כללי: 1. העותרת עוסקת, בין היתר, בבניה. במסגרת פעילותה זכתה העותרת במכרז לבניית שלושה מבני מגורים ברובע 5, בשכונת שחמון באילת. בחודש יולי 1999 פנתה העותרת למשיבה 2 (להלן: "הועדה המקומית") בבקשה, לקבלת הקלה כך שתוכל להוסיף 11 יחידות דיור בשלושת הבניינים שהיא בונה. הוספת 11 יחידות דיור בשלושת הבניינים משמעותה הגדלת מספר יחידות הדיור בשלושת הבניינים ב - 20% מעבר ליחידות הדיור המותרות לבניה על פי התוכנית. יצויין כי אין בהקלה המבוקשת כדי להגדיל את שטח המבנים. מבוקש, במסגרת ההקלה, להגדיל את מספר הדירות, על ידי חלוקתן של חלק מהדירות. הועדה המקומית בהחלטתה מיום 19.03.2000 דחתה את בקשת העותרת למתן ההקלה. על החלטה זו הגישה העותרת ערעור בפני המשיבה 1 (להלן: "ועדת הערר"). בהחלטה מיום 07.09.2000 דחתה ועדת הערר את הערר ואישרה את החלטתה של הועדה המקומית שלא ליתן לעותרת את ההקלה המבוקשת - מכאן העתירה בענייננו. טענת הסתמכות: 2. נטען על העותרת כי בשעה שניגשה למכרז לבנות המבנים בשכונת שחמון, הסתמכה על מדיניות מוצהרת של הועדה המקומית לפיה יינתנו הקלות באותה שכונה. את התחשיבים בדבר כדאיות הפרוייקט ערכה העותרת מתוך הנחה שתאושר לה הקלה בשיעור של 20% במספר יחידות הדיור. לא מצאתי תימוכין לטענת ההסתמכות. גם נספח ג' שצורף לסיכומי העותרת אין בו כדי לתמוך בגרסתה. מכך שצויין באותו מסמך כי "ניתן לתכנן מספר מקומות חניה בשטח הציבורי", ויתר הקטעים המסומנים על ידי העותרת באותו מסמך, לא ניתן ללמד על "מדיניות מוצהרת של המשיבה מספר 2 בעניין מתן הקלות..." (סעיף 9.1 לסיכומי העותרת). זאת ועוד, גם לו עלה בידה של העותרת להוכיח כי היה לה על מה להסתמך שתקבל הקלות כאשר ניגשה למכרז, הרי שעובדה זו, כשלעצמה, אינה מצדיקה, בנסיבות אלו, קבלת העתירה. טענת חוסר סמכות ועדת הערר - דיון בהרכב חסר: לטענת העותרת ועדת הערר, בישיבתה מיום 31.08.2000, דנה בעניינה של העותרת בהרכב חסר - דהיינו בהרכב של שלושה מתוך חמשת חברי הועדה. ההרכב כלל את יו"ר ועדת הערר, אדריכל, ונציג הציבור . לטענת העותרת על פי סעיף 12א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965, ועדת הערר אמורה לקיים את דיונה בחמישה חברים, ולכן משדנה הועדה בהרכב חסר, החלטתה ניתנה בחוסר סמכות. העותרת הסתמכה בטעוניה, גם על ההלכה שנפסקה בע"מ (ת"א) 1961/96 מנשה שקורי נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה (תיק - מח 97(3) 1594) (להלן - "פסק דין שקורי"). לגרסת העותרת עולה מפסק הדין שקורי כי במקרה שהועדה דנה בחסר החלטתה בטלה. 4. סעיף 42א לחוק התכנון והבניה קובע כי המניין החוקי "של מוסדות התכנון הוא מחצית החברים". בסעיף 1 לחוק התכנון והבניה נאמר כי ""מוסד תכנון" הינו "כל רשות שיש לה סמכות בעניין תוכניות או היתרים". ועדת הערר הנה, "מוסד תכנון" ולכן, בניגוד, לגוף שיפוטי, רשאית היא לדון שלא בהרכב מלא. 5. בפסק דין שקורי, אכן נפסלה החלטת הועדה בשל חוסר סמכות, ואולם זאת מאחר ששם, בישיבת השמיעה, נכחו חברים אחרים מאלו שנכחו בישיבת ההחלטה. בעניינו שונה הדבר, שכן כל חברי הועדה שנתנו את ההחלטה נכחו בישיבות השמיעה. על כן אין פסול בהחלטת ועדת הערר, ודין הטענה בעניין חוסר סמכות להדחות. טענת חוסר סמכות הועדה המקומית בשל כבילה אסורה: 6. ביום 11.01.2000 קיבלה הועדה המקומית החלטה לפיה "עקרונית לא לאשר יותר תוספת יח"ד, עפ"י חוק שב"ס בשחמון". לטענת העותרת החלטה זו ניתנה בחוסר סמכות משכבלה מראש את הועדה, ומנעה ממנה להפעיל את שיקול דעתה שהוענק לה על פי חוק, בעניין מתן הקלות. 7. בטעוניה הסתמכה העותרת על שנקבע בע"א 6291/95 בן יקר גת חברה להנדסה ובנין בע"מ נ' הועדה המקומית המיוחדת לתכנון ובניה מודיעין, פד"י נא(2) 825, (להלן - "פסק דין בן יקר"). באותו עניין דעת הרוב היתה כי הוראה, שהוכנסה לתקנון תוכנית מתאר, שבה ניטלה הסמכות מהועדה המקומית לדון בהקלות, הייתה בניגוד להוראת סעיף 63(7) לחוק התכנון והבניה. בית המשפט קבע זאת מאחר שבסעיף 63(7) נאמר כי בתוכנית מתאר ייקבעו תנאים למתן הקלות - בעוד שבתכנית המתאר האמורה, כאמור, ניטלה הסמכות מהועדה המקומית לייתן הקלות. ועדת הערר אבחנה בהחלטתה את הנסיבות שהיו בפסק דין בן יקר, מהנסיבות שבענייננו, וקבעה כי אין להקיש מאותו פסק דין למקרה דנן. 9. מקובלת עלי מסקנתה של ועדת הערר. אין דומה הכללת הוראה בתקנון תוכנית מתאר, השוללת מראש אפשרות של מתן הקלות- כפי שהיה בפסק דין בן יקר, לבין הנסיבות בענייננו. בענייננו, הועדה המקומית נתנה בעבר הקלות, רק כאשר הגיעה למסקנה, לאחר שהפעילה את שיקול דעתה, כי מצב התשתיות לא מאפשר מתן הקלות נוספות, החליטה להימנע מלתיתן בעתיד. יחד עם זאת, למרות החלטתה, המשיכה הועדה לדון בבקשות למתן הקלות, כולל שדנה בבקשת העותרת, שלגביה הוגשה התנגדות. הועדה אף נתנה הקלות לחברה אחרת, כנטען על ידי העותרת, גם לאחר ההחלטה מינואר 2000. במהלך הדיון בעתירה דנן חזרה הועדה המקומית ודנה בבקשתה של העותרת למתן הקלה. ועדת המשנה אישרה לעותרת את ההקלה המבוקשת, אך הועדה המקומית דחתה את הבקשה. זאת ועוד, עולה מהחלטת ועדת הערר, כי זו שקלה את בקשת העותרת להקלה לגופא, ורק לנוכח העובדות שהוצגו בפניה, החליטה לדחות את הערעור, ולא בהסתמך על ההחלטה מיום 11.1.2000. לפיכך, נדחית טענת העותרת כי בקשתה להקלה סורבה אך בשל החלטה כובלת גורפת של הועדה המקומית, שלא ליתן הקלות. סוגיית התשתיות 10. נטען על ידי העותרת כי החלטת הועדה המקומית והחלטת ועדת הערר אינן מבוססות מבחינה עובדתית. לגרסת העותרת, עלה מנתונים שהוצגו על ידי הועדה המקומית במהלך הדיון בועדת הערר, כי ניתן לאשר בנייתן של עוד 50.8 יחידות דיור ברובע שבה עתרה לקבל הקלה, בהתחשב בתשתיות הקיימות בו. מאחר שבניית הרובע הסתיימה, אין חשש שמתן ההקלה יגרום לעומס על התשתיות, שכן גם לאחר מתן ההקלה לעותרת, עדיין לא תמוצה האפשרות למתן הקלות ברובע. העותרת אף הזכירה בסיכומיה את שנאמר בבית המשפט על ידי נציג הועדה המקומית, בדיון ביום 25.1.2001, כי ניתן להוסיף עוד 21 יחידות דיור לרובע. 11. עוד בטרם ניתן פסק הדין ביקשה העותרת להמציא ראיה נוספת. עיקרה של הראיה, לטענתה, הוכחה שהופלתה לעומת אחרים. בשל חשיבות טענת האפליה איפשרתי הגשת הראיה. 12. אמנם, כפי שאף הבהיר השופט ד"ר ד. ביין (עת"מ 33/98 הכט ואח' נ' ועדת הערר המחוזית - מחוז חיפה ואח' פ"ד מ, כרך ב', חלק שני 420), סמכות הועדה המקומית לאשר הקלה אינה בגדר "זכות מוקנית" בידי מגיש הבקשה. יחד עם זאת, משיש בידי הועדה המקומית, ליתן הקלה, זכותו של מגיש הבקשה להקלה, כי בקשתו תשקל תוך שמירה על עקרונות מינהל תקין ועקרון השיוויון, ובהתאם לכך תינתן החלטה. יצויין, כי עצם העובדה שעדיין קיימות יחידות דיור שניתן להעניקם, במסגרת הקלות, ברובע, אינה, כשלעצמה, מצדיקה מתן ההקלות. 13. לאחר שאיפשרתי הגשת הראיה הנוספת, נכון יהיה להשיב הדיון לועדת הערר, על מנת שתיתן דעתה לבקשת העותרת, תוך התייחסות לטענתה בדבר היותה מופלית שלא כדין. בית המשפט אינו נכנס לעניינים תכנוניים- הנדסיים. לכן, ראוי כי טענות העותרת ישקלו על ידי ועדת הערר. 14. הדיון מוחזר איפוא לועדת הערר. 15. בנסיבות, אין צו להוצאות. ניתן היום י"ח בטבת, תשס"ג (23 בדצמבר 2002) ר. אבידע - שופטתס. נשיא בניההקלה (תכנון ובניה)ועדה מקומית לתכנון ובניה