התובע הגיש תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידם של הנתבעים מן המקרקעין הידועים כחלקות 26 ו-36 בגוש 6782 (להלן: "המקרקעין"), בשטח של כ- 500 מטר ברחוב עמק יזרעאל 5 בחולון. במקרקעין בנוי מבנה חד קומתי וסככה המשמשים כבית מלאכה לתיקון רכב. בדיון מיום 27/10/11 הסכימו הצדדים כי המקרקעין כוללים גם משטח בטון ששטחו 50 מ"ר. לטענת התובע, במועד שאינו ידוע לו, פלשו הנתבעים למקרקעין גידרו את השטח והקימו במקום מבנה וסככות (סעיף 5 לכתב התביעה). עובדי ברוך (להלן: "הנתבע 1") מחזיק במקרקעין מאז שנת 2001 והוא משכיר מחצית מהמקרקעין לנתבע 2. הנתבע 2 מפעיל במקום מוסך לתיקון רכבים. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן וביום 16/4/08 התקבלה הבקשה. ביום 26/10/11 הגיש התובע תביעה נגד הנתבעים בביהמ"ש השלום בהרצליה (ת"א 36926-10-11) לתשלום דמי שימוש במקרקעין בסך של 323,099 ₪. טענות התובעת התובע עותר לסילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין מכל אדם, חפץ ומחובר ולרבות הריסה ופינוי מלא של כל המחוברים אשר נבנו על המקרקעין. התובע שולל את טענת הנתבעים לזכויות במקרקעין, ומציין כי המקרקעין הינם מוסדרים ורשות הפיתוח הינה בעלת מלוא הזכויות במקרקעין (נסח טאבו צורף כנספח לכתב התביעה). לטענת התובע, הנתבעים פלשו למקרקעין ללא ידיעתו, ללא הסכמתו וללא רשותו. בנוסף, גידרו הנתבעים את השטח ובנו במקום מבנה וסככות. בניה זו נעשתה ללא היתר כדין ומבלי לקבל את הסכמת התובע. לחלופין, טוען התובע כי אם יקבע שהנתבעים קיבלו רשות להחזיק במקרקעין, הרי שמדובר ברשות הדירה ויש להפסיקה לאלתר. טענות הנתבעים הנתבע 1 טוען כי רכש את המקרקעין בשנת 1967 מאדם בשם מתיתיהו טוכפלד ז"ל (להלן: "מתתיהו") שקיבל/רכש את הבית בשנת 1948 מאת הסוכנות היהודית שפעלה בשם מדינת ישראל. הנתבע 1 טוען כי הוא מחזיק במקרקעין כדין עפ"י רשות שקיבל ממדינת ישראל ו/או הסוכנות היהודית, רשות בלתי חוזרת, בלתי הדירה שדינה כדין בעלות או לפחות כדין דיירות מוגנת. לחלופין, טוען הנתבע 1 לזכויות של בר רשות מאת הבעלים או רשות מכללא, שכן המינהל נמנע במשך 40 שנים מלפנות את הנתבעים מהמקרקעין, או לממש בדרך אחרת את בעלותו. לחילופי חילופין, טוענים הנתבעים כי יש להתנות את פינוי הנכס בתשלום פיצוי בגין כל ההפסדים והנזקים שיגרמו להם. דיון בעלות במקרקעין אין מחלוקת כי המקרקעין רשומים על שם "רשות הפיתוח". הנתבע 1 טוען כי הוא בעל הזכויות במקרקעין. לטענת הנתבע הוא רכש את הזכויות במקרקעין בשנת 1967 מידי מתתיהו אשר רכש את הזכויות מידי הסוכנות היהודית עוד בשנת 1948. לטענתו הוא שילם בעבור רכישת הזכויות סך של כ-80,000 לירות (סעיף 8 לתצהירו). הנתבע לא הגיש כל ראיה התומכת בטענתו זו; אין בידיו הסכם רכישה , דיווח לרשויות המס או כל אסמכתא אחרת (עמ' 1-3 לפרוטוקול הדיון מיום 16.4.2008; עמ' 30, שורות 29-32). הנתבע 1 הגיש תצהיר מטעמו של מר ענב שלום שדה, נכדו של מתתיהו (להלן: "הנכד"). בתצהיר זה מעיד הנכד כי סבו קיבל מהסוכנות את המקרקעין בשנת 1948 לאחר מלחמת העצמאות ומכר את המקרקעין לנתבע 1 בשנת 1967. גם עדות זו אין בה כדי לעמוד בנטל השכנוע הנדרש; הנכד אישר כי הוא אינו יכול להציג הסכם מכר בין הסוכנות היהודית לבין סבו (עמ' 28, שורות 20-21) והוא אינו יכול להציג הסכם מכר בין משפחתו לבין הנתבע 1 (עמ' 28, שורות 22-23), עוד אישר כי כלל לא נכח בעת שהעסקה נחתמה (עמ' 28, שורות 30-31). עדותו בעניין הינה עדות שמיעה ואין די בה בכדי לקבוע כי אכן מר מתתיהו טוכפלד היה בעל הזכויות במקרקעין. רישיון במקרקעין לחלופין, טוען הנתבע 1 כי בידיו זכויות חזקה של בר רשות משנת 1948 עד למועד הגשת התביעה, קרי 59 שנים, או זכויות חזקה שלו משנת 1967, קרי 40 שנים. הנתבע 1 טוען כי גם ללא הסכם מפורש בינו לבין המינהל ניתן להסיק בדיעבד על קיומו של רישיון במקרקעין של בר רשות מכללא, לאור התנהגותו של בעל המקרקעין שבמשך 59 שנים או 40 שנים לא עשה דבר בכדי לממש את בעלותו במקרקעין. לטענת הנתבעים "הואיל ובמשך שנים רבות לא פנה התובע, לא לנתבעים ולא למי שקדמו להם, בדרישה לפנות את הנכס, יש לראותם כמי שנתנו לנתבעים רשות להחזיק בנכס לאורך ימים וללא תמורה". רישיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל מקרקעין לאחר להחזיק או להשתמש בנכס. מקורה של זכות זו, המבוססת על תורת ההשתק, בדיני היושר שבמשפט המקובל, והיא נקלטה למשפטנו. מטרת ההשתק הינה למנוע תוצאות בלתי צודקות, המתחייבות לכאורה מן הדין, ולמנוע מבעל זכות במקרקעין לחזור בו מההרשאה שנתן. כל זאת, בנסיבות בהן המורשה הסתמך על ההרשאה בתום לב ובאופן סביר, והשקיע במקרקעין מתוך ציפייה שיצר אצלו המרשה להמשך קיום הרשות ככל שיחפוץ. יצירת הרישיון יכול שתהא מעוגנת בחוזה ותצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין, אולם אין חובה בכך, ורשות זו יכולה להילמד גם מהתנהגות בעל המקרקעין או משתיקתו ואי התנגדותו לשימוש, אשר מלמדים על הסכמתו לשימוש במקרקעין ויוצרים כלפיו השתק. בעבר קבעה הפסיקה באשר לשאלת החזרה מן הרישיון, כי רישיון הניתן חינם ובהעדר תמורה, מתקיים על בסיס רצונו החופשי של בעל המקרקעין, ומתבטל כהרף עין כאשר זה מגלה דעתו שאין ברצונו להמשיך להעניק הרישיון, וכי התרופה היחידה שיכולה לעמוד לבר הרשות המסולק הינה קבלת פיצויים, באם נתן תמורה בעד הרישיון. בהמשך שונה כלל זה, והתגבשה הלכה, המתבססת על דיני היושר, ולפיה ימנע בית המשפט מסילוקו של בעל רישיון, כאשר הצדק דורש את המשך קיום הרישיון. הפעלת כלל זה תיעשה בגמישות, כאשר לבית המשפט מוקנה שיקול דעת בקביעת הסעד הראוי והצודק בכל מקרה על פי נסיבותיו (קיום הרישיון בעין בשל אי הדירותו ואי מתן אפשרות לבטלו/ ביטול הרשות וסילוק יד מן המקרקעין תוך תשלום פיצויים/ סילוק יד ללא פיצוי). כללי הביטול של רישיון במקרקעין מכל הסוגים הוכפפו במהלך השנים לעקרונות של צדק, ובעיקרם שיקול ההסתמכות של בר- הרשות והשבחתו את הנכס. (ע"א 7139/99 אלוני נ' ארד, פ"ד נח(4) 27, ; ע"א 8331/03 בשארה נ' טנוס, תק-על 2005(3) 3233 (2005), סעיף 9 לפסק הדין; רע"א 9212/05 מעודה נ' חברת מפעלי בתים משותפים בגוש 6135 בע"מ, תק-על 2006(4) 1864 (2006), סעיף ד(2) לפסק הדין; רע"א 10346/06 ארז נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון, תק-על 2007(2) 4196 (2007), סעיף ח לפסק הדין). כאשר מתעוררת טענה בדבר ביטול רשיון במקרקעין, ומתבקש סילוק ידו של בעל הרשיון מהמקרקעין עקב כך, על בית המשפט לבחון, על פי נסיבות המקרה, האם יהיה זה מן הצדק לאפשר לבעל המקרקעין לבטל את הרשיון והאם יש מקום להתנות את הביטול בתנאים. בין הנסיבות שהינן רלוונטיות לבדיקת מאזן הצדק יתחשב בית המשפט במספר גורמים, ובין היתר בכוונת הצדדים לרישיון; תנאי הרישיון; משך הזמן בו החזיק בעל הרישיון בקרקע בלי שבעליה פעל לסילוקו; הציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרשיון, מידת הסתמכותו של זה האחרון על הרשיון שניתן והנזק שנגרם לו עקב כך; האם בהסתמך על ציפייה זו השקיע בעל הרישיון השקעות בנכס, כגון הקמת מבנה או שיפור מבנה קיים, ומה היקף ההשקעות; האם ההשקעות היו על דעת בעל המקרקעין ובשיתוף פעולה עימו וכיו"ב. בהתאם לכך, אם מצא בית-המשפט, לאחר בדיקת נסיבות העניין, כי יש להיעתר לבקשה לפינויו של המחזיק מכוח הרשות, יכריע אף על-פי שיקול דעתו מה הפיצוי הכספי שלו זכאי המחזיק (רע"א 2701/95 כנען נ' אלטיף, פ"ד נג(3) 151, סעיף 16 לפסק הדין). המגמה בפסיקה הינה ככלל צמצום ההכרה בזכות בר רשות כזכות בלתי הדירה. הפסיקה קבעה, כי במצב רגיל, הענקת רשות בלתי הדירה טעונה הסכמה מפורשת מצד בעל הקנין, וכי הסקתה מכללא, מכח הנסיבות בלבד, היא מהלך נדיר שיש להזהר בו. הטעם לכך נעוץ במשמעות הדרמטית של העדר ההדירות, השולל מן הבעלים את האפשרות לממש את זכותו הקנינית (ת"א (ת"א) 2816/03 קונצ'יצקי נ' שפלן, תק-מח 2006(2) 991 (2006), סעיף 27 לפסק הדין; בע"א (ת"א) 2213/04 ארז נ' מדינת ישראל, תק-מח 2006(4) 1616 (2006), ס' 5(ו) לפסק דינו של כב' השופט פוגלמן. פסק דין אושר זה בבית המשפט בעליון ברע"א 10346/06 ארז נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון, תק-על 2007(2) 4196 (2007), סעיף ח1 לפסק הדין). בעניין רע"א 977/06 בן חמו נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות, תק-על 2006(2) 2624 (2006) קבע בית המשפט העליון בהתייחס לזכות בר רשות כי: "הרשות, שהיתה רשות חינם, היתה בת ביטול, ואין צורך להכביר מלים על כך...גם בהנחה שהדלת נפתחה בפני המבקש בשל היותו נכה צה"ל, הישארותו במקום לא היתה ללא קץ מעתה ועד עולם, אלא כפופה לתנאי ההסכם. אכן, ניתן להניח כי הכוונה היתה להתקשרות מתחדשת ממושכת, בכפוף לתניות ההסכם, אולם אין להלום כל עיקר שמיום שדרכה כף רגלו של המבקש במקום, והגם שהוא מצוי שם בחינם, קנה לו זכויות מעתה ועד עולם. רשות חינם...אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדירה; ראו רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי פ"ד נז(3) 949, 957-955 (השופט טירקל) והאסמכתאות דשם..." (סעיף ד(2) לפסק הדין). וכן ר' לעניין זה ע"א 10653/05 ת"ת הכללי והישיבה הגדולה "עץ חיים" בירושלים נ' החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי, תק-על 2010(3) 1591 (2010), בסעיף 15 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקציה: "המערערת הוכיחה, לכל היותר, כי היתה בידיה רשות לשהות בנכס, ולו לתקופה ארוכה מאד, ואפשר כי שילמה מיסים בעבור השימוש בנכס. מעמד זה של בר-רשות, אינו מקנה זכות קנין או זכות שביושר מכל סוג שהוא (ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות (לא פורסם, 21.3.2007))". בענייננו, הנתבעים לא הוכיחו כי ניתנה להם מאת התובע רשות בלתי הדירה; הנתבעים כלל לא פנו לתובע במהלך השנים וזה לא הציג בפניהם כל מצג ממנו ניתן ללמוד על הענקת רישיון בלתי הדיר. שתיקת התובע משנת 1983, המועד בו נרשם כבעל הזכויות ועד שנת 2006 בו גילה את הסגת הגבול, יכולה ללמד לכל היותר על מתן רשיון, רשיון אותו ניתן להפסיק בכל עת. דמי פינוי הנתבעים טוענים כי יש להתנות את ביטול הרישיון בתשלום פיצויים. הנתבעים מציינים כי בשנת 1967 ניצב במקרקעין בית ובו חדר, מטבח וחדר אמבטיה. בהמשך, בשנת 1978, הוסיף הנתבע 1 למבנה הקיים, שני חדרים וסלון וכן סלל כביש גישה לבית וגידר את החצר. בשנת 2001 שכר הנתבע 2 את הנכס ובהמשך, בנה במקום משרד בשטח של 12 מ"ר, התקין ריצפת בטון ותאורה והציב במקום סככות. הנתבעים טוענים כי יש לפצות אותם כתנאי לסילוק ידם מהנכס.הנתבעים מפנים בעניין זה למאמרה של פרופ' נ. זלצמן "רשיון במקרקעין", הפרקליט מ"ב (1995) 24, עמ' 31; "בית המשפט רשאי, משיקולים של צדק, למנוע את ביטול הרשות או להתנות את הביטול בפיצוי הנתבע על ההשקעות שהשקיע בנכס לפי ערכן הראלי במועד הביטול, או בפיצוי הנתבע על הנזק שנגרם לו. שיקול הדעת מסור לבית המשפט מכוון ליתן פתרון צודק בנסיבותיו של המקרה... במסגרת זו יתחשב בית-המשפט לא רק בתוכן הציפיה שיצר בעל המקרקעין ובמידת הסתמכותו של בר-הרשות, אלא גם בהתנהגות הצדדים". התובע טוען מנגד כי הנתבעים הינם משיגי גבול ואין מקום לשלם להם פיצויים כתנאי לפיצוי. ככלל, מי שהחזיק בנכס ברשות ללא תשלום, והרשות בוטלה, אינו זכאי לפיצוי מכח הדין עבור עצם ביטול הרשות, אלא אם כן קיים הסכם מפורש או משתמע בינו לבין בעל הקרקע, המזכה אותו בקבלת פיצוי. יחד עם זאת יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו תוך התחשבות בשיקולים של צדק: "בר-רשות שהורשה להתגורר בנכס ללא תמורה, והרשות בוטלה, אינו זכאי אפוא לפיצויים מכוח הדין עבור ביטול הרשות, אולם יכול שיהיה זכאי לפיצויים מכוח הסכם מפורש או משתמע בין בעל המקרקעין לבין בר-הרשות. עם זאת יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו תוך התחשבות בשיקולים של צדק" (רע"א 1156/02 עבד אל סלאם חיר ו-9 אח' נ' אלון לידאי (להלן: הלכת חיר), כן ראה האמור בע"א 618/05 דיאמנשטיין נ. מחלקת עבודות ציבוריות). בנסיבות שבפני, להבדיל מהאמור לעיל, נראה בעיני כי יש מקום לפסוק לנתבע פיצוי בגין הפסקת הרשות; התובע הגיש חוות דעת מטעמו כאשר במסגרתה הוא קובע את שיעור הפיצוי תוך הסתמכות על החלטה 531 של מועצת ממ"י. החלטה זו קובעת פיצוי של עד 80% משווי הקרקע כפנויה, לפינוי מחזיקים. כאשר קיימת החלטת מינהל לתשלום פיצוי למחזיק בקרקע לתקופה ממושכת, הרי היה על התובע לאבחן ולהסביר מדוע יגרע חלקו של הנתבע לעומת מחזיקים אחרים . הסבר שכזה לא הובא בפני . עובדה זו בצירוף העובדה כי הנתבע מחזיק שנים רבות במקרקעין ועד להגשת התביעה לא התנגד המינהל להחזקה זו מובילה למסקנה כי אין מקום לאיין את זכותו של הנתבע לפיצוי וזאת להבדיל מהאמור ב"הלכת חיר" הנ"ל. משיקולי צדק אני דוחה את דרישת המינהל לחייב את הנתבעים לשאת בהוצאות הריסה ופינוי המחוברים. שיעור הפיצוי הנתבע 1 טוען כי יש לפצותו על כל השקעותיו במקרקעין וכן יש לפצותו גם על רכישת נכס חלופי (סעיף 32 לתצהירו בבקשת הרשות להתגונן). הנתבע 2 אומד את השקעותיו במקום בסך של 200,000 ₪ (סעיף 7 לתצהירו). הנתבעים הגישו חוות דעת מטעמם ערוכה על ידי השמאי אדלשטיין אשר קובע כי יש להעמיד את הפיצויים על סך של 2,107,000 ₪. בסכום זה נכללים פיצויים עבור הבניה, שטח החצר, השקעות הנתבע 2, תקופת הסתגלות של 4.5 חודשים וכן עלות העברה פיזית בשיעור של 25% מהוצאות ההעברה. התובע הגיש חוות דעת מטעמו (למען הזהירות) ערוכה על ידי השמאי חופשי. השמאי חופשי קובע כי אין מקום לפצות עבור בניה שאיננה חוקית והוא מעמיד את סכום הפיצוי על 495,000 ₪ (50% משווי הקרקע בצירוף הוצאות נלוות של הסתגלות לחצי שנה). ראשית יש לדחות את טענת התובע כאילו את התביעה לפיצוי יש לברר בהליך נפרד (סעיף 18 לסיכומי התובעים); הטענה כי יש להתנות את צו הפינוי בתשלום פיצוי הינה טענת הגנה לכל דבר וענין ואין מקום לחייב את הנתבעים להגיש תביעה נפרדת, כאשר טענתם זו הועלתה על ידם עוד במסגרת בקשת הרשות להתגונן. אני דוחה את טענות הנתבע 2 בכל הקשור להשקעות שביצע במקרקעין; הנתבע 2 מעיד שהבניה במקרקעין בוצעה ללא היתר (עמ' 31, שורה 30; עמ' 32, שורות 1-4 ושורות 13-14). הנתבע 2 מעריך את גובה השקעתו במקרקעין אך אין בידיו אסמכתאות או קבלות לגובה ההשקעה. הנתבע 2 שוכר את הנכס מאז 2001 והסכם השכירות האחרון בינו לבין הנתבע 1 נחתם ביום 5/3/2006. על פי האמור בהסכם תקופת השכירות היא לשנה אחת עם אופציה לעוד 4 שנים. החל ממועד סיום החוזה הנתבעים המשיכו לפעול בהתאם לחוזה הישן שבו הנתבע 2 משלם לנתבע 1 סך של 500 דולר לחודש (עדות הנתבע 1, עמ' 30, שורות 4-9).הנתבע 2 העיד כי הוסכם בינו לבין הנתבע על תקופת שכירות ממושכת לשנים רבות אך להסכמה זו אין כל ביטוי בהסכם, אלא אדרבא הוסכם על תקופת אופציה של 4 שנים בלבד. בנסיבות אלו הטענה כי הוסכם על תקופת שכירות ממושכת נדחית. בנסיבות אלו, אין זה סביר בעיני כי השקעה כה נכבדה לא תקבל ביטוי בהסכם עצמו ויש לקבוע כי דמי השכירות המוסכמים ותקופת השכירות שנקבעה ע"פ ההסכם משקפים גם את אותם השקעות שבוצעו. זאת ועוד תוספות הבניה שבוצעו על ידי הנתבע 2 נבנו ללא היתר בניה וככאלו אינן מזכות בפיצוי שכן דינם בכל מקרה להריסה: "יאמר מיד: הנתבע אינו רשאי לדרוש פיצוי כלשהו בגין המבנים שבנה במקרקעין ללא היתר בניה וללא רשות מפורשת. מבנה לא חוקי חשוף לסנקציה של הריסה לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. אין לגלגל על המנהל את עלויות הבניה, שהרי הבניה נעשתה שלא על דעתו, לא בהסכמתו ולא עבורו. אכן, "במקום שבו עסקינן בבניה בלתי חוקית, אין לקבוע כי קיימת ציפיה לגיטימית שעל בסיסה הושקעו כספים במקרקעין. בניה בלתי חוקית נתונה, מעצם טיבה, לסכנת הריסה, ואין הבונה רשאי לטעון לזכות הנשענת על הסתמכותו." ת"א (ראשל"צ) 6859/04 מנהל מקרקעי ישראל נ' קאפי דוד. הנתבע 1 אישר בחקירתו הנגדית כי בנה את תוספות הבניה בשנת 1978 ללא היתר בניה (עמ' 2 לפרוטוקול מ16/4/08). ועל כן גם טענתו באשר לבניה זו יש לדחות בשל העובדה שמדובר בבניה שאינה חוקית. יחד עם זאת יש כאמור מקום לפצות את הנתבע 1 בגין השבת הקרקע וזאת לאחר שהחזיק בה כ- 40 שנה. השמאי אדלשטיין העריך את שווי הקרקע בסך של 2,200 ₪ למטר. אין בידי לקבל את מסקנותיו של השמאי אדלשטיין וזאת מן הנימוקים הבאים: השמאי אדלשטיין אישר בחקירתו כי הוא קבע את השומה על סמך ההנחה כי בידי הנתבעים בעלות והיתר בניה כדין (עמ' 27 לפרוטוקול) וכאמור תוספות הבניה בוצעו ללא היתר כדין והנתבע 1 לא הוכיח זכויות בעלות במקרקעין. השמאי אדלשטיין מציין כי בחישוב דמי הפיצוי הובאו בחשבון הוצאות רכישת קרקע חליפית ותשלומי מיסים. הנתבעים לא רכשו את הקרקע מהמינהל ולא שילמו מיסים ועל כן עלות קרקע חליפית אינה צרכה להיכלל בחשבון הפיצויים. יצוין כי הנתבע 1 טען כי עוד בשנת 1967 ניצב במקרקעין בית. טענתו זו לא נסתרה. לא הוכח בפני כי הבית המקורי שנבנה עוד לפני כניסתו של הנתבע 1 למקרקעין נבנה ללא היתר ולכן לכאורה מגיע לנתבע פיצוי גם בעבורו. אלא, שכאמור לא ניתן לקבל את הערכתו של השמאי אדלשטיין באשר לשווי מ"ר מגורים מן הנימוקים דלעיל ובנוסף הנתבעים לא הוכיחו מה שטחו של הבית המקורי ועל כן סוגיה זו דינה להתברר בהליך נפרד. בנסיבות אלו עדיפה עלי חוות הדעת של השמאי חופשי, אשר קובע בחוות הדעת כי יש לפצות את הנתבע ע"פ החלטת מועצת ממ"י 531. עדותו של השמאי חופשי הינה מהימנה בעיני, והתרשמתי כי מדובר בעדות רצינית, מקצועית ואחראית בהתייחס לממצאים ולמסקנות עליהם נחקר. השמאי חופשי מעריך את שווי הזכויות של מחזיק בקרקע מכוח שנים ע"פ 50% משווי הקרקע, וזאת בהתחשב ביעוד הקרקע הנוכחי בית מלאכה לתיקון כלי רכב. חישוב שווי הקרקע נעשה על בסיס ממוצע בין שווי בהתאמה מעסקאות השוואה לבין שווי בהתאמה להסכם השכירות. לסכום שנקבע הוסיף השמאי חופשי הוצאות נלוות לתקופת הסתגלות של חצי שנה בסך של 150,000 ₪. הנתבעים טוענים כי יש לדחות את מסקנות השמאי חופשי מאחר וזה לא ביקר בנכס, לא קבע פיצוי בגין המחוברים ולא אמד את הוצאות ההעברה. אני דוחה טענות אלו כאמור לא היה מקום לאמוד את שווי הבניה שנבנתה ללא היתר ומטעם זה גם העובדה שהשמאי לא ביקר בנכס אינה פוגמת באומדן שבוצע, שווי הקרקע הוערך על בסיס עסקאות בנות השוואה בהתייחס לשטח הקרקע שאינו שנוי במחלוקת וכן על סמך ביקורו של מר אורן מטעמו, שהינו מתמחה במשרדו (עמ' 12 לפרוטוקול, עמ' 2 לחוות הדעת). באשר להוצאות ההעברה ככל שמדובר בבניה בלתי חוקית זו אינה מזכה בפיצוי, והוצאות העברה נוספות לא פורטו. לאור האמור אני מאמצת את מסקנות השמאי חופשי ומחייבת את התובע לשלם לנתבע סך של 495,000 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד עריכת חוות הדעת, 5/7/11 ועד לתשלום בפועל. סוף דבר אני מורה לנתבעים לסלק ידם מהמקרקעין הידועים בתור חלקות 26 ו-36 בגוש 6782 בחולון, זאת תוך 3 חודשים מהיום. על התובע לשלם לנתבע 1 סך של 495,000 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד עריכת חוות הדעת, 5/7/11 ועד לתשלום בפועל. אין צו להוצאות. ניתן היום, ה' תמוז תשע"ב, 25 יוני 2012, בהעדר הצדדים. רישיון / רשות / זכות - בלתי הדירה