קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות מחזיק במקרקעין על פשע: 1. בפני כתב תביעה אשר הוגש על ידי עזבון המנוחה תמר ברז ז"ל (להלן: "העזבון") וכן על ידי אורה ברז וענת ברז-נעים (להלן:"התובעות") כנגד ביתילי בע"מ (להלן: "ביתילי"), כנגד כרמל אחזקות (אי.אל) בע"מ, כנגד יצחק אקסלרוד (להלן: "אקסלרוד") וכנגד קלאסי גן בע"מ (להלן: "קלאסי גן"). התביעה הינה לפיצוי התובעים בגין נזקיהם כתוצאה מרצח תמר ברז ז"ל (להלן: "המנוחה") בתאריך 17.9.97. העובדות הצריכות לעניין 2. בתאריך 17.9.97, הגיעה המנוחה לחנות ביתילי בבני ברק. התובעת סיירה בחנות, ובמהלך סיורה עלתה לקומת הגג - שם הציגה ומכרה קלאסי-גן ריהוט גן. בקומת הגג קיבל את פניה אקסלרוד, אשר בשלב מסויים התנפל עליה בכוונה לאנוס אותה. במהלך המאבק בין המנוחה לבין אקסלרוד, שלף אקסלרוד סכין שהיה ברשותו ודקר אותה מספר פעמים. כשהבחין אקסלרוד כי המנוחה אינה מגיבה לדבריו, הוא תחב לתוך גופה מקל, ולאחר מכן, בהניחו כי קורבנו נפחה את נשמתה, גלגל את גופה בשטיח כדי להסתירה. אקסלרוד אף נקט בפעולות שונות בנסיון לטשטש את מעשיו ו/או אחריותו לפשע הנורא, ולמרבה הצער נשאו פעולות אלו הצלחה חלקית, שכן גופתה של המנוחה התגלתה רק כעבור שבועיים. אקסלרוד הועמד לדין והורשע ברצח המנוחה, ובית המשפט (בראשות כב' השופטת ד. ברלינר) גזר עליו מאסר עולם בגין עבירת הרצח, וכן 20 שנות מאסר נוספות בגין נסיון אונס, השמדת ראיה, גניבה ונהיגה בלא רשיון. במסגרת ההליך אשר בפני ניתן ביום 5/5/08 פסק דין כנגד אקסלרוד (נתבע 3) בהיעדר הגנה (בש"א 5573/08). 3. אקדים ואציין, כי חרף העובדה שהתובעים הינם העזבון וכן גב' אורה ברז וגב' ענת ברז -נעים, לא פורט בכתב התביעה הקשר של התובעות מס' 2 ו - 3 למנוחה ו/או לתובענה, והתביעה כולה נסובה סביב נזקי העזבון בלבד. משכך, הנני מוחקת בזאת את התובעות מס' 2 ו - 3 מכתב התביעה. תיאור נסיון האונס ומעשה הרצח 4. זה המקום לציין, כי על אף היותי שופטת ותיקה, אשר דנה בעבר, בין היתר, בתיקי פשע חמור, לא יכולתי שלא להזדעזע מעוצמת הזדון והרוע, כפי שבאו לידי ביטוי בהתנהגותו של הרוצח אקסלרוד, כעולה מהודעותיו במסגרת חקירתו, ואין בפי די מילים, כדי להביע את גודל התיעוב כלפיו וכלפי מעשהו האכזרי והנפשע. מדברי הרוצח אקסלרוד עולה, כי במועד האירוע הוא היה עובד של קלאסי-גן, אשר הציגה ומכרה רהיטי גן על גג חנות ביתילי. לדבריו, בשלב מסוים הוא ירד בגרם המדרגות מגג המבנה לכיוון חנות ביתילי והתבונן בקהל הקונים, כאשר עינו צדה את נוכחות המנוחה. הרוצח העיד ש"מאותו רגע שוב עלתה מחשבה בראשי לבצע לה את מה שחלמתי תמיד לעשות, וזה לאנוס בחורה, וכשראיתי אותה רציתי לאנוס אותה". הרוצח היה מודע היטב לעובדה שמדובר בכוונה מזוויעה לבצע פשע בין כותלי החנות, ולדבריו "התפללתי לאלוהים שהיא לא תעלה למעלה (לשטח המכירה של קלאסי גן - ד.ג.) כי ידעתי שאם היא תעלה למעלה לקומת הגג, אני יאנוס (כך במקור - ד.ג.) אותה", ולדבריו, אף חש הקלה כאשר נוכח לדעת שקורבנו המיועד ירדה לקומת המרתף, ולא עלתה לקומת הגג. לרוע מזלה של המנוחה, היא החליטה לעלות גם לגג המבנה כדי לצפות ברהיטי גן. לדברי הרוצח, היא הסתובבה בין הרהיטים, ואף שאלה למחירם, אולם, סברה כי הם יקרים מידי "והסתובבה לכיוון היציאה מהגג...", ובאותו רגע החליט הרוצח לממש את זממו, תקף את המנוחה וחסם את פיה לבל תצעק, למרות "שבאותם רגעים, על הגג, באיזור המחסן, עבד מנוע של מזגן מרכזי, שמקרר את חנות ביתילי למטה בלבד עם רעש גדול, כך שאם היא היתה צועקת, אף אחד לא היה שומע אותה". (דברי אקסלרוד בחקירתו). הרוצח גרר את קורבנו מספר מטרים מאיזור התצוגה לאיזור האיחסון, תוך שהקורבן ניסתה לזעוק לעזרה, והרוצח הקפיד לסתום את פיה לבל תשמענה זעקותיה. בשלב מסוים, נתקל הרוצח במדרגה, ונפל. בין השניים התפתח מאבק, שבמהלכו הצליחה המנוחה להשתחרר מאחיזתו של הרוצח וזעקה לעזרה, אלא שהרוצח תפס אותה, באומרו "תירגעי, אני לא רוצה ממך כלום, אני רק מזיין אותך, ואת תלכי". הרוצח חידש את אחיזתו במנוחה וניסה לחסום את פיה בנסיון למנוע את זעקותיה "אבל היא בכל זאת ניסתה לצעוק והמשיכה להיאבק איתי... אך לא הצליחה". או אז, בראותו, כי הוא מתקשה להשתלט עליה עקב מאבקה העיקש והאיתן, שלף הרוצח מכיסו סכין מסוג "פרפר", לדבריו כדי לאיים עליה ולהשתיקה. הרוצח הצמיד את הסכין לגרונה של המנוחה, או אז הבחין כי קורבנו מנסה לומר לו דבר מה, והוא אמר לה שיוריד את ידו מפיה אם תבטיח לו שלא לצעוק, ולאחר שסימנה בראשה, כי לא תצעק, הוא הסיר את ידיו מפיה "והיא אמרה לי, עזוב אותי, אני יעשה כל מה שתרצה, רק אל תפגע בי...". הרוצח הורה למנוחה לפתוח את כפתורי מכנסיה ואת חגורתה, והיא עשתה כן. בשלב זה התרומם הרוצח מעליה כדי לאפשר למנוחה לפשוט את מכנסיה, ו"באותו רגע במקום להוריד את המכנסיים היא נתנה לי בעיטה עם הרגל שלה באיזור בצלעות בצד ימין. לאחר שקיבלתי את המכה התעצבנתי עליה והחלטתי לתת לה אגרוף בבטן כביכול עונש על הבעיטה... ואז הבאתי לה אגרוף שאני חשבתי שזה היה באיזור הבטן אבל התברר אחר כך כי זו היתה מכה באיזור הלב... ורק אחרי המכה כשהבאתי את היד חזרה אלי, הבחנתי שאני אוחז בסכין והסכין מלאה דם". הרוצח העיד שהמנוחה זעקה בזמן שדקר אותה, ואף הבהיר, כי בדקירה הראשונה החדיר לגופה את מלוא אורכו של להב הסכין, ולאחר מכן הוא דקר אותה פעמיים נוספות "דקירות קטנות". מדברי הרוצח עולה, כי בשלב זה הייתה המנוחה "בהכרה מלאה ובמצב של תזוזה. היא שכבה על הרצפה והוציאה גניחות כאלה...." במצב זה, נטש הרוצח את המנוחה על הגג, וירד למתחם ביתילי. לדבריו "לא פחדתי שהיא תברח, כי היא שכבה ובקושי זזה". בשלב זה חסם הרוצח את העליה לגג מכיוון מתחם ביתילי בקומה התחתונה, וכיבה את האור בגרם המדרגות המובילות מביתילי לגג - לתצוגת קלאסי גן, וחזר לקורבנו, ש"היתה במצב שכיבה על הגב, חצי מעולפת, אבל הידיים והרגליים זזו". הרוצח המעוות החליט שמצבה של המנוחה אינו אמור למנוע ממנו את מימוש כוונתו המקורית - אינוסה של המנוחה, ולשם כך נטל מספריים כדי לגזור את בגדיה. הרוצח ניגש את המנוחה, ונזף בה על התנהגותה, שגרמה לו לפגוע בה לדבריו, "אבל היא כבר הייתה במצב של חוסר הכרה ולכן לא ענתה לי". הרוצח גזר את בגדיה העליונים והתחתונים של המנוחה, קיפל את סכינו שהוכתמה בדם והחזירה לכיסו, ו"לאחר כל הפעולות האלה היה ברצוני לקיים איתה יחסי מין רגילים, אבל פניתי אליה לפני זה בבקשה לשתף פעולה בכך שביקשתי ממנה לפתוח את הרגליים, אבל היא לא ענתה ולא הגיבה. הבנתי שמשהו פה לא בסדר, ובאתי למדוד לה דופק על יד ימין שלה. הדופק לא היה. באותו רגע נורא התעצבנתי על עצמי בגלל שעשיתי שטות כזאת ולא הצלחתי לאנוס בחורה, ואז גררתי אותה יותר פנימה בתוך המחסן.... ליד המקום שהיא שכבה מצאתי מקל מתכת בצבע לבן באורך 60 ס"מ בערך, ומרוב כעס על כל המצב שנוצר בכוחות עצמי, פתחתי לה את הרגליים שלה והחדרתי את המקל לתוך איבר המין שלה. לאחר מכן, זרקתי את המקל ליד הגוף של תמי...", לאחר מכן כיסה הרוצח את גופה של קורבנו, לא לפני שנטל ממנה את תיקה, את ארנקה, ואת הטלפון הסלולרי שלה, והסיר ממנה את תכשיטיה. מחיטוט בארנקה, גילה הרוצח את רשיון הרכב שלה ואת סוג הרכב שלה. הרוצח גרר את המנוחה ברגליה "לכיוון אחד המזגנים", שטף את מקום הרצח וההתעללות, גרר את גופה של המנוחה לאזור גלילי השטיחים, גלגל אותה באחד השטיחים, ועזב את המקום. הוא איתר את מכוניתה במגרש החניה והסיעה לחניון הום-סנטר, השליך את תיקה הריק של המנוחה, ויצא למסע קניות בכסף המזומן שמצא בארנקה של המנוחה. יצויין, כי בלהט "העשייה" לא שכח הרוצח לגנוב את מכשיר הרדיו טייפ מרכבה של המנוחה. למחרת שב הרוצח למקום עבודתו, השלים את ניקוי שאריות כתמי הדם במקום הרצח, שיפר את מקום הסתרת גופתה של המנוחה, והמשיך את שגרת חייו, עד שנתפס על ידי המשטרה. 5. לטענת העזבון, נגרם אסון תקיפתה ורציחתה של המנוחה בשל רשלנותם של הנתבעים 1, 2 ו- 4 שהפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם כמחזיקים של ביתילי וקלאסי גן, וכן הפרו חובה חקוקה בנהלן את עסקיהן ללא רשיון עסק. הנתבעים כופרים בחבותם לפיצוי העזבון, ולדבריהם אין אפשרות משפטית לייחס להם חבות בגין מעשיו הנפשעים של הרוצח. דיון והכרעה 7. עוולת הרשלנות מאופיינת בשלושה יסודות:קיומה של חובת זהירות, הן במישור המושגי והן במישור הקונקרטי; הפרת חובת הזהירות בשני המישורים האמורים; קיומו של נזק כתוצאה מהפרת חובת הזהירות. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד ל"ז (1) 113; ע"א 2061/90 מרצ'לי נ' מדינת ישראל משרד החינוך והתרבות, פ"ד מ"ז (1) 802; ע"א 5586/03 פרימונט נ' פלוני, ). לפי גישה אחרת שהובאה בפסיקה, אין להבחין בין חובת זהירות מושגית וקונקרטית, אלא יש לבחון את השאלה כמיקשה אחת (ראו למשל ע"א 10084/04 גודר נ' המועצה המקומית מודיעים, ; ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 408; ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, ). גישה זו באה לידי ביטוי בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, שם נקבע, כי חובת הזהירות תוכר בהתקיים שני יסודות: האחד - יסוד של "שכנות" או "קירבה"; השני - מסקנה שיפוטית לפיה צודק, סביר והוגן שתיקבע חובת זהירות. במקרה זה, בגידרו של היסוד הראשון נבחנת הזיקה בין המזיק לניזוק - אשר יכול שתהיה זיקה משפטית, פיסית, מכח הסתמכות וכו', היוצרת את חובת הזהירות. בגדר היסוד השני נשקלים שיקולי מדיניות שיפוטית שונים (ראה עניין לוי בע"מ 66-70; עניין דורנבאום בע"מ 408-409). (אודות היחס שבין הגישות ראה מאמרו של ישראל גלעד "הנחות עבודה, אינטואיציה שיפוטית ורציונליות בקביעת גדרי האחריות ברשלנות" משפטים כו, 295, 304-305 (התשנ"ו). מבלי לדון בפירוט בהבדלי הגישות האמורות, דומני, כי שתיהן משלבות שיקולי מדיניות ושפיטה דומים, אשר לאורם יש לתחום את גבולותיה של חובת הזהירות, ומטרתן היא אחת, כפי שהיטיב לנסח כב' השופט ריבלין בפרשת דורנבאום בקובעו: "תחולתה של עוולת הרשלנות היא, בין השאר, פועל יוצא של קביעת גדריה של חובת הזהירות. גדרים אלה עשויים לבור את אותם המקרים, בהם התרשל אדם, ואשר לאור שיקולי מדיניות ראוי להטיל עליו אחריותו בגין מעשיו, מבין המקרים בהם התרשל אמנם המזיק, אלא ששיקולי המדיניות מביאים את בית המשפט למסקנה כי לא יהא זה ראוי להטיל עליו אחריות" (עניין דורנבאום, בעמ' 408). ומשכך אעשה כמיטב יכולתי לנסות ולשלב בין שתי הגישות האמורות, כדי להגיע לתוצאה הנכונה והראויה. 8. לצורך השלמת התמונה העובדתית יש לחזור ולהבהיר, כי הפשע הנתעב נשוא כתב התביעה בוצע במבנה שנשכר על ידי ביתילי, אשר השכירה את גג המבנה בשכירות משנה לקלאסי גן. במהלך הדיון נחקרו העדים הרלבנטיים ארוכות באשר לטיב זכויותיה של קלאסי גן במבנה, אולם חקירות ארוכות אלה היו מיותרות, שכן אין חולק, כי קלאסי גן הייתה במועדים הרלבנטיים מחזיקת הגג בו בוצע הפשע הנורא, ולצורך הדיון אין זה משנה מכח מה החזיקה קלאסי-גן בגג, האם מכח היותה שוכרת, או מכח היותה ברת רשות. במהלך הדיון הוכח כי ביתילי החזיקה והשתמשה בקומת המרתף ובקומת הכניסה של המבנה, וקלאסי גן החזיקה בגג המבנה. עוד עלה מהעדויות שעובדי קלאסי גן השתמשו בשירותים שהעמידה ביתילי לרשות עובדיה, כגון המטבחון. מהעדויות עלה, כי מנהלי ביתילי היו אחראים לנעילת המבנה מידי ערב, ופתיחתו בבקרים, כאשר כחלק מתהליך הנעילה, נבדקה גם דלת היציאה לגג, אותה נעלו עובדי קלאסי גן. קרי: מנהלי ביתילי לא נעלו את דלת היציאה לגג בו שכנה קלאסי גן, אלא רק וידאו שהדלת נעולה. ב"כ התובע השחיתה זמן רב בעריכת חקירות, אשר התייחסו לזהות העובדים שהיו בעלי גישה למפתחות הגג, שכן עדויות העדים לא היו אחידות בנושא זה, אלא שעל פי התרשמותי, איש מהעדים לא ניסה לשנות, או לשבש את העובדות, והבדלי הגרסאות נבעו ממשך הזמן הארוך שחלף מאז האסון ועד מועד מתן העדות, וכן מרצונם הברור של כל העדים שלא להיזכר באירוע הטראומטי והנורא שהתרחש במקום עבודתם מתחת לאפם, כפי שהבהירו בעצמם. לסיכום סוגיית מחזיקי המבנה, ונוכח העובדות שהוכחו בפני, הנני קובעת, כי בפועל הייתה ביתילי מחזיקת המבנה כולו לרבות הגג, ואילו קלאסי גן הייתה מחזיקת הגג בלבד, ומעבידתו של הרוצח אקסלרוד. חובת זהירות מושגית 9. החזקה במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם (ראו פרשת ועקנין, 125; ע"א 615/89 מורדכי נ' עיריית גבעתיים, ; ע"א 826/80 עירית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז (3) 757, 762, 766; ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 112, 123). חובה זו קיימת בין אם הנזק נגרם בשל מצבם הסטטי של המקרקעין, ובין אם נגרם כתוצאה מהתממשות סיכון מפעולה אקטיבית עליהם (ראה ע"א 8/79 גולדשמיט נ' ארזי, פ"ד לה(3) 399), או בכל דרך אחרת. קיומה של חובת זהירות מושגית בין מחזיק מקרקעין לבין המבקרים בהם מבטאת את העיקרון לפיו המחזיק במקרקעין הינו גם לרוב בעל היכולת הטובה ביותר לחזות סיכונים הטמונים במקרקעין, ולפעול למניעתם. כמו כן, פעמים רבות המחזיק הינו בעל היכולת הטובה ביותר לפעול להקטנת סיכונים הנובעים מפעילות עסקית המתקיימת בהם, ולפקח על המפעילים העסקיים, ובעניננו - ביתילי הייתה בעלת היכולת הטובה ביותר לפעול להקטנת הסיכונים שנבעו מפעילותה של קלאסי גן במבנה. (ראו: אהרן ברק "הסדר החקיקתי לאחריות התופס במקרקעין" משפטים ב' (תש"ל) 129; א. ברק "אחריות למעשי הזולת" דיני הנזיקין - חובת הנזיקין הכללית (מהדורה 2 בעריכת ג'. ולדסקי, תשל"ז) 465; ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ"ד נה (5) 828, 840-843; ע"א 500/82 עציוני נ' עזקר בע"מ, פ"ד מ(2) 733, 740; ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה, פ"ד ל(1) 141; ע"א 683/77 ברוך נ' עירית תל אביב יפו, פ"ד לד (1) 157; פרשת עיריית חדרה, שם עמ' 766, פרשת קיבוץ אפיקים, שם עמ'" 123; פרשת ועקנין, שם עמ' 125). 10. מהעדויות עולה, כי ביתילי - כמחזיקת המקרקעין בכללותם, וקלאסי גן - כמחזיקת הגג, היו בעלות יכולת הפיקוח והשליטה העקרונית על הנעשה במקרקעין, ומכאן מקור חובת הזהירות המושגית שלהם כלפי המבקרים במקרקעין בכלל, וכלפי המנוחה בפרט. חובת הזהירות הקונקרטית, והפרתה 11. שאלת השאלות העומדת בפני הינה האם ניתן להטיל אחריות נזיקית במישור הקונקרטי בגין מחדלו של נתבע, מחדל אשר איפשר ביצוע מעשה עברייני ונפשע כלפי התובע, על ידי צד שלישי. במרכז הדיון עומדת שאלת צפיותו של המעשה העברייני, אופיו והיקפו. אקדים ואציין, כי הנני בדעה שביחסים שבין המנוחה והנתבעות קיימת חובת זהירות קונקרטית, וכי זו הופרה, וגרמה לאסון הנורא. אין חולק, ואף לא נטען אחרת, שדבר בעברו, או בהתנהלותו של הרוצח לא ניבאו את העתיד להתרחש. במהלך הדיון הובהר, כי התובע התגייס לצה"ל בפרופיל 97. אמנם, כפי שעולה מחוות דעתו של פרופ' טיאנו, הורשע הרוצח במסגרת שירותו הצבאי בגניבת אקדח, אלא שאין להסיק מכך שמדובר באדם שלילי, או מסוכן. נהפוך הוא, מר יצחק זקצר, שהיה מנכ"ל קלאסי גן בתקופה הרלבנטית, הכיר את הרוצח מהתקופה בה עבד במחסן המרכזי של קלאסי גן לפני העברתו לקלאסי גן בביתילי, ועל פי התרשמותו מדובר היה בעובד מהימן, אשר זכה לאמונו. כך גם מלאך רוטשס, שהיה אחראי על חנות קלאסי גן בביתילי, וממונה על הרוצח אקסלרוד. הוא העיד שאקלסרוד היה פותח את חנות קלאסי גן בבקרים (עמ' 29), וכי הוא עצמו היה מרוצה מאד מעבודתו. לדבריו "לא הייתה שום בעיה איתו, ההיפך, הוא היה פועל חרוץ" (עמ' 31 שורה 24). עוד עלה מהעדויות שאיש מהעובדים, או מהלקוחות, לא התלוננו מעולם על תפקודו של אקסלרוד, וכפי שציינתי, מהתנהגותו הוא, לא ניתן היה לנבא את המעשה המזוויע שהוא עתיד לבצע. אלא מאי? מהעדויות עלה, כי המבנה כלל שלוש קומות. בקומת המרתף ובקומת הכניסה התנהלו עסקיה של ביתילי , ואילו על גג המבנה התנהלו עסקיה של קלאסי גן. עוד עלה בבירור, שהגג היה יחידה מבודדת ובלתי מפוקחת. במה דברים אמורים? מנהל ביתילי במועד הרלבנטי, מר שלמה גבאי, העיד, כי בכניסה לביתילי לא ניתן היה להבחין בקיומה של קומת הגג (עמ' 17 שורות 31-32). הוא אף אישר כי גם אם עומדים ליד גרם המדרגות המוביל לגג, לא ניתן לראותו. מדובר בגרם מדרגות המורכב משני מפלסים, ולכן, אדם החפץ לעלות לקומת הגג חייב לעלות בגרם המדרגות הראשון, לפנות ולעלות בגרם מדרגות נוסף, להגיע לאולם, ולחצותו ולהגיע לדלת הגג, אלא שגם מהדלת לא ניתן עדיין לראות את הגג, בשל מיקומם של "משרדים עם חלונות שקופים", ולכן "אם ממש רוצים לראות את מחציתו של הגג שהריהוט נמצא בו, צריך לעשות מספר צעדים קדימה" (עמ' 18 שורות 29-17). מהאמור עולה, כי הגג הינו יחידה מבודדת מאוד, אשר לא ניתן לראותו מאף חלק של חנות ביתילי או מגרם המדרגות המוביל אליו, ואף לא מדלת הכניסה לגג. לא זו אף זו, הרוצח אף הבהיר בחקירתו, כי קשה, וכמעט בלתי אפשרי, לשמוע בשטח חנות ביתילי קולות מהגג, וזאת בשל הימצאותו של מנוע המזגן המרכזי, שהינו מרעיש מאוד. עובדה זו אושרה בעדותו של מר גבאי, אשר נשאל האם אפשר לשמוע בחנות ביתילי קולות מהגג, וענה: "תלוי כמה אנשים יש בחנות, ואיזה רעש" (עמ' 19 שורה 28). אורנה שקלים, שהייתה במועד הרלבנטי עובדת בחנות, העידה כי לא חשה בנוח לעלות לגג, שכן "עבדו שם רק גברים והמקום היה מבודד, הוא היה בנפרד מהקומות האחרות, לא הרגשתי בנוח לעלות לשם לבד" (עמ' 34 שורות 32-31), זאת למרות ש"אף אחד לא הפחיד אותי, לא היה שום אירוע, הייתה תחושה אישית שלי" (עמ' 35 שורה 3). נשאלת השאלה, האם מחזיקי המקרקעין יכולים היו- טכנית- וצריכים היו-נורמטיבית - לצפות את התרחשות האסון שאירע על גג המבנה, ולעניות דעתי, התשובה לשאלה זו הינה חיובית, ואבאר. מהתנהלותם של ביתילי וקלאסי גן עולה, כי שניהם ניערו חוצנם משאלת הבטיחות והבטחון של המבקרים במבנה. אמנם בכניסה לחנות ביתילי ניצב אדם שבדק את תיקי הנכנסים לחנות, אולם מטרת הבדיקה הייתה בטחונית, והיא נועדה למנוע כניסת מפגעים ומחבלים, ולאו דווקא גורמים שליליים, או עבריינים. איש ממנהלי החנויות לא מצא לנכון למנות אחראי בטחון בתוך החנויות, ולמעשה איש לא פיקח על העובדים עצמם. מחדל חמור זה אף התעצם בהתייחס לעובדי חנות קלאסי גן. חנות זו נוהלה על ידי מלאך רוטשס בסיועו של הרוצח. החנות הייתה מנותקת ויזואלית מביתילי, ולמעט עובדי קלאסי גן, לא הוברר האם, ומי עוד, אם בכלל, אחז במפתח היציאה לגג. יצחק זקצר - מנכ"ל קלאסי גן באותה עת - העיד שלא החזיק ברשותו את מפתח החנות, וסבר שהמפתח "היה אצל שניהם", קרי: שני עובדי קלאסי גן. הקשר עם עובדי חנות קלאסי גן היה בעיקר טלפוני, והתייחס לנושא הזמנות הסחורה, ועל פי התרשמותי, זקצר לא טרח לבקר במקום ולבדוק, בין היתר, את סידורי הבטיחות, האבטחה והבטחון במקום. הדבר היחיד שעניין אותו היה ש"החנות היתה צריכה להיות מאויישת כל הזמן ושביתילי פתוח" (עמ' 56 שורה 26), כלומר, דאגתו היחידה היתה נתונה להכנסות הכספיות ולאו דווקא לבטחון המבקרים בחנות קלאסי גן, שהרי "לא פחדנו שמישהו ייקח סחורה" (עמ' 57 שורה 18). עוד עולה מהעדויות, שהעובדים היחידים בחנות קלאסי גן שעל הגג היו אקסלרוד ורוטשס, וכן עלה שאקסלרוד הושאר לעיתים לבדו בחנות קלאסי גן כפי שקרה ביום האסון, מבלי שיעלה על דעתו של מאן דהוא לעלות לגג בפרקי זמן קצובים או אחרים, ולפקח על המתרחש בקומת הגג. הנה כי כן, ניתן להגדיר את התנהלות ביתילי וקלאסי גן כעצימת עיניים מוחלטת, בבחינת זלזול של ממש באשר למתרחש על הגג. למעשה, הגג והקורה בו הופקרו לחלוטין, וההתייחסות לגג הייתה כאילו אינו חלק מהמתחם. ודוק: הרוצח היה מודע לעובדה, שהגג הינו ממלכתו הפרטית, וכי הוא חופשי לעשות שם ככל העולה על רוחו. לא בכדי "התפלל" הרוצח שקורבנתו המיועדת לא תעלה לגג, שהרי ידע שעל הגג הוא עלול להוציא את זממו מן הכח אל הפועל ללא כל הפרעה, ואף אינו נדרש לסגור ו/או לנעול את דלת הגג בזמן ביצוע הפשע הנתעב. ויובהר, על פי תיאור ההתרחשויות מפי הרוצח עצמו, לא ניתן להשתחרר מהתמיהה הגדולה, הכיצד עינה הרוצח את קורבנתו במשך דקות ארוכות מאוד, ואיש לא ראה ולא שמע? הכיצד לא הבחין איש בצעירה שעלתה לגג, ולא ירדה ממנו? הכיצד הצליח הרוצח להתארגן, לנקות את זירת הרצח ולהסתיר את גופת המנוחה מבלי שאיש לא הבחין שמשהו נורא קורה? הכיצד קרה שהמנוחה "נמוגה" ממתחם ביתילי וקלאסי גן מבלי שאיש לא הבחין בכך?? דעתי הנחרצת היא, שמחזיק במקרקעין בכלל, וחנות המזמינה לבקר אנשים בשטחה בפרט, חייבים לצפות הן במישור הטכני והן במישור הנורמטיבי אפשרות של ביצוע פשע בשטח המקרקעין, אף בידי אדם העובד בשירותם, במיוחד כאשר מדובר במקום מבודד, רחוק מהעין ומהאוזן, וכפועל יוצא חובה עליהם לפעול על מנת לאיין, או להקטין את הסיכון להתרחשות פשע במקום מבודד שכזה. חובתו של מחזיק מקרקעין המפעיל במקרקעין עסק מסחרי, ומזמין לקוחות למקום עסקו הינה חובת זהירות מוגברת. חובה מוגברת זו נובעת מהעובדה שרק בידי מחזיק המקרקעין קיימים אמצעי הפיקוח המוחלטים על הנעשה בשטחו, לרבות על התנהלות עובדיו, וכפועל יוצא - הוא היחיד המסוגל ולמנוע אסונות באמצעות הפעלה יעילה ואפקטיבית של אותם אמצעי פיקוח. הנני בדעה, כי האדם הסביר צריך היה, והיה צופה בפועל אפשרות של ביצוע מעשה פלילי במבנה מבודד הנתון לשליטתו, ומן הסתם היה דואג לאמצעי פיקוח כאלו ואחרים, על מנת לוודא את בטחונם ובטיחותם של המבקרים במבנה. התנהגותם של ביתילי וקלאסי גן אופיינה באדישות וזלזול כלפי בטיחותם ובטחונם של הלקוחות שעלו לגג המבנה - לחנות קלאסי גן, והתנהלות זו היא שאפשרה את ביצוע הפשע הנורא. ודוק: כאשר בודקים את האירוע הספציפי במשקפי הצפיות, אין מקום להטיל את מלוא כובד המשקל דווקא על העובדה שהרוצח היה עובד של קלאסי גן. פשע כזה, במקום מבודד כל כך, יכול היה להתבצע גם על ידי עבריין מזדמן. זאת ועוד, מעדותו של הרוצח עלה, כי הוא הבחין בקורבנו כאשר ירד מהגג של קלאסי גן לחנות ביתילי. לא הוברר היכן עמד הרוצח באותה עת, וממילא לא הוכח, כי ברדתו לשטח ביתילי, שלט הרוצח על הנעשה על הגג. מהאמור עולה, כי היו פרקי זמן בהם הושאר הגג ללא כל השגחה, אשר במהלכם יכול היה כל פושע מזדמן לתקוף לקוח של החנות. לו היו מנהלי ביתילי וקלאסי גן מתבוננים אל מעבר לאפם, ובצד האינטרס הברור להרוויח כסף מקהל הקונים היו נותנים דעתם גם לבטחונם של הקונים, כי אז היה נמנע הפשע המתועב. האדם הסביר - הקונה הסביר הינו בעל צפייה שבהגיעו לחנות, יבטיחו בעלי החנות את שלומו ובטחונו, ויפעלו באופן פוזיטיבי כדי לוודא מטרה זו. כנגד צפייה זו של הלקוח הסביר, ניצבת חובתו של בעל העסק הסביר להעמיד אל מול עיניו את האינטרס של הקונה, את שלומו ובטחונו, ולוודא שהקונה אינו מסתכן בהגיעו לעסקו. השארת הגג ללא כל השגחה או פיקוח, היווה "פירצה הקוראת לגנב" ובמקרה זה, לרוצח מתועב, שמצא סוף סוף את האפשרות להגשים את חלומו החולני בנוחות וללא חשש, דבר שהיה נמנע אילו היו ביתילי וקלאסי גן עושים את המוטל עליהם והמצופה מהם, והיו מוודאים את בטיחות הנכנסים לגג. ודוק: אין ספק שביתילי וקלאסי גן יכולים היו ואמורים היו לצפות התרחשות אפשרית של מעשה עבירה או מעשה נפשע באותו חלק של המבנה שהינו נסתר מן העין ומן האוזן, ועלול להוות כר נוח לביצוע פשעים, אם על ידי פושע מזדמן, ואם על ידי עובד החנות, וזאת לא עשו, ובכך הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליהם. 12. דומני, כי גם אם אפסע במשעולי הגישה המשפטית האחרת, אגיע לאותה תוצאה, בשל קיומם של צפיות ויחסי "שכנות". ודוק: לא בכל המקרים בהם קיימת צפיות, ניתן להסיק כי קיימת גם שכנות. חובת הזהירות במקרה זה, מכוונת ל"שכן" הספציפי - קרי הניזוק, ולצורך קביעתה יש לבדוק מספר פרמטרים. הראשון שבהם - מהו מקור האחריות. במקרה אשר בפני, אין חולק כי מקור האחריות של הנתבעות נובע מהיותן המחזיקות של המקרקעין, קרי: בעלות השליטה על הנכס ועל המתרחש בו. השני - האם מדובר בפעולה אקטיבית, או במחדל - במקרה זה, כפי שקבעתי, אירע הנזק על ידי אקסלרוד, אולם הוא התאפשר בשל מחדליהם של ביתילי וקלאסי גן, מחדלים שבאו לידי ביטוי בהימנעות מוחלטת מהפעלת פיקוח כלשהו על הנעשה בגג המבנה, וכפועל יוצא - הימנעות מוחלטת משמירה על קהל הקונים שעלה לגג המבנה. השלישי - האם מדובר בנזק פיסי או כלכלי - בעניין אשר בפני מדובר בנזק פיסי, הנורא מכולם, מחדל שאיפשר רציחתה של המנוחה. מהאמור עולה, כי למעשה, משקבעתי קיומה של חובת זהירות, יש לקבוע את היקפה, ומסקנתי היא שמחדלן של הנתבעות הוא הסיבה בלתה אין, והוא זה שאיפשר את ביצוע הפשע הנורא. מחדל זה מצוי בתחום הצפייה של האדם הסביר, קרי: הנתבעות חבות חובת זהירות קונקרטית כלפי המנוחה וחובה זו הופרה ברגל גסה. (ראה ע"א 915/91 מדינת ישראל, נ' יצחק לוי ואח'). לא זו אף זו, הנני בדעה, כי שיקולי מדיניות משפטית סבירה, הוגנת, צודקת וראוייה, אינם מאפשרים תוצאה שונה, שכן, לא יעלה על הדעת שאדם יינזק בבית עסק שהינו אדיש לשלומו ולגורלו, ואותו בית עסק לא יימצא חייב על פי דיני הנזיקין. האסון שאירע למנוחה, נגרם אמנם מידי עובד קלאסי גן, אך הוא יכול היה להיגרם על ידי כל אדם אחר שהיה עולה לגג המבודד והכמעט נטוש, והייתה נקרית בדרכו האפשרות לביצוע פשע, והכל בשל הימנעותן של קלאסי גן וביתילי מנקיטה באמצעים כלשהם למנוע בידודו הבלתי מפוקח של איזור מסויים בבית העסק. המדיניות השיפוטית הנאותה מחייבת הטלת חבות בנזיקין על בעל עסק, שבחר להתעלם ולא לפקח על חלק מסוים בעסקו, ובכך לא מנע תקיפה קשה אשר הביאה למותו של אדם. מפעילי עסק מסחרי אינם יכולים לנער חוצנם מהמתרחש בעסק, ואינם רשאים לעצום עיניהם אל מול סיכון אפשרי העלול להתרחש בשטח העסק, ואם ייעשה כן - יימצא העסק מחוייב בפיצוי הניזוק. ידעו בעלי עסקים, כי מחויבים הם לשמור על בטחונם ובטיחותם של לקוחותיהם, גם מפני עובדיהם הם, וידעו הלקוחות, כי מאן דהוא מפקח על שלומם ובטחונם בעת ביקורם בבית עסק. לא יעלה על הדעת, שמבקר בבית עסק ייעלם, ואיש לא יבחין בהיעלמות זו, ולא יתריע עליה, ואם כך קורה, הרי שברור שמפעילי העסק התרשלו ואפשרו ברשלנותם את התרחשות האסון. 13. ב"כ התובע ייחסה חשיבות רבה לעובדה שהעסק עבד ללא רשיון עסק, ואף המציאה את חוות דעתו של מר קובי אבן שושן, שהותיר רושם גרוע ביותר על בית המשפט. מר אבן שושן, לא ראה את המבנה במו עיניו, שכן המבנה כבר נהרס, וחוות דעתו מבוססת רובה ככולה על ספקולציות חסרות בסיס. מכל מקום, לא הוכח בפני שאחת הדרישות של הרשויות למתן רשיון עסק, הייתה הפעלת אמצעי פיקוח על הגג הנסתר מעין, ומשכך, אין בעובדה שהעסקים פעלו ללא היתר, כדי להגביר את חבותן של הנתבעות, מקום שנקבעה ממילא. 14. לסיכום שאלת החבות, הנני קובעת כי לנתבעות ביחד ולחוד הייתה חובת זהירות כלפי המנוחה, הן במישור המושגי והן במישור הקונקרטי, וכי חובה זו הופרה, והפרתה איפשרה את ביצוע הפשע הנורא. הנני ערה לעובדה שבפסק דין זה הרחבתי במידת מה את היקף חובת הזהירות המצופה מבעל עסק, אולם הנני סבורה, כי אין מנוס מלעשות כן. כבר נאמר מספר רב של פעמים כי המשפט אינו מדע מדוייק, ובית המשפט מחוייב למצוא פתרונות משפטיים אולטימטיביים התואמים את המקרה הספציפי הנדון. הנני מודעת לעובדה שקביעת קיומה של חובת זהירות קונקרטית במקרה זה, איננה נקייה מספקות, אולם לעניות דעתי הינה מחוייבת המציאות באספקלריה של ההיגיינה הציבורית העוסקת בחובת הזהירות המצופה מבעל עסק. הדעת איננה סובלת הימנעות מקביעת חבות מוגדרת וברורה במקרה בו לקוח שנכנס לחנות "מתנדף" ונעלם בלא שאיש מפרנסי ו/או עובדי החנות יבחין כי אירע דבר מה נורא. אי קביעת חובת זהירות ברורה עלולה לגרום להישנות אסון מסוג זה, דבר שאני כשופטת, ואנו כחברה, מצווים לעשות כל שבידינו כדי למונעו. קרי: קביעת חובת הזהירות והפרתה במקרה זה הינם בעיקר תולדה של מדיניות שיפוטית אשר, לעניות דעתי, אינה יכולה לסבול תוצאה אחרת. 15. עזבונה של המנוחה תובע פיצוי בגין הפסד השתכרות, כאב וסבל, קיצור תוחלת חיים, נזק בלתי מוחשי מיוחד, נזק בלתי מוחשי לאחר המוות והוצאות קבורה. 15.1 הפסד השתכרות לעבר להפתעתי, לא הוגשו לבית המשפט ראיות כלשהן המעידות על שיעור הכנסתה של המנוחה עובר להירצחה. עובדה זו מפתיעה במיוחד נוכח תצהירו ועדותו של מר יורם שפירא - סמנכ"ל מסופי גבול ושתפ"א ברשות שדות התעופה, שהיה מעבידה הישיר של המנוחה, והעיד על כישוריה הרבים ומצויינותה, וכן על העתיד התעסוקתי שהיה צפוי לה ברשות שדות התעופה. לא ברור לי מדוע לא הוצגו תלושי המשכורת של המנוחה, ו/או כל ראיה אחרת המצביעה על גובה הכנסתה עובר להירצחה, אך נוכח הוכחת העובדה שהתובעת עבדה עובר להירצחה, ובלית ברירה, לא נותר לי אלא לחשב את הפסדה על בסיס השכר הממוצע במשק, נכון למועד מתן פסק הדין. יובהר, כי אין מקום לחישוב הריבית, הן משום שנתוני השכר לא הוצגו, וממילא לא הוכחו, והן משום שחישוב הסכומים בפסק הדין מבוסס על נתוני השכר הממוצע במשק המעודכנים לתאריך היום. משכך ייערך החישוב כדלקמן: 8,278 ₪ (השכר הממוצע במשק-ברוטו) X 151 חודשים (ממועד התאונה ועד מועד מתן פסק הדין) =1,249,978₪. 15.2 הפסדי השתכרות לעתיד המנוחה הייתה בעלת תואר ראשון ושני במינהל עסקים, ועובר להירצחה כיהנה כמנהלת מסחרית באגף למסחר ולנכסים של רשות שדות התעופה. מנהלה הישיר - מר יורם שפירא - הסביר בתצהירו, כי מדובר בתפקיד הדורש מיומנויות מקצועיות ואישיות גבוהות, וכי המנוחה מילאה את התפקיד בהצטיינות. מר שפירא תיאר את המנוחה כ"עובדת מצטיינת וחרוצה, אישה מצויינת וערכית ביותר, ותפקדה ללא רבב", והדברים לא נסתרו בחקירתו. בתצהירו התייחס מר שפירא למסלול קידומה של המנוחה, והוא העריך שבשל כישוריה הרבים ויכולותיה המרשימות, היא הייתה עשויה להתמנות לתפקידים בכירים מאוד ברשות שדות התעופה. ב"כ התובע חישבה את הפסדי העתיד על סמך הערכתו של מר שפירא בתצהירו, כי המנוחה הייתה מגיעה להשתכרות חודשית בסך של 25,000 ₪ - 30,000 ₪, וביצעה את החישוב על סמך השתכרות חודשית בסך 30,000 ₪. אינני יכולה לקבל חישוב זה, מה עוד שמר שפירא לא חזר על האמור בעדותו . מר שפירא הסביר כי השכר ברשות מורכב מעשרות מרכיבים משתנים, כך שלמעשה קשה מאוד, ואולי אף בלתי אפשרי, לנסות ולנבא את גובה השתכרותה העתידית של המנוחה. עם זאת, נוכח כישוריה הרבים, והתרשמותו של מר שפירא, הנני מגיעה למסקנה, כי המנוחה הייתה אישה ברוכת כשרון, ויש להניח שהשתכרותה העתידית היתה עומדת לפחות על כפל השכר הממוצע במשק. לפיכך, יחושב ההפסד העתידי באופן הבא: 16,556₪ (כפל השכר הממוצע במשק ברוטו) X 254 חודשים (על פי מקדם ההיוון 188.3868 עד הגיעה לגיל 67) =3,118,932 ₪. (במאמר מוסגר יצויין כי ב"כ התובע לא ציינה את תאריך לידתה של המנוחה, והחישוב הוא מאמצע שנת 1964). על פי הילכת פינץ (ע"א 10990/95 דוד פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ), יש להעמיד את הפיצוי במקרה בו הייתה המנוחה רווקה ללא ילדים עובר למותה, על 30% מהשתכרותה הצפוייה, כמפורט בס"ק 15.1 וכן 15.2, בסך של 4,368,910₪. משכך, זכאי העזבון לפיצוי בגין שנות ההשתכרות "האבודות" בסך של 1,310,673 ₪. 15.3 כאב וסבל, וקיצור תוחלת חיים המעשה שביצע הרוצח אקסלרוד במנוחה הוא איום ונורא, כמעט בלתי נתפס. לא הוכח בפני משך הזמן שבו סבלה המנוחה האומללה את התעללויותיו של הרוצח, ובמיוחד לא הוכחה שעת המוות. אין חולק, שהמנוחה ספגה מכות קשות, וחוותה אימה נוראית. המנוחה נאבקה ברוצח, וניסתה למנוע את אינוסה, אולם כוחותיה כשלו, ובמשך דקות ארוכות סבלה מסתימת פיה, ממכות קשות, ומאיומים בסכין. בשלב מסויים דקר הרוצח את המנוחה דקירה עמוקה בחזה, ועוד "שתי דקירות קטנות". מתיאוריו של הרוצח בחקירתו, לא ברור מתי נפחה האומללה את נשמתה, וכן עולה כי גם כאשר לא הגיבה לדיבורו, הזיזה עדיין את ידיה ואת רגליה. הרוצח טען, כי בשלב מסויים הוא בדק את הדופק של המנוחה ולא מצא אותו. דומני, כי למותר לציין שכישוריו של הרוצח בתחום הרפואה לא הוכחו, ובוודאי שהוא אינו הסמכות לקבוע את שעת מותה של המנוחה. הוברר, כי הרוצח הכניס את גופה של המנוחה לשטיח מגולגל, לא לפני שהחדיר לתוכה מקל באורך 60 ס"מ. אינני יודעת אם התובעת עוד הייתה בחיים בשלב זה ומה היה מצב הכרתה. העובדה שלא הגיבה, אינה מעידה בהכרח שהייתה חסרת הכרה או מתה. כך או כך, אין כל ספק, כי המנוחה סבלה התעללות איומה עובר למותה, וראוי לציין, כי אינני יודעת האם התובעת עדיין חיה בשעה שגולגלה בתוך שטיח. מהאמור עולה כי כאבה וסבלה של המנוחה היו קשים ואיומים. חיי המנוחה, אישה צעירה, בת 33 במותה, נקטעו בידי רוצח אכזר, ובכך נגרם לה קיצור תוחלת חיים. הנני מעריכה את הפיצוי בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים בסך של 1,200,000 ₪. 15.4 "נזק בלתי מוחשי מיוחד" בכותרת זו כוללת ב"כ העזבון את סבלה של המנוחה עובר להירצחה, ולא ברורה הכפילות בדרישה, שכן העזבון פוצה בגין כאב וסבל. 15.5 נזק בלתי מוחשי לאחר המוות בכך מכוונת ב"כ העזבון להתעללות בגופתה של המנוחה. אלא, כפי שהבהרתי, מאחר ולא הוכח באיזה שלב של ההתעללות נפטרה המנוחה, הנני דוחה את המבוקש. מעבר לצורך אציין, כי גם אילו ידעתי את שעת המוות, לא היה העזבון זכאי לפיצוי בגין ההתעללות האמורה. 15.6 הוצאות קבורה ומצבה עתירה זו לא נתבעה בכתב התביעה, משכך מדובר בהרחבת חזית, והנני דוחה את המבוקש. 16. סוף דבר, ניתן בזאת פסק דין על סך 2,510,673₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 20% בצירוף מע"מ כחוק, ובתוספת הוצאות משפט. סכום פסק הדין ישולם על ידי הנתבעות ביחד ולחוד. משפט פלילימקרקעיןפשע