר בצד לבנון, אבל לא בגבול החלקה שלי. החלק שחופף עם הכביש כן. בצלע אחת מן הריבוע של המפה קיימת גדר בצד הכביש."   כמו כן העידה התובעת בחקירתה החוזרת, כי בשנת 92, כאשר הכשירה את חלקה 5, הזמינה אדם שעיסוקו בהקמת גדרות, וביקשה ממנו לגדר את השטח ביחד עם חלקה 4, וכן העידה, כי המועצה הקימה גדר רשת בשולי הכביש (ע.12 לפרוטוקול).   בעדותה זו, התובעת מודה בכך, כי המועצה הקימה גדר בגבול החלקה הסמוכה לכביש, וכן היא מודה, כי הגדר שנרכשה על ידה נועדה לתחום את המטעים שבבעלותה, לרבות חלקה 5, אותה קיבלה מהאגודה.   מכאן מתבקשת המסקנה, שהנזק לו טוענת התובעת כי נגרם לה כתוצאה מהסרת הגדר, לא הוכח, וגם מנימוק זה דינה של טענה זו להדחות.   לאור כל האמור, מתקבלת התביעה בחלקה.   אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך 10,512 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 25.2.96 ועד היום בסך 8,524 ₪ ובסה"כ 19,036 ₪. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 476 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך 1,900 ₪ בצירוף מע"מ.   הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.   ניתן היום ה' בחשון, תשס"ג (11 באוקטובר 2002) בהעדר הצדדים.   ברכה סמסון, שופטת סמכות ענייניתקרקעותפיצוייםפקודת הקרקעותמקרקעיןהפקעה