האם הוקנתה לתובעת בלעדיות על פי הוראות ההסכם ומכוחה, טענת התובעת כי לנתבעת לא הייתה זכות לפתוח חנות מתחרה בתחומי העיר באר שבע. 1. זהו פסק דין בשלוש תביעות אשר הדיון בהן אוחד כדלקמן: ת"א 3004/08 - תביעתה של חברת תבליני מימון בע"מ (להלן: "התובעת" או "תבליני מימון") כנגד חברת סולתם רדד (2001) בע"מ (להלן: "הנתבעת" או "סולתם רדד"), לאכיפת הסכם שנחתם בין הצדדים ביום 28.6.07 (להלן: "ההסכם"). ת"א 4341/08 - תביעתה של התובעת כנגד הנתבעת על סך 1,000,000 ₪, בגין נזקים שנגרמו לתובעת, לטענתה, בשל הפרת הנתבעת את ההסכם בין הצדדים. ת"א 1643/09 - תביעתה של הנתבעת כנגד התובעת על סך 572,887 ₪, בגין נזקים שנגרמו לנתבעת, לטענתה, בשל הפרת התובעת את ההסכם בין הצדדים. 2. בבסיס התובענות, הסכם התקשרות מיום 28.6.07 (נספח א' לכתב התביעה בת"א 3004/08). 3. השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים הן בעיקרן כדלקמן: א. האם הוקנתה לתובעת בלעדיות על פי הוראות ההסכם ומכוחה, טענת התובעת כי לנתבעת לא הייתה זכות לפתוח חנות מתחרה בתחומי העיר באר שבע. ב. האם הנתבעת הייתה זכאית לבטל את ההסכם עם התובעת או שמא ביטלה הנתבעת את ההסכם עם התובעת שלא כדין ובכך הפרה את ההסכם עם התובעת. ג. האם התובעת הפרה את ההסכם עם הנתבעת. ד. הנזק שנגרם למי מהצדדים. 4. מטעם התובעת העידו מנהל התובעת מר אבינועם מימון (להלן: "מנהל התובעת" או "מר מימון"), מר דוד חימי וכן מר עמיר עוז, אשר נתן חוות דעת מטעם התובעת. בנוסף הוגש תצהיר עדות ראשית של מר דני בידאני תוך שב"כ הנתבעת ויתר על חקירתו הנגדית. מטעם הנתבעת העידו מר אשכנזי סלע, מר יוחאי דוד וכן מר אריה שוסטר, אשר נתן חוות דעת מטעם הנתבעת. לאחר שמיעת הראיות הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב תוך שהתובעת הודיעה כי אין היא מבקשת להגיש סיכומי תשובה. האם קיימת בלעדיות לתובעת על פי הוראות ההסכם 5. סעיף 13 להסכם קובע כדלקמן: "תבליני מימון תקבל בלעדיות לשווק את מוצרי חברת סולתם רדד בבאר שבע וזאת לאורך כל תקופת השכירות בנכס. לחברת תבליני מימון תינתן זכות ראשונית בנוגע להקמת נקודות מכירה נוספות באזור הדרום. " סעיף 13.1 להסכם קובע כדלקמן: "אם אין תכניות משותפות בין ס.ג. ות.מ. אין כל מגבלה לפתיחת סניפים חדשים לחב' ס.ר." יצוין כי סעיף 13.1 הוסף בכתב יד על גבי ההסכם, בסוף ההסכם. 6. ראשית, יש לדון בטענת התובעת לפיה סעיף 13.1 הוסף על ידי מר ליברמן, מנכ"ל הנתבעת, בכתב ידו לאחר החתימה על ההסכם. לטענת התובעת, ההסכם המודפס הועבר לנתבעת כאשר הוא נושא את חתימתה של התובעת ורק לאחר מכן בוצעו שינויים והוספה התוספת האמורה בכתב יד וההסכם נחתם על ידי הנתבעת. הנתבעת מכחישה טענה זו וטוענת כי ההסכם המודפס הועבר לנתבעת ללא חתימת התובעת, לאחר ביצוע השינויים חתמה הנתבעת על ההסכם ולאחר מכן הועבר ההסכם על השינויים המצוינים בו, לרבות סעיף 13.1 הנ"ל, לחתימת התובעת והוא אכן נחתם על ידי התובעת. לאחר עיון בטענות הצדדים אני סבורה כי דין טענתה של התובעת בעניין זה להידחות. התובעת עצמה צרפה לכתב תביעתה כנספח א' את ההסכם לרבות התיקונים לו וזה ההסכם שאכיפתו התבקשה במסגרת ת"א 3004/08. במסגרת כתב תביעתה לא העלתה התובעת כל טענה בנוגע לתוספת האמורה. בנוסף, ההסכם בנוסחו האמור צורף כנספח א' גם לכתב התביעה בת"א 4341/08 כאשר גם במסגרת כתב תביעתה זה לא עלתה הטענה האמורה. על כן מדובר בטענה שלא נטענה בכתבי התביעה המהווה הרחבת חזית. יתרה מזו, לתצהירו של מר מימון צורף כנספח 12.1 הנוסח המודפס ועליו חתימת התובעת ואולם, מהשוואת מיקום החתימה על נספח זה ביחס למיקום החתימה על נספח א' כאמור, עולה כי החתימה אינה ממוקמת באותו מקום על גבי הדף ואין לקבל את טענת התובעת לפיה השינוי נובע מצילומים והעברות בפקס, טענה שנטענה בעלמא ובהעדר כל אסמכתא. גם ניסיונה של התובעת להיבנות מעדותו של מר סלע אשכנזי בעניין זה אינו יכול להתקבל מקום בו מר אשכנזי הבהיר בחקירתו הנגדית כי בעת העברת ההסכם למר ליברמן לא הייתה על ההסכם כל חתימה (עמ' 53 שורות 19 - 25 לפרוטוקול). באשר לטענה כי היה על הנתבעת להביא לעדות את מר ליברמן, בנוגע לטענת התובעת לפיה סעיף 13.1 לא היה חלק מההסכם עליו חתמה, הרי שנוכח האמור, משהטענה לא נטענה בכתבי התביעה וכאשר התובעת הסתמכה בתביעותיה על ההסכם בנוסחו הכולל את סעיף 13.1 והואיל ומדובר בהרחבת חזית, אין באי הבאתו של מר ליברמן לעדות מטעם הנתבעת בעניין זה, להביא לקבלת טענת התובעת. מכאן שנוסח ההסכם המחייב הוא כאמור בהסכם שצורף כנספח א' לתובענות. 7. טוענת התובעת, לעניין פרשנות ההסכם, כי יש לה בלעדיות בשיווק ומכירת מוצרי הנתבעת באזור באר שבע והדרום לרבות זכות ראשונה להקמת נקודות מכירה נוספות. מנגד טוענת הנתבעת כי היא רשאית לפתוח נקודת מכירה נוספת בהעדר תכניות משותפות ובכפוף לזכות סירוב הראשונה של התובעת, אשר הודיעה שאינה מעוניינת בהפעלת החנות החדשה. 8. יצוין כי במסגרת בקשה לצו מניעה זמני (בש"א 3438/08 בת"א 3004/08) נקבע בהחלטת כב' השופט שפסר מיום 7.9.08 כי לכאורה הפרשנות לסעיפים 13 ו- 13.1 להסכם היא כי במידה ואין לצדדים תכניות משותפות, אין מגבלה לנתבעת לפתוח סניפים חדשים לממכר ושיווק תוצרתה וכי הנתבעת חייבת לפנות תחילה לתובעת ולהציע לה את תפעול המקום ובמידה וזו לא תהיה מעוניינת בכך, תהיה רשאית הנתבעת לפעול לפתיחת הסניף באופן עצמאי. 9. אמנם, מדובר בהחלטה שניתנה במסגרת הסעד הזמני ובוודאי שאין בה כדי לקבוע מסמרות בהתייחס להליך העיקרי. ואולם, גם לאחר ששמעתי את העדים מטעם הצדדים ועיינתי בראיות שהוצגו בפניי, אני סבורה כי פרשנותו של כב' השופט שפסר במסגרת הסעד הזמני היא הפרשנות שיש ליתן להסכם בין הצדדים. סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 קובע כדלקמן: "(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". כך גם נקבע בפסיקה. מלשונו של סעיף 13.1 להסכם עולה כי בהעדר תכניות משותפות, אין מגבלה לפתיחת חנות על ידי הנתבעת. יצויין כי סעיף 13.1 הוסף בכתב יד כאשר בפסיקה נקבע כי "במקרה של סתירה בין חלק מודפס של חוזה ובין חלק הכתוב בכתב יד יש להעדיף את החלק הכתוב בכתב יד, כמשקף את הכוונה האמיתית של הצדדים לחוזה" (ע"א 802/75 שלום ואסתר נגר נ' יעקב מרקוס, פ"ד ל(3) 29, 31). נוכח האמור בסעיף 13.1, לא ניתן לקבוע כי כוונת הצדדים הייתה למנוע מהנתבעת, בכל מקרה בו תתנגד התובעת, לפתוח סניפים נוספים לשיווק תוצרתה. מנהל התובעת עצמו העיד כדלקמן: "ש. האם הוסבר לך שאתה מקבל את הזכות ואם אתה לא מעוניין אז אין לסולתם מגבלה לפתוח נקודות מכירה נוספות? ת. הוסבר לי שיש לי זכות סירוב ראשונית" (עמ' 10 ש' 10 - 12 לפרוטוקול). מכאן, שגם על פי עדותו של מנהל התובעת, יש לקבל את הפרשנות לפיה ככל שתסרב התובעת, אין מגבלה לנתבעת לפתוח חנות נוספת. 10. העדים מטעם התובעת אישרו כי אכן נעשתה אליהם פנייה לעניין החנות הנוספת (סעיף 29 לתצהירו של מר חימי וכן עדותו של מנהל התובעת עמ' 10 שורה 30 לפרוטוקול ועמ' 11 שורה 2 לפרוטוקול) ועל כן קיימה הנתבעת את ההסכם בין הצדדים ולא הייתה כל מניעה לנתבעת לפתוח חנות נוספת. 11. טענות התובעת לפיהן ניתן ללמוד על קיומה של בלעדיות לתובעת מהתכתובת המאוחרת לביטול ההסכם ומהפרסומים של התובעת בהם היא מוצגת כמשווק בלעדי וחנות בלעדית של מוצרי הנתבעת דינן להידחות. התכתובת המאוחרת מעלה את קיומה של המחלוקת הפרשנית אולם לא ניתן ללמוד ממנה על כוונת הצדדים במועד חתימת ההסכם ועובר לחתימתו ואילו הפרסומים נעשו עוד בטרם נפתח הסניף הנוסף. 12. יוער כי במסגרת סיכומי התובעת לא שבה התובעת ועתרה לסעד של אכיפת ההסכם אלא לסעד של פיצויים בלבד ומכאן ניתן ללמוד כי התובעת מוותרת על סעד זה. בנוסף יצויין כי עוד ביום 4.1.09 עתרה התובעת בבקשה למחיקת התובענה בת"א 3004/08 ללא צו להוצאות במסגרתה נטען כי הדיון בתובענה מתייתר. 13. לאור האמור, ונוכח הפרשנות להסכם, הטענה כי הנתבעת הפרה את ההסכם בפתיחת החנות הנוספת - נדחית. ביטול ההסכם על ידי הנתבעת 14. טוענת הנתבעת כי ביטול ההסכם בין הצדדים נעשה כדין וזאת משני טעמים כדלקמן: 1. מדובר בהסכם לתקופה בלתי קצובה ועל כן זכאית הנתבעת לבטלו בכל עת זמן סביר מראש. 2. הנתבעת זכאית לבטל את ההסכם לאור ההפרות הרבות והיסודיות של התובעת אשר לא תוקנו אף לאחר מתן הודעה. מנגד טוענת התובעת כי אין מדובר בהסכם לתקופה בלתי קצובה אלא בהסכם לעשר שנים, משך תקופת שכירות המושכר וכי לא הפרה את ההסכם עם הנתבעת ולכן לא הייתה הנתבעת זכאית לבטלו. 15. בסעיף 13 להסכם נקבע כדלקמן: "תבליני מימון תקבל בלעדיות לשווק את מוצרי חברת סולתם רדד בבאר שבע וזאת לאורך כל תקופת השכירות בנכס". תקופת השכירות בנכס, כפי שעולה מטיעוני התובעת ומההסכם בין התובעת לבין "ביג מרכזים מסחריים שותפות מוגבלת באמצעות ביג מרכזים מסחריים בע"מ" (צורף כנספח ג' לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת), הינה 48 חודשים (תקופת שכירות ראשונה) ו- 72 חודשים (תקופת השכירות השנייה). לטענת הנתבעת, ההסכם עם "ביג" נחתם בחודש ספטמבר 2007, כחודשיים לאחר שנחתם ההסכם בין התובעת לנתבעת, מבלי שהנתבעת לקחה כל חלק במשא ומתן מול הנהלת "ביג" ולא קיבלה העתק מההסכם. לעניין זה נטען כי ההסכם עם התובעת לא כלל תקופה מוגדרת. כן נטען כי בהסכם עם "ביג" נתונה להנהלת "ביג" האופציה להאריך את ההסכם ל- 6 שנים נוספות בהתאם לשיקול דעתה כאשר תקופת ההסכם הינה בת 4 שנים בלבד. 16. נוכח הוראות סעיף 13 להסכם, מקבלת אני את טענת התובעת לפיה תקופת ההסכם הינה משך תקופת השכירות בנכס. משכך לא ניתן לקבוע כי אין ההסכם נוקב את משכו. אמנם, ההסכם עם הנתבעת נחתם לפני ההסכם עם "ביג", אולם משההסכם מציין מפורשות את תקופתו כ"תקופת השכירות בנכס" היה על הנתבעת לברר את תקופת השכירות (ככל שאכן זו לא היתה ידועה לה), ומשלא עשתה כן, אין לה אלא להלין על עצמה. 17. יחד עם זאת, התקופה של עשר שנים נקבעה בחוזה של התובעת עם "ביג" כתקופה המקסימאלית לקיומו של ההסכם, כאשר התקופה הראשונית נקבעה לארבע שנים בלבד. יצוין כי התובעת עצמה לא הגישה את ההסכם עם "ביג" על מנת לבסס את טענתה לעניין תקופת השכירות אולם מנספח ג' לתצהיר הנתבעת עולה כי מדובר בתקופת שכירות ראשונה של 48 חודשים ותקופת שכירות שניה של 72 חודשים. מנהל התובעת בעדותו העיד כדלקמן: ש. למעשה השכירות שלך היא למעשה לארבע שנים ואתה יכול להאריך אותה בשש שנים נוספות. ת. נכון. ש. התקופה מסתיימת בספטמבר שנה זו. עוד 7 חודשים אתה יכול לצאת מהחנות? ת. יש אופציה כזו..." (עמ' 12 ש' 3 - 8 לפרוטוקול). גם המומחה מטעם התובעת העיד כדלקמן: ש. ... בהנחה שאפשר לעצור אחרי ארבע שנים, כל החישובים צריכים לעצור אחרי ארבע שנים? ת. בהנחה כזו, כן" (עמ' 22 ש' 20 - 22 לפרוטוקול). מכאן, שהסכם השכירות הסתיים כעבור ארבע שנים שאז יכולה היתה התובעת לבחור אם להאריכו או לא להאריכו. על כן, יש לראות את תקופת השכירות, כתקופת השכירות הראשונית כלומר ארבע שנים ומשכך, תקופת ההסכם בין הצדדים היא ארבע שנים. 18. נוכח האמור, אין לקבל את טענת הנתבעת לפיה מדובר בחוזה לתקופה בלתי קצובה שניתן להביאו לסיום בהודעה מראש. 19. למעלה מן הצורך יוער כי גם לו הייתה מתקבלת עמדת הנתבעת בעניין זה, הרי מקום בו הודעת הביטול הינה מיום 1.7.08 והמועד שצוין בה כמועד לסיום ההסכם הינו 15.7.08 ספק אם מדובר בהודעה שניתנה זמן סביר מראש. 20. הנתבעת טוענת כי הייתה זכאית לבטל את ההסכם נוכח הפרות התובעת את ההסכם. על כן, יש לבחון את טענות הצדדים בעניין זה. האם הפרה התובעת את ההסכם 21. טוענת הנתבעת כי התובעת הפרה את ההסכם הפרות כדלקמן: 1. השטח בחנות שהקצתה התובעת לנתבעת היה קטן מהמוסכם. 2. שמה של הנתבעת בשלט הכניסה לחנות היה קטן מהמוסכם. 3. התובעת מכרה מוצרים מתחרים בחנותה בניגוד למוסכם. 4. התובעת העבירה לנתבעת את התשלומים בגין חלקה באיחור. התובעת מכחישה כי הפרה את ההסכם. 22. סעיף 1 להסכם קובע כדלקמן: "תבליני מימון תקצה שטח של כ- 90 מ"ר למוצרי סולתם רדד". לטענת התובעת היא סיפקה לנתבעת את השטח המוסכם ואף יותר כאשר נטען כי נקודות המכירה של הנתבעת נקבעו על ידי הנתבעת עצמה ואנשי הנתבעת אף הכינו סקיצות ותכניות לצורך כך (סעיף 62 ונספח 18 לתצהירו של מר מימון). כן נטען כי אין בהסכם כל זכר לטענה כי התובעת התחייבה ליצור "חנות בתוך חנות". לטענת הנתבעת, לא ניתן לה שטח של 90 מ"ר אלא שטח של 70 מ"ר בלבד. כן נטען כי התובעת ניסתה לשנות את גרסתה כאשר תחילה טענה התובעת כי הקצתה לנתבעת אגף שלם בנפרד ולאחר מכן טענה כי לא הייתה מחויבת לספק שטח נפרד. עוד נטען כי התובעת נמנעה מלהציג צילום של המקום מזמן אמת שכן הצילומים שהוצגו צולמו לאחר ניתוק היחסים בין הצדדים. 23. הנטל להוכיח כי התובעת הפרה את ההסכם עם הנתבעת מוטל על הנתבעת. הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח טענתה בעניין זה. ראשית, יצוין כי על אף טענתה של הנתבעת הרי שלא הוצגה כל אסמכתא מצד הנתבעת לכך שבפועל סופק לה שטח קטן מ- 90 מ"ר וכן לא הוצגה כל אסמכתא בכתב לפניות שנעשו לתובעת בעניין זה. שנית, טענתה של התובעת לפיה נקודות המכירה של הנתבעת נקבעו על ידי הנתבעת עצמה לא נסתרו. הואיל והנטל מוטל על הנתבעת, היה על הנתבעת לדאוג להביא אסמכתאות כגון צילומים מזמן אמת, על מנת להוכיח טענתה כי הוקצה לה שטח קטן מהמוסכם. הנתבעת לא עשתה כן ולא נטען כי הייתה מניעה כלשהי לעשות כן. על כן טענתה בעניין זה נדחית. בנוסף יצוין כי גם אם הייתה מתקבלת טענת הנתבעת, הרי שלא ניתן לקבוע, והדבר אף לא נטען, כי מדובר בהפרה יסודית המזכה את הנתבעת בביטול ההסכם. ככל שמדובר בהפרה שאינה יסודית, היה על הנתבעת ליתן לתובעת ארכה לתיקון ההפרה הנטענת, כנדרש (ר' סעיף 7(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א - 1970, להלן: "חוק החוזים - תרופות"). ואולם, לא הוכח כי ארכה כאמור ניתנה, עובר לביטול ההסכם. יוער לעניין זה כי אין די במכתב (בדוא"ל) מיום 27.1.08 (נספח ו' לתצהירי הנתבעת) שכן המכתב אינו מתייחס במפורש לעניין השטח ובנוסף, לא הוכח כי נשלחו מכתבי התראה לאחר מכן ועד למועד ביטול ההסכם, ביום 1.7.08, כלומר למעלה מ - 5 חודשים לאחר מכן, או כי ניתנה ארכה כנדרש. גם מר אשכנזי סלע, המצהיר מטעם הנתבעת, מציין בתצהירו כי מיד עם תחילת העבודה הועלו הטענות בעניין השטח וכי מנהל התובעת הבטיח כי ייתן שטח נוסף (ס' 62 לתצהיר) ואולם לא נטען, וממילא לא הוכח, כי נעשו פניות נוספות לתובעת בעניין זה או כי הובעה ב"זמן אמת" תרעומת על ידי הנתבעת לפיתרון שנימצא על ידי התובעת. לאור האמור, לא הוכחה הפרה כנטען וממילא, הנתבעת לא היתה זכאית לבטל את ההסכם מסיבה זו. 24. הנתבעת טוענת כי התובעת לא סיפקה לה 40 אחוז משטח השלט. לטענת התובעת על פי ההסכם שילוט פנימי וחיצוני יסופק על ידי הנתבעת ובפועל השלט הוזמן והוכן על ידי הנתבעת. סעיף 3 להסכם קובע כדלקמן: "שילוט פנימי וחיצוני יסופק על ידי סולתם רדד ויהיה באחריותה הבלעדית וזאת תוך תיאום מול חברת תבליני מימון". הטענה כי חלקה של הנתבעת בשלט היה קטן מן המוסכם לא הועלתה עובר לביטול ההסכם וממילא מקום בו על פי ההסכם בין הצדדים היה על הנתבעת לספק את השלט, הרי שלא ניתן לקבל את טענת הנתבעת בעניין זה. גם אם הייתה מתקבלת טענת הנתבעת לפיה מי שהכין והזמין את השלט זו התובעת והנתבעת שילמה על חלקה היחסי, הרי שהיה על הנתבעת לבדוק את השלט עובר לאישורו וככל שלא עשתה כן, אין הדבר יכול להוות עילה מספקת לביטול ההסכם. לעניין זה יצויין כי מעדותו של מר אשכנזי, העד מטעם הנתבעת, עולה כי הייתה לנתבעת אפשרות לאשר את השלט והוא אף אישר את ההדמיה של הלוגו של סולתם רדד על השלט (עמ' 53 שורות 8-9 לפרוטוקול). יתרה מזו, כאמור, אין מדובר בהפרה יסודית של ההסכם ולא הוצגה כל אסמכתא לכך שנעשתה פנייה לתובעת בדרישה לתיקון ההפרה הנטענת. על כן התובעת לא היתה רשאית לבטל את ההסכם מסיבה זו. 25. טוענת הנתבעת כי התובעת מכרה מוצרים מתחרים בחנותה בניגוד למוסכם. הטענה נטענה בתצהירים מטעם הנתבעת, בעלמא ללא כל אסמכתאות. יתרה מזו, אחד המצהירים, מר יוחאי דוד, העיד כי מעולם לא היה בחנות התובעת (עמ' 27 ש' 21 - 22 לפרוטוקול) ועל כן מצויה רק עדותו של מר אשכנזי סלע בעניין זה מטעם הנתבעת. מנהל התובעת העיד כי הוא לא מכר מוצרים מתחרים (עמ' 15 ש' 21 לפרוטוקול). מדובר בעדות יחידה מטעם הנתבעת בעניין זה ולא מצאתי כי יש להעדיפה על פני עדותו של מנהל התובעת. על כן, הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את ההפרה הנטענת. בנוסף יצויין כי בהסכם בין הצדדים כלל לא נקבע כי התובעת מנועה מלמכור מוצרים מתחרים ואולם מנהל התובעת העיד כי הוסכם שלא ימכור מוצרים מתחרים (עמ' 15 ש' 21 לפרוטוקול). עם זאת, משהתניה האמורה אינה מצויה בהסכם בין הצדדים, גם לו היה מוכח כי היתה הפרה, הרי שלא ניתן לקבוע כי מדובר בהפרה יסודית. גם בעניין זה לא נעשתה כל פניה לתובעת עובר לביטול ההסכם לצורך תיקון ההפרה הנטענת והדבר גם לא נטען במכתב ביטול ההסכם ולא בתכתובות שלאחר מכן. מכאן שהנתבעת לא הוכיחה כי היתה רשאית לבטל את ההסכם מסיבה זו. 26. טוענת הנתבעת כי התובעת העבירה לנתבעת את התשלומים בגין מכירת המוצרים באיחור. לעניין זה נטען כי התובעת הודתה שאיחרה בביצוע התשלומים אך טענה כי האיחורים נעשו בתיאום עם הנתבעת ובאישורה ולכן טוענת הנתבעת כי מדובר בטענת הודאה והדחה. התובעת טוענת כי במכתב הודעת הביטול לא עלתה כל טענה לגבי הפרה כלשהי את ההסכם לרבות בעניין זה וכי על פי ההסכם בין הצדדים, לאחר קבלת דו"ח מכירות מהתובעת, צריכה הייתה הנתבעת להפיק חשבונית מס שתועבר לתובעת והתובעת צריכה הייתה להעביר את התשלום 30 יום לאחר מכן. סעיף 6 להסכם קובע כדלקמן: "המלאי יסופק לחנות בקונסיגנציה שיטת התחשבנות בסוף כל חודש. על כל המוצרים שנמכרו תופק חשבונית מס במחירים סיטונאים שתשולם בתנאי אשראי שוטף + 30". מהאמור בסעיף 6 להסכם עולה כי עובר לתשלום יש להפיק חשבונית מס, זאת בניגוד לטענת הנתבעת. יתרה מזו, גם מעדותו של מר סלע אשכנזי מטעם הנתבעת, עולה כי על הנתבעת להגיש חשבונית עובר לתשלום (עמ' 52 ש' 4 - 5 לפרוטוקול). הנתבעת לא הוכיחה כי אכן חשבוניות מס הופקו וכי היה איחור בהעברת התשלומים לאחר הפקתן. גם ניסיונה של הנתבעת להיבנות מעדותו של מר חימי, לפיה היו איחורים אינו מספיק, הואיל ולא הוצגה כל אסמכתא לפנייה של הנתבעת לתובעת בדבר איחורים כנטען וכאשר גם ההודעה על ביטול ההסכם מיום 1.7.08 (נספח ח' לתצהירי הנתבעת) אינה מתייחסת כלל להפרתו על ידי התובעת. טענתה של הנתבעת לפיה מהווה מכתב (בדוא"ל) מיום 27.1.08 (נספח ו' לתצהירי הנתבעת) מכתב התראה, דינה להידחות, שכן המכתב אינו מתייחס לארכה לתיקון. בנוסף, למכתב זה נשלחה תגובת התובעת שלא נטען כי זכתה למענה וכאמור, לא הוכח כי נשלחו מכתבי התראה לאחר מכן ועד למועד ביטול ההסכם, ביום 1.7.08, כלומר למעלה מ - 5 חודשים לאחר מכן, או כי ניתנה ארכה כנדרש. יתרה מזו, גם אם היו איחורים, כנטען, הרי משהצדדים פעלו משך תקופה ממושכת באופן זה, לא ניתן, בהעדר התראה חד משמעית, בסמוך למועד ביטול ההסכם, להביא לביטולו של ההסכם. הנתבעת לא הוכיחה מתן התראה, כאמור. 27. ויודגש, במכתב ביטול ההסכם מיום 1.7.08 לא טענה הנתבעת לכל הפרה של ההסכם והדבר לא עולה מתכתובות קודמות בין הצדדים במסגרת משא ומתן שהתקיים בין הצדדים לשינוי תנאי ההסכם. יתרה מזו, טענה להפרה יסודית של ההסכם עלתה לראשונה 13 ימים לאחר משלוח הודעת הביטול, במכתב הנתבעת מיום 13.7.08 (נספח ט' לתצהירי הנתבעת) וטענה זו התייחסה רק לאי תשלום בגין מכירות חודש מאי ותו לאו. 28. לאור כל האמור, אני קובעת כי התובעת לא הפרה את ההסכם הפרה יסודית ולכן הנתבעת לא הייתה זכאית לבטל את ההסכם כפי שנעשה. בכך שנתבעת ביטלה את ההסכם שלא כדין, הפרה הנתבעת את ההסכם. נזקי התובעת 29. התובעת הגישה תביעתה על סך 1,000,000 ₪ לצרכי אגרה, כאשר בכתב התביעה, במסגרת ת"א 4341/08, נטען כי נזקיה עומדים על סך של 6,673,642 ₪ וזאת על פי הפירוט כדלקמן: עמלה שנגרעה מהתובעת מיום 1.7.08 עד הגשת התביעה בסך 111,242 ₪ בניכוי הרווח שנוצר לתובעת ממכירת המוצרים שנותרו בחנותה. פיצוי קיום עקב אובדן הכנסה עתידית בעקבות הפרת ההסכם המוערך על ידי התובעת בסך כולל של 4,562,400 ₪. פיצויי הסתמכות עקב הפרתו החד צדדית של ההסכם המוערך בסך כולל של 2,000,000 ₪. להוכחת נזקיה הסתמכה התובעת על חוות דעתו של מר עמיר עוז ולפיה נגרם לתובעת הפסד הכנסה בסך 3,370,000 ₪. 30. הנתבעת הגישה חוות דעת מטעמה ולפיה ההפסד הפוטנציאלי של התובעת בתקופה של ארבע שנים מסתכם בכ- 90,000 ₪. 31. המומחים מטעם הצדדים נחקרו על האמור בחוות דעתם. הנטל להוכיח את הנזקים שנגרמו לתובעת מוטל על התובעת. מעיון בחוות הדעת מטעם התובעת עולה כי חוות הדעת מתייחסת להכנסות משוערות ("רווח גולמי") כאשר אין כל התייחסות בחוות הדעת להפחתת ההוצאות מההכנסות. אין חולק כי על פי ההסכם בין הצדדים, על התובעת לשאת בהוצאות כדלקמן: "תפעול החנות שכ"ד, שכר עבודה, הוצאות תחזוקה קבועות ומשתנות וכד' יהיו באחריות וע"ח תבליני מימון כמו כן תבליני מימון תהיה אחראית על כל הוצאות המיסוי לרבות מס הכנסה, עיריה, מים וארנונה וכד' כבעלת העסק ומנהלת החברה" (ס' 8 להסכם). משנשאל המומחה בחקירתו הנגדית מדוע לא נוכו הוצאות השיב המומחה כי לא נוכו ההוצאות מאחר שהתובעת המשיכה לשאת בהוצאות גם לאחר הפסקת ההתקשרות בין הצדדים (עמ' 18 ש' 3 - 5 וש' 22 - 27 לפרוטוקול). דא עקא, המומחה לא מתייחס בעניין זה לרווחים של התובעת כתוצאה מהוצאת הסחורה של הנתבעת מחנות התובעת ושימוש שנעשה על ידה במקום שהתפנה לצרכים אחרים, כאשר אין מחלוקת, גם לגישת התובעת, כי נעשה שימוש בשטח החנות כולה גם לאחר הפסקת ההתקשרות בין הצדדים (עדותו של מר מימון בעמ' 16 ש' 15 - 24 לפרוטוקול). בנוסף, מעדותו של המומחה עולה כי חוות דעתו התבססה על הנחה שיש בלעדיות לתובעת בעוד שקבעתי כי הנתבעת רשאית להפעיל חנות נוספת. יוער כי המומחה לא התייחס בחוות דעתו גם להוצאות הפעלת החנות הנוספת. כמו כן, התייחסה חוות דעת המומחה לתקופה של 10 שנים בעוד שקבעתי כי תקופת השכירות הרלבנטית הינה 4 שנים בלבד. מכאן, שלא ניתן לקבל את חוות דעת המומחה מטעם התובעת לעניין הנזקים שנגרמו לתובעת. 32. כאמור, העריך המומחה מטעם הנתבעת את נזקי התובעת בשיעור של 90,000 ₪. המומחה מטעם הנתבעת ציין כי יש לקבוע את שיעור ההוצאות בין 35% לבין 40% מהמחזור ובממוצע - 38%. מכאן, מסיק מומחה הנתבעת כי רווחיה של התובעת מסתכמים ב - 4% מהמכירות (42% בגין חלקה בהפחתת 38% בגין ההוצאות). יצויין כי המומחה מטעם התובעת כלל לא התייחס לשאלת ההוצאות ומכאן שקביעת המומחה מטעם הנתבעת לא נסתרה. יתרה מזו, גם מנספח 9 לתצהירו של מר דוד חימי מטעם התובעת עולה כי מר חימי עצמו העריך כי יש להפחית הוצאות מעמלת התובעת. יוער כי מאחר שהתובעת לא הוכיחה את שיעור הרווח הצפוי לאחר הפחתת ההכנסות, לא ניתן לקבל את טענתה לפיה "לא יעלה על הדעת" שהתובעת תסכים להתקשרות בתמורה לרווח של 4 אחוז בחודש בלבד (סעיף 82 לסיכומי התובעת). מכאן, ובהעדר נתונים סותרים מצד התובעת, מקבלת אני את האמור בחוות דעת המומחה מטעם הנתבעת, וקובעת כי הנזקים שנגרמו לתובעת מסתכמים ב- 90,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן חוות הדעת (הוא מועד ההיוון כאמור בסעיף 9 לחוות הדעת). הואיל ובחוות הדעת נקבע רק חודש עריכתה (נובמבר 2010) יערך החישוב מיום 15.11.10. סכום זה נכון למועד מתן פסק הדין מסתכם ב - 96,193 ₪. תביעת הנתבעת (ת"א 1643/09) 33. תביעת הנתבעת כנגד התובעת עילתה הפרת ההסכם על ידי התובעת, ביטול ההסכם על ידי הנתבעת כתוצאה מכך ותביעה להשבה בגין הסכומים כדלקמן: 92,400 ₪ השקעה בחנות. 9,200 ₪ הוצאות השלט. 1,542 ₪ 40 אחוז מאגרת שילוט. 50,000 ₪ ריהוט. 22,000 ₪ הוצאות פרסום. 51,975 ₪ חלקה של הנתבעת בפדיון שהתקיים ממכירת מוצרי הנתבעת. 328,005 ₪ ערך המלאי שסופק לתובעת ולא הושב לנתבעת לאחר סיום ההתקשרות. 34. משנקבע כי הנתבעת היא שהפרה את ההסכם עם התובעת, דין תביעתה של הנתבעת בעניין זה להידחות. 35. יחד עם זאת, אין מחלוקת כי הנתבעת זכאית לסך של 51,975 ₪, חלקה של הנתבעת בפדיון ממכירת המוצרים (ר' סעיף 92 לסיכומי התובעת). באשר למלאי יוער כי הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח מה המלאי שנותר בידי התובעת. המסמך שצורף על ידי הנתבעת לעניין זה אינו נושא תאריך הרלבנטי למועד סיום ההתקשרות בין הצדדים, כטענת הנתבעת, ולמעט רישום בכתב יד לפיו הוא מתייחס לתבליני מימון, רישום שלא ערכו עדי הנתבעת (עמ' 50 ש' 18 - 26 לפרוטוקול), אין אסמכתא לכך שהמסמך אכן מתייחס לתובעת. אין לקבל את חוות דעת המומחה מטעם הנתבעת באשר למלאי שכן המומחה עצמו מציין כי העריך את המלאי על פי מידע שמסרה לו הנתבעת ולא ערך כל בדיקה עצמאית בעניין. יתרה מזו, התובעת לא הפרה את ההסכם עם הנתבעת, כאמור לעיל, ולכן ביטול ההסכם נעשה על ידי הנתבעת שלא כדין. לפיכך התובעת לא היתה מנועה מלהמשיך ולמכור את מוצרי הנתבעת, בניגוד לטענת הנתבעת בעניין זה. משהנתבעת לא עתרה לכל סעד בגין חלקה בפדיון המכירה, בנוסף לסך של 51,975 ₪, בכתב תביעתה ואף לא התייחסה לכך בסיכומיה, ממילא אין לפסוק סעד כאמור. לאור האמור, על התובעת להעביר לנתבעת את הסך של 51,975 ₪, שאינו שנוי במחלוקת. סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.3.09 (מועד הגשת התביעה בת"א 1643/09), נכון למועד מתן פסק הדין עומד על סך של 60,843 ₪. נזקי צו המניעה הזמני 36. טוענת הנתבעת כי נגרמו לה נזקים בגין הוצאת צו המניעה הזמני. צו המניעה הזמני ניתן ביום 21.7.08 ובוטל ביום 7.9.08. כב' השופט שפסר, בהחלטתו מיום 17.6.09 (בש"א 1778/09 בת"א 3004/08) נעתר לבקשה לחילוט ערבון וקבע כי הבקשה לחיוב בנזקים מן הערובה תידון במסגרת התובענות העיקריות. מדובר בנזקים הטעונים הוכחה (ר' ת"א (מחוזי ת"א - יפו) 2485/06 אברהם כראדי ואח' נ' דיזינגוף חב' לסחר (1952) בע"מ (פורסם במאגר מידע משפטי)). הנתבעת טוענת כי נגרמו לה נזקים בגין פתיחת החנות הנוספת באיחור ובגין אי מתן שירות על ידי התובעת ללקוחות הנתבעת בתקופה האמורה. דא עקא, הנתבעת לא הוכיחה את המועד שהיה מתוכנן מראש לפתיחת החנות ומכאן שלא הוכיחה כי נגרמו לה נזקים כלשהם. לעניין זה יצויין כי המצהיר מטעם הנתבעת, מר דוד יוחאי, אישר בעדותו כי הנתבעת המשיכה בשיפוץ החנות הנוספת גם בתקופה בה צו המניעה היה בתוקף (עמ' 39 ש' 10 - 12 לפרוטוקול). טענת הנתבעת לפיה הסתיים השיפוץ תוך שבועיים נסתרת אל מול התמונות שהוגשו (ת/9 - ת/12 - הוגשו בדיון מיום 27.3.11). בנוסף, הנתבעת לא הוכיחה את נזקיה הנטענים. בחוות דעת המומחה מטעמה, נוקב המומחה בסכום של 200,000 ש"ח מבלי לפרט כיצד התקבל הסכום האמור ומדובר, גם על פי האמור בחוות הדעת עצמה, באומדן בלבד. אין די באומדן כאמור כדי לבסס את טענת הנתבעת בדבר שיעור הנזק שנגרם לה. על כן, הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי נגרם לה נזק ושיעורו. סיכום 37. לסיכום, על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 96,193 ₪ כאשר מסכום זה יש להפחית את הסך של 60,843 ש"ח שעל התובעת לשלם לנתבעת ולכן על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 35,350 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין. לאור כל האמור, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 35,350 ₪. בנסיבות העניין, משהתקבלו חלק מטענות התובעת ונדחו חלקן ונוכח הסכום שנפסק, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 7,000 ₪. הסכומים האמורים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. חוזההסכם בלעדיות