סכסוך שכנים בין שני קיוסקים מתחרים

התביעה בפני עניינה למעשה "סכסוך שכנים", סכסוך בין שני עסקים מתחרים המתנהלים כקיוסק, בבניין אשר ברחוב פינסקר 61 בת"א, הידוע כחלקה 128 בגוש 7091 (להלן: "הבניין"). הבניין רשום כבית משותף מאז שנת 1975.   מר חנונה, הנתבע 1 רכש בשנת 1975 את תתי חלקות 2, 4, ו - 17 בבניין מאת הבעלים (חברת הילמן בע"מ). לטענת הנתבעים, מאז רכישתה שימשה תת חלקה 4 כחנות ומאז אמצע שנות ה - 80 שימשה קיוסק, אשר הופעל על ידי שוכרים שונים ומאוחר יותר ועד היום, מופעל הקיוסק על ידי מר שוורץ, הוא הנתבע 2.   מר מיכאלי, התובע 2 רכש בשנת 1996 את החנות הסמוכה, תת חלקה 3 בבניין. ספייס בע"מ, התובעת 1, הינה חברה פרטית בשליטתו המלאה של התובע 2. התובעים מפעילים בתת חלקה 3 קיוסק מיום 1.2.98. בתביעתם עותרים התובעים לצו מניעה קבוע וצו עשה, שיאסור על הנתבעים או חלקם וכן על מי מטעמם, לנהל עסק של קיוסק במקרקעין שבבעלותם או בחזקתם באופן החורג "משטח החנות" ו / או מתנאי רשיון העסק, תוך הפרת הוראות הדין ובאופן שיש בו משום פגיעה בזכויות התובעים וגורם להם לנזקים,למטרד ולאי נוחות. כלומר מבקשים התובעים כי יינתן צו מניעה האוסר על הנתבעים להציב סחורות או ציוד או כל דבר אחר הקשור לעסקם מעבר לקו החנות, בניגוד לתנאי רשיון העסק; ליתן צו מניעה האוסר על הנתבעים לבצע בחלקה 4 עבודות בניה כלשהן בניגוד לדין וכן צו עשה המצווה על הנתבעים להרוס את הבניה (הגבהה מבטון) שביצעו בחזית חנותם, תוך פלישה לרכוש המשותף ותוך סטיה מקו החנות; להרוס את הבניה שביצעו בקיר הדרומי של חנותם, בחדר החשמל ובשירותים ולבנות מחדש את חדר החשמל ואת השירותים כמתחייב מתוכניות הבניין; ליתן צו עשה המצווה על הנתבעים לסלק את ארונות החשמל מחדר המדרגות בבניין ולהתקינם בחדר החשמל וכן להשיב את חדר המדרגות למצב ראוי ותקין.   הנתבעים טוענים כי טענות התובעים מופרכות וכל מטרתן לגרום לסגירת הקיוסק השכן המופעל על ידי הנתבע 2. למימוש מטרה זו, פועלים התובעים בחוסר תום לב ובכפיים בלתי נקיות. לגופו של עניין טוענים הנתבעים כי הם מנהלים את עסקם בהתאם להוראות רשיון העסק שקיבלו מהעירייה וכי אינם חורגים מקו העסק שנקבע על ידי עיריית ת"א, אשר הנפיקה את רשיון העסק; הנתבעים טוענים כי לא יצקו את הגבהת הבטון בכניסה לחנותם; כי אינם עושים שימוש חורג בנכס; כי חדר החשמל וחדר השירותים שייכים לנתבע 1 כדין ואינם חלק מהרכוש המשותף; כי מוני החשמל הועברו לחדר המדרגות כדין ובהתאם לאישור חברת החשמל; כי זכות השימוש בשירותים פקעה.   לאחר שעיינתי עיון קפדני ומדוקדק בחומר הראיות שהניחו בפני הצדדים, לאחר שקלול ואיזון כלל הזכויות, מצאתי לדחות את התביעה על כל רכיביה, כדלקמן:   לעניין חדר החשמל : מחומר הראיות שהונח בפני עולה כי מאז שנת 1977 חדר החשמל (כמו גם חדר השירותים) הפכו לחלק אינטגרלי ובלתי נפרד מתת חלקה 2 אשר בבעלותו של הנתבע 1, וזאת על פי הרישום בלשכת רישום המקרקעין (תקנון מתוקן של הבית המשותף). זה גם היה המצב הרישומי של הנכס, במועד בו רכשו התובעים או מי מהם את זכויותיהם בתת חלקה 3.   בנסיבות אלה, טענות התובעים לצווי עשה או מניעה בקשר עם נכסי הנתבעים או מי מהם, אין להם מקום.   לעניין ארונות החשמל: כאשר הגיע התובע 2 לבניין, כבר ראה מצב של ארונות חשמל בחדר המדרגות, ואין לו זכות לדרוש שלא יהיו שם. גם אין לתובע 2 זכות לדרוש מהנתבע 1, לאחסן את ארונות החשמל, השייכים לכלל דיירי הבניין, בשטח הנכס הפרטי שלו (חדר החשמל ההיסטורי). ההגיון מחייב, שארונות החשמל, השייכים ומשמשים את כלל הדיירים אכן יוצבו בשטח הרכוש המשותף. חדר המדרגות, בהיותו שטח משותף של כלל הדיירים אכן מתאים לכך. כך גם נקבע בהסכם המכר שבין הנתבע 1 לבעלים של הנכס, כך גם הוסכם על דעת כל הדיירים, בעת ביצוע העתקת הארונות לחדר המדרגות, הכל לפני שרכש התובע 2 זכויות בבניין. מחומר הראיות אשר בפני עולה אם כן, כי ההעתקה נעשתה על פי הוראת חברת החשמל וכדין.   לעניין חדר השירותים: גם השירותים, על פי הרישום בלשכת רישום המקרקעין, מהווים חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהנכס שבבעלות הנתבע 1, וכך היו כאשר רכש התובע 2 זכויות בבניין.   התחייבותו של הנתבע 1 ליתן זכות שימוש בשירותים לשאר בעלי החנויות הינה התחייבות חוזית גריידא, שלא נרשמה לגביה זיקת הנאה בלשכת רישום המקרקעין והיא זכות שבין הנתבע 1 ובין מי שממנו רכש את הנכס. איש מהצדדים לא התייחס לשאלה האם נמכרה הזכות לשימוש בשירותים לתובע 2, שהרי מדובר בזכות חוזית - אישית. מכל מקום, יש דרך מסויימת להעברת זכויות אישיות, לפי חוק המחאת חיובים ולא הוכח בפני כי דרך זו נינקטה בעניין שבפנינו. ואפילו אם כן, בהמנעות התובעים מלהפעיל את הזכות מיום שרכש התובע 2 זכויות בנכס, במרץ 1996, במשך למעלה משנתיים ימים, עד יוני 1998, עת הוגשה תביעה זו - אפשר לראות אותם כמי שוויתרו על הזכות, ככל שזכות זו היתה קיימת, ולמצער כעומדים על זכותם שלא בתום לב, שכן ברי שאין להם צורך לעשות שימוש בשירותים וכל רצונם לפגוע בדרך זו בנתבעים.   לעניין החריגה מקו העסק: רשיון העסק שהוענק לנתבעים (כמו גם רשיון העסק שהוענק לתובעים) קובע כתנאי לקיום הרשיון, כי לא תהיה חריגה מחוץ לכתלי העסק. התובעים מלינים על חריגתם של הנתבעים מגבולות עסקם, תוך שמודים כי הם עצמם חורגים מגבולות עסקם שלהם. ואולם עובדת חריגתם של הנתבעים מקו עסקם, לא הוכחה על ידי התובעים במידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, כאשר ידוע כי על התובעים מוטל נטל ההוכחה. יצויין כי התובעים (לא בעצמם ולא על ידי המומחה מטעמם), לא הציגו לבית המשפט מימצאים מהם ניתן ללמוד על גבולות עסקם של הנתבעים, גבולות אליהם מתייחס רשיון העסק שניתן לנתבעים, להפעלת הקיוסק. התובעים מבססים את טענתם בדבר חריגת הנתבעים מגבולות עסקם על תשריט המצורף לצו הבתים המשותפים, ואולם לא הוכח בפני כי תשריט זה, על גבולות העסק המסומנים בו ע"י מומחה התובעים, הוא אכן התשריט עליו מבוסס רשיון העסק שאושר והונפק על ידי עיריית תל אביב, וכי הגבולות המסומנים על ידי מומחה התובעים בתשריט שהוגש על ידם, הם אותם גבולות של עסק הנתבעים, אליהם מתייחס רשיון העסק של הנתבעים.   מחומר הראיות שהונח בפני עולה אפשרות כי גבולות העסק ברשיון העסק של הנתבעים, שונים מגבולות העסק שבתשריט שהוגש על ידי מומחה התובעים, שכן, לכל הפחות בעניין שטח העסק, אין התאמה וחפיפה בין שני המסמכים, שכן בעוד ש"רשיון העסק" מתייחס לעסק המתנהל בשטח של 20.16 מ"ר, הרי התשריט שהוגש על ידי התובעים מדבר על שטח עסק של 19.75 מ"ר.   מכאן, שכלל לא הוכח בפני, במידה הדרושה, כי הנתבעים חרגו מהתנאי ברשיון עסקם, האוסר על חריגה מגבולות העסק.   אך יתר על כן, אפילו היו מוכיחים התובעים את החריגה ע"י הנתבעים, עדיין כשלו מלהוכיח כי נגרם להם בחריגה זו נזק מן הסוג המקנה להם סעד על פי דין.   ראשית, התובעים מודים כי הם עצמם חורגים מגבולות עסקם שלהם לפיכך מה להם להלין על הנתבעים, ואילו הטענה כי בכך שקנו שטח הגדול פי שניים משטח עסקם של הנתבעים, ציפו כי עסקם יבלוט לעיני העוברים והשבים מכל כיוון, היא טענה שאינה נכונה עובדתית ואינה מתיישבת כלל עם תנאי השטח, שכן אף מהתשריט שהציגו התובעים (בצירוף לחוות דעת המומחה מטעמם), עולה כי שטח עסקם של התובעים גדול יותר לעומק המבנה אך אינו גדול באופן משמעותי, מעסקם של הנתבעים, ככל שנוגע הדבר לגודל החזיתות של הנכסים, הפונות לרחוב פינסקר.   גם בנושא ההפרות הנטענות של חוק התכנון והבניה, לא הצליחו התובעים להוכיח במידה הנדרשת, את אחריותם של הנתבעים (לא הוכח מתי נבנו תוספות הבניה - אותה הגבהת בטון ועל ידי מי), קל וחומר לא הוכיחו התובעים את הנזק שנגרם להם בשל תוספת הבניה.   ובעניין הטענה של מטרד ליחיד, לאחר שבחנתי ואיזנתי את זכויות שני הצדדים, שקלתי את מידת ההפרעה הנגרמת בחריגה הנטענת של הנתבעים מקו העסק גם באמצעות הגבהת הבטון, מצאתי כי לא הוכח בפני, בנסיבות העניין, כאשר שני הצדדים מנהלים עסקים מתחרים שכנים, קיומה של עוולת מטרד ליחיד, כהגדרתה בסעיף 44 לפקודת הנזיקין.   לעניין הטענה בדבר שימוש חורג של הנתבעים בנכס, בניגוד לחוק הבתים המשותפים, גם דין טענה זו להידחות, בשל העובדה, שבמערכת היחסים שבין שני הצדדים שבפני, כאשר נבדקת המטרה של הרישום, שהיא הגנה על אינטרס של קיום וודאות משפטית, אין מחלוקת כי בפועל ידעו התובעים, במועד שרכשו את נכסם בבניין, את דבר קיומו של עסק הנתבעים מסוג קיוסק, המתנהל בבניין כבר שנים רבות טרם רכישת זכויות התובעים.   לפיכך, במערכת היחסים שבין הצדדים, לא היה באי רישום התיקון (ממשרד לחנות) בתקנון, כדי לגרום להטעיה של התובעים בנוגע לקיומו של עסק, מסוג קיוסק, בבניין.     לסיכום: הסכסוך אשר בבסיס התביעה שבפני, הוא בין שכנים, שני צדדים המנהלים עסקים שכנים, שניהם מסוג קיוסק: התובעים מאז שנת 1998, הנתבעים שנים רבות קודם לכן.   התביעה, שיקוליה כלכליים ומטרתה מניעת תחרות לעסקם של התובעים מצד עסקם של הנתבעים.   מניעת תחרות זו עומדת בניגוד מוחלט למדיניות משפטית וחברתית ראויה ובריאה בחברה דמוקרטית האמונה, בין השאר, על חופש העיסוק ועל תחרות הוגנת, הפועלת לטובתם של הצרכנים.   משאבים כספיים ניכרים, כמו גם עוגמת נפש רבה, היו נחסכים לשני הצדדים, אם היו פועלים להאדרת עיסקם ולא לחיסולו של העסק השכן.סכסוך שכניםסכסוך