נזק רכוש אישי בבית הספר כללי תביעה על סך של 16,250 ₪. התובעת הועסקה כמורה לאומנות, על ידי הנתבעת 2, בבית הספר בית החינוך על שם יצחק רבין, המצוי בשטח שיפוטה של הנתבעת 1. לטענת התובעת ביום 8/2/06 היא איחסנה את תיקה האישי על כל תכולתו כהרגלה, במתחם האומנות בבית הספר שהוא חדר ייחודי המשמש כחדר מורים עבור המורים המקצועיים המלמדים אומנות (להלן: "חדר האומנות"). לאחר מכן, נעלה התובעת את החדר במפתח ויצאה ללמד. בתום השיעור, כאשר חזרה התובעת לחדר האומנות, מצאה כי תיקה על כל תכולתו נעלם ואיננו. תיקה האישי הכיל בין היתר צרור מפתחות של ביתה, של רכבה, ארנק, משקפים, טלפון נייד, כרטיסי אשראי, סכום בסך של 100 ₪ במזומן, פנקס שיקים ומסמכים שונים. לטענת התובעת, בעקבות האירוע הנ"ל, נגרמו לה הוצאות כספיות רבות הנובעות מגרירת רכבה למוסך והחלפת צילינדר מפתחות חדשים לרכב ולבית, הוצאות שחזור וחידוש כל המסמכים והתעודות שנגנבנו, והוצאות עבור רכישת פרטי ציוד שנגנבו. כמו כן טוענת התובעת, כי בעקבות הגניבה נפתחו כנגדה תיקי הוצל"פ בגין שיקים שלה שנגנבנו והועברו לצדדים שלישיים וכתוצאה מהצורך להתגונן מפני תובענות אלה, נאלצה לשכור שירותי עו"ד. עוד טוענת התובעת, כי לאחר האירוע הסתבר לה כי בסמוך לאירוע הגניבה, התרחשו אירועי גניבה נוספת בבית הספר, אשר היו ידועים היטב למנהלת בית ספר ולגורמים הרלוונטיים כגון גניבת כסף מזומן מתיקה של מורה לאומנות אחרת, גניבת ארנק אחות בית הספר, וגניבת דיסקים וחומרי יצירה. לטענת התובעת, הנתבעים לא השכילו להזהיר את צוות המורים ממכת הגניבות ולא נקטו אמצעים למניעתם כגון הצבת מצלמות, הגברת שמירה ותגבור סיורי השמירה הקיימים. התובעת טענה כי אחריותה של הנתבעת 1 הינה מכח היותה אחראית על אבטחת בית הספר ועל רכוש המבקרים והעובדים בו, ואילו על הנתבעת 2 היה להתקין כללים והנחיות לשמירה ופיקוח על הביטחון האישי של המורים והתלמידים. הנתבעת 1 טענה, באמצעות מזכיר המועצה המקומית כי ידוע לה על האירוע עקב פנייתה של התובעת. עוד טענה הנתבעת 1 כי לא ידוע לה על אירועי גניבה אחרים שאירעו בבית הספר, ולפיכך לא היה צורך לנקיטת צעדים מוגברים למניעת גניבות. הנתבעת 2 טענה, באמצעות מנהלת בית הספר, כי מפעם לפעם היו אומנם מקרי גניבות בבית הספר, ואולם המדובר בעיקר בגניבות בין התלמידים לבין עצמם וכי לא זכור לה שהיו מקרים שבהם שנגנב רכוש ממורים. כמו כן, טענה הנתבעת 2 כי לא היתה בבית הספר מכת גנבות לא בסמוך למועד האירוע ולא לאחריו. עוד הבהירה מנהלת בית הספר, כי חדר האומנות הינו למעשה חדר מורים קטן שהיה ושייך ומיועד רק למורות לאומנות. רק למורות לאומנות היה מפתח לחדר זה, ואולי גם לאב הבית ולמנקה. למעשה, זה חדר שהיה מוקצה רק למורות לאומנות ושימש אותם באופן פרטי וייחודי ובפועל הוא היה שמור אפילו יותר מחדר מורים כללי. דיון והכרעה לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים נחה דעתי כי דין התביעה להידחות. ניתן לקבל כממצא עובדתי, שלא נסתר, כי אכן תיקה של התובעת נגנב מחדר האומנות. עוד הוכח, על פי גרסתה של התובעת עצמה, שחדר האומנות הינו חדר קטן, נפרד מחדר המורים הכללי של בית הספר אשר משמש אך ורק את המורים לאומנות. החדר נעול והמפתחות אליו נמצאים בידי המורים לאומנות ואב הבית בלבד. התובעת טענה היו שני אירועי גניבה מחדר האומנות, הקודמים לאירוע הנידון, ובעקבותיהם מנעול החדר הוחלף פעמיים. מנהלת בית הספר לא יכלה לאשר אך לא יכלה גם להכחיש עובדה זו (עמ' 15 ש' 3). לפיכך, במסגרת מאזן ההסתברויות מוכן אני לקבל את גרסת התובעת כי אכן בשני מקרים קודמים אירעו מקרי גניבה בחדר האומנות, וכי בעקבות כך מנעול החדר הוחלף. בנסיבות אלה, נשאלת השאלה האם התרשלו הנתבעות או מי מהן כלפי התובעת. לטעמי התשובה הינה בשלילה. המדובר בבית ספר גדול, בן 1600 תלמידים. הנתבעת 2 החליפה, לגרסת התובעת עצמה, את המנעולים. בעיני, ביצועה של פעולה זו מהווה עמידה בסטנדרט התנהגות סביר. יש לזכור כי על התובעת מונח הנטל להוכיח כי מי מהנתבעות התרשל, דהיינו סטה מסטנדרט התנהגות סביר. התובעת טוענת כי על הנתבעות היה לנקוט באמצעים קיצוניים יותר, כגון הצבת מצלמות בסמוך למתחם האומניות או הגברת השמירה הפנימית, לרבות העמדת שומר ליד כל דלת (עמ' 9-10 לפרוט'). אלו הם אמצעים אשר מטבע הדברים מחייבים תקצוב נוסף או רב יותר, וגם לא ברור לי אם יספיקו. יש לזכור כי אין על הנתבעים לענט בכל אמצעי שהוא כדי למנוע את הגניבה, אלא רק לנקוט באמצעים סבירים. בענין זה נכונים הדברים שנאמרו בפרשת ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה פ"ד ל(1)141, על פיהם: "האם חייבת רשות מקומית להוכיח כי אכן נקטה בכל האמצעים האפשריים כדי להדביר תופעת עבריינות פלונית, כדי שתצא ידי חובתה כלפי האזרח התובע בתביעת נזיקין אחרי שנפגע על-ידי מעשה עבירה של צד שלישי?.... מחזיק מקרקעין אשר נוכח לדעת כי אנשים, השוהים במקרקעין שבחזקתו, עוסקים דרך קבע במעשים שיש בהם משום סיכון לאנשים אחרים המצויים כדין במקרקעין או לידם, חייב לנקוט באמצעים סבירים כדי להפסיק התנהגות זו. אם נבחון את האמצעים שננקטו מול הסיכון, הרי סבורני שלא ניתן לומר כי אי-הצבתו של פקח, נוסף על פרסומו ברבים של איסור הרכיבה על אופנים, דומה מבחינת משמעותה וחומרתה לאי-נקיטת צעדים מול תופעה של ירי ללא פיקוח. זאת ועוד, המערערים ראו כאמור את הישועה בהגברת הפיקוח אך למותר להדגיש כי בהצבתו של פקח, לא סגי. יש נסיבות בהן גם הצבתו של פקח לא תועיל ויתכן ויעלה הצורך בגידור, בהזמנתה הקבועה של המשטרה או אף בסגירתו של מקום פלוני. לשון אחרת, מי לידנו יתקע כי לא יסתבר, לאור הנסיון, כי דרושים שני פקחים או אף יותר, המתחלפים ביניהם או פועלים במקום בו זמנית או כי גם באלה אין כדי להועיל ודרוש דוקא גידור מיוחד של האתר. האם היינו נכונים לומר אז כי גן ציבורי שלא גודר בחומה או בגדר גבוהה, המונעים כניסתם בהחבא של נערים על אופניהם, הוא גן המתנהל ברשלנות? אין ספק כי ניתן תמיד להוסיף אמצעים כהנה וכהנה, אך אין הקומץ יכול להשביע את הארי ויכולתה של רשות ציבורית אינה בלתי-מוגבלת. אם נדרוש מרשות ציבורית - כתנאי לפטירתה האחריות בנזיקין - כי עליה לנקוט בכל אמצעי סביר אפשרי כדי למנוע פגיעה על-ידי מעשה עבירה של צד שלישי, יהיה מחירו של האמצעי אשר יהיה, הרינו יוצרים מצב בו יעמדו בפני הרשות הציבורית לא אחת שתי החלופות הבאות אשר נוגדות מיניה וביה את האינטרס של הכלל: החלופה האחת תהיה סגירתו של המקום כליל, כדי למנוע מן הרשות את הסיכון של תביעת נזיקין;  החלופה האחרת תהיה כי יינקטו כל האמצעים האפשריים, יהיה מחירם אשר יהיה וגם אם תיעשה הוצאה זו על חשבון מטרות אחרות, החשובות יותר בעיני הציבור" ובהיקש למקרה שבפנינו: אכן, אין ספק כי הצבת מצלמות ליד כל חדר (שהרי אין חולק - וכך העידו כולם - כי גניבות בין תלמידים, בעיקר של טלפונים סלולריים, הם חזון נפרץ בבית הספר. לכן, חדר האומנות אינו "בן יחיד", וכל אמצעי הגנה שהוא צריך להתייחס לבית הספר בכללותו), ותיגבור מערך השמירה הינם אמצעים הולמים אשר היו עשויים למנוע את אירוע הגניבה. ואולם, גם אין ספק כי לנקיטה באמצעים אלה יש עלות כלכלית נכבדה, אשר יש לה השלכות רוחב תקציביות. בעיני - הדרך בה נקטו הנתבעות, דהיינו החלפת המנעולים, והגבלת הגישה לחדר האומנות למתי מעט - הינה דרך סבירה אשר עומדת בקנה אחד עם סטנדרט התנהגות סביר. זאת ועוד: אין זה מתפקידן של הנתבעות או מי מהן לשמור על הציוד האישי של התובעת. הנתבעות יוצאות כדי חובתן בעניין זה, בכך שהן מספקות מענה סביר והולם לשאלת הציוד האישי, כגון הצבת לוקרים או הקצאת מתחם קטן סגור אשר הכניסה אליו מוגבלת, כפי שאכן נעשה. אם ידעה התובעת כי בפעמים קודמות נגנב ציוד מתוך חדר האומנות, הרי שהיה עליה להימנע מלהשאיר ציוד אישי בתוכו. נוכח האמור, התביעה נדחית. התובעת תישא בהוצאות המשפט של הנתבעות בסך של 3,000 ₪ לכל אחת מן הנתבעות. ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.דיני חינוךנזקי רכושבית ספר