ערר על החלטת הפוסק הרפואי

1. ביום 22/10/99, נפגע המערער בכתפו הימנית במהלך עיסוקו במשלח ידו. המשיב הכיר בארוע של פריקה בכף ימין כבתאונת עבודה, ושילם למערער דמי פגיעה בגין התקופה שמלמחרת התאונה ועד ליום 20/1/00. 2. המערער ביקש לקבוע את דרגת נכותו מעבודה כתוצאה מאותה תאונת עבודה. פוסק רפואי קבע ביום 22/10/01, כי האבחנה היא: "מצב לאחר חבלה בכתף ימין עם סיפור של פריקה שחזר בכוחות עצמו". הפוסק קבע באותו יום כי החל מיו0 21/1/00, נכותו היציבה של המערער עקב התאונה היא בשיעור 10%, לפי פריט 35(1)(ב) למבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (שייקראו להלן: "המבחנים" ו"התקנות", בהתאמה). הפוסק ציין כי אין מקום להעלות את שיעור הנכות על פי תקנה 15 לתקנות, מאחר שהמערער חזר לעבודתו. 3. המשיב לא הגיש ערר על החלטתו של הפוסק הרפואי. המערער הגיש ערר על ההחלטה האמורה. הערר הובא לדיון בפני ועדה רפואית לעררים (שתיקרא להלן: "הועדה"). 4. הועדה בדקה את המערער תחילה ביום 13/2/02. במועד זה הביעה הועדה את דעתה כי ספק רב אם היתה כלל פריקה של הכתף (אין תיעוד על פריקה ואין תצלומי רנטגן על כך), אין מגבלה בתנועות הכתף ואין דלדול שרירים. הממצא היחיד שנמצא הוא של כאבים בסוף תנועה, שזה סימן ל"תסמונת ההתנגשות", הממצא של אי היציבות, הוא דו-צדדי ואינו על רקע חבלתי. לפיכך, סברה הועדה שנכון יהיה לבטל את דרגת הנכות שנקבעה על ידי הפוסק הרפואי והחליטה להפסיק את הדיון, כדי שיהיה ניתן להתרות במערער על כוונתה של הועדה. 5. המשיב אכן שלח למערער מכתב שבו הודיע לו כי בכוונת הועדה להפחית את דרגת הנכות שנקבעה לו על ידי הפוסק הרפואי. 6. המערער פנה לד"ר גורדון אדלסון. ביום 10/4/02, כתב ד"ר אדלסון חוות דעת למערער. על פי חוות הדעת, הממצאים הקליניים ובדיקת ה-MRI, מצביעים על כך שלמערער יש אי-יציבות קדמית חוזרת ונשנית בכתפו הימנית, וזו טעות לקבוע שאין הוכחה לקיומן של פריקות, שכן קיימות לכך הוכחות חד-משמעיות. ד"ר אדלסון חיווה את דעתו שלמערער יש נכות בשיעור 20% לפי פריט 41(1)(א) למבחנים. 7. המערער פנה לועדה באמצעות מכתב של בא כחו דאז, עו"ד מקס חסין. עו"ד חסין צירף למכתבו את חוות דעתו של ד"ר אדלסון, וציטט במכתבו חלקים ממנה. הוא ביקש מהועדה לאמץ את מסקנות חוות הדעת. 8. עניינו של המערער חזר אל הועדה ביום 28/8/02. במועד זה כתבה הועדה, בין השאר, את האמור להלן: "הועדה עיינה בחוו"ד של ד"ר גורדון אידלסון מיום 10.4.02. הועדה מקבלת את ממצאי בדיקתו בחלקם. הועדה אינה מסכימה, מאחר ולא מצאה במהלך בדיקתה הגבלה כלשהי בתנועות הסיבוב של הכתף וכן לא מצאה הועדה דלדול בשרירי חגורת הכתפיים. שכח ד"ר אידלסון לציין כי אי יציבות הכתף שנמצאה היתה דו צדדית. הועדה גם אינה מסכימה לפירוש שנתן ד"ר אידלסון לממצאי ה-MRI מיום 14.3.00. בשום מקום ב-MRI לא נמצאה עדות כלשהי לאי יציבות הכתף... כמו כן לא נמצאה גם שום עדות לפריקה קודמת או סימני אי יציבות בצילומי MRI כפי שטוען ד"ר אידלסון. יתרה מזאת שבה הועדה ומדגישה כפי שקרוב לודאי ברור לד"ר אידלסון כי לא ניתן להעמיד אבחנה של פריקת כתף ללא צילומי רטנגן המתעדים את אותה פריקה, אפילו לא צילום רנטגן בודד. יתרה מזאת כפי שציינה הועדה אין כל תיעוד רפואי המציין שהמדובר שהיתה פריקה ולפיכך לא ברור מה הן אותן הוכחות חד-משמעיות המבוססות על ארועים אותם חווה המטופל המתעדים פריקה שלא היתה.". על סמך האמור לעיל, קבעה הועדה כי לא זו בלבד שאין היא מקבלת את עררו של המערער, אלא שהיא מורידה את שיעור הנכות שנקבע לו על ידי הפוסק הרפואי. הועדה קבעה כי דרגת נכותו היציבה של המערער החל מיום 21/1/00, היא בשיעור 0%. 9. הערעור שבפני הוגש כנגד החלטתה האמורה של הועדה. 10. לטענת ב"כ המערער, ביטול דרגת הנכות שנקבעה למערער, הביאה לכך שהמערער נותר חייב למשיב סכום כסף נכבד. הועדה טעתה טעות משפטית בכך שלא התחשבה במקצועו של המערער. הועדה סטתה מסמכויותיה. מסקנותיה של הועדה אינן אובייקטיוויות. יש להעביר את עניינו של המערער אל ועדה בהרכב שונה. לעומתו, טען ב"כ המשיב, כי לא נפלה טעות משפטית בהחלטתה של הועדה. בחינת החלטתה של הועדה 11. תקנה 30(א) לתקנות מסמיכה את הועדה לתת כל החלטה: "ועדה לערעורים רשאית לאשר החלטת הועדה, לבטלה או לשנותה, בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהמערער הוא הנפגע ובין שהוא המוסד.". עם זאת, על פי ההלכה הפסוקה, הועדה היתה מנועה מלהפחית את דרגת הנכות של המערער, כאשר הוא היה זה שערר בפניה, בלא שהיתה נותנת לו הזדמנות לנסות לשכנע את חברי הועדה שלא להפחית את דרגת הנכות. 12. בחינת ההליכים שהיו בפני הועדה, מעלה שהועדה (וכן המשיב) נהגה כדין. היא עצרה את הדיון כשהגיעה למסקנה שייתכן שנכון להפחית את דרגת הנכות מתחת למה שנקבע על ידי הפוסק הרפואי. המערער קיבל הזדמנות לנסות לשכנע את חברי הועדה שלא להפחית את דרגת הנכות (ואף ניצל אותה כדבעי). 13. חוות דעתו של ד"ר אדלסון אכן נראית משכנעת, אך נראה שחברי הועדה לא השתכנעו. חברי הועדה התפלמסו עם האמור בחוות דעתו של ד"ר אדלסון, כמצוטט לעיל, והסבירו היטב מדוע דעתם שונה מדעתו. איני יכול לדעת אם ד"ר אדלסון הוא הצודק מבחינה רפואית או אם הצדק הרפואי מצוי דווקא בהחלטתה של הועדה. גם אם הייתי יכול לדעת מה האסכולה הנכונה, לא הייתי מוסמך לעשות דבר מה בקשר לכך, שכן מדובר בענין רפואי, שבו אני מנוע מלהתערב, כמצוות האמור בסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. מכל מקום, ניתן לקבוע כי מבחינה משפטית, יצאה הועדה ידי חובה, הן בכך שאיפשרה למערער לנסות לשכנע אותה שלא לממש את כוונתה להפחית את דרגת הנכות, והן בכך שהסבירה - באופן מפורט - מדוע אין היא מסכימה עם עמדתו של ד"ר אדלסון. 14. טענת ב"כ המערער על הסכום שהמערער נמצא חייב למשיב עקב החלטתה של הועדה, אינה רלוונטית לבחינת קיומה של טעות משפטית בהחלטת הועדה. יש לקוות שהמשיב אינו מנסה לגבות מהמערער את מלוא הסכום, וכי המשיב יאפשר למערער להשמיע את טענותיו בענין קיזוז החוב מגמלאות שונות שהמערער זכאי להן. 15. טענת ב"כ המערער בדבר מקצועו של המערער, אינה רלוונטית כאשר נמצא שהנכות שנותרה עקב התאונה היא בשיעור 0%. 16. טענת ב"כ המערער על כך שהועדה, כביכול, לא היתה אובייקטיווית, אינה מבוססת. לא ברור לי מדוע הועלתה הטענה ומכל מקום - אין לה תימוכין בפרוטוקול שערכה הועדה. לסיכום 17. למרות שאני יכול להבין את תחושתו המאוכזבת של המערער על כך שערר על החלטת הדרג הראשון (שקבע למערער נכות מעבודה בשיעור 10%) ומצא את עצמו עם נכות מעבודה בשיעור 0%, הרי שמשלא מצאתי טעות משפטית בהחלטתה של הועדה - אני דוחה את הערעור. 18. אין צו להוצאות. 19. כל אחד מהצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על פסק דין זה, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. ניתן היום, כ"ז בתמוז תשס"ג, 27 ביולי 2003, בהעדר הצדדים. חיים ארמון, שופט רפואהערר