לפנינו תביעתה של התובעת נגד מעבידתה לשעבר, האגודה למען החייל בישראל (להלן: הנתבעת), לתשלומים שונים עקב נסיבות הפסקת עבודתה של התובעת, לאחר תאונת עבודה. לטענת התובעת - היא פוטרה בגלל מגבלותיה, שלא כדין, ואילו לטענת הנתבעת - הפסקת העבודה היתה בהסכמה, לאור בקשתה של התובעת ומתוך התחשבות ברצונותיה. לאחר ששמענו את העדים, עברנו על סיכומי הצדדים, וחזרנו ועיינו בכל החומר שהוגש לנו, דעתנו היא, כי הצדק עם הנתבעת; להלן יובאו נימוקינו. העובדות הרלבנטיות: א. התובעת עבדה בשירות הנתבעת במתקן "מחווה אלון" בכרמיאל, בתפקיד עובדת מטבח, בתקופה מיום 9.1.00 ועד 1.11.07. תחילה, בחדר האוכל ואחר כך במחלקת קונדיטוריה (להלן: המתקן); ב. התובעת הועסקה חמישה ימים בשבוע, א' עד ה', מהשעה 06:00 ועד השעה 14:30; ג. ביום 20.8.06, בדרכה חזרה מעבודתה לביתה, היתה התובעת מעורבת בתאונת דרכים, בה נחבלה בגבה (להלן: התאונה); ד. בעקבות התאונה היתה התובעת מוגבלת בעמידה, ישיבה והליכה ממושכת וכן בהרמת משאות כבדים, משמע - לא היתה כשירה לעבודה במטבח המתקן; ה. לפי אישור רפואי, מיום 18.12.06, ביקשה התובעת לזרז את קבלתה לוועדה רפואית, לשם קביעת נכותה, עקב כך [נספח ג' לתביעה]; ו. וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה לתובעת, ביום 10.4.07, 10% נכות לצמיתות [נספח ד' לתביעה]. התובעת לא ערערה על החלטה זו ולא חזרה לעבודה; ז. ביום 17.9.07 קיבלה התובעת אישור מרופאה תעסוקתית, לפיו - "לאור מצב בריאותה הנוכחי הנ"ל מסוגלת לעבוד בהגבלות לגבי עבודות הכרוכות במאמצים פיזיים, כיפופים חוזרים והרמת משאות כבדים" [נספח ה' לתביעה]; ח. אישור רפואי זה הוצג ע"י התובעת למנהל המתקן, הממונה עליה, מר יצחק מויאל (להלן: מויאל), רק ביום 8.10.07, מועד בו נפגשה עם מויאל; ט. בפגישה זו עם מויאל נדונו אפשרויות המשך עבודתה של התובעת בנתבעת. מויאל הסביר לתובעת, כי באפשרותה לנסות לחזור לעבודה במטבח - בקונדיטוריה, או בחדר האוכל - בהתאם למגבלות של האישור התעסוקתי שהציגה, אולם, התובעת הבהירה לו, כי אינה מעוניינת לחזור לעבודה, מאחר ואינה מסוגלת לקום בשעות הבוקר המוקדמות, כפי שנדרש בתפקידים אלה, והיא מעדיפה להישאר בביתה. בשל כך, פנה מויאל אל הרופאה התעסוקתית במכתב המבקש לבחון בדיקה מחודשת את המשך עבודתה של התובעת במטבח [נספח ו' לתביעה]; י. לאחר זמן קצר, שינתה התובעת את טעמה והודיעה למויאל, שברצונה לשוב לעבודה בנתבעת, אך, בפגישה נוספת עמו חזרה על רצונה לסיים את העסקתה. לפיכך, זומנה התובעת לישיבת "שימוע", שנערכה ביום 31.10.07; יא. בישיבה זו, הודע לתובעת על כוונה להפסיק את עבודתה בנתבעת, מאחר שאין במתקן תפקיד המתאים למגבלותיה והיא הסכימה עם מסקנה זו [ראו: פרוטוקול "הליך שימוע"; נספח ב' לתצהיר מויאל - נ/3]; יב. נוכח ההסכמה המשותפת, יצא ביום 1.11.07 מכתב "סיום עבודה", המפרט את התנאי לסיום עבודתה של התובעת בנתבעת, ובהם תשלום פיצויי פיטורים וכן מענק בסך 10,000 ₪ "לפנים משורת הדין" [נספח ז' לכתב התביעה, ס' 3]. התובעת קיבלה את כל הזכויות הכספיות, הנזכרות במכתב זה; יג. ביום 27.3.08 הוגשה התביעה דנן, בה נתבעו זכויות כספיות, בגין 11 החודשים שקדמו ליום הפסקת העבודה, ובהן - הפסד שכר, דמי חופשה, הפרשות לפנסיה, לקרן השתלמות והשלמת כספי פיצויים [ס' 54 לתביעה]; וכן 50,000 ₪ פיצוי על נזק ממוני, בגין "הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה" [ס' 52 לתביעה]; בנוסף דרשה התובעת לקבל פיצוי "בסך 12 משכורות השוות 49,200 ש"ח בגין פיטורים שלא כדין" [ס' 53 לתביעה]. דיון והכרעה הטענה העיקרית, שהועלתה ע"י התובעת, היתה, כי היא נותרה "תלויה באוויר" משך תקופה של כמעט שנה, בה לא סופקה לה עבודה, מחד, ולא שולם לה כל שכר, מאידך, על אף שנותרה במסגרת של יחסי עובד-מעביד, דבר אשר מנע ממנה לקבל דמי אבטלה. לדעתנו, אין בסיס לטיעון זה, הואיל והתקופה מיום התאונה, 20.8.06, ועד הפגישה של התובעת עם מויאל, ביום 8.10.07, היא תקופה בה התובעת לא היתה כשירה לעבודה והיא אף התייצבה כלל לעבודתה בנתבעת, ולא הציעה לעבוד, מן הסתם, נוכח האישורים הרפואיים שהיו לה ותחושותיה בעקבות התאונה. אין כל מקום לבוא בטענות אל הנתבעת על שהמתינה לראות מה תבחר התובעת לעשות, לאחר התאונה, והאם מצבה הרפואי יאפשר לה לחזור לעבודה סדירה, ומתי. בניגוד לטענות התובעת בסיכומיה [ס' 9(ג)], ובתצהירה [ת/1, ס' 10] - הוועדה הרפואית של המל"ל, אשר קבעה לתובעת 10% נכות לצמיתות, ביום 10.4.07, לא קבעה, באותה הזדמנות - "כי על התובעת לשוב לעבודתה תחת מגבלות...". כל שנאמר, בהודעת המל"ל מיום 15.4.07, בעניין תביעת התובעת לגימלת נכות פגיעה בעבודה, מיום 20.8.06, הוא: "הריני להודיעך שביום 10/04/07 קבעה וועדה רפואית את דרגת הנכות כדלקמן: נכות צמיתה - 10.00% החל מ- 20/11/06 לידיעתך דרגה נכות פחותה מ-9% אינה מזכה בתשלום גמלה." [העמוד האחרון בנספח ד' לתצהיר התובעת - ת/1]. למעשה, האפשרות המעשית של התובעת לחזור לעבוד - תחת מגבלות - עלתה, לראשונה, באישור הרופאה התעסוקתית, מיום 17.9.07, כאשר תוקף המגבלה ל-3 חודשים עד 17.12.07 [ראו: "טופס סיכום בדיקה רפואית" - ת/1, נספח ה']. אולם, התובעת, שלא התייצבה לעבודה עד אז, הציגה אישור זה לפני מויאל, רק כעבור זמן מה נוסף, ביום 8.10.07. הננו מאמינים למויאל, כי הוא התנהג עם התובעת, כפי שהתנהג עם עובדים נוספים במתקן, אשר מסיבה זו, או אחרת, הוגבל כושר עבודתם. במהלך התקופה מיום התאונה ואילך, כן היו הוא ואנשים נוספים בקשר עם התובעת, בניגוד לרושם שביקשה ליצור בתצהירה, כאילו התעלמו ממנה. טענותיה של התובעת, לפיהן ביקשה למצוא לה עבודה חלופית לפני 8.10.07, אינן עולות בקנה אחד עם האישורים הרפואיים שהציגה, ואנו מקבלים בנקודה זו, ללא כל היסוס, את גרסת מויאל. לא רק שהאישורים הרפואיים אינם תומכים בגרסת התובעת, הנה, היא עצמה לא ציינה בתביעתה או בתצהירה, איזו עבודה חלופית יכלה לבצע במתקן, מאז התאונה. רק בחקירתה הנגדית העלתה התובעת את הטענה, כי יכלה "לשבת ולקלף ירקות", ולדעתה, יכלה לעבוד כך 7 שעות ביום; ברם, התובעת התחמקה מתשובה לשאלה, האם הציעה זאת למר מויאל בפגישתם, ולאחר מכן, אישרה, כי לא העלתה הצעה זו באוזניו [עמ' 8, ש' 32-24]. ברור לנו, לחלוטין, כי התובעת שאפה להפסיק לעבוד, עקב התאונה, תוך קבלת תשלום כספי, הכולל פיצויי פיטורים ועוד, כפי שהוסכם עמה [וראו: חתימתה על מסמך "סגירת חשבון", מיום 31.10.07 - נ/3, נספח א'; ומכתב סיום העבודה, מיום 1.11.07 - נספח ז' לתביעה]. על דרכה של הנתבעת, ללכת לקראת עובדיה, המוגבלים מבחינת כושר עבודתם, ניתן ללמוד גם מתצהירי העובדים - יצחק רזואני [נ/1] וסאלח אמל [נ/2], אשר התובעת ויתרה על חקירתם, על אף שהעמידו עצמם לחקירה נגדית על תצהיריהם הנ"ל [עמ' 9, ש' 17]. אין לנו ספק, כי לו היתה התובעת מוכנה לחזור לעבודה, בחודש 10/07, לאחר שהרופאה התעסוקתית אישרה שהיא יכולה לחזור לעבוד במגבלות, היו הולכים לקראתה בנתבעת, במסגרת העבודה במטבח - בקונדיטוריה, או בחדר האוכל - אולם, אין פירושו של דבר שלא היה עליה להגיע לעבודה בשעות הידועות, החל משעה 06:00, או שיתן היה לספק לה עבודה בישיבה במשך 7 שעות ביום. מעצם העובדה, שהתובעת התעכבה עם הצגת האישור הרפואי הנ"ל למויאל, אנו משוכנעים, כי העדיפה שלא לחזור לעבוד בנתבעת ובחרה להפיק מהתאונה את המקסימום האפשרי, מבחינה כספית. על כן, הסכימה לניתוק יחסי העבודה, תוך קבלת פיצויי פיטורים ומענק נוסף בסך 10,000 ₪, אשר לא מצאנו כל טעם ענייני לבקר את הנתבעת על שהסכימה לשלמו לתובעת ולא ראינו כל הצדקה לכנותו "דמי שתיקה", כלשון ב"כ התובעת [ס' 20(ג) לסיכומיו]. הואיל ודעתנו היא, כי סיום עבודתה של התובעת בנתבעת היה בהסכמה, ובהתאם לרצונה, איננו רואים ממש גם בטענות בדבר "שימוע" בלתי תקין שקוים לה. הישיבה אצל מויאל, ביום 31.10.07, אף שהוגדרה כ"הליך שימוע", היתה, הלכה למעשה, ישיבה לסיכום רצונותיה של התובעת, בשים לב למצבה הרפואי וליכולתיה, והתרשמנו, כי נציגי הנתבעת הלכו לקראתה, מתוך רצון לעזור לה, וצר לנו, שלא העריכה כראוי יחס הוגן זה ובחרה להגיש את תביעתה, כפי שנוסחה. לא הונחה כל תשתית אף לביסוס טענה נוספת של התובעת, שעלתה תוך כדי ניהול המשפט, כי במידה ולא היו "דוחקים" בה לעזוב את עבודתה בנתבעת, בחודש נובמבר 2007, היתה יכולה לצאת לפרישה מרצון, מכח הסכם קיבוצי, שנחתם בשנת 2008, ולקבל תשלומים נוספים על אלה שקיבלה עם סיום העסקתה. אנו סבורים, כי כל כולה של תביעה זו בניסיון לשנות את המציאות, בדיעבד - וחבל שכך. מאחר שכל החישובים הכספיים של התובעת, נסמכו על הטענה, כי היה על הנתבעת לספק לה עבודה בתום 90 הימים שלאחר התאונה, בגינם קיבלה התובעת תשלום מהמל"ל, והוכח, שהתובעת לא היתה בכושר לעבוד עד אמצע ספטמבר 2007, וגם אז, התעכבה עם הצגת הממצאים של הרופאה התעסוקתית עד 8.10.07, ובתום אותו חודש הסתיימו יחסי העבודה, בהסכמה ובהתאם לרצונה - נדחות כל התביעות הכספיות של התובעת. נוכח מסקנותינו, אין הכרח להרחיב בשאלה - האם חל על התובעת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998, אם לאו, כטענת הנתבעת בסיכומיה, אף אם דומה שהתובעת אינה עונה על ההגדרה בחוק זה; אף אין לנו צורך להתייחס לאבחנה בקשר למקור הנורמטיבי של פיצוי בגין נזק לא ממוני, שנתבע - לפי החוק הנ"ל או לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988. מתוך התחשבות במצבה האישי של התובעת - לא נחייבה בהוצאות בגין ניהול תביעה זו, שנדחתה במלואה. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך30 יום מהיום. מסמכיםמכתב התפטרות / הפסקת עבודהמכתב פיטורים / סיום העסקה