##(1) מה זה דייר מוגן "נגזר" ?## עם מותו של הדייר המקורי, עשויים בני משפחתו/יורשיו לזכות בזכות הדיירות המוגנת בנכס המשמש לעסק, וזאת מכוח סעיפים 23 ו-26 לחוק הגנת הדייר. זכות זו מכונה בפסיקה – דיירות נגזרת. וכך קובע סעיף 23 לחוק: "(א) דייר של בית עסק שנפטר, יהיה בן- זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני - זוג לפחות ששה חודשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו. (ב) באין בן – זוג כאמור בסעיף קטן ( א) – יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים – אותם היורשים על פי דין שעבדו עם הדייר בעסקו לפחות ששה חודשים סמוך לפטירתו." ואילו סעיף 26 לחוק קובע לאמור: "לא יהיה לדייר לפי סעיפים 23 עד 25 אלא מי שמוסיף לנהל במושכר, בין בעצמו ובין על ידי אחרים את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו, ולא השכירו, כולו או מקצתו". דייר נגזר בעסק הינו אפוא מי שמקיים את אחת הזיקות המפורטות בסעיף 23 לחוק לפי סדר העדיפויות הקבוע בו, ואשר ממשיך לנהל במושכר את העסק שהדייר המקורי ניהל בו ולא השכירו. החוק מקנה עדיפות בעניין זה לבן הזוג על פני ילדי הדייר, תוך שהפסיקה הבהירה כי העדיפות הינה אך לבן זוג המקיים במצטבר את תנאי סעיפים 23 ו- 26, לאמור – מי שהיה בן זוג של הדייר המקורי לפחות שישה חודשים עובר למות הדייר ואשר ממשיך לאחר מותו לנהל במושכר את העסק. לפיכך, ילדי הדייר המקורי אינם יכולים להפוך דיירים נגזרים במושכר, אלא ככל שאין בנמצא בן זוג של הדייר המקורי העונה על התנאים שבסעיף 23 ו- 26 לחוק ( ראו: ע"א 440/64 פאוזי למם נ' נג'לה ואח', פ"ד יט(1) 483); דוד בר – אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר (2016), עמ' 290(4)). ##(2) ההבחנה בין דייר מוגן "נגזר" לבין דייר מוגן "נדחה" ?## חוק הגנת הדייר מבחין בין שלושה סוגים של דיירים מוגנים בדירת מגורים: "דייר מקורי" - השוכר החוזי או מי שנכנס לנכס במסגרת הסדר דמי מפתח; "דייר נגזר" – מי שהפך לדייר מוגן מכוח סעיפים 22-20 לחוק, בנסיבות בהן הדייר המקורי נפטר או חדל מלהחזיק במושכר; "דייר נדחה" - מי שזכותו להיות דייר מוגן באה מכוח סעיף 27(1) לחוק, דהיינו שזכותו נדחתה בשל קיומו של קרוב משפחה בעל זכות קודמת שהפך ל"דייר נגזר". על מנת שדייר יוכר כ"דייר נדחה" עליו לעמוד הן בתנאי סעיף 20 הן בתנאי סעיף 27(1), לאמור עליו לעמוד בארבעה תנאים מצטברים: א. שהתגורר בדירה יחד עם הדייר המקורי לפחות ששה חודשים טרם פטירתו; ב. שבעת פטירת הדייר המקורי לא הייתה לו דירה אחרת למגוריו; ג. שהוסיף להתגורר בדירה מאז פטירת הדייר המקורי ועד פטירת הדייר הנגזר; ד. שבעת פטירתו של הדייר הנגזר שלפניו לא הייתה לו דירה אחרת למגוריו. ראו ע"א (ים) 11303/07 ויסברג נ' קן דרור (10.11.2008) והאסמכתאות הנזכרות שם (רע"א 612/09 נדחתה). בעל-דין הטוען לדיירות מוגנת עליו נטל ההוכחה שהתקיימו לגביו תנאי החוק (ראו ספרו של בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר עמ' 251-250). המחוקק של חוק הגנת הדייר ביקש להחמיר בתנאים לרכישת דיירות נדחית בהשוואה לדיירות נגזרת. על כן נדרש בסעיף 27(1) כי בדייר הנדחה יתקיימו לא רק התנאים הקבועים בסעיף 20 אלא גם כי "..הוסיף להתגורר בדירה ולא היתה לו דירה אחרת למגוריו בזמן שהדייר שלפניו נפטר או חדל להחזיק במושכר ". תכליתם של התנאים הנוספים הנדרשים, כעולה מהוראת סעיף 27(1), היא להבטיח כי אותם תנאים שהיו קיימים על פי סעיף 20 (2), קרי – מגורים בדירה והיעדרה של דירה אחרת, ימשיכו להתקיים עד למימוש זכותו של הדייר הנדחה. הטעם לכך הוא שקיומם של תנאים אלו הוא המצדיק את הקניית הזכויות לדייר נדחה מלכתחילה. עם זאת, זכותו של הדייר הנדחה איננה "חלשה" מזו של הדייר הנגזר במובן זה שאף היא שואבת תוקפה מזכותו של הדייר המקורי, ואך נדחית בזמן בשל עדיפות שנתן המחוקק לדייר הנגזר. במישור העקרוני אין הצדקה איפוא כי מעשים או מחדלים אותם מבצע הדייר הנגזר, ישליכו על זכותו של הדייר הנדחה. מנגד קיים חשש אמיתי של ניצול לרעה של הוראות ה חוק בעניין זה ופגיעה שלא לצורך בזכות הקניין של הבעלים . בפרט בשל הקירבה שבין הדיירים הנגזרים לדיירים הנדחים, קיים חשש כי הראשונים יפעלו להעברת זכויותיהם לדיירים הנדחים תוך נקיטת פעולות – נטישה של הנכס או אחרות, שבעטיין יאבדו את מעמדם כדיירים מוגנים, וזאת לצו רך העברת הזכויות לדיירים הנדחים. לא לכך כיוון המחוקק כשהעניק זכויות לדור הדיירים הנדחים בתנאים שקבע. ##(3) דייר מוגן נגזר ונדחה - מה אומר החוק ?## חוק הגנת הדייר סדיר את האופן שבו עוברות זכויות הדיירות המוגנת לקרוביו של הדייר החוזי. סעיף 20 לחוק הגנת הדייר קובע: "(א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו. (ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם. " ומוסיף עליו סעיף 27(1) לחוק הגנת הדייר: 27. היה אדם לדייר לפי סעיפים 20 עד 26 ונפטר או חדל להחזיק במושכר, לא יהיה אדם אחר לדייר לפי סעיפים אלה; אולם - (1) מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 20 או 22 יהיה לדייר אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים, ובלבד שהוסיף להתגורר בדירה ולא היתה לו דירה אחרת למגוריו בזמן שהדייר שלפניו נפטר או חדל להחזיק במושכר; ##(4) דייר מוגן נגזר - סיכום:## סיכומו של הכלל לעניין זה הוא כ דלקמן: אם הדייר המוגן שנפטר הינו דייר מקורי, יחול על המקרה סעיפים 20-26 לחוק הגנת הדייר. לעומת זאת, אם הדייר המוגן שנפטר הינו דייר נגזר, יחול על המקרה סעיף 27 (1) לחוק ההגנת הדייר, ולפיו קרוביו של הדייר הנגזר יוכלו לרשת את הדיירות המוגנת פעם נוספת, אך זאת רק בתנאי שהתגוררו עם הדייר המקורי, על פי התנאים האמורים בסעיפים 20 ו-27 לחוק הגנת הדייר. כך נקבע בע"א 11303/07 ויסברג נ' קן דרור (פורסם במאגרים המשפטיים, 10.11.2008) אשר בית המשפט העליון דחה את הערעור שהוגש עליו (רע"א 612/09): "הלכה פסוקה היא, כי חוק הגנת הדייר אינו קובע שרשרת אין-סופית של דיירות מוגנת, בדרך "הורשה" מדייר שנפטר לבן משפחתו. החוק מגביל בסעיף 27(1) את ה"הורשה" רק ל"יורש" של הדייר המקורי, או ל"יורש אחר יורש" (פעם אחת בלבד), וזאת רק לגבי מי שהתקיימו לגביו התנאים הנקובים בסעיף 20 בעת פטירת הדייר המקורי, ואשר המשיך להתגורר במושכר עם הדייר המקורי וכן יחד עם "היורש הראשון" עד לפטירתו, ובלבד שבעת מותו של הדייר האחרון לא הייתה לו דירה אחרת למגורים ( ע"א 35/62 אנגל נ' הורוביץ, פ"ד ט"ז 1513; ע"א 300/65 עזבון גליה מוליטוב נ' צילה לונייבסקי, פ"ד יט (4) 73; ע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף לוי, פ"ד לא(3) 455; וד"נ 6/80 גרפינקל נ' פולק, פ"ד לה(1) 200; ורע"א 1711/98 שפי נ' עזבון המנוחה שושנה שדז'ונסקי ז"ל, פ"ד נד(1) 394)." ##(5) להלן פסק דין בנושא זכויות הנתבע כדייר מוגן נגזר ונדחה:## 1. תביעה לסילוק יד, ותביעה כספית בסך 14,000 ₪ בגין דמי שכירות ראויים. רקע 2. ישיבת פוניבז' בע"מ (להלן: "התובעת" או "הישיבה" או "פוניבז'"), הינה הבעלים של המקרקעין הידועים כחלקה 290 בגוש 6190. על המקרקעין המצויים ברח' בית שמאי 12 בבני ברק, בנוי בניין. בקומה ג' של הבניין יש דירה בת 4 חדרים, והיא נושא המחלוקת (להלן: "הדירה"). 3. ביום 1/7/1961 נחתם חוזה שכירות מוגנת בגדרו השכירה התובעת את הדירה לרב נחום אבא גרוסברד (להלן: "הדייר החוזי"). הדייר החוזי נפטר בשנת 1993. אשתו של הדייר החוזי נפטרה בשנת 2005. 4. בדירה מתגוררים כיום הנתבעים גרוסברד דוד (להלן: "גרוסברד" או "הנתבע"), בנו של הדייר החוזי, ורעייתו מלכה דויטש-גרוסברד (להלן: "הגב' גרוסברד" או "הנתבעת") יחד עם ילדיהם. לטענת התובעת פלשו הנתבעים לדירה ללא זכות שבדין, ומכאן התביעה. התביעה 5. בסמוך להגשת התביעה, אשר הוגשה ביום 28/5/2008, נודע לתובעת כי הנתבעים, הנשואים זה לזה, והתגוררו שנים רבות ברח' מתתיהו 29 בבני ברק, עזבו את דירתם, ופלשו לדירה. במועד הפלישה הייתה הדירה ריקה. מאז נפטרה אשתו של הדייר החוזי בשנת 2005 החזיק בדירה אחיו של הנתבע, צבי גרוסברד (להלן" "צבי"). צבי התחתן, עזב את הדירה, ועבר להתגורר ברח' צפניה 10 בירושלים. מכתב ששלחה התובעת לצבי, ביום 16/3/2008, ובו נתבקש להחזיר את מפתחות הדירה לתובעת, לא נענה. 6. הנתבעים מחזיקים בדירה ללא זכות שבדין, ועליהם לפנותה. הנתבעים נדרשים לשלם לתובעת דמי שכירות ראויים בסך 3,500 ₪ לחודש, מחודש 2/2008. במועד הגשת התביעה עומד סכום דמי השכירות הראויים על 14,000 ₪. ההגנה 7. כעשר שנים עובר להגשת התביעה, ולאחר פטירת הדייר החוזי, אישרה התובעת כי הדירה תישאר בבעלות משפחתו של הדייר החוזי. הנתבעים הינם דיירים מוגנים בדירה ועל כן הם זכאים להוסיף להתגורר בה. 8. הדייר החוזי שילם סך של 15,000 ל"י בעבור רכישת זכויותיו בדירה, ובהסכמת התובעת, נקבע כי לא יגבו דמי שכירות מוגנת כל עוד הדייר החוזי יהיה בן החיים. לאחר פטירתו של הדייר החוזי שולם לתובעת סך של 32,500 ₪ על מנת שמשפחתו של הדייר החוזי תוכל להתגורר בדירה בדיירות מוגנת, ולא תצטרך לשלם לתובעת אלא סך של 60 ₪ בחודש, דמי שכירות מוגנת, מכאן ולהבא. עוד נקבע בהסכם, כי הדירה תשאר בבעלות משפחתו של הדייר החוזי בדמי מפתח. הסכם זה הוסכם תחילה בעל פה ואושרר מאוחר יותר על ידי התובעת. באשרור ההסכם נקבע כי תשלום דמי השכירות השוטפים ייעשה בדרך של ניכוי מדמי המלגה החודשיים של הנתבע. 9. לאחר פטירת הדייר החוזי, הוסיפה אשתו להתגורר במושכר יחד עם ששת ילדיה, ובהם הנתבע. לאחר פטירת אימו של הנתבע, הוסיף הנתבע להתגורר בדירה יחד עם אחיו צבי ועם אחותו רבקה. הנתבע התגורר בדירה ברציפות מאז החזיק הדייר החוזי בדירה, ועד היום. למשך מספר שנים ועקב צפיפות בדירה, התגוררו אשת הנתבע (הנתבעת) וילדיהם בדירה ברחוב מתתיהו 29 בבני ברק, דירה אשר אין להם כל זכות בה. הנתבע הוסיף להתגורר בדירה נושא התביעה גם בתקופה זו. לאחר שהנתבעת נדרשה לפנות את הדירה ברח' מתתיהו 29, שבו הנתבעים והילדים להתגורר בדירה שבמחלוקת. הראיות 10. בשל האופן המכביד שבו ניהלו הצדדים את ההליכים בתיק זה השתרעה שמיעת העדים על פני מספר ישיבות. האחיות העיקרית לסרבול ההליכים רובצת לפתחם של הנתבעים, אשר כבשו תחת ידם ראייה מרכזית עד לשלבים מתקדמים של הדיון, והכבירו בתיק בקשות רבות בכתב שלא לצורך. 11. ביום 11/05/10 העידו עדי התובעת מר פנחסי דן (בעל מכולת), מר שמעון שרייבר (גבאי בבית הכנסת משכנות יעקב), והרב מאיר בולוק (מנהל הישיבה), אשר תצהירו הוגש במסגרת ראיות התובעת. בדיון שהתקיים ביום 28/05/10 העידו שני הנתבעים. הנתבעת זומנה ליתן עדות לפי דרישת התובעת. ביום 03/06/10, נדונה בקשת הנתבעים להוספת ראייה מטעמם. בסופו של דבר, הראייה צורפה וסומנה נ/1. לעניין תוכנה של ראייה זו אתייחס באריכות בהמשך. בדיון שהתקיים ביום 03/01/11, העידו הרב אליעזר כהנמן (להלן: "הרב כהנמן", אשר זוהה בטעות כעה/1 בפרוטוקול הדיון מיום 3/1/11), בנו של ראש הישיבה המנוח. מטעם הנתבעים העידו ע.ה/2 הרב אליהו בוסקילה, (מנהל הישיבה והמזכיר האישי של הרב מרקוביץ'), ע.ה/3 מר שמואל גרוסברד - אחיו של הנתבע. ע.ה/4 הרב שמואל מרקוביץ' ראש הישיבה, ע.ה/5 הנתבע עצמו, ע.ה/6 מר אילן עדני, הנהג הקבוע של הנתבע (נהג מונית), ע.ה/7 מר אריאל שפיגל, מלמד ומכר של הנתבע מהישיבה, ע.ה/8 מר שמואל שבקס, מכר של הנתבע למעלה מעשור, אשר תצהיריהם הוגשו במסגרת תצהירי הנתבעים. מטעם התובעת העידו גם ע.ת/1 מר שמואל פריי, העוזר של הרב בולק (העוסק בנכסי הישיבה), ע.ת/2 מר יוסף אנגלנדר, (רואה חשבון חיצוני של התובעת), אשר תצהיריהם הוגשו במסגרת ראיות התובעת. 12. במהלך הדיונים התקבלו וסומנו הראיות הבאות: ת/1 - תצהיר הנתבע בתשובות לשאלון . ת/2 - אישור משרד הפנים כי כתובתה של אם הנתבע באלעד. ת/3 - שרטוט (סקיצה) של הדירה. ת/4 - תצהיר הרב מרקוביץ בת.א. 6844/04. - מסמך חדש שהגיש ב"כ התובעת בדיון מיום 03/01/11. ת/5 - מכתב התובעת לאמו של הנתבע (אשת הדייר החוזי) מיום 14/01/96. ת/6 - אישור התובעת כי מר שבקס אינו ממשיך לימודיו בישיבה. נ/1 - העתק ההסכם המאושרר. נ/1א - העתק ההסכם נ/1 ללא הערת אשרור. נ/2 - העתק פרטיכל מאסיפה כללית אצל התובעת למינוי מנהלים בתובעת. נ/3 - העתק פלט משרד המשפטים רשם החברות לעניין התובעת ומנהליה. נ/4 - בקשה לדחיית שירות צבאי חתום ע"י הרב מרקוביץ'. כמו כן, בהודעה מיום 26/07/10, הגישו הנתבעים העתק המסמכים אשר נמסרו לעיון התובעת בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 03/06/10. דיון 13. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות שלפני החלטתי לדחות את התביעה. התובעת טענה כי הנתבעים מחזיקים בדירה ללא זכות שבדין, ולא היא. שוכנעתי שהנתבע מחזיק בדירה כדין, במעמד של דייר מוגן. ככל שיש לתובעת טענות בדבר עילות פינוי לפי חוק הגנת הדייר, הרי שאלה לא התבררו בתביעה שלפני, ומקומן בתביעה נפרדת. לצורך העניין שהתברר בתביעה זו די בכך שהוכחו זכויות הנתבע כדייר מוגן על מנת שהתביעה תידחה. משנדחית התביעה כלפי הנתבע, דין הוא לדחותה גם כלפי הנתבעת אשר מחזיקה בדירה כאשתו של הנתבע, ומכוחו. 14. למרות הכחשות נמרצות שנשמעו מפי ב"כ התובעת, ברקע התובענה דנן מרחפת מחלוקת רחבה יותר אשר פילגה את ישיבת פוניבז' לשני פלגים. בראש הפלג האחד עומד הרב אליעזר כהנמן בנו של הרב אברהם כהנמן ז"ל, שעמד בראשות הישיבה, ובראש הזרם האחר עומד חתנו של הרב אברהם כהנמן ז"ל וגיסו של הרב אליעזר כהנמן, הרב שמואל מרקוביץ'. כאמור, התובעת מכחישה כל קשר בין התובענה ובין המחלוקת בישיבה. לשיטתה, ללא כל קשר למחלוקת הרחבה יותר, מדובר במקרה זה בפלישה לדירה השייכת לישיבה. לעומתה, טוענים הנתבעים כי קיים קשר בין המחלוקת שבין הפלגים בישיבה לבין תביעת הפינוי. לשיטת הנתבעים, מבקשת התובעת לפנות את הנתבעים מהדירה מחמת השתייכותם לזרם שבראשו עומד הרב מרקוביץ'. כפי שיפורט להלן, אני סבור כי קיים קשר אמיץ בין המחלוקת בישיבה ובין התביעה דנן. הדייר החוזי ואשתו - הורי הנתבע 15. ביום 01/07/61 חתמו נציגי התובעת על הסכם שכירות מוגנת עם הדייר החוזי (נספח ב' לתצהיר הרב בולק). לאחר פטירת הדייר החוזי בשנת 1993, המשיכו אשת הדייר החוזי וילדיה להתגורר בדירה. התובעת טוענת כי אשת הדייר החוזי עברה לאלעד והציגה תדפיס משרד הפנים המעיד על שינוי כתובתה של אשת הדייר החוזי (ת/2). הנתבעים טוענים כי טענה זו הועלתה לראשונה בשלב הגשת התצהירים ולא הוזכרה בכתב התביעה. עוד טוענים הנתבעים כי אשת הדייר החוזי מעולם לא עזבה את הדירה ונשארה לגור בה עד פטירתה בשנת 2005. במסגרת ההתדיינות אישרתי הצגת תדפיס משרד הפנים אשר סומן ת/2 (עמוד 121 שורה 13). יחד עם זאת, אני מקבל את גרסת הנתבעים לפיה אשת הדייר החוזי לא נטשה מעולם את הדירה. אין די בהצגת רישום על שינוי כתובת כדי להוכיח נטישה. הנטל להוכיח טענה של נטישה מוטל על התובעת. התובעת לא הציגה רישומי דיירים בדירה לאורך השנים, מהם ניתן ללמוד כי אשת הדייר החוזי נטשה את הדירה (עמוד 26, שורות 1-5), על אף שלטענתה קיימים ברשותה רישומים כגון אלה. התובעת לא הציגה ראיות או עדויות חותכות אחרות כי אשת הדייר החוזי נטשה את הדירה. בנסיבות אלה אני דוחה את טענת התובעת כי אשת הדייר החוזי נטשה את הדירה. זאת ועוד, גם אם עזבה אשת הדייר החוזי את הדירה, כטענת התובעת, אין בכך כדי לפגוע בזכויות הנתבע. לעניין זה אשוב בהמשך. זכויות הנתבע בדירה 16. על פי התביעה, הנתבע עזב את הדירה במועד לא ידוע, ובעת נישואיו של אחיו צבי בסמוך למרץ 2008, נותרה הדירה ריקה. הנתבע טוען כי מעולם לא עזב את הדירה, וכי גם לאחר שנישא, המשיך להתגורר בדירה עם אמו, בעוד הנתבעת מתגוררת בנפרד ממנו על אף היותה אשתו ואם ילדיו. זכויות הנתבע בדירה כדייר מוגן נובעות, לטעמי, משני מקורות. המקור הראשון והעיקרי, הינו הסכם שנכרת בין התובעת לנתבע, והמקור השני הוא עמידת הנתבע בתנאים הקבועים בסע' 20(ב) ו-27 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972 (להלן: "החוק"), בכל הנוגע לזכויות אשר כונו בפסיקה דייר נגזר, נדחה. זכויות הנתבע כדייר מוגן מכוח ההסכם - החוזה 17. זכויותיו של הנתבע בדירה יכולות היו להתבסס על זכויות של אביו כדייר מוגן בה על פי חוזה השכירות המוגנת, אולם, הנתבע טרח לעגן גם את זכויותיו הנפרדות כדייר מוגן בדירה. הרב מרקוביץ' העיד כי החוזה הראשוני (המסומן נ/1א') נערך מלכתחילה לבקשת הנתבע להמשיך להתגורר עם אמו בדירה על מנת שלאחר מכן יהפוך לדייר מוגן בעצמו. כן העיד כי לא היה מדובר במקרה חריג וכי היו הסכמים נוספים בישיבה שעסקו בכך גם בדירות נוספות של הישיבה (עמוד 141, שורות 28-30 ועמוד 143 שורות 1-12). המסמך נ/1 - האשרור 18. בטרם אדון במסמך עצמו ברצוני לציין את הדרך הפתלתלה בה הוצג מסמך האשרור. לכתב ההגנה לא צרפו הנתבעים כל ראיה להוכחת זכויותיהם בדירה. גם לתצהיר העדות הראשית מטעמו לא צרף הנתבע כל מסמך. רק בהמשך ההליכים ביקשו הנתבעים לצרף במסגרת תצהיר עדות משלים את המסמך ממנו ניתן ללמוד על זכותו של הנתבע להמשיך ולהתגורר בדירה כדייר מוגן. בתחילה, לא אושרה הגשת המסמך האמור. הנתבעים סברו כי יכולים היו להגיש זאת מאוחר, במסגרת תצהירים משלימים, היות וראו בכך השלמת תצהירים לאחר שקיבלו את דו"ח החוקר מאת התובעת (אשר לימים בחרה התובעת שלא לעשות בו שימוש), אולם, המסמך לא אושר להגשה (החלטה מיום 28/05/10) מאחר ולא הוגש בזמן בהתאם להחלטות קודמות. גם בחקירת הנתבע ניסו הנתבעים לצרף את ההסכם אולם בקשתם נדחתה לאחר שלא הוגש בזמן (עמוד 61-62). בתחילת הדיון מיום 03/06/10 נדונה בקשת הנתבעים לצירוף ראיה חדשה. התובעת התנגדה, אולם ב"כ הנתבעים מסר כי רק בסמוך לדיון הקודם, העבירה התובעת העתק מהמסמך האמור בפקס לנתבעים (עמוד 69 שורות 4-5) התובעת קבלה על כך שלפי דברי הנתבעים היה בידם להגיש את המסמך קודם לכן ומשלא עשו כן אין להתיר הגשתו, כן טענה התובעת כי מעיון בתאריך המסמך נראה כי נחתם לאחר שהוגש כתב ההגנה וכי מדובר במסמך מזוייף (עמוד 70). הנתבעים השיבו כי הראיה החדשה מתייחסת לאשרור של מסמך שהיה בידיהם קודם לכן וגולה בגילוי מסמכים, והיתה זו טעות שנשמט מתצהירי העדות הראשית, וכי את האשרור האמור קיבלו מידי התובעת רק ביום 27/05/10. מר אריה כהנמן ענה לשאלת בית המשפט כי מדובר במסמך מזוייף וכי הרב בוסקילה החתום על אסופת המסמכים שהועברו לנתבעים אינו רב ובוודאי שאינו שייך לתובעת. בהחלטתי מיום 03/06/10 עמדתי על כך שהתובעת לא סתרה טענת הנתבעים כי המסמך המכונה אשרור היה בידיה וכי לא גילתה אותו עד אז. לאחר שקילת כל האמור אישרתי הגשת המסמך המכונה האשרור תוך שאישרתי לתובעת להציג ראיות משלימות בהתייחס אליו. המסמך סומן נ/1. במהלך הדיון הוצג בבית המשפט המסמך המקורי ממנו צולם נ/1, כשהערת האשרור, כמו גם חתימותיהם של הרב מרקוביץ' ושל הנתבע, וחומת "ישיבת פוניבז'", מופיעים על גביו בצבע כחול. ועתה, לתכנו של מסמך זה. 19. האשרור הינו מסמך חלקו מודפס וחלקו כתוב בכתב יד, על דף הנושא "לוגו" של התובעת, ונחזה להיות נייר מכתבים סטנדרטי של התובעת. בחלקו המודפס של המסמך, (נוסחו הינו כמוצג נ/1א) נכתב כך: "בס"ד ניסן תשנ"ט אודות דירת משפחת גרוסברד ברח' בית שמאי 12, סוכם שהמשפחה תשלם סך 32,500 ₪. סכום זה יהווה תשלום עד סוף 1995. תשלום חודשי עבור הדירה הנ"ל החל משנת 1996 בסך 60 ₪, בצמוד לאחוזים מהמדד בהפרשים יחסיים לנהוג בשאר הדירות של הישיבה. הדירה נשארת בבעלות המשפחה בדמ"פ. והינם רשאים להרחיב ולהוסיף גם על הגג. צורת התשלום ע"י ניכוי דמי המילגה החודשיים של הבן הרב דוד גרוסברד הי"ו, החל מחודש תמוז תשנ"ח. סכום המילגה יחושב בהתאם לסכום אותו הישיבה זכאית לקבל ממשרד הדתות בתוספת דמי המילגה המשולמים לאברך בעל וותק ומספר ילדים מקביל. סוכם שבכל מצב ישמר בעלותו וזכותו של הבן הנ"ל כדיר מוגן וללא הגבלה." תחת האמור נראות שתי חתימות, האחת של הרב מרקוביץ' והאחת של הרב פרטמן. בחלקו של המסמך הכתוב בכתב יד נכתב כך: "הרינו לאשרר את ההסכם הנ"ל ואת מלוא זכויותיו ובעלותו של הרב דוד גרוסברד שיחי' על הדירה הנ"ל, ובאנו עה"ח יז' אדר תשס"ט." תחת הכתוב מופיעות חתימתו של הרב מרקוביץ' וחתימתו של הנתבע, וחותמת של "ישיבת פוניבז'". בתחתית המסמך מופיעה חתימת הרב בוסקילה, חותמת הישיבה, והתאריך 01/06/10. חתימה זו, חותמת הישיבה והתאריך, אינם מופיעים בהעתק המקורי של מסמך נ/1, והם נרשמו עלי ידי הרב בוסקילה כדי לאמת שהמסמך נ/1 זהה למקור. (לצרכי נוחות, אציין כי התאריך ניסן תשנ"ט, שבכותרת המסמך, הוא חודש מרץ 1999 בקירוב, והתאריך יז' אדר תשס"ט, שבכתב האשרור, הוא 13/03/2009). 20. הנתבעים טוענים כי המכתב מהווה אישור למגורים וזכויות דיירות מוגנת בדירה, הן על פי נוסחו המודפס, ולבטח לאחר שאושרר. התובעת מנגד טוענת כי המסמך אינו תקף, מלאחר שנחתם על ידי מי שאינו בעל סמכות לכך ובנוסף כי מדובר במסמך מזוייף, אשר נוסף על תוכנו, גם חתימת הרב מרקוביץ' אינה אמיתית. טענה זו הושמעה גם מפיו של הרב כהנמן (עמוד 84, שורות 24-27). במהלך הדיון מיום 03/01/11, הוצגו בפני בית המשפט (וצורפו לתיק המוצגים) אסופת מסמכים אשר לטענת הנתבע קיבל מהרב בוסקילה, והנוגעים לדירה והיו בידי התובעת. לאסופה זו צורף מכתב ראשוני מאת הרב בוסקילה. הרב כהנמן טוען כי הרב אליהו בוסקילה, מי שחתום מטעם הישיבה על המסמך המצרף מסמכים הנוגעים לדירה ואשר הועברו לידי הנתבעים (צורפו לתיק המוצגים) הינו אדם שלא שייך לתובעת לא בכובעה כעמותה ולא כחברה, ואין לו כל סמכויות חתימה בשם הישיבה ומדובר בזיוף. הנתבע השיב כי מדובר במנהל הישיבה אשר מונה ע"י הרב מרקוביץ והוא מנהל זרם אחד בישיבה ומר בולק מנהל את הזרם האחר. על דברים אלו חזר גם הרב בוסקילה בעדותו (עמוד 98) והרב מרקוביץ' עצמו. זכות החתימה של הרב מרקוביץ' 21. התובעת טענה כי לרב מרקוביץ' לא היתה סמכות חתימה. הרב כהנמן העיד כי הרב מרקוביץ לא היה מוסמך לחתום על מסמכים כגון אלו, אולם לא ידע לומר מתי הפסיק הרב מרקוביץ' לחתום על מסמכים בענייני דירות היות ולא הכינו אותו ליתן עדות בנושא זה (עמוד 85, שורות 18-29). בניגוד לאמור, טענו הנתבעים כי לרב מרקוביץ' היתה סמכות לחתום בשם הישיבה. הרב כהנמן נחקר לצורך בירור בעלי זכויות החתימה בשם הישיבה והוצגו בפניו נ/2 (פרטיכל ישיבה) ונ/3 (דף מרשם החברות), מהם עולה כי הרב מרקוביץ' הינו מנהל בתובעת וכי הרב פרטמן אף הוא מנהל ובעל זכות חתימה. הרב כהנמן לא ידע ליתן תשובה מדויקת או להפריך את הדברים (עמוד 83 שורה 18 עד עמוד 84 שורה 17). 22. הרב אליהו בוסקילה, אשר העיד כי הוא מנהל הישיבה ומזכירו של הרב מרקוביץ', טען בעדותו כי הרב מרקוביץ' היה מורשה חתימה בתובעת בשלב בו נעשו החתימות, וכן היה מאושר גם ברשם החברות. המחלוקות בעניין זכויות חתימה התעוררו לאחר שנחתם המסמך נ/1 (עמוד 98 שורות 25-31). 23. התובעת באמצעות בא כוחה ניסתה לדחות את מועד שמיעת עדותו של הרב מרקוביץ', על אף שהתייצב ליתן עדות ועל אף שנאמר לצדדים כי העדויות יסתיימו בדיון ביום 03/01/11. על אף מאמצי התובעת, נשמעה עדותו של הרב שמואל מרקוביץ' בדיון זה. הרב מרקוביץ' העיד כי הוא מכיר את המסמך נ/1, הוא זה שחתם על המסמך, והיה מורשה חתימה. ואלה דבריו: (עמוד 136, שורות 15-31) (בשורה 26 נפלה טעות בתמלול ההקלטה. צריך להיות "חברת פוניבז' בע"מ" ולא כפי שנרשם). והוסיף הרב מרקוביץ': (עמוד 137, שורות 27-31). (השאלה נשאלה על ידי ב"כ התובעת אשר פונה אל העד בגוף שלישי בתואר "ראש הישיבה". העד מתייחס בתשובותיו לעצמו, ולזכויות החתימה שהיו לו אצל התובעת בשנים הרלוונטיות תשנ"ט - השנה בה נרשם המסמך נ/1, ותשס"ט - השנה בה חתם הרב מרקוביץ על אשרור המסמך) 24. חלק מטענת התובעת כי נ/1 הינו זיוף נסוב על העובדה כי קיים הבדל בינו ובין נ/1א' בהיבט של מיקום החתימות על מסמך המקור. הנתבעים הסבירו זאת בכך שלנ/1א' היו מספר עותקי מקור. הנתבע טען כי נחתמו מספר מסמכי מקור בשנת תשנ"ט אשר נשמרו במספר מקומות, בתיק הישיבה, במעטפה, אצלו, אחד אצל אחיו המנוח והיו עוד מספר עותקים (עמוד 161, שורות 6-10). אליהו בוסקילה העיד כי נ/1א הוא המקור, והאשרור, נ/1 - לא נעשה על אותו טופס, אלא על העתק אחר שלו (עמוד 105, שורות 1-22). האשרור התבקש מאחר ולא מצאו את המקור בזמן שהנתבע ביקש את המסמך. בתשס"ט לא מצאו את המקור, אלא כ4-5 חודשים עובר לדיון מיום 03/01/11 (עמוד 105 שורות 22-31). לשאלה מה מקור השינוי בצורת המסמך (גודל הטקסט , העימוד וכד') בין הדפסת נ/1 ונ/1א, הסביר בעדותו הרב בוסקילה כי האשרור נערך כי לא מצאו אחד מעותקי המקור של נ/1א' והיות והנתבע רצה אישור על זכויותיו בדירה, לקחו צילום של נ/1א' ועליו כתבו בכתב יד את האשרור שהפך להיות נ/1 (וכי רק כחמישה חודשים קודם לעדותו מצא את המקור) (עמוד 105, שורות 19-29). הרב מרקוביץ' אישר כי היו קיימים שני מסמכי מקור, האחד היה אצלו והאחר אצל הנתבע, וחזר ואישר כי הוא זה שחתם על האשרור (עמוד146 שורה 23 ועד עמוד 147 שורה 11). 25. הרב בוסקילה העיד גם כי המסמך נ/1א היה במשרדי הישיבה כל הזמן (בעדותו מכנה אותו "החלק הראשון") וכי הנוהג בישיבה היה להכין מספר עותקי מקור, אשר היו מעבירים מאחד לשני לצורך חתימות ולכל אחד מהחותמים היה העתק: (עמוד 93, שורות 13-24). 26. כן העיד הרב מרקוביץ' בחקירה הנגדית, כי גם קודם לחתימת האשרור היה בידיו אחד מההעתקים המקוריים של ההסכם נ/1א: (עמוד 139, שורות 19-25). 27. הרב בוסקילה העיד עוד כי הרב מרקוביץ' אשר חתם על ההסכם העדיף שלא לקחת חלק בסכסוך אשר פרץ בישיבה לאחר מותו של הרב כהנמן ז"ל, ועל כן מסר כי שם את המקור החתום בביתו בתוך ספר (מסכת גיטין) ומסר לרב בוסקילה כי באם יצטרכו את האישור, ידע היכן הוא מוסתר (עמוד 96, שורות 4-11). על כן, רק כשנוכחו לדעת כי המסמך קריטי להתדיינות זו, העבירו את המסמכים לנתבע. הרב מרקוביץ' מסר בעדותו כי מלכתחילה לא רצה למסור את האשרור (נ/1), בשל הסכסוך הפנימי שהיה בישיבה, אולם משחזר הנתבע וביקש, הוציא הרב מרקוביץ את המקור שהיה בביתו ומסר לנתבע צילום שלו (עמוד 144, שורות 16-31) ואישר כי הוא זה שחתם על האשרור נ/1א' (עמוד 146, שורות 8-15) 28. הרב מרקוביץ' גם אישר את אמינות ואותנטיות החתימה השניה המצויה על המסמך נ/1: (עמוד 137, שורות 1-9). 29. התובעת, אשר חזרה בתוקף על טענות בגין אי אמיתות המסמך נ/1, וכי לא מצויים בידי הישיבה מסמכים הקשורים לזכויותיו של הנתבע בדירה, חשפה במהלך החקירה הנגדית מסמכים נוספים וחשובים לענייננו. וכפי שתארו זאת הנתבעים בסיכומים מטעמם, במהלך הדיון נשלף באופן ספונטני המסמך נ/1א מתיקו של הרב בוסקילה. אכן, הרב בוסקילה העיד בחקירה הנגדית כי בעקבות התביעה פתח תיק שנקרא גרוסברד. בתוך התיק האמור, ריכז את מסמכי הדירה. מהתיק הוציא הרב בוסקילה במעמד הדיון צילום של המסמך המקורי (נ/1א) (עמודים 102-102). הנתבעים טענו עוד כי עצם העובדה כי מיד לאחר מכן העידו הרב מרקוביץ' והנתבע 1, הרי שיש בכך הוכחה לאותנטיות העדויות בנוגע לסיבה להבדלים בין שני המסמכים. הרב מרקוביץ' חזר וסיפר כי את ההסכם נ/1א עשה הרב אברהם כהנמן ז"ל בנוכחותו וכי גיסו (העד הרב כהנמן) ידע מכך. לו לא היתה מחלוקת וסכסוך בישיבה, לא היתה עולה שאלה בנוגע לדירה ולא היה נדרש הנתבע לפנותה (עמוד 148 שורות 1-7). עינינו הרואות, כי המחלוקת שבין שני הפלגים בישיבה היא העומדת ביסוד תביעה זו. 30. הנתבע כאמור לא צרף העתק מהמסמך נ/1א לכתב ההגנה מטעמו וגם לאחר מכן לא צרפו. הנתבע העיד כי בתחילה היה בידיו מקור של ההסכם, אולם המסמך המקורי שהיה בידיו נגנב ("נלקח" בשפתו) (עמוד 151, שורות 1-29), וזו הסיבה שלא הציג את המסמך קודם לכן. באשר למסמך המאושרר נ/1, אישר הרב מרקוביץ' את טענות הנתבע ואת עדותו של הרב בוסקילה, כי נדרש לאשרור, וכי בשל הסכסוך בישיבה, לא רצה להיות מעורב בכך, אולם משהבין כי האשרור נדרש היות ובלעדיו היה חשש למעמדו של הנתבע בדירה, חתם על האשרור המשקף את ההסכמות שהיו בעניין עם ראש הישיבה ז"ל: (עמוד 137, שורות 10-26) (לצערי, גם בשורה 22 לעיל נפלה טעות בתמלול ההקלטה. צריך להיות "הרב אברהם כהנמן זכרונו לברכה", ולא כפי שנרשם). 31. על אף האמור, ועל אף כי ב"כ התובעת עצמו טען (עמוד 83, שורות 9-10) כי לא טענו שהמסמך מזוייף אלא ביקשו לבדוק אותו, ואף לאחר מתן העדויות בדבר אמיתות ההסכם ובראשן עדותו האמינה של הרב מרקוביץ', שבה התובעת וטענה בסיכומיה כי היא מטילה ספק במהימנות הנתבעים ועדיהם בנוגע למסמך המקורי ולטעמה עצם סרובם של הנתבעים למסור את המסמכים המקוריים לבדיקת מומחה לכתב יד מטעמה מעידה על זיופו. לטענתה הן נ/1 והן נ/1א מזויפים (סעיף 102 לסיכומי התובעת). אדגיש כי אני דוחה מכל וכל טענה זו. אני מאמין לעדויות ההגנה כי נעשו מספר עותקי מקור למסמכים וכי המסמכים נשמרו אצל מספר גורמים. אין בליבי צל צלו של ספק במהימנות עדותו של הרב מרקוביץ', כי הוא זה שחתם על המסמך בהיותו מורשה חתימה, בידיעתו ובהסכמתו של הרב אברהם כהנמן ז"ל, וטוב היתה עושה התובעת לו חזרה בה מטענותיה בעניין זה. 32. כסיכום ביניים ניתן לומר כי ממכלול הראיות והעדויות שבפני עולה שהמסמכים נ/1 ונ/1א הינם אמיתיים. אני מאמין לעדויות הנתבעים באשר לנסיבות בהם נחתמו המסמכים. במיוחד אין ספק בליבי באשר לעדותו של הרב מרקוביץ' כי חתם על המסמך בשנת 1999 ובשנת 2009. איני רואה טעם וסיבה לפקפק באמינותם של המסמך המקורי והאשרור שעל גביו, לצורך קביעת מהות זכויותיו של הנתבע בדירה. מן המסמך נ/1 עולה באופן שאינו משתמע לשני פנים כי הנתבע מחזיק בדירה כדייר מוגן מכוח עצמו, וכלשון הכתוב בשורה האחרונה המודפסת בנ/1: "סוכם שבכל מצב ישמר בעלותו וזכותו של הבן הנ"ל (הנתבע. י"ק) כדיר מוגן וללא הגבלה". על דברים אלה חוזר הרב מרקוביץ' בכתב האשרור מיום 13/3/2009, לאמור: "הרינו לאשרר את ההסכם הנ"ל ואת מלוא זכויותיו ובעלותו של הרב דוד גרוסברד שיחי' על הדירה הנ"ל". אמנם, הרב מרקוביץ' אינו מדייק בלשונו כשהוא מייחס לנתבע זכויות של בעלות בדירה, אך בוודאי יש לנתבע זכויות של דייר מוגן בדירה, בהתאם להסכם שנכרת בינו ובין התובעת כבר בשנת 1999. די באמור עד כה כדי לדחות את התביעה. אפס, גם אלמלא החזיק הנתבע במסמכים נ/1 ונ/1א, אני סבור כי הוכחה זכותו של הנתבע להחזיק בדירה כדייר מוגן נגזר, נדחה. בעניין זה אדון להלן. זכויות הנתבע כדייר מוגן נגזר ונדחה 33. חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") מסדיר את האופן שבו עוברות זכויות הדיירות המוגנת לקרוביו של הדייר החוזי. ס' 20 לחוק הגנת הדייר קובע: "(א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו. (ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם. " ומוסיף עליו ס' 27(1) לחוק הגנת הדייר: 27. היה אדם לדייר לפי סעיפים 20 עד 26 ונפטר או חדל להחזיק במושכר, לא יהיה אדם אחר לדייר לפי סעיפים אלה; אולם - (1) מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 20 או 22 יהיה לדייר אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים, ובלבד שהוסיף להתגורר בדירה ולא היתה לו דירה אחרת למגוריו בזמן שהדייר שלפניו נפטר או חדל להחזיק במושכר; 34. התובעת טוענת כי הנתבע טען סתמית בכתב ההגנה כי הינו דייר מוגן אך לאחר מכן שינה גרסתו, ועל כן מדובר בהרחבת חזית שהינה מתנגדת אליו. לפי התובעת אף אם היה טוען כך ולא משנה גרסאות במהלך ניהול התביעה, הרי שלאור סעיף 27 לחוק הגנת הדייר, עליו להוכיח כי גר עם אמו בדירה חצי שנה עובר לפטירתה, ולמעלה מכך, מאחר והסכם השכירות הוא רק ע"ש אביו של הנתבע, הרי שהיה עליו לגור גם עם אביו חצי שנה לפני פטירתו וכי לא היתה לו דירה אחרת למגורים. לא נטען ולא הוכח כי גר עם אביו עד פטירתו והמשיך להתגורר גם עם אמו עד פטירתה (ס' 45-46 לסיכומי התובעת). הנתבעים טוענים מנגד כי הנתבע לא זנח טענתו זו ואין מדובר בהרחבת חזית, וכי זכויות הנתבע בדירה קמות לו, לא רק לפי ס' 27 לחוק הגנת הדייר, אלא אף לפי ס' 20 לחוק שכן הפסיקה הכירה בכך שגם חוזה לשכירות מוגנת שנערך עם אחד מבני הזוג, תקף ומכליל גם את בן הזוג שלא חתם כדייר מוגן (סעיף 155 לסיכומי הנתבעים). 35. עמדת הנתבעים בעניין זכויותיה של אם הנתבע, אשת הדייר החוזי, כדיירת מקורית, נסמכת על דעת המיעוט של כב' השופט אנגלרד ברע"א 1711/98 שפי נ' עזבון המנוחה שושנה שדז'ונסקי ז"ל, נד (1) 394 ( 07/02/00) (להלן: "פס"ד שפי"). איני רואה צורך להידרש לטענה זו הואיל והוכח שהנתבע עומד בתנאים שנקבעו בסע' 27(1) לחוק הגנת הדייר. על מנת לזכות בהגנת החוק כדייר מוגן, על הנתבע למלא אחר התניות הקבועות בסעיף 27. כמפורט בפס"ד שפי, על הנתבע לעמוד בשתי מערכות תנאים: אלו הקבועות בסעיף 20 ואלו בסעיף 27 לחוק. בענייננו, על הנתבע להראות כי התגורר בדירה יחד עם אביו המנוח - הדייר החוזי - 6 חודשים קודם לפטירתו, והוסיף להתגורר בדירה עד לפטירת אמו, או עד שהפסיקה להחזיק בדירה, וכי לא היתה לו דירה אחרת למגורים במועד פטירת אביו או אימו. לטעמי, הנתבע הוכיח כי מילא אחר כל התנאים. מקום מגוריו של הנתבע 36. אין חולק על כך שהנתבע התגורר בדירה עד לנישואיו. הנתבע נישא לאחר פטירת אביו ולפני פטירת אימו. התובעת טוענת כי הנתבע לא התגורר בדירה לאחר נישואיו, ולבטח שלא דרך קבע. התובעת טוענת כי מר שרייבר גבאי בית הכנסת הסמוך לרחוב מתתיהו, שם לטענת התובעת התגוררו הנתבעים, ראה את הנתבע בבניין ברחוב מתתיהו וכי התגורר שם. (במאמר מוסגר יוזכר כי בעדותו אישר שרייבר כי הינו בנו של הבורר מטעם הרב כהנמן בסכסוך בישיבה). מר שרייבר מסר בתצהירו כי נפגש עם הנתבע כמעט מידי יום כאשר לקח את ילדיו לבית הספר ומחזירם (סעיף 3 לתצהירו) עם זאת אין הדבר סותר את עדותה של הנתבעת אשר מסרה אף היא כי היתה מתקשרת אליו מידי בוקר למהר ולהגיע לקחת את הילדים לביה"ס היות ויש לה הסעה לעבודתה בנתניה (עמוד 56, שורות 16-20) כן מצאתי כי בחקירתו, הדבר היחיד עליו יכול היה להעיד הקשור להיותו בבית ברחוב מתתיהו, הוא כי ראה אותו פעם אחת מדליק נרות חנוכה בחלונו (עמוד 24, שורות 1-2). מר בולק העיד כי נודע לתובעת כי הנתבעים עזבו את דירתם ברחוב מתתיהו ופלשו לדירה בבית שמאי (סעיף 7 לתצהירו) בעדותו נדרש מספר פעמים כיצד נודע לתובעת הדבר, בתחילה לא היה מעוניין למסור מי האנשים אשר הגיעו לדירה בשליחותו לברר את זהות המתגוררים בה, אולם לאחר שדחק בו ביהמ"ש, השיב כי אחד מהאנשים הינו מר פריי (עמוד 27 שורות 23-24) עם זאת העד פריי כלל לא טען בתצהירו כי ביקר בדירה. בעדותו מסר כי הגיע לדירה פעם אחת בשנת 2009, אולם לא נכנס פנימה (עמוד 163 שורות 3-17) ולמעלה מכך, לא טרחה התובעת להעיד את מי שכן בדק באופן אישי את הדירה. עד התובעת מר דני פנחסי, שהינו בעל המכולת השכונתית ברחוב מתתיהו, העיד כי הנתבע קנה אצלו במכולת מספר פעמים וכי לפחות פעם אחת ראה אותו בדירה ברחוב מתתיהו (עמוד 17). 37. מנגד, העידו עדי ההגנה, כי הנתבע גר באופן רציף בדירה ברחוב שמאי. כך הנתבע עצמו לאורך כל עדותו חזר ואמר כי לא עזב את הדירה, הנתבעת מסרה כי הנתבע המשיך להתגורר בדירה, אף לאחר נישואיהם והיה מגיע רק לצרכים מוגבלים לדירה ברחוב מתתיהו, אם לצורך קידוש בשישי ואם לצורך איסוף הילדים לגנים כפי שפורט לעיל (עמוד 48, שורות 22-23, עמוד 54, שורות 10 והלאה). יצוין כי הנתבעת אשר נבוכה ואף הגיעה כדי דמעות בעדותה, היתה אמינה עלי מאוד והאמנתי לקשייה הרבים שנבעו מכך שבעלה הנתבע בחר להמשיך ולהתגורר בדירה, ולא גר יחד עימה. אחיו של הנתבע, שמואל גרוסברד העיד כי אחיו התגורר כל השנים בדירה, ולבושתו נאלץ לציין כי גם לאחר נישואי הנתבע, המשיך הנתבע להתגורר בדירה (עמוד 119, שורה 28 ועד עמוד 120 שורה 8). הרב מרקוביץ' העיד כי הנתבע גר גם עם אמו וביקש לעגן את זכותו העצמאית להמשיך ולהתגורר בדירה אחרי 120, וזו היתה המטרה של האשרור נ/1 (עמוד 143-144). אילן עדני, נהג המונית הקבוע של הנתבע העיד גם הוא כי הדירה בבית שמאי היתה הכתובת היחידה של הנתבע ממנה אסף אותו לנסיעות השונות (עמוד 179, שורות 10-16) מר אריאל שפיגל, שהיה מבקר תדיר בבית ברחוב שמאי ואף היה ישן שם לפעמים, העיד גם הוא כי המדובר במקום מגוריו הקבוע של הנתבע ואף תאר כי במסגרת התרמות שערך, מסר את הכתובת בבית שמאי כדירתו של הנתבע אליו ניתן להעביר את כספי התרומות (עמוד 183, שורות 6-13). מר שבקס שהכיר את הנתבע מהישיבה גם העיד כי הנתבע התגורר בדירה (עמוד 190). 38. ממכלול התצהירים המוצגים והעדויות, אני סבור כי הוכח מעל כל ספק כי הנתבע התגורר בדירה, באופן רציף, אף לאחר נישואיו. הנה כי כן, הנתבע התגורר בדירה עם אביו עד לפטירתו, והוסיף להתגורר בדירה ברציפות עד היום. בהיות הנתבע דייר מוגן נגזר נדחה, אשר זכויות הדיירות המוגנת עוברים אליו לאחר שעברו תחילה אל אימו, הרי שאין חשיבות לשאלה אם עזבה האם את הדירה לפני פטירתה - אם לאו, ובלבד שהנתבע עצמו לא הפסיק להתגורר בדירה. ודוק: החלופות הקבועות בסע' 27(1) לחוק הגנת הדייר כוללות אפשרות שהדיירות המוגנת תעבור לדייר מוגן נדחה בכל מקרה בו הדייר שזכה בהגנת החוק לפניו הפסיק להחזיק במושכר. לשון אחרת, אם שניים זכאים ליהנות מהגנת החוק, בזה אחר זה, לא תיפגע זכותו של הדייר הנדחה, מחמת שהדייר שלפניו הפסיק להחזיק בדירה. לפיכך, גם אם עזבה האם את המושכר, כטענת התובעת, שאיהנ מקובלת עלי, לא נפגעה זכותו של הנתבע כדייר נגזר נדחה, שזכותו נגזרת מכוח מגוריו המשותפים בדירה עם אביו - הדייר החוזי. 39. התובעת טענה כי לנתבעים היו דירות נוספות. הועלתה טענה לדירות נוספות באלעד ובאילת השייכות לנתבע, אולם לא הובאה כל הוכחה לכך. כן נטען כי לנתבעת יש דירה נוספת אך גם לכך לא הובאה כל ראיה המניחה את הדעת. צורף מסמך לא חתום לתצהירי התובעת ממנו עולה לכאורה כי לנתבעת דירה נוספת, אך כאמור לא הוכח כי כך הדבר. בנוסף, הימנעות מהעדת דויטש (הבעלים של דירה בירושלים, דויטש פנה ביוזמתו לנתבעים וחתם על תצהיר, אך לא הוגש) פועל לרעת התובעת. אף התנהלות התובעת בתחילת ההליך כאשר טענה כי ברשותה דו"ח חוקר התומך בטענותיה, והימנעותה מלהגישו לבית המשפט, פועל לרעתה בעניין זה. אני מאמין לעדויות הנתבעים כי אין ולא היתה ברשותם דירה אחרת למגוריהם, במועד פטירתו של הדייר החוזי, או במועד פטירתה של האם. התשלום עבור זכויות הדיירות המוגנת 40. אין חולק כי דמי מפתח בגין הדירה שולמו כבר במעמד החתימה על הסכם השכירות המוגנת. לטענת התובעת בשלב כלשהו הפסיק הדייר החוזי לשלם את דמי השכירות, אך הישיבה בחרה שלא לגבות ממנו את התשלום. מנגד טוענים הנתבעים כי במעמד החתימה על נ/1א' שולם כל החוב בגין דמי השכירות בעבר, ועוגנה זכותו של הנתבע להמשיך ולהתגורר בה תמורת דמי שכירות מוגנת (עמוד 152 שורות 21-27). שמואל פריי מטעם התובעת העיד כי אינו זוכר כמה חייבת משפחת הנתבע בגין השכירות אולם ניתן לחשב זאת בקלות ע"י הכפלת התעריף הממשלתי של שכירות בדיור מוגן כפול מספר החודשים שלא שולם (עמוד 166 שורות 21-25). משמע גם התובעת ראתה בו דייר מוגן. נוסף על כך, התובעת עצמה מודה כי קיבלה את הסכום שלטענת הנתבעים שולם בעבור המגורים בדירה בסך 32,500 ₪, אולם טוענת כי שולמו בעבור חלקת קבר. עם זאת לא הציגה כל ראיה שתתמוך בטענה זו. גם הרב בולק בעדותו לא ידע להסביר מדוע לא טען זאת בתצהירו ומעבר לכך לא ידע לומר מתי בוצע התשלום או באיזו צורה (עמוד 32 שורה 24 ועד עמוד 33 שורה 4). עמדת הנתבעים קיבלה חיזוק בעדותו של הרב מרקוביץ' כי התשלום האמור שולם מעבר לתשלום בגין חלקת הקבר, ובנוסף לכך (עמוד 142, שורות 1-16). על יסוד כל אלה אני מקבל את עמדת הנתבעים כי בוצעו התשלומים בגין זכויות הדיירות המוגנת בהתאם לדרישות התובעת. שאלת תשלומי השכירות השוטפים חורגת, לכאורה, מגדרי המחלוקת בתיק זה. על פני הדברים נראה כי לאורך השנים לא הקפידו הצדדים לדקדק אהדדי על תשלום דמי השכירות השוטפים. לאחרונה, כתוצאה מהמחלוקת שבין הצדדים נמנעה התובעת מלגבות דמי שכירות שוטפים על מנת שלא תהא בכך הכרה בזכויותיו של הנתבע כדייר מוגן. אני סבור שעל הצדדים להסדיר את שאלת התשלומים השוטפים על יסוד האמור בהסכם נ/1. סוף דבר 41. לאחר שמצאתי כי הנתבע מחזיק בדירה כדייר מוגן, הן מכוח ההסכם נ/1, והן כדייר נדחה, אני דוחה את התביעה לסילוק ידו מהדירה. הנתבעת זכאית להתגורר בדירה יחד עם הנתבע, מכוח זכויותיו של הנתבע כדייר מוגן בדירה. לפיכך, נדחית גם התביעה לסילוק ידה של הנתבעת מהדירה. משנדחתה התביעה לסילוק יד, נגד שני הנתבעים, נדחית ממילא גם התביעה לתשלום דמי שכירות ראויים. התובעת זכאית לדמי שכירות על פי תנאי הדיירות המוגנת, אשר שיעורם לא התברר בהליך זה, ותו לא. 42. למרות שהחלטתי לדחות את התביעה, איני עושה צו להוצאות לטובת הנתבעים. זאת, מחמת האופן שבו ניהלו הנתבעים את ההליכים בתיק זה. מן הראוי היה להטיל על הצדדים, ובמיוחד על הנתבעים, הוצאות לטובת אוצר המדינה בשל אופן התנהלותם בתיק זה. לפנים משורת הדין החלטתי שלא לעשות כן.מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)