ערעור על החלטות הועדה הרפואית העליונה מיום 14.12.99, 18.04.00 ו- 13.06.00, אשר יפורטו בהמשך. העובדות העיקריות הצריכות לעניינו הן כדלהלן: המערער, מיכאל קדרון, מוכר כנכה צה"ל בגין החמרת מחלת אסטמה, כאשר 75% מנכותו נזקפת לתנאי השירות הצבאי. יצויין כי המערער מוכר כנכה בגין מחלת הסכיזופרניה שהוא לוקה בה, אולם מחלה זו אינה נשוא הערעור. המערער נבדק על ידי ועדה רפואית עליונה, בהתייחס לטענתו בדבר החמרת מחלת האסטמה. בהחלטתה מיום 14.12.99 קבעה הועדה הרפואית העליונה למערער 10% נכות בגין "גנחת סימפונות התקפים נדירים". לפניית יו"ר הועדות הרפואיות, תיקנה ביום 18.04.00 הועדה הרפואית העליונה את קביעת אחוזי הנכות בקובעה "הועדה שינתה את אחוזי הנכות אך לא היתה לה כוונה לשנות את החלוקה על חשבון השירות ושלא על חשבון השירות, ומשאירה את ההחלטה הקודמת בנושא זה". קרי, הועדה הרפואית העליונה בחוות דעתה המתקנת ציינה כי קובעת רק את אחוזי הנכות, אולם, כמובן, חלוקת אחוזי הנכות היא על פי שיעור ההחמרה בה הוכר המערער. ביום 8.05.00 שלח יו"ר הועדות הרפואיות לועדה הרפואית העליונה מזכר שזו לשונו: "בתאריך 28.3.91 הנ"ל הוכר על קצרת סימפונות החמרה 75% על חשבון השרות; נכות %. בתאריך 16.6.98 (8 שנים לאחר שסיים את שרותו בצה"ל) ועדה מחוזית (ראה פרוטוקול) קבעה 1% אך נכתב לפי תקנה 8 ש"הרי שההחמרה כולה הינה ע"ח הנכה ולא על חשבון השרות ולפיכך הנכות המוסבת לשרות נותרת בגובה 0%". נא לעיין בתקנה 8 א- ז.א. ההחמרה היא ממהלכה הטבעי של המחלה, ז.א. ללא קשר עם השרות שהנ"ל סיים לפני 8 שנים. גם ד"ר גלזבסקי ציין בתאריך 22.1.98 תשומת לב הועדה לתקנה 8 א. הערעור הוא על החלטת הועדה מתאריך 16.6.98. ז.א. - (1) גובה הנכות (2) השימוש בתקנה 8 א, וזה בסמכות הועדה הרפואית העליונה בלבד. נא לדון ולסכם. ז.א.: את גובה הנכות קבעתם יש לקבוע האם ההחמרה כתוצאה מהשרות או לא (לפי תקנה 8 א) ועקב השירות". לאחר קבלת המזכר כאמור החליטה הועדה הרפואית העליונה החלטה נוספת ביום 13.06.00 לפיה "ההחמרה במצבו במחלת האסטמה חלה מספר שנים לאחר תום השרות ולכן לדעתנו אינה קשורה לשרות והשינוי בחלוקה כפי שצויין נעשה בטעות" (ההדגשות במקור). לטענת המערער שגתה הועדה הרפואית העליונה כשהסתמכה על תקנה 8 א. לדעת המערער תקנה 8 א היא תקנה בלתי ברורה, ניסוחה ארכאי, והיא בטלה משאיננה בגדר סמכותו של מתקין התקנות והועדה הרפואית. לטענת המערער קביעת הקשר הסיבתי נתונה לקצין התגמולים, המכריע בשאלות הזכאות לקבלת תגמול. קביעת הקשר הסיבתי היא קביעה בלתי נפרדת משאלת הזכאות, ואילו הועדות הרפואיות עוסקות אך ורק בהערכת שיעור הנכות. לפיכך, לכאורה, מקנה סעיף 8 א לועדה הרפואית העליונה סמכות לדון בשאלת הקשר הסיבתי בין החמרת מחלה לתנאי השרות המקוריים, וקביעת קשר סיבתי זה איננו אמור להיות מוטל על הועדה הרפואית העליונה אלא, כאמור, על קצין התגמולים בלבד. בסיכומיו המפורטים מתייחס ב"כ המערער, בין היתר, באריכות, לנטלי ההוכחה אשר על המתדיינים לעמוד בהם, בחלוקה על פי דין. לדעת המערער בסוגייה בתקנה 8 מתעוררת השאלה על מי הנטל להוכיח כי התקדמות המחלה שייכת דווקא לחלק הלא מוחמר של המחלה, ולדעת ב"כ המערער נטל זה מוטל על המשיב. מכל מקום טוען המערער כי בניסוחה של תקנה 8 יש משום טשטוש גבולות בין סמכויות קצין התגמולים והועדה הרפואית העליונה. לטענת המשיב יש לדחות את הערעור. לטענת המשיב הועדה עשתה שימוש בסמכות הנתונה לה כדין על פי תקנה 8 א. עוד לטענת המשיב, שנטענה להשלמת התמונה בלבד, התערבות יו"ר הועדות הרפואיות נעשתה, אף היא, כדין וכמתחייב מתפקידו ומעמדו. תקנה 8 א לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) קובעת כדלהלן: 8(א) בתקנה זו - "שלב מוסב" - שלב בהתפתחות פגימה הנובע מהחמרת המחלה שארעה לנכה בזמן שירותו עקב שירותו; "שלב בלתי מוסב" - שלב בהתפתחות הפגימה שאינו נובע מהחמרת המחלה שארעה לנכה בזמן שירותו עקב שירותו אלא ממהלכה הטבעי של המחלה ואשר היה בא גם לולא ההחמרה כאמור". אתחיל ואומר כי סבורה אני שאין לקבל את פרשנות המערער לתקנה 8 א. תקנה 8 א עניינה במצב רפואי שבו החמרת המחלה שהוכרה כהחמרה, איננה קשורה לשירות הצבאי, אלא נובעת ממהלכה והתפתחותה הטבעיים של המחלה. משכך אין לראות בתקנה 8 א משום קביעת קשר סיבתי בין המחלה לבין השירות. תקנה 8 א עניינה בשאלה רפואית מובהקת והיא האם המהלך של המחלה היה מתרחש גם ללא ההחמרה, אשר היא זו שהוכרה כקשורה לשירות. וכך, אמנם נראה כי תקנה 8 א דנה בסוגייה האם ההחמרה מקורה, כאמור, במהלך המחלה או, כאמור, קשורה לאותו חלק של המחלה שהוכר כהחמרה עקב השירות. מקובלת עלי טענת המשיב לפיה הסמכות הנתונה לועדה הרפואית העליונה, על פי תקנה 8 א, דומה במהותה לסמכות הנתונה על פי תקנה 9 א, לפיה מוסמכת הועדה הרפואית העליונה לקבוע קשר בין פגימה מוכרת לבין פגימה מוסבת. במהות, זהות שתי תקנות אלה, ולא שנוי במחלוקת, כי הסמכות על פי תקנה 9 נתונה, גם נתונה, לועדה הרפואית, כפי שנקבע גם בע.א. 459/89 קצין התגמולים נ' חריטן ואח', פד"י מה(5) בעמ' 374. אין לקבל, איפוא, את טענת המערער לפיה הועדה הרפואית העליונה שינתה למעשה את שיעור ההחמרה והיא עוסקת, כך לטענת המערער, בקביעת הקשר הסיבתי. הועדה, כאמור, דנה בשאלה האם החמרת מחלה מסויימת תחול באופן טבעי, ללא קשר לגורמים חיצוניים, ולפיכך יש לייחס החמרה זו להתפתחותה הטבעית של המחלה. אין כל ספק שקביעה זו היא קביעה רפואית גרידא. כאמור, סבורה אני שיש לדחות את ערעורו של המערער ככל שעניינו סמכות הועדה הרפואית העליונה להתערב בקביעה על פי תקנה 8. יחד עם זאת נראה לי כי מידת הצדק מחייבת שהחלטת הועדה הרפואית העליונה, גם ככל שהיא מתייחסת לתקנה 8, לא תעשה אך ורק על יסוד פניה לועדה, בלא שניתנת אפשרות למערער ולבא-כוחו להביע את דעתם קודם להחלטת הועדה. נראה לי כי קביעה כאמור, במיוחד, אך לא רק, משנעשתה אחרי פניות חוזרות של יו"ר הועדה, מצדיקה, לפחות בשל מראית פני הצדק, דיון נוסף במעמד המערער ובא-כוחו, אשר גם להם הזכות לטעון באשר לקשר שבין החמרת המחלה לבין השירות. סוף דבר מוחלט כדלהלן: הערעור נדחה ככל שעניינו תחולתה ותוקפה של תקנה 8. החלטת הועדה מיום 13.06.00 בטלה, והועדה תקיים דיון, במעמד המערער ובא-כוחו בכל האמור לגבי השאלה האם ההחמרה במחלתו של המערער היא על רקע מהלך המחלה, או קשורה לחלק המחלה שהוכר כהחמרה עקב השירות. אין צו להוצאות. החמרת מצבשאלות משפטיותצבאשירות צבאי