דמי שימוש ראויים פשרה

תביעה כספית ע"ס 60,000 ₪ מיום 29.11.00 שעניינה דרישה לקבלת שכירות ראויים עבור שימוש בדירת מגורים. התובע הינו אחד מן היורשים של המנוח אברהם רבינוביץ ז"ל אשר נפטר בשנת 86 ואשר התגורר בזמנו ברח' עקיבא 16 בנהריה בדירה בשיכון ממשלתי. באוקטובר 68 נשא המנוח לאשה את הנתבעת וזאת לאחר שאשתו הראשונה המנוחה רבקה רבינוביץ ז"ל הלכה לעולמה. בדצמבר 86 נפטר המנוח אברהם רבינוביץ והנתבעת המשיכה להתגורר בדירה הנ"ל עד מאי 98 , מועד עזיבתה לבית אבות. על פי הנטען בכתב התביעה רק ביולי 99 הוחזרו המפתחות לתובע ו/או למשפחתו. במשך למעלה מ- 12 שנה התגוררה איפוא הנתבעת בדירה הנ"ל והתביעה היא לתשלום דמי שכירות ראויים. התביעה הוגשה על רקע הליכים אחרים שנוהלו בין הצדדים בערכאות אחרות. בתאריך 14.9.99 הגישה הנתבעת בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו היא זכאית ל- 37.5% של הזכויות בדירה (תמ"ש 34510/99) וכן ביקשה צו מניעה זמני אשר ימנע מהיורשים האחרים לבצע שינויים המשפיעים על הזכויות בדירה. בתאריך 30.7.01 אישר בית המשפט לענייני משפחה הסכם של פשרה על פיו נקבע כי לנתבעת זכות בדירה בהיקף של 108/1152 חלקים בחלקו של התובע 348/1152 חלקים והזכות לחלקים האחרים ליורשים אחרים, 10 במספר. בעקבות ההסדר הדיוני שהושג בין הצדדים לטעון על סמך נתונים שיוצגו ללא חקירות, הוסיף והסביר התובע כי תביעתו הוגשה בשמו ובשם קרובי משפחתו האחרים וצירף לטיעוניו תצהירים של היורשים בלאובך חדוה (87/1152 חלקים) וריקי אנקונינה (58/1152 חלקים). לא הוצגו יפויי כוח לתבוע בשם יורשים אחרים, לא ניתנה הסכמה והרשאה לכך והתביעה כפי שהיא הוגשה על ידי מרדכי רבינוביץ בלבד. התובע סומך את תביעתו על הוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין תשכ"ט 1969 אשר זה לשונו: "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים לפי חלקיהם במקרקעין שכר ראוי בעד השימוש". לעניין סכום התביעה מסביר התובע כי אילו היה משכיר את הדירה הוא היה מקבל סכום השווה ל- 200 דולר דמי שכירות חודשיים , דהיינו 2400 דולר לשנה. ולמשך 12 שנים סכום בשקלים שווה ל- 28,800 דולר ורק לצרכי אגרה הועמדה התביעה ע"ס 60,000 ₪. הנתבעת מכחישה ככלל את זכות התובע לקבלת דמי שכירות ראויים ומייחסת את עצם הגשת התביעה ליצר הנקמנות של התובע אשר בחר להגיב כנגד ההליך שיזמה הנתבעת בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, בדרך זו. בכתב טיעוניה גורסת הנתבעת שדין התביעה להדחות הן מן הטעם שזכות שותף לתבוע שכר ראוי מותנית, לדעת הנתבעת, הוכחת זכות קניינית של התובע וכזו לא היתה שכן בתקופה הרלוונטית לא היה התובע בעל זכות רשומה. לחילופין גורסת הנתבעת כי הסכום לא הוכח בראיות כדבעי , לא הוצגה חוות דעת שמאי והסכם השכירות משנת 82 אשר מציג התובע איננו יכול לשמש תחליף להצגת ראיות בדרך הראויה. הנתבעת מציינת כי כבעלת זכות בנכס זכאית היתה לקבל את חלקה מדמי השכירות שקיבל התובע מן השוכר על פי ההסכם לשנים 2001-2002 והנתבעת לא קיבלה מאומה. יש לציין כי התובע בבואו להסביר מדוע וכיצד נזכר לתבוע דמי שכירות ראויים בשנת 2000 עבור השנים 86-98 הבהיר כדלקמן: "טענה של שיהוי יש לפרט בכתב הגנה, דבר שלא נעשה וכו'. במאמר מוסגר - הטוען שיהוי חייב להוכיח שניים אלה: "שיש לראות בשיהוי משום ביטוי לויתור על זכות וכו' ועקב שיהוי הורע מצבה של הנתבעת, ראה ע"א 544/84 פד"י מ' 2 עמ' 802 וכו'. אין לראות כל ויתור על ידי התובע של דמי שימוש כאשר הנתבעת עצמה לא תבעה זכויות בדירה". בתצהיר הנספח לכתב הטיעונים הסביר התובע: "לאחר שאברהם נפטר הנתבעת המשיכה להתגורר בדירה על אף שהיא לא שילמה דמי שכירות או דמי שימוש. לאורך השנים האמנו כי הדירה שייכת לילדים והנתבעת תכבד את הרצון של אברהם ואת הסכמתה אבל עכשיו עקב התנהגותה וכו' נעמוד על זכותנו לתשלום דמי שימוש ראויים עבור הדירה". בתצהיר הגב' אנקונינה, אחייניתו של התובע, המבקשת לתמוך בתביעה נרשם כדלקמן: "לאחר שאברהם נפטר הנתבעת המשיכה להתגורר בדירה על אף שהיא לא שילמה דמי שכירות או דמי שימוש. לאורך השנים האמנו כי הדירה שייכת לילדים והנתבעת תכבד את הרצון של אברהם וכו'. המשפחה לא פעלה כדי להוציא את הנתבעת מן הדירה מכיוון שהיא אשה מבוגרת ולא היה (לה) מקום מגורים חילופי ולא דרשנו תשלום מאחר והיא חיה מקצבה של בטוח לאומי. אבל עכשיו עקב התנהגותה וכו' נעמוד על זכותנו לתשלום דמי שימוש ראויים". הנה כי כן התובע מצהיר בפה מלא הן בעצמו והן באמצעות תצהירי העדים אותם הגיש בתמיכה לתביעתו כי לא היתה כל כוונה לתבוע דמי שכירות ראויים מן הנתבעת והתובע כמו גם בני המשפחה האחרים התכוונו להתיר והתירו בפועל לנתבעת להשתמש בדירה ללא כל תמורה בהתחשב באפשרויותיה הכספיות המוגבלות, לטענתם על סמך הנחה והבנה כי לנתבעת אין דרישות בקשר לזכויות בנכס. כאשר התברר להם בשנת 99 שלא כך הוא ולנתבעת תביעה לזכות בנכס, או אז שינו את דעתם והחליטו לתבוע רטרואקטיבית דמי שכירות ראויים עבור כל אותה תקופה שבה השתמשה הנתבעת בנכס מאז פטירת המנוח אברהם רבינוביץ ועד למועד עזיבת הדירה בשנת 98. מדובר איפוא בויתור מפורש על דמי השכירות הראויים כאשר התובע מודה בפה מלא כי אכן היה ויתור שכזה אלא שהוא מבקש להסביר שהויתור הזה התברר בדיעבד כשגוי לשיטתו שאילו היה הוא ובני משפחתו יודעים כי הנתבעת תתבע זכויות בנכס, לא היו מוותרים על דרישתם לקבלת דמי שכירות ראויים. לאחר שבחנתי טיעוני הצדדים אני בדעה כי אין בסיס משפטי לתביעה. גם אם אניח כי ההסדר הדיוני מאפשר לתובע לכלול בתביעתו גם את חלקי היורשים האחרים אשר הביעו הסכמה לכך הרי שסכום התביעה מסתכם בסך של 25,677 ₪. אם אכן מסכימים התובע ובני משפחתו אשר חתמו על התצהירים בעניין דנן כי ויתרו במפורש או מכללא על דרישה לקבלת דמי שכירות ראויים, חייבים הם לנמק על סמך מה ולמה רשאים הם לאחר כ- 14 שנה לחזור בהם מן הויתור. אם הבינותי נכונה הרי ההסבר שמציעים בני המשפחה נעוץ בטענה של טעות לאמור כי הויתור נבע מטעותם לסבור שאין לנתבעת דרישות בקשר לנכס. טעות זו היא בגדר של "חכמה לאחר מעשה" שכן בני המשפחה מסכימים למעשה כי בזמן אמת ובתקופה הרלבנטית סוגיה שכזו כלל לא עמדה על הפרק והצדדים לא נתנו את הדעת על גזרה זו כאשר נעשה הויתור שהיה ויתור ללא כל תנאי ובוודאי שהצדדים לא העלו בדעתם לשלב סייגים אלו ואחרים בעניין הויתור. בין אם נראה בויתור משום הסכם בין אם נראה בויתור משום התחייבות חד צדדית של בני המשפחה כלפי הנתבעת, חייבים התובע ובני משפחתו להוכיח כי טעותם היתה כזו שהיתה ידועה או חייבת היתה להיות ידועה לנתבעת בעת שנעשה הויתור. אם מדובר בהסכמה מפורשת הרי שחובת הראיה הזו מתחייבת מכוח הוראת סעיף 14(א) חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973 והוראה זו חלה אף אם מדובר בהתחייבות חד צדדית מכוח הוראת סעיף 61(ב) לחוק. ברי שבמקרה דנן לא ניתן לומר שבין הצדדים ידוע היה שהויתור על דמי השכירות נעוץ בזכויות אלה ואחרות שיש או אין לנתבעת ביחס לנכס. הרי בני המשפחה הסבירו כי לא דרשו מן הנתבעת כל דרישה כספית בהתחשב בנסיבות המיוחדות לרבות מצבה הכלכלי הקשה וכאמור לעיל לא נתנו הצדדים כלל את הדעת על סוגית הזכויות בנכס. אף לא ניתן להניח כדבר מובן מאליו שעמדת בני המשפחה או מי מהם היתה משתנה אילו אכן יודעים היו שלנתבעת זכות בנכס, זכות שבדיעבד הוגדרה בערכים נמוכים על פי הסכם הפשרה שהושג בין הצדדים. בנסיבות אלו תביעת התובע לשנות רטרואקטיבית את מצב חובות וזכויות הצדדים בעניין דמי השכירות הראויים היא מופרכת מיסודה בעיני מכל זוית ראייה שהיא ואף אם לדעת התובע יש לראות בהתנהגות הנתבעת משום הפרה של הסכם. אני דוחה איפוא התביעה בתיק זה. אני מחייב התובע לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 6000 ₪. המזכירות תשלח העתק לצדדים. ניתן היום 02 ביוני, 2003 (ב' בסיון תשס"ג) בהעדר הצדדים. א. שחורי , שופט דמי שימושפשרה