בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד בנק לאומי למשכנתאות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד בנק לאומי למשכנתאות:

א. רקע עובדתי ותיאור ההליך

  1. בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגיש המבקש נגד הבנק המשיב (להלן: "הבנק") בטענה שהבנק חייב לקוחות שנטלו הלוואות צמודות לשער הדולר ולשערי מטבע חוץ (מט"ח) אחרים בריבית שחושבה על בסיס של שנה בת 360 יום, במקום 365 יום, ובאופן זה גבה מהם ריבית אפקטיבית גבוהה יותר מזו שהיה רשאי לגבות. בבקשה נטען כי דרך חישוב זו מהווה הפרה של סעיף 3 להוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (דרכי חישוב ריבית), התשנ"א-1990 (להלן: "הוראות חישוב הריבית"), העולה גם כדי ביצוע עוולה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בנוסף, מהווה התנהגות הבנק הפרה של חובת הגילוי הנאות כלפי הלקוחות, שכן צורת החישוב בה נקט הבנק לא הובהרה כדבעי בהסכם ההלוואה. טענה נוספת של "תנאי מקפח" בחוזה אחיד נזנחה בסיכומים, וכך גם נמחקה בהסכמה העילה של הטעיה לפי סעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות"), שהופיעה בבקשה המקורית.
  2. המבקש נטל מהבנק ביום 30.4.02 שתי הלוואות שהוא מתאר כהלוואות שקליות צמודות לשער הדולר המובטחות במשכנתא. הסכמי ההלוואה נושאים את הכותרת "חוזה הלוואה דולרית"; סכומי ההלוואות נקבע בדולרים וכך גם סך התשלום החודשי הרצוף לפרעון ההלוואות ננקב בדולרים (סעיפים 1-2 להסכמים שצורפו בנספח א' לבקשה). אולם כל החיובים בחשבון ההלוואה מומרים לשקלים חדשים ומשולמים במטבע ישראלי מתוך חשבון העו"ש השקלי של המבקש, וגם סכומי ההלוואות ניתנו למבקש בשקלים, לפי שער הדולר היציג. במצב דברים זה, נטושה מחלוקת בין הצדדים האם יש להתייחס אל ההלוואות הנ"ל כאל הלוואות דולריות, או שמא הן נחשבות הלוואות שקליות הצמודות לשער הדולר. חשיבות שאלה זו נעוצה בכך שסעיף 7 להוראות חישוב הריבית, אשר מחייבות את הבנק לחשב את הריבית לפי 365 יום בשנה, קובע כי הן תחולנה על "חשבונות המתנהלים בשקלים חדשים בלבד". לכן טוען הבנק כי הוראות אלו אינן חלות בענייננו.


3. הריבית בגין ההלוואות שנטל המבקש נקבעה בסעיף 3(א) להסכם ההלוואה בהתאם לריבית הליבור, בזו הלשון: "לצורך סעיף 14א לחוזה זה, שיעור עליית הריבית לשנה מעל לליבור הינו ב-1.60% והריבית המתואמת הינה 1.61% לשנה". סעיף 14(א) להסכמי ההלוואה קובע את דרך חישוב הריבית בזו הלשון:

"היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה תישא ריבית קונטוקורנטית (שתחושב על מספר הימים שחלפו בפועל, מחולק ב-360) בגין התקופה שתתחיל ביום העמדת ההלוואה לרשות הלווים ועד לסילוקה המלא, בשיעור שיעלה באחוז הנקוב בסעיף 3 לחוזה זה לעיל, לשנה מעל לליבור...".

לאור נוסח זה של ההסכם קיימת מחלוקת נוספת בין הצדדים, בשאלה האם קיים הבנק את חובת הגילוי הנאות ללקוחותיו בכל הנוגע לדרך חישוב הריבית, באופן שהבהיר להם כי היא מחושבת לפי 360 ימים בשנה. המבקש טוען כי אין בחוזה ההלוואה הוראה המסבירה את משמעות החישוב, כפי שתוארה דלעיל, מה גם שדרך חישוב זו מנוגדת לסעיף 3(א) להוראות חישוב הריבית שהוציא נגיד בנק, אשר מחייב את הבנק לחשב את הריבית על בסיס של 365 ימים בשנה. לטענת המבקש הבנק ממשיך להפר את חובת הגילוי כלפי לקוחותיו, שכן בהודעות התקופתיות בדבר שיעור הריבית שהוא שולח ללקוחותיו נאמר כי הריבית היא "לשנה", בעוד שבפועל הריבית מחושבת לפי 360 ימים בשנה (ההודעות צורפו בנספח ח' לתצהיר).

4. המבקש טוען בתצהירו כי לאחר בדיקה שערך בדיעבד, התברר לו כי שיטת חישוב הריבית בה נקט הבנק לפי ההסכם הינה בלתי-חוקית ובלתי-הוגנת, מה גם שהיא מופיעה בהסכם באופן שאיננו מתיישב עם חובת הגילוי הנאות. על פי שיטה זו מכפיל הבנק את יתרת ההלוואה במספר הימים שחלפו בפועל, שבגינם מחושבת הריבית מדי חודש, והסכום המתקבל מוכפל בשיעור הריבית שנקבע בהסכם (1.60%); התוצאה מחולקת במספר הימים בשנה. ברם, חישוב מספר הימים שעברו בפועל נעשה על בסיס של 365 ימים בשנה, בעוד שהתוצאה המתקבלת מהכפלת מספר זה בשיעור הריבית מחולקת ב-360. כתוצאה מן החישוב, אשר מבוסס על שנה מקוצרת בת 360 ימים, מגדיל הבנק את שיעור הריבית ב-360/365 אחוז, קרי: גידול בשיעור של 1.39% לכל תקופת החיוב, ושיעור זה הולך וגדל עם הזמן עקב חישובי ריבית דריבית. בהתאם לחישוב ולחוות הדעת שערך רו"ח שמעון ארליכמן, סכומי היתר שגבה הבנק מהמבקש בגין דרך חישוב זו, מיום מתן ההלוואות ועד מועד הגשת התביעה, הינו בסך 1,190 ₪, ואילו הנזק העתידי המשוערך עד יום פרעון ההלוואות הינו בסך של 4,050 ₪ (חוות הדעת צורפה לתצהיר כנספח ט').

5. המבקש פנה אל הבנק בסוף שנת 2003 לקבל הסבר מדוע הריבית מחושבת לפי 360 ימים בשנה. הבנק השיב כי חישוב זה נעשה בהתאם לאמור בסעיף 14(א) לחוזה ההלוואה, והוסיף כי החלוקה ב-360 ימים בשנה מותרת לבנק בהתאם לסעיף 3(א) להוראות חישוב הריבית (נספחים ו-ז לתצהיר המבקש). המבקש לא הסתפק בתשובה זו, ופנה למפקח על הבנקים בשאלה האם רשאי הבנק לנהוג בהתאם לדרך חישוב המתוארת לעיל, והאם הוראות חישוב הריבית שהוציא נגיד בנק ישראל חלות במקרה דנא (נספח י' לתצהיר). התשובה שנתקבלה מהפיקוח על הבנקים איננה מתייחסת למקרה הספציפי של המבקש, הואיל והוא נמנע מלשלוח לבנק העתקים של הסכמי ההלוואה שלו, ואף דרש שהמפקח על הבנקים לא יפנה בענין זה אל הבנק. המפקח רק מציין באופן כללי, במענה לשאלה של המבקש, כי סעיף 7 להוראות חישוב הריבית קובע שהן יחולו על חשבונות המתנהלים בשקלים חדשים בלבד, ולא על חשבונות המתנהלים במט"ח, בשל העובדה שבחו"ל אין נוהג אחיד שעל פיו מחשבים את הריבית (נספח יא' לתצהיר המבקש).

6. בנסיבות האמורות לעיל הוגשה ביום 26.10.04 הבקשה המקורית לאישור התובענה הייצוגית בתיק זה, המבוססת על טענות המבקש בתצהירו, כמפורט לעיל, כולל הטענה של הטעיה. בתגובתו לבקשה לאישור התובענה, הנתמכת בתצהיר מר משה שימל, מנהל באגף הכספים (להלן: "שימל"), טען הבנק כי המבקש נטל הלוואות דולריות המתנהלות בספרי הבנק במטבע חוץ. לכן, סעיף 3(א) להוראות חישוב הריבית, המחייב את הבנק לחשב את הריבית לפי 365 ימים בשנה, איננו חל על ההלוואות נשוא הבקשה, בהתאם לאמור בסעיף 7 להוראות אלו. מכאן שאין יסוד לטענת המבקש כי הבנק הפר את חובת הגילוי הנאות הנובעת מהוראות חישוב הריבית, או כי ביצע עוולה של הפרת חובה חקוקה המתייחסת להוראות אלו. אשר לטענת ההטעיה שהעלה המבקש (ושנמחקה במהלך הדיון, טען הבנק כי סעיף 14(א) להסכם ההלוואה מבהיר כי הריבית מחושבת על-פי 360 ימים בשנה. הוראה זו שבחוזה איננה מקפחת את הלקוחות (טענה נוספת של המבקש שנזנחה), אלא תואמת את הנוהג המקובל בשווקי המט"ח בארץ ובעולם. הריבית בהלוואות שנטל המבקש נקבעת על-פי ריבית הליבור שקובע איגוד הבנקים הבריטי, וזו מחושבת על בסיס מספר הימים בפועל לחלק ב- 360 – בדיוק כפי שנקבע בסעיף 14(א) להסכמי ההלוואה עם המבקש. טענה זו נתמכת בחוות דעתו של רו"ח רן בן-אור, שותף במשרד רו"ח יצחק סוארי ושות' (להלן: "רו"ח בן-אור"). כך גם טוען הבנק להעדר קשר סיבתי בין ההטעיה הנטענת לנזק הנטען על ידי המבקש, וכי התובענה איננה מתאימה להיות נדונה כייצוגית הואיל ושאלת הטעיה, כמו גם שאלת הקשר הסיבתי שבינה לבין הנזק, מצריכות בירור פרטני.


7. הבנק הגיש בקשה למחיקה על הסף של עילת ההטעיה שהופיעה בבקשה המקורית לאישור התובענה (בש"א 10758/06). המבקש הסכים למחיקת העילה של הטעיה, ועילה זו נמחקה על פי החלטת בית המשפט (כב' השופטת ש' גדות) מיום 28.8.06. בדיון המקדמי שהתקיים בפני ביום 4.7.07, הבהיר ב"כ המבקש כי עילת ההטעיה נמחקה לאחר שהשתכנע, בעקבות הערות בית המשפט, כי יהיה קשה להוכיח שהבנק הטעה את כלל חברי הקבוצה. כך גם הבהיר ב"כ המבקש בבקשה שהגיש לתיקון הבקשה לאישור התובענה, בעקבות כניסתו לתוקף של חוק תובענות יצוגיות, התשס"ו–2006 (בש"א 18474/07 שאושרה), כי לאחר מחיקת העילה של איסור הטעיה נותרו העילות של הפרת חובת הגילוי הנאות על פי הוראות חישוב הריבית של בנק ישראל, המהווה גם עוולה של הפרת חובה חקוקה. כך גם קבעתי בהחלטתי מיום 8.11.07 שניתנה באותה בקשה (סעיף 5).

8. לפני הדיון בבקשת האישור, נתבקש המפקח על הבנקים להגיש את עמדתו בסוגיית תחולתן של הוראות חישוב הריבית שהוציא נגיד בנק ישראל על ההלוואות שלפנינו, שכן בבקשה הועלתה הטענה כי מפקח על הבנקים סירב להביע עמדתו לאור פניה של המבקש אליו. בכל מקרה, כאשר בתובענה ייצוגית עסקינן, סברתי כי מן הראוי לקבל את עמדת הרגולטור המופקד על התחום בו עוסקת התובענה. המפקח על הבנקים הגיש תגובה בה נאמר כדלקמן:
"בהמשך להחלטתו של בית המשפט הנכבד, מתכבד בזה הפיקוח על הבנקים להביע את עמדתו המקצועית, באשר לשאלת היותה של ההלוואה אותה נטל התובע הלוואה המתנהלת "בשקלים חדשים בלבד", כמשמעות מלים אלה בסעיף 7 לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (דרכי חישוב ריבית), התשנ"א-1990 (להלן – ההוראות).
למיטב ידיעתו ובדיקתו של הפיקוח על הבנקים, לא ניתן לומר כי ההלוואה אותה נטל התובע היא הלוואה המתנהלת בשקלים חדשים ולא במטבע חוץ. מאפייני ההלוואה הם כאלה שהתובע ביקש וקיבל הלוואה במטבע חוץ, אשר התנהלה מבחינה רישומית כהלוואה במטבע חוץ, ההלוואה הומרה לשקלים חדשים, ניהול הסיכונים של הלוואות כאמור הוא על בסיס מטבע חוץ, והריבית המחושבת על הלוואות כאלה במרחבי העולם היא לעתים מזומנות על בסיס 360 ימים בשנה.
מכאן, כאמור, שבמקרה דנן לא ניתן לומר שההלוואה מתנהלת בשקלים חדשים בלבד לענין ההוראות".

בחוזר שהוציא המפקח על הבנקים בעקבות הוצאת הוראות חישוב הריבית (חוזר מס' 06/1482 מיום 5.11.90) נאמר: "בשלב זה יחולו ההוראות על חשבונות במטבע ישראלי בלבד". במכתב המפקח מיום 5.1.04, בתשובה לפנייתו של המבקש, מובהר ההגיון העומד מאחורי סעיף 7 להוראות, לאומר: "לא רצו להחיל הוראות מחייבות כאמור על חשבונות המתנהלים במט"ח בבנקים בארץ בשל העובדה שבחו"ל אין נוהג אחיד שעל פיו מחשבים את הריבית" (נספח יא' לבקשה). המבקש מסכים עם ההגיון העומד מאחורי הוראה זו, ככל שמדובר בהלוואות דולריות או במט"ח אחר, שבהן הבנק מגבה עצמו בנטילת הלוואות מקבילות מבנקים בחו"ל; אך לטענתו הוראה זו איננה חלה על הלוואות שקליות הצמודות לשער הדולר היציג, כמו אלו שנטל המבקש (סעיף 1.41 לבקשה).

ב. קיומה של עילת תביעה לכאורה

(1) מסגרת הדיון: הפרת הוראות דרכי חישוב הריבית למול העילה של הטעיה

9. התנאי הראשוני לאישור תובענה ייצוגית מחייב את המבקש להראות קיומה של עילת תביעה לכאורה המשותפת לכלל חברי הקבוצה, ואשר יש אפשרות סבירה שתוכרע בתובענה לטובת הקבוצה (סעיפים 4(א)(1) ו- 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006). בענייננו, לאחר מחיקת העילה של הטעיה - מעוגנת עילת התביעה של המבקש והקבוצה התובעת כל-כולה בהוראת סעיף 3(א) להוראות חישוב הריבית, המחייבת את הבנק לחשב את הריבית על בסיס של 365 ימים בשנה, בתנאי שהוראות אלו חלות על ההלוואות שנטל המבקש. לשאלה זו אין קשר לעילה של הטעיה או הפרת החובה בדבר גילוי נאות.

סעיף 5 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), שכותרתו "גילוי נאות", מסמיך את נגיד בנק ישראל לקבוע כללים בדבר גילוי נאות של הבנקים ללקוחותיהם והכללתם בהסכמים כהוראה מחייבת – כאשר שוכנע הנגיד כי הדבר דרוש לשם מניעת הטעיה כאמור בסעיף 3 לחוק. הוראת סעיף 3 לחוק קובעת איסור רחב של הטעיה, במעשה או במחדל, לגבי "דבר העלול להטעות לקוח בכל ענין מהותי למתן השירות", והיא מטילה על הבנק חובת גילוי כללית. סעיף 5 לחוק, לעומת זאת, מהווה קונקרטיזציה של איסור ההטעיה הרחב, וקובע חובת גילוי ספציפית בכל עניין שלגביו קבע הנגיד כללים. כך, סעיפים 3 ו- 5 לחוק הם שני צדדים של אותה מטבע, אשר קובעים יחדיו איסור הטעיה וחובת גילוי רחבה. הפרה של חובת הגילוי לגבי עניין שנקבעו לגביו כללי גילוי נאות מכוח סעיף 5 לחוק מהווה, כשלעצמה, הטעיה לפי סעיף 3 לחוק, ואין עוד צורך לברר לגביה אם מדובר בהטעיה ב"ענין מהותי". מכוח סעיף 5 הוציא הנגיד את כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992 (שתוקנו בתשס"ג).

10. הוראה שונה היא זו הקבועה בסעיף 8 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), אשר מסמיכה את הנגיד לקבוע, בין היתר, הוראות בדבר "דרכי חישוב הריבית שהתאגיד הבנקאי גובה או משלם". מכוח סעיף 8 לחוק פורסמו כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (דרכי חישוב הריבית), התשנ"א-1990, שעליהן נסמכת עילת התביעה של המבקש.

ודוק: הוראות חישוב הריבית מורות לבנק כיצד עליו לחשב את הריבית, והן הוצאו מכוח סעיף 8 לחוק – לא מכוח סעיף 5 הנוגע לחובת הגילוי הנאות המוטלת על הבנק. הבנק מחוייב לחשב את הריבית על-פי הוראות אלו, שלא ניתן להתנות עליהן. סעיף 17 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) קובע כי: "הוראות חוק זה יחולו על אף כל ויתור או הסכם נוגד". הפרת ההוראות מהווה עבירה פלילית, כאמור בסעיף 10(1) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), האוסר על "הפרת הוראה מהוראות פרק ב' או תקנה, הוראה או כלל על פיהן", בנוסף להיותה עוולה נזיקית כאמור בסעיף 15 לחוק זה (ראה: ע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ (בפירוק) נ' בנק לאומי, פ"ד נו(6) 493, סעיף 5 לפסק דינו של כב' השופט י' אנגלרד; ע"א (י-ם) 463/95 בנק הפועלים בע"מ נ' עזרא לוי ובניו, פ"מ תשנ"ח(3) 145, דברי כב' השופטת א' פרוקצי'ה בפרק ההכרעה סעיף א(1)). היא גם עשוייה להוות עוולה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, אף שאין צורך בכך לאור הוראת סעיף 15 לחוק הבנקאות. הפרה זו איננה קשורה להפרת חובת הגילוי הנאות מכוח סעיף 5, או לעילת ההטעיה מכוח סעיף 3 לחוק. תאגיד בנקאי עשוי לחשב את הריבית בצורה חוקית, כמתחייב מהוראות חישוב הריבית שקבע הנגיד, אך להטעות את לקוחותיו בדרך בה הוא מתאר בהסכם את הסעיפים הנוגעים לדרך חישוב הריבית. ולהיפך: תאגיד בנקאי עשוי להפר את הוראות חישוב הריבית בדרך בה הוא מחשב את הריבית, אך לגלות ללקוחותיו בצורה נאותה את הדרך (הלא-חוקית) בה הוא מחשב את הריבית.

11. בענייננו, טענת המבקש היא שהבנק חישב את הריבית שלא על-פי המתחייב מסעיף 3(א) להוראות חישוב הריבית, בכך שחישב את הריבית על בסיס של 360 ימים בשנה. זו הטענה היחידה בה יש לדון, שכן עילת ההטעיה נמחקה בהסכמת המבקש. אין להכניס "בדלת האחורית" את עילת ההטעיה, תחת הכותרת של "הפרת חובת הגילוי הנאות" על-פי סעיף 5 לחוק, כאשר עילת ההטעיה נמחקה וכאשר ההוראות הרלבנטיות לענייננו פורסמו מכוח הוראת סעיף 8 לחוק. המבקש היה יכול להעלות טענה חלופית – ואינני מביע עמדה לגביה - לפיה גם אם הוראות חישוב הריבית אינן חלות על ההלוואות נשוא הבקשה, והבנק רשאי לחשב את הריבית על בסיס של 360 ימים בשנה – עדיין ניתן לייחס לבנק הטעיה של הלקוחות, בשל כך שלא הובהרה להם דרך חישוב הריבית לפי 360 ימים בשנה ומשמעותה. אך טענה זו נזנחה, כאמור, בהסכמת המבקש, משום שהוא שוכנע (מן הסתם לנוכח האמור בסעיף 14(א) להסכם ההלוואה) כי יקשה עליו להוכיח כי הבנק הטעה את כלל חברי הקבוצה.

12. אכן, סעיף 14(א) להסכם ההלוואה איננו מנוסח בצורה מיטבית. הדרך להבהיר ללקוח את דרך חישוב הריבית צריכה להיעשות בהוראה ברורה, ולא בהערת אגב בתוך סוגריים, מה גם שבסעיף לא נאמר בצורה מפורשת שהחישוב יעשה על בסיס של 360 ימים בשנה. סעיף 3(א) להסכם מוסיף על חוסר הבהירות כאשר משתמשים בו במילים "הריבית לשנה", תוך הפניה לסעיף 14(א) להסכם, שהרי הריבית מחושבת לפי 360 ימים בשנה, ולא לפי "שנה" כמובנה הטבעי. בנסיבות אלו, אין להוציא מכלל אפשרות כי חלק מן הלקוחות הוטעו ולא הבינו את דרך החישוב לאשורה, חרף האמור בסעיף 14(א) להסכם. להבדיל מן הניסוח הלא-בהיר במקרה דנא, נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בטענה דומה לזו המועלית בעניננו בת.א. (ת"א) 2356/04 שקורי נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, , תק-מח 2007(3) 2227 (12.7.07). אך באותו מקרה דחתה כב' השופטת ש' גדות את הטענה שהבנק הפר את חובת הגילוי הנאות, משום שבהסכם ההלוואה במט"ח נאמר: "היתרה בלתי מסולקת של קרן ההלוואה... תישא ריבית קונטוקורנטית... כשהיא מחושבת לפי מספר הימים בפרק זמן מסוים ביחס לשנה בת 360 יום..." (פסקאות 13-14). ניסוח זה מבהיר ללווה כי מדובר בשנה בת 360 יום בצורה הרבה יותר טובה מזו שמופיעה בהסכמי ההלוואה נשוא בקשה זו. כך גם נדחתה בענין שקורי הנ"ל הטענה של הטעיה בשל כך שהדוחות התקופתיים ששלח הבנק ללקוח לא הבהירו את דרך החישוב כאמור לעיל; נפסק כי די בכך שהדבר נקבע בצורה ברורה בהסכם ההלוואה (פסקה 20). מסקנה זו מקובלת עלי. לעומת זאת, אינני מקבל את טענתו האחרת של הבנק, לפיה איסור ההטעיה בסעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) מוגבל לשלב הטרום חוזי (ראה החלטתי בת.א. 1465/03 לוק נ' בנק המזרחי טפחות בע"מ , תק-מח 2005(2) 562, פסקה 35, שלאחריה תוקנה ההוראה המקבילה בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, באופן המבהיר שאיסור הטעיה חל גם לאחר כריתת החוזה).

אולם, למרות שהניסוח של דרך חישוב הריבית במקרה דנא איננו בהיר דיו - עדיין, לנוכח האמור בסעיף 14(א) להסכם והעובדה שסעיף 3(א) להסכם, הקובע את גובה הריבית, מפנה אל סעיף 14(א), ברור כי לפחות חלק מהלקוחות הבין שהריבית תחושב לפי 360 ימים בשנה. המבקש, שהינו עו"ד בתחום המסחרי, טוען כי לא קרא את סעיף 14(א) להסכם לפני נטילת ההלוואה, ולא הבין שהריבית מחושבת לפי 360 ימים בשנה (עדותו בעמ' 12-14, 17-18). אך טענה זו היא אינדיבידואלית למבקש, ואין מקום להניח כי היא נכונה לגבי כל חברי הקבוצה. ההלכה היא כי חזקה על אדם שהוא מבין ומודע לתוכן מסמך עליו חתם, וכי מי שלא טרח לקרוא את ההסכם - לא ישמע בדרך כלל בטענה כי לא ידע מה נאמר בו (ראה: ע"א 779/87 בליט נ' בנק לאומי, פ"ד מד(3) 304, 309-310; ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, , תק-על 2000(2) 1566, 1571-1573; ע"א 4602/97 רדאל (אשדוד 88) בע"מ נ' בנק לאומי, פ"ד נג(2) 577, פסקה 23; ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי, פ"ד נח(2) 145). אמנם נפסק כי מוטלת על הבנק חובת גילוי יזומה כל אימת שקיימות נסיבות בהן ניתן לצפות כי הלקוח איננו מודע לענין מהותי מבחינתו (דברי כב' הנשיא מ' שמגר בע"א 5893/91 טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 575, 596-597. אך בענייננו, לנוכח קיומה של הוראה בהסכם המתייחסת לחישוב הריבית לפי 360 ימים, עשוייה שאלת חובת הגילוי היזומה להיות תלוייה בנסיבות אישיות של הלווה, מה שמקשה על אישור תביעה ייצוגית בעילה זו.

לנוכח כל האמור לעיל, קיים קושי מהותי להחיל על תביעה זו את ההלכה שנפסקה לגבי הלוואות במטבע ישראלי בע"א 7948/96 בנק הפועלים בע"מ נ' מוסכי צומת גהה בע"מ, פ"ד נה(1) 865, 892-893, לפיה על הבנק לגלות ללקוחותיו את בסיס חישוב הריבית, במיוחד כשהוא "מקצר" את השנה הקלנדרית הרגילה ומעמיד את הבסיס לחישוב על 360 ימים בשנה (ראה גם: ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1) 577, 590-591). במקרה דנא, בניגוד לנסיבות שנדונו בפרשת מוסכי צומת גהה ובפרשת בוני התיכון, מדובר בהלוואות דולריות (ראה הדיון בהמשך), והבנק גילה ללקוחותיו כי הריבית תחושב על מספר הימים שחלפו בפועל מחולק ב-360 ימים, ולקוחות לא מעטים יבינו מכך (בהנחה שיטרחו לקרוא את תנאי ההסכם) כי הריבית מחושבת ונגבית בגין "שנה" בת 360 ימים. אם לא טרחו לקרוא את תנאי ההסכם, ספק אם תעמוד להם טענה של הטעיה. אם נוסיף על כל אלו את טענת הבנק, הנתמכת בעמדת המפקח על הבנקים, לפיה הריבית על הלוואות במט"ח מחושבת ברחבי בעולם לעיתים מזומנות על בסיס של 360 ימים בשנה, וריבית הליבור עצמה, המשמשת בהסכמים נשוא הבקשה, מחושבת אף היא על בסיס זה – נגיע למסקנה כי אין כל דרך להניח כי כל חברי הקבוצה הוטעו על ידי הבנק בנוגע לדרך חישוב הריבית.

לאור כל אלו, וויתר ב"כ המבקש על עילת ההטעיה, מתוך הבנה שהיא פוגעת בהומוגניות של הקבוצה הנדרשת לצורך אישור תובענה ייצוגית, והכוונה לדרישה ש"התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה" (סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות). מן הראוי להותיר את סוגיית ההטעיה והגילוי הנאות לתובענות אישיות שיוכלו חברי הקבוצה להגיש בטענה כי הוטעו על ידי הבנק בנוגע לדרך חישוב הריבית. לכן, יש למקד את הדיון באישור התובענה בטענה שהבנק הפר את חובתו לחשב את הריבית על-פי הוראות חישוב הריבית.

13. סיכומו של דבר: כאשר הוחלט כי העילות שנותרו לדיון הן רק הפרת חובת הגילוי הנאות בעניין דרכי חישוב הריבית והפרת חובה חקוקה הנובעת מכך - הכוונה היתה לעילה המעוגנת כל-כולה בהפרת הוראות חישוב הריבית. העילה הנוגעת לתנאי מקפח בחוזה אחיד, שנטענה בצורה סתמית ללא פירוט, נזנחה אף היא, והמבקש איננו חוזר עליה בסיכומיו. לכן, אם נגיע למסקנה כי הוראות דרכי חישוב ריבית אינן חלות על ההלוואות נשוא הבקשה, כי אז אין עוד מקום לדון בטענה החלופית לפיה הבנק לא הבהיר ללקוחותיו בצורה נאותה את דרך חישוב הריבית ואת משמעותה. טענה זו כבר נוגעת להטעיית הלקוחות, ועליה וויתר ב"כ המבקש בצורה מפורשת משום שהבין שיהיה קשה לברר על דרך של תובענה ייצוגית מי מבין הלקוחות שנטלו מהבנק הלוואות מן הסוג הנדון לא ידע כי הריבית תחושב לפי 360 ימים בשנה, או לא הבין את המשמעות של דרך חישוב זו. הואיל וסעיף 14(א) להסכם ההלוואה קובע כי הריבית "תחושב על מספר המים שחלפו בפועל מחולק ב- 360", הרי שלכל הפחות לגבי חלק משמעותי מנוטלי הלוואות אלו אין כל סיבה להניח כי היתה הטעיה.

ויודגש: אם אין מקום לדון בתובענה זו בעילה של הטעיה - אין גם כל משמעות לטענה בדבר הפרת חובת הגילוי הנאות. חברי הקבוצה לא יהיו זכאים לסעד הפיצוי המבוקש בתובענה גם אם הופרה חובת הגילוי הנאות, כל עוד לא הוכח שהפרת חובה זו הביאה להטעייתם באופן שגרם להם נזק (ראה: דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(6) 385, פסקה 14 לפסק דינו של כב' השופט מ' חשין ופסקה 8 לפסק דינה של כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן; ע"א 458/06 שטנדל נ' בזק בינלאומי בע"מ, , תק-על 2009(2) 1267, פסק דינו של כב' השופט ס' ג'ובראן).

(2) תחולת הוראות חישוב הריבית על ההלוואות נשוא הבקשה

14. סעיף 3(א) להוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (דרכי חישוב ריבית), התשנ"א-1991 קובע לאמור:

"נקבעה ריבית לזכות או לחובה על בסיס תקופתי, תחושב הריבית ביחס לפרקי זמן קצרים או ארוכים מאותה תקופה בשלמותה, לפי מספר הימים שבאותו פרק זמן ביחס למספר הימים המדוייק באותה שנה (365 ימים בשנה רגילה), ושיעור הריבית לצורך חישוב זה יהיה השיעור השנתי של הריבית שנקבעה, ללא חישוב של ריבית דריבית; הוראה זו לא תחול על פקדונות או אשראים לתקופה קצובה הנפרעים לשיעורים במועדים קבועים מראש אם החישוב נעשה על פי 360 ימים בשנה ושלושים ימים בחודש".

אין מחלוקת שהבנק איננו יכול להסתמך במקרה דנא על הסייג הקבוע בסיפא של סעיף 3(א), הואיל והוא איננו מחשב את הריבית לפי 30 ימים בחודש, אלא לפי מספר הימים שהיו בפועל באותו חודש, כשהוא מחולק ב- 360, כאמור בסעיף 14(א) להסכם (שימל בעמ' 29). במכתב התשובה ששלח הבנק למבקש, כאשר הלה ביקש לדעת מדוע חושבה הריבית לפי 360 ימים בשנה, הסתמך הבנק על האמור בסיפא של סעיף 3(א) להוראות חישוב הריבית (נספח ז' לבקשה). המבקש טוען כי מדובר ב"הודאת בעל דין", לפיה הוראות אלו חלות על ההלוואות שנטל המבקש. אכן, תשובתו הראשונית של הבנק למבקש מעלה תמיהה, לנוכח טענתו כי ההוראות אינן חלות כלל על ההלוואות. הבנק מסתמך בתגובתו לבקשה על הוראת סעיף 7 להוראות חישוב הריבית הקובעת: "תחולתן של הוראות אלה על חשבונות המתנהלים בשקלים חדשים בלבד". אך אין מדובר בהודאה בעובדה, אלא בטענה משפטית שהיא לכל היותר לא- נכונה.

15. המבקש טוען כי ההלוואות שנטל הינן הלוואות שקליות צמודות לדולר, וכי החשבון התנהל בשקלים. הבנק, לעומת זאת, טוען כי מדובר בהלוואות דולריות המתנהלות בדולרים. מקבל אני את טענת הבנק בעניין זה, התואמת את עמדת המפקח על הבנקים.

אין מחלוקת כי כספי ההלוואות ניתנו למבקש בשקלים, שכן בנק למשכנתאות איננו רשאי להעניק הלוואה בדולרים, והן גם נפרעו בשקלים לפי שער הדולר היציג (שימל בעמ' 25-27 ו-31, נספחים א1-א2 ו- ג' לתשובת המבקש). המבקש שילם מדי חודש את תשלומי הריבית והקרן בהוראת קבע מחשבון העו"ש השקלי, והסכום הועבר כמובן בשקלים (סעיף 5 בנספח ב' לתשובת המבקש). כפי שהסביר שימל בעדותו, לא היתה קיימת אפשרות בבנק לפרוע את ההלוואה בדולרים, אלא רק בשקלים לפי שער הדולר היציג ביום הפרעון (עמ' 27, 31-32). סכומי ביטוח החיים וביטוח המבנה בגין הלוואות המשכנתא שנטל המבקש היו נקובים אף הם בשקלים (שימל עמ' 31). למסמכי ההלוואה צורף לוח תשלומים של החזרים חודשיים על הלוואות בסך 10,000 ש"ח, אך דבר זה נעשה רק לשם המחשה - על מנת לאפשר ללווים לחשב את ההחזרים (שימל עמ' 33). ריבית הפיגורים שנקבעה בסעיפים 15 ו-51 להסכמי ההלוואה היא בשיעור הגבוה הנהוג בבנק לגבי "הלוואות, אשראים ומשיכות יתר במטבע ישראלי צמוד לשער המט"ח או במט"ח הרלוונטי", ושימל לא ידע מדוע לא נקב הבנק בריבית המשולמת בחשבונות מט"ח (עמ' 34). בהודעות הבנק למבקש בדבר יתרת זכות שנותרה בחשבון ההלוואה ננקב סכום היתרה בשקלים; שימל הסביר כי יתרת הזכות שנותרה לאחר סילוק ההלוואה, כפי שהיא מופיעה בדפי החשבון, היתה 520.60 דולר, וזו הומרה לשקלים והועברה לחשבון המבקש (מב/2, מב/3 ועמ' 35). סכום המשכנתא שניתנה לטובת הבנק להבטחת החזר ההלוואות תורגם לשקלים וכך נרשם בחוזה המשכנתא (נספח ב' לבקשה). כעולה מתשובת המבקש לתגובת הבנק, המיר המבקש את השקלים שקבל בהלוואות אלו מהבנק לדולרים, לשם פירעון הלוואה דולרית שנטל אביו מבנק קונטיננטל.

כל אלו מצביעים, לטענת המבקש, על היותן של ההלוואות שקליות, ועל כך שהן מתנהלות בחשבון בשקלים. המבקש טוען כי הבנק אומנם מחשב את ההלוואות בדולרים, אך זאת מטעמי נוחות בלבד, כאשר ההתנהלות בחשבון היא בשקלים בלבד וההלוואה איננה בדולרים, אלא שהיא הלוואה בשקלים הצמודה לדולר.

16. מנגד קיימים סממנים רבים אחרים, עליהם מצביע הבנק, אשר מובילים למסקנה כי יש לראות בהלוואות שנטל המבקש הלוואות דולריות המתנהלות כחשבון בדולרים. זו עמדת המפקח על הבנקים, והיא מתיישבת עם הראיות שהובאו. מדובר בסממנים אובייקטיבים הנוגעים למסמכי ההלוואה וחשבונות הבנק, והואיל ועסקינן בבקשה לאישור תובענה ייצוגית בשם כלל חברי הקבוצה - אינני מוצא חשיבות רבה לשאלה מה ידע ומה הבין המבקש עצמו (שאלה שעלתה שוב ושוב בחקירתו הנגדית ובסיכומי הבנק). כך גם אין חשיבות לנסיבות האישיות של נטילת ההלוואה על ידי המבקש.

שימל העיד כי הבנק לא העניק כלל הלוואות צמודות לדולר, אלא רק הלוואות דולריות אשר שונות בתכונותיהן מהלוואות צמודות דולר (עמ' 25-26, 28). הואיל ואין מדובר בבנק מסחרי, אלא בבנק למשכנתאות, אין הבנק מחזיק בדולרים של ממש. לכן, הכסף ניתן בשקלים לפי שער הדולר היציג, וגם פירעון ההלוואה נעשה בשקלים לפי שער הדולר. אך שימל הדגיש כי מדובר בהלוואות דולריות לכל דבר ועניין: הן נושאות קוד של הלוואה דולרית (50), הן מתנהלות ומחושבות בדולרים, כל המספרים נקובים בדולרים והדוח"ות שמקבל הלווה על פרעון ההלוואות הינו בדולרים (עמ' 25-29). אכן, הסכמי ההלוואה נושאים בכל עמוד את הכותרת "חוזה הלוואה דולרית". סכום ההלוואה נקוב בדולרים, ובסעיף 1 נקבע כי הבנק מסכים לתת למבקש "הלוואה בסך של 168,000 דולר ארה"ב" (נספח ב' לתגובה המתייחס להלוואה הראשונה, וכך גם בהלוואה שניה). לשם ביצוע ההלוואה, חתם המבקש על טופס שכותרתו "ביצוע הלוואה דולרית", שבו הורה לבנק להעביר את תמורת ההלוואה בסך 111,526 דולרים בשקלים לבנק קונטיננטל, לשם פרעון הלוואה קודמת (מש/1). סכום ההחזר החודשי נקוב אף הוא בדולרים (כך בהלוואה שניה, נספח ב/2, סעיף 2). בסעיף 7 להסכם ההלוואה מאשר הלווה כי נתן לבנק "הוראה להמיר את סכום ההלוואה למטבע ישראלי לפי שער המט"ח בבנק". בדוחות החשבון השוטף המופקים ממחשב הבנק לשימוש פנימי נקובים הסכומים בדולרים (נספח ג' לתגובה). בתחילת כל שנה נשלח ללווה מצב חשבון מתומצת, המפרט את התשלומים שנפרעו ונתונים נוספים, וכולם נקובים בדולרים (נספח ד' לתגובה, בו נאמר כי "כל הסכומים במצב חשבון זה מופיעים בדולרים של ארה"ב"). כך גם כוללים הסכמי ההלוואה הוראות המאפשרות "לפרוע את ההלוואה שהועמדה במט"ח פרעון מוקדם לקבל במקומה הלוואה במט"י (מטבע ישראלי) צמודה למדד" (סעיפים 9(א) ו-10(א)). גם סכום הביטוח ופרמיית הביטוח נקובים בדולרים (נספח ד' הנ"ל). דמי פתיחת תיק ההלוואה חושבו אף הם בדולרים (נספח ה' לתגובה).

בתדריך ללווה עליו חתום המבקש (נספח ו' לתגובה), נאמר כי "הבנק מבצע … הלוואות דולריות על בסיס ריבית הליבור…", וכי "התשלומים ע"ח הלוואות דולריות – יחושבו ע"פ שער הדולר הידוע…" (סעיפים א(1) ו-ט(2) לתדריך שצורף כנספח ו' לתגובה). הריבית שנקבעה בהסכמי ההלוואה היא ריבית הליבור, הנקבעת על ידי איגוד הבנקאים הבריטי (BBA) ומקובלת בשווקי המט"ח הבינלאומיים (נספח יא' לתגובה; לגבי הדרך בה נקבעת ריבית זו ראה: ע"א 6388/98 DENIZTAS NAKLIYAT VE TICARET A.S. V. LYONNAAIS S.A., , תק-על 2003(2) 899, פסקאות 12-13). ריבית הליבור, למותר לציין, איננה משמשת בהלוואות שקליות. הוראת הקבע עליה חתם המבקש נושאת את הכותרת "דיווח על הוראת קבע להעברת תשלומים לבנק משכנתאות בע"מ (דולר)" (נספח ז' לתגובה). המבקש עצמו התייחס אל ההלוואות שנטל כהלוואות דולריות במכתבו לבנק מיום 22.9.02, בו ציין את סכום הזיכוי בחשבונו ואת סכום ביטוח הנכס במטבע חוץ (נספח א' לתגובה).
מכל האמור לעיל עולה כי ההלוואות שנטל המבקש הן הלוואות דולריות הן על פי כינויין והן על פי מהותן, והן גם התנהלו בספרי הבנק בדולרים, גם אם סכום ההלוואה ניתן ונפרע בשקלים. לנוכח כל אלו מודה המבקש בסיכומיו כי "יתכן כי ההלוואה התנהלה, מבחינה רישומית, אצל המשיב, ומסיבותיו שלו, במט"ח" (סעיף 66). כך גם סבר המפקח על הבנקים כי המבקש "ביקש וקיבל הלוואה במטבע חוץ, אשר התנהלה מבחינה רישומית כהלוואה במטבע חוץ" (ראה סעיף 8 לעיל). כך יש לקבוע.

17. עוד עולה מתגובת הבנק, הנתמכת בתצהירו של שימל (מנהל אגף הכספים בבנק), כי המבקש נהנה מיתרונות חשובים דווקא משום שההלוואות שנטל הן דולריות, ולא שקליות. ראשית, הלוואות דולריות ניתנות לפרעון מוקדם בכל עת ללא תשלום עמלת היוון, בניגוד להלוואות שקליות. דבר זה מאפשר ללווה ליהנות מירידה בשער החליפין של הדולר, ולפרוע את ההלוואה במועד בו השער נמוך, כפי שהמבקש עצמו עשה בשנת 2005 (שימל בעמ' 34). שנית, הלוואות דולריות מן הסוג שהעניק הבנק למבקש שונות מהותית מן ההלוואות השקליות צמודות המט"ח שמעניקים בנקים אחרים (כדוגמת ההלוואות שצורפו בנספח ט' לתגובה). בהלוואות השקליות צמודות המט"ח נקוב סכום ההלוואה בשקלים, כשהוא צמוד לשער המטבע הרלוונטי, וקיים, בדרך כלל, שער בסיס אליו מוצמד התשלום. באופן זה, התשלום החודשי השוטף לא יהיה קטן מן התשלום החודשי הראשון, אפילו אם שער הדולר ירד. בהלוואות הדולריות שמעניק הבנק המשיב, לעומת זאת, אין שער בסיס ומה שקובע הוא רק שער הדולר במועד הפירעון, כך שסכום ההחזר בשקלים עשוי להיות נמוך מן הסכום בשקלים שלווה הלקוח (שימל בעמ' 25-26). המבקש ניצל עד תום גם יתרון זה, כאשר קיבל את כספי ההלוואות ביום 17.6.02 לפי שער של 4.954 ₪ לדולר, ופרע אותן בחודש ינואר 2005 בפרעון מוקדם על בסיס שער דולר נמוך באופן משמעותי (4.352 ₪ לדולר, כפי שעולה מנספח י' לתגובה).

מכאן שהמבקש החזיר לבנק בשקלים פחות מן הסכום שנטל, לאחר שהשתמש בכסף במשך כשנתיים וחצי (שימל בעמ' 26 והמבקש בעמ' 17). תוצאה כמעט אנומלית זו נובעת כל-כולה מהיותה של ההלוואה דולרית, להבדיל מהלוואה שקלית הצמודה לדולר. לו היה המבקש מקבל מהבנק הלוואות שקליות צמודות לדולר, היה עליו להחזיר את סכום הקרן בשקלים, בתוספת ריבית או הפרשי הצמדה עבור השימוש בכסף. אם השיב המבקש לבנק סכום קטן בשקלים מזה שלווה – אות היא לכך שבהלוואה דולרית עסקינן. כך אישר המומחה מטעם המבקש, רו"ח ארליכמן, כי רק בהלוואות מסחריות דולריות המוחזרות בשקלים יכול לקרות שהלווה מחזיר לבנק פחות כסף ממה שלווה (עמ' 20). המבקש נהג בהלוואות שקיבל מהבנק כהלוואות דולריות לכל דבר וענין כאשר הדבר היה נוח ורווחי מבחינתו. אך לצורך אישור התביעה הייצוגית הוא טוען כי מדובר בהלוואות שקליות צמודות לדולר. טענה זו יש לדחות.

18. מכל האמור לעיל ניתן להסיק כי ההלוואות שנטל המבקש "מתנהלות", כלשון סעיף 7 להוראות חישוב ריבית, בדולרים ולא בשקלים, הגם שהכסף בפועל ניתן ונפרע בשקלים. הסכומים הדולרים הנקובים בהסכמי ההלוואה מתורגמים לשקלים רק בעת הפרעון, בניגוד להלוואות שקליות צמודות מט"ח המתנהלות בשקלים לכל אורך דרכם. מדובר בהלוואות דולריות, ולא בהלוואות צמודות לדולר. אך גם אם היו אלה הלוואות צמודות לדולר, אין זאת אומרת שחשבון ההלוואה "מתנהל בשקלים חדשים בלבד" כלשון סעיף 7 להוראות חישוב הריבית. מוכרת בפסיקה האבחנה שבין הלוואות שקליות צמודות מט"ח לבין הלוואות במטבע חוץ, ובין ריבית דולרית בהלוואות דולריות לבין ריבית בהלוואות צמודות לדולר (ע"א 359/84 חממי נ' עוקשי, פ"ד מא(14) פסקאות 8-9), וכך גם בתקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה), התשס"ג-2003 (תקנות 3 ו-4) ובצו הבנקאות (עמלות פרעון מוקדם), התשס"ב-2002. בכל אלו קיימת התיחסות שווה להלוואות במטבע חוץ והלוואות הצמודות למטבע חוץ: אלו גם אלו נחשבות כאשראי במט"ח. בענין חממי הנ"ל נפסק כי אין לעשות הבחנה "בין חיובים לתשלום במט"ח לבין חיובים לתשלום במטבע מקומי המחושב במט"ח" (פסקה 9). תקנה 4 לתקנות פסיקת ריבית והצמדה הנ"ל קובעת את שיעור הריבית "לענין ריבית הנפסקת על סכום שיש לשלמו במטבע חוץ או במטבע ישראלי הצמוד למטבע חוץ". צו הבנקאות (עמלות פרעון מוקדם) הנ"ל מגדיר הלוואות במטבע חוץ כ"הלוואה נקובה במטבע חוץ או הלוואה שסכומה צמוד למטבע חוץ". כך גם מוגדרת "הלוואה במטבע חוץ", בהוראה 454 להוראות ניהול בנקאי תקין שהוציא המפקח על הבנקים. מכאן שלעניין סעיף 7 להוראות חישוב הריבית, ולאור התכלית העומדת בבסיסו, יש לראות בהלוואה צמודת מט"ח כהלוואה במט"ח שאינה "מתנהלת בשקלים חדשים בלבד".

19. המבקש טוען כי לכל היותר ניתן לומר שחשבון ההלוואות של המבקש מתנהל גם במטבע חוץ, אך לא רק במטבע חוץ. לדעתו, הפירוש הנכון של סעיף 7 להוראות חישוב הריבית הוא שהמילה "בלבד" מתקשרת לסוג המטבע (שקלים חדשים), ולא למילה "התנהלות". במילים אחרות: ההוראות חלות על חשבונות שמתנהלים רק בשקלים, ומה שקובע הוא סוג המטבע שבו מתנהל החשבון (המבקש אף מצרף העתק פניה לאקדמיה ללשון העברית, לפיה המילה "בלבד" איננה מתייחסת למילה "מתנהלים"). הבנק, לעומת זאת, טוען כי המילה "בלבד" מתקשרת לדרך התנהלות החשבון, באופן שההוראות אינן חלות על חשבון המתנהל גם בשקלים וגם במט"ח. הפרשנות שמציע המבקש נתמכת, לכאורה, בחוזר המפקח על הבנקים המבהיר את ההוראות, בו נאמר כי הן יחולו "על חשבונות במטבע ישראלי בלבד" (ראה סעיף 8). אך עמדת המפקח על הבנקים, כפי שהובעה בהליך זה, איננה מותירה ספק כי לדעת המפקח ההוראות אינן חלות על החשבונות נשוא הבקשה, משום שאין לראותם כחשבונות המתנהלים בשקלים חדשים ולא במטבע חוץ. לכן הנקודה הפרשנית שמעלה המבקש היא סמנטית, ואיננה מקדמת את עניינו.

התכלית של סעיף 7, כפי שהובהרה על ידי המפקח, היא להימנע מלהחיל את ההוראות על הלוואות הניתנות "על בסיס מטבע חוץ", שכן המקור לאותן הלוואות הוא הלוואות מבנקים בחו"ל, שהריבית בגינן מחושבת לעיתים קרובות על בסיס של 360 ימים בשנה (ראה עמדת המפקח בסעיף 8 לעיל, וכן חוות דעתו של רו"ח בן-אור מטעם הבנק, בה נאמר כי שיטת חישוב הריבית לפי 360 יום מוכרת ונפוצה בשוק האשראי הבינלאומי והיא הסיבה לאי-החלת ההוראות על הלוואות במט"ח: פסקה 1(ג)). כאלו הן ההלוואות שניתנו למבקש, כפי שעולה מעדותו של שימל (עמ' 27, 34 וסעיף 8 לתצהירו). הבנק נחשף בהלוואות אלו לסיכון דולרי, שכן הוא מגייס מבנקים בחו"ל כספים כנגד הלוואות אלו (הלוואות back to back), אף שהדבר לא נעשה כנגד כל הלוואה ספציפית, והבנקים בחו"ל מחשבים את הריבית,מן הסתם, שלא על-פי הוראות נגיד בנק ישראל. יתר על כן, ריבית הליבור, שהיא הריבית שנקבעה בהסכמי ההלוואה נשוא הבקשה, מחושבת על בסיס של 360 ימים בשנה (חוות דעת רו"ח בן-אור, סעיף 2(א)(2) ונספח יח' לתגובה שהוא פרסום של איגוד הבנקים הבריטי הקובע את ריבית הליבור). סיבה זו לאי-החלתן של הוראות חישוב הריבית על הלוואות במט"ח הוכרה בפסיקה (לאחר הלכת מוסכי צומת גהה) כהצדקה לחישוב הריבית בהלוואות אלו על בסיס של 360 ימים בשנה. בת.א. (ת"א) 1465/99 דוד רוזנווסר נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, , תק-מח 2001(4) 20728, פסקה 19, פסקה כב' השופטת א' חיות:

"בהעדר כל תשתית ממשית ומבוססת ממנה ניתן להסיק כי שיטת החישוב בחו"ל שונה משיטת החישוב בארץ, ומשהוברר כי יש ואמור להיות קשר בין שיטת החישוב בחו"ל, המבוססת בעיקרה על 360 ימים בשנה, לבין שיטת חישוב הריבית במט"ח הנהוגה בבנקים בארץ, ניתן לראות בכך הסבר מניח את הדעת לעובדה שהוראות הבנקאות משנת 1990, אכן, אינן מתייחסות לחשבונות במט"ח, וכן ניתן לראות בכך הסבר מניח את הדעת לדרך שבה נוהגים הבנקים בענין זה".

(דעה דומה הובעה ע"י כב' השופט א' שילה בת.א. (ת"א) 1336/03, בש"א 1260/04 הולנדר-ליפשיץ נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, לא פורסם (1.6.04).

לאור הרציונל של סעיף 7 להוראות חישוב הריבית, ברור שלא היתה כוונה להחילן על הלוואות מן הסוג הנדון בבקשה, כפי שגם מבהיר המפקח על הבנקים בנייר העמדה שהגיש לבית המשפט. לעמדתו המקצועית של המפקח על הבנקים חשיבות כאשר עוסקים אנו בתובענה ייצוגית, שכן הוא הרגולטור המופקד על אבטחת אינטרס הציבור, קרי: שמירת עניינם של ציבור לקוחות הבנק. לצורך כך מתמנה המפקח על הבנקים על ידי נגיד בנק ישראל, מכוח סעיף 5 לפקודת הבנקאות, 1941. הנגיד הוא זה שהוציא את הוראות חישוב הריבית, ומכאן שלעמדת המפקח על הבנקים בעניין הנפקות של הוראות אלו חשיבות של ממש, אף כי הייתי מגיע לתוצאה דומה גם בלא היזקקות לעמדתו.

20. לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי המבקש לא הוכיח עילת תביעה ראויה לכאורה, שיש לה סיכויים טובים להתקבל לגביו ולגבי הקבוצה כולה. אוסיף ואומר כי לו הייתי מגיע למסקנה שהוראות חישוב הריבית חלות על ההלוואות נשוא הבקשה – כי אז היה מקום לאשר את התובענה הייצוגית לגבי הקבוצה כפי שהוגדרה בסעיפים 4.4.2-4.4.3 לבקשה, בעילה של עוולה לפי חוק הבנקאות (שירות ללקוח) ועוולה של הפרת חובה חקוקה, ובסעד של פיצוי כספי בגין הנזק המתבטא בהפרש בין הריבית שנגבתה לזו שצריך היה לגבות על בסיס של 365 ימים בשנה. כל טענות הבנק הנוגעות לצורך בהוכחת הסתמכות וקשר סיבתי בינה לבין הנזק ישימות לעילה של הטעיה. הן אינן רלוונטיות למקרה שבו הבנק מפר את הוראות חישוב הריבית – הפרה המהווה, כשלעצמה, עבירה פלילית ועוולה לפי סעיף 15 לחוק הבנקאות (ראה סעיף 10 לעיל). הנזק במקרה זה ברור, והוא מתבטא בהפרש שבין הריבית שנגבתה לבין הריבית שהיה מותר לבנק לגבות. בעילה זו של הפרת הוראות הנגיד, אין הלקוח נדרש להוכיח מה היה עושה לו היה יודע על דרך חישוב הריבית, וכי היה נוקט דרך פעולה חלופית. עילה זו גם איננה מעוררת שאלות פרטניות מובהקות, מן הסוג שעשוי להתעורר לעיתים בעילה של הטעיה, דבר שעשוי לשלול את האפשרות לדון בענין על דרך של תובענה ייצוגית. כך גם אין לייחס למבקש העדר תום לב מטעמים שונים ומשונים המפורטים בתגובת הבנק, או לטעון כי הוא ובאי-כוחו אינם יכולים לייצג באופן הולם את ענייני הקבוצה.

ג. סוף דבר

21. הבקשה לאישור התובענה הייצוגית נדחית, שכן לא שוכנעתי כי היא מגלה עילת תביעה ראויה וכי קיימת אפשרות סבירה שהיא תוכרע לטובת הקבוצה. הבנק צודק בטענתו כי הוראות חישוב הריבית, המחייבות לחשבה על בסיס של 365 ימים בשנה, אינן חלות על ההלוואות הדולריות נשוא הבקשה, וכי הבנק נהג כדין כאשר חישב את הריבית על בסיס של 360 ימים בשנה, כאשר עסקינן בהלוואה המתנהלת במט"ח. כך גם סבור המפקח על הבנקים, שלעמדתו יש משקל באישור תובענה ייצוגית. משנפלו גם העילות של הטעיה והפרת חובת גילוי נאות מן הטעמים שפורטו לעיל, וכאשר עילות אלו אינן מתאימות לתובענה ייצוגית בנסיבות מקרה זה, לנוכח העובדה שדרך החישוב על בסיס 360 ימים בשנה צויינה בהסכם - דין הבקשה לאישור התביעה הייצוגית להידחות.

22. בעניין ההוצאות יש להביא בחשבון, מחד, את ההוצאות המשפטיות הגדולות שנגרמו לבנק בשל הצורך להתגונן כנגד הבקשה לאישור תובענה ייצוגית בסכום העולה על 9 מליון ש"ח, כמו גם את העובדה שהמבקש בחר להמשיך בניהול התובענה לאחר שנתקבלה עמדת המפקח על הבנקים התומכת בגישת הבנק.

מנגד, עלי להביא בחשבון את דרך ניסוחו הבלתי-בהירה של הסכם ההלוואה בכל הנוגע לדרך חישוב הריבית ואת התרומה של הגשת תובענה זו להבהרת הניסוח (כך יש לקוות). בנוסף, יש להביא בחשבון את העובדה שב"כ הבנק לא נהגו על-פי הוראת בית המשפט בנוגע למתכונת הסיכומים (רווח 1.5), דבר שפוגע בשיוויון בין הצדדים (אם כי גם ב"כ המבקש הלך בדרך זו בסיכומי התשובה). בהתחשב בכל אלו, אני מורה כי המבקש ישלם לבנק הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.


נמצאו 100 נושאים רלוונטיים נוספים

1. חובת הבנק לפרוע שיק
2. הכרזה על מונופול - מבחן המחזור הכספי
3. מחיקת סעיפים מתצהיר גילוי מסמכים
4. שימוש ברכב לצורך הסעת נכה - הבטחת הכנסה
5. שינוי תנאי חוזה בעל פה
6. חטיפה לשם עבירת מין - מעצר עד תום ההליכים
7. ארנונה על אולם אירועים
8. תאונת עבודה של עובד בחברה משפחתית
9. אישור פסק בוררות חוץ לפי אמנת ניו יורק
10. עיכוב ביצוע פסק דין עקב פגיעה כלכלית קשה
11. נהיגה תחת השפעת קנביס רפואי
12. חובת ביטוח לאומי להודיע על זכאות לקצבת זקנה
13. הרשעה בפלילים עקב אי קיום צו בית משפט
14. ערעור על פסילת פנקסים
15. עיון בתיק בית המשפט למי שאינו צד להליך
16. ביטוח חיים - תאונת דרכים עקב נהיגה בשכרות
17. פיצויים בגין הליכי גביית קנס חניה
18. ביטול פסק דין המורה על דחיית תביעה עקב אי הפקדת ערובה
19. סעיף 5 לחוק המקרקעין - חיזוק בתים מפני רעידות אדמה
20. תאונת עבודה החמרת מצב
21. הגשת תביעת גירושין במטרה למנוע תביעת מזונות
22. בקשה למחיקת תביעה בגין שירותי עגינה
23. אי ציות לשוטר תנועה לעצור בצד
24. אפליית אסיר בטחוני
25. ירושה של פיצויים מגרמניה
26. תאונת עבודה הולך רגל
27. פינוי מוקדם שכירות משנה
28. דמי תיווך ללא הסכם בכתב
29. נזקים עקב טיפול פילינג
30. תוקף צו עיכוב יציאה מהארץ
31. איחור בתשלום קצבה מביטוח לאומי
32. תפיסת העברת כספים במסלול הירוק בנתב''ג
33. פסק בוררות חלקי
34. זכות הציבור לדעת חופש המידע
35. הלכת רוט
36. ניכוי סכום גמלאות תיאורטי מביטוח לאומי
37. פקיעת שטר בוררות
38. תנאים להיוון קצבה מביטוח לאומי
39. פרסום תיקון לשון הרע
40. תביעה לתשלום דמי אבטלה בבית הדין לעבודה
41. מעצר על מכירת סמים לסוכן משטרתי סמוי
42. אחסנת חומרי בניין ללא רישיון
43. קיום צוואה למרות פגמים בצוואה
44. לשון הרע בראיון עם פקידת סעד
45. בקשה לצירוף צד לעתירה
46. מימון חקירה נגד בעלי מניות
47. הרשעה בעבירת גניבת טרקטור
48. אחריות סוכנות נסיעות לבעיות בטיול
49. רשלנות הבנק בבדיקת שם על השיק
50. עקירת עצים עקב עבודות חפירה
51. הריסת מבנה שיש לו היתר בטעות
52. הסתדרות הפקידים תוספות שכר
53. התקף לב בזמן חופשת מחלה
54. מקומות בילוי סגורים במהלך חופשה בחו''ל
55. פס''ד הצהרתי על בעלות במיטלטלין
56. ערעור על בוררות
57. תוקף הצהרת בעל דין בדיון בבית משפט
58. בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד סופר פארם
59. הסכם החזקת זקנים תשושים
60. זיפות גג תאונת עבודה
61. עבודות יישור כביש
62. בעיות גב של נהג אוטובוס
63. חוק שעות עבודה ומנוחה עובדי הנהלה
64. הרכב בית הדין לשכירות
65. רשלנות רפואית בבית חולים שערי צדק
66. ביטול פיטורים שרירותיים
67. זיכוי מעבירת הפרת תקן ישראלי
68. אלימות במשפחה - שחרור ממעצר
69. מעצר עד לסיום המשפט
70. סוגי שכירות
71. שיוך נכסים בקיבוץ
72. צו הריסה קיר בטון
73. חוזה לבניית ממ''ד
74. האם אפשר לתבוע פיצויים בנוסף לפיצויים מוסכמים
75. האם רשאי בית דין אזורי לפרש פסק דין של בית דין ארצי
76. פטור ממס לקופת חולים כללית
77. הון עצמי מינימלי של חברה בבורסה
78. בקשה להצהיר על ביטול פסק בוררות
79. חיוב עובד לעבוד ביום שישי
80. הסכמה בהתנהגות לא לשלם מזונות
81. אכיפת פסק דין צוואה בישראל
82. תעריף ארנונה מדורג
83. אי קבלת המלצת שירות המבחן
84. תאונת דרכים תלמיד י''ב
85. מועד הגשת בקשה לגילוי מסמכים
86. סיווג עובד בענף הדפוס והכריכה
87. פציעה באימון ספורט חיילים
88. עונש להורים מתעללים
89. תביעה לביטול הסכם קיבוצי
90. מע''מ על עסקת מכירת דירה
91. נפילה מעגלת טרקטור
92. תביעה בענייני מכרזים סמכות עניינית
93. תביעה לפי פקודת הנזיקין בתאונת דרכים
94. איסור שימוש במבנה לא חוקי
95. תביעה למענק נכות מעבודה
96. ערעור על פסילת בחינת בגרות
97. תשלום ארנונה עודפת
98. הלוואה עומדת ניידות
99. קטיעת רגל מעל הברך לאחר תאונת דרכים
100. פיצויים מוסכמים על איחור במסירת דירה





תוכן עניינים

תאונות דרכים
תאונת אופנוע
דיני תעבורה
דריסת הולך רגל
מוות בתאונת דרכים
רשלנות רפואית
תאונות עבודה
תאונות ילדים
תאונה בשטח ציבורי
נזקי גוף
דיני בנקאות
רישוי עסקים
דיני מכרזים
תביעה ייצוגית
דיני מיסים
הוצאה לפועל

מוצרים פגומים
חומרים מסוכנים
תקיפה
תקיפת כלב
לשון הרע
נזקי רכוש
פוליסות ביטוח
פגיעה בעבודה
מחלות מקצוע
נכות כללית
הגנת הצרכן
ארנונה
קרן פנסיה
דיני שטרות
משפט פלילי
פשיטת רגל

קצבת ניידות
נפגעי איבה
נפגעי פוליו
נפגעי גזזת
דיני עבודה
דיני חוזים
משפט מסחרי
נדל"ן / מקרקעין
ליקויי בניה
ירושה צוואה
משרד הביטחון
נישואין - גירושין
דיני מזונות
הסכם ממון
משמורת קטינים
תכנון ובניה




א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   כ
ל   מ   נ   ס   ע   פ   צ   ק   ר   ש   ת

רקע תחתון