קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להמצאת התראת פשיטת רגל: פתח דבר עסקינן בבקשה להמצאת התראת פשיטת רגל, אשר הוגשה ע"י המבקש מכוח פסק דין חלוט, שניתן ביום 11.8.09 כנגד הנתבעת (המשיבה בהליך דכאן),זאת במסגרת ההליך מושא ת.א. 2332/07 (שלום- באר-שבע) . עת נדרשתי לבקשה לראשונה, הוריתי למבקש, בהחלטת ביניים מיום 14.3.10, להגיש בקשה משלימה מטעמו, הואיל ומבקשתו, כפי שהוגשה, לא ניתן היה לדעת האם נעשה ניסיון ממשי או אחר לגבות את סכום פסה"ד במסגרת הליכי הוצל"פ, מה גם שלבקשה המקורית לא צורף אישור המעיד כי פסה"ד נמסר והומצא כדין למשיבה. ביום 18.3.10, הגיש המבקש בקשה משלימה שבה פורטו מהלכי המבקש במסגרת תיק ההוצל"פ, אותו פתח לצורך גביית סכום פסה"ד. כן העלה המבקש טענות, העשויות להצדיק פנייה להליכי פש"ר דווקא, על פני פניה להליכי הוצל"פ. ביום 7.4.10, הגישו המשיבה וצד ג', התנגדות לבקשת ההתראה. בעקבות ההתנגדות, נקבע דיון בבקשת המבקש להמצאת התראת פשיטת רגל על רקע התנגדותה של המשיבה למבוקש. במסגרת אותו דיון נחקרו המבקש, המשיבה וצד ג' ובתום אותו דיון הוריתי לצדדים לסכם טענותיהם בע"פ במסגרת מועד דיון שייוחד לצורך כך ואכן, ב"כ הצדדים התייצבו בפניי במועד מאוחר יותר לשם סיכום טענותיהם, כאמור. טענות המבקש המבקש מציין דבר היותו אוחז בפסק דין חלוט שניתן לזכותו כנגד המשיבה. עוד צויין כי במסגרת התובענה הכספית, שניהל המבקש כנגד המשיבה ושבעטייה ניתן פסה"ד, כאמור, עתר המבקש להטלת עיקול ברישום על זכויות המשיבה בדירתה בעומר (להלן: "הנכס"), לאחר שעלה חשש, כי המשיבה פעלה להבריח הנכס, זאת הואיל ועיון בנסח רישום של לשכת המקרקעין, העלה כי ביום 17.2.09, נרשמה הערת אזהרה לטובת צד ג', על זכויות המשיבה בנכס. אין חולק כי נרשם עיקול ברישום על זכויות המשיבה בנכס. כאמור, משמאנה המשיבה לפעול על פי פסק הדין, החל המבקש בהליכי גביה בהוצאה לפועל, במסגרתם אף הוטל עיקול על הנכס ומאוחר יותר, באה עתירה למינוי כונס נכסים לצורך מכירת הנכס (להלן: "בקשת הכינוס"). המבקש טוען, כי בתשובת צד ג' לבקשת הכינוס, הוא נדהם לגלות, כי ביום 25.2.09, חתמו המשיבה וצד ג' על תצהירים לפיהם הם מורים לרשויות המנהלות את רישום הזכויות בנכס, להעביר מלוא הזכויות בנכס משם המשיבה על שמו של צד ג'. עוד התברר, כך נטען, כי המשיבה וצד ג' חתמו על הסכם לפיו, על אף האמור בהסכם הגירושין, יועברו מלוא הזכויות בנכס לידי צד ג' בצירוף ייפוי כוח בלתי חוזר, החתום בידי המשיבה לטובת צד ג'. לטענת המבקש, מעשים אלו מהווים הברחת נכסים מובהקת ובכלל זה, הענקה אסורה, שיש לבטלה ע"פ הוראות הפקודה. יצויין בהקשר זה, כי המשיבה וצד ג' מוחזקים בגדר בני זוג גרושים והסכם הגירושין ביניהם, אושר כפסק דין בביהמ"ש לענייני משפחה. המבקש מוסיף וטוען כי שכר שירותיו של חוקר פרטי, אשר התחקה אחר צעדיה של המשיבה, או אז, התגלתה מסכת עובדתית שונה בתכלית מן המסכת העובדתית "המצופה" מבני זוג גרושים. כך למשל, עפ"י דו"ח החקירה, המשיבה מתגוררת דרך קבע בנכס, יחד עם צד ג', השניים יוצאים ונכנסים מאותה דלת, נוסעים יחד באותו רכב ונראה על פניו, כי מנהלים תא משפחתי משותף, לכל דבר ועניין. באשר ל"מיצוי" ההליכים במסגרת תיק ההוצל"פ, טוען המבקש, כי אמנם הצליח לגבות מן המשיבה סכומי כסף באמצעות הליכי עיקול, אולם, עת ביקש לבצע עיקול על מיטלטלין המצויים בנכס, פעלה המשיבה להכשיל הפעולה ובדו"ח העיקול נרשם, כי "נוכח התנגדות המשיבה נבצר מהמעקל להיכנס לתוך הדירה והחדרים ולכן נרשמו המעוקלים שנצפו מבעד לדלת." ע"פ המפורט בבקשה, לאחר הכשלה זו, הורה רשם ההוצל"פ, על עיקול המיטלטלין והוצאתם. במסגרת אותו עיקול, נמצא (כך ע"פ דו"ח הפעולה של המעקל) משרד ובו ציוד משרדי וכן משחות בתפזורת. לטענת המבקש, בירור שערך, העלה כי המדובר בעסק, שהקים צד ג' "עבור" המשיבה, באמצעותו היא פועלת בהסתר. המבקש טוען כי מדובר במשיבה, העושה ככל העולה על רוחה ובכלל זה, חיה בסטנדרטים גבוהים ביותר, בעוד נושיה אינם יכולים לקבל את כספם. לטענת המבקש, הליכי הוצאה לפועל שנקט, סוכלו ע"י המשיבה, שעה שזו עומדת במרייה ומכשילה הליכי הוצל"פ המתנהלים נגדה. טענות המשיבה וצד ג': בפתח טיעוניה מציינת המשיבה, כי אינה מתכחשת לחובותיה ויתכן כי בעתיד היא תפנה בעצמה להליכי פש"ר, אך לא מהסיבות, אותן מפרט המבקש בבקשתו. לשיטתה, היא וצד ג' פנו להליכי גירושין, לפני שנים רבות, בטרם צברה המשיבה חובות והרבה לפני היכרותה עם המבקש. לשיטתה, המבקש יכול להעיד על "אותנטיות" הגירושין שבינה לבין צד ג', כמי ששימש כבן זוגה לאחר הגירושין, עבר להתגורר בנכס יחד עימה וכמי שילדיו הקטינים, ביקרו בנכס תכופות. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי הסיבה בגינה היא חולקת את הנכס יחד עם צד ג', נובעת ממצב של חוסר ברירה, ממצוקה כלכלית ונפשית קשה, אליה היא נקלעה ובדומה גם הילדים המשותפים לה ולצד ג'. באשר לטענותיו העובדתיות של המבקש, טוענת המשיבה, כי בחודש 06/2004 (עוד בטרם הוגשה תביעתו של המבקש, בגינה נוצר חוב חלוט), פנו המשיבה וצד ג' להליכי גירושין ונחתם בין השניים הסכם גירושין, המעביר הזכויות בנכס לטובת המשיבה בלבד, בהיותה בעלת המשמורת על ילדיהם המשותפים. באותה שנה, הכירה המשיבה את המבקש ובין השניים נרקמה מערכת יחסית אינטימית, אלא שלאחר כשלושה חודשי זוגיות, ניתקה המשיבה יחסיה עם המבקש, תוך שבין השניים נותרו קשרי ידידות ועסקים. במסגרת הקשרים העסקיים והידידותיים שנותרו בין השניים, נקלעה המשיבה למצב, בו חתמה לטובת המבקש על שטר ערבות בעבור אחת, יעל שמה, ובמסגרתו, התחייבה, כי במידה והחוב לא יפרע על ידי יעל, תחול עליה החובה לפרוע החוב במלואו. בגין ערבות זו ובגין החוב, שלטענת המבקש טרם נפרע, השיג המבקש פסק דין כנגד המשיבה, שהוגש ללשכת ההוצל"פ, לצורך גבייתו. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי באותה תקופה היא היתה נתונה במצב נפשי קשה מאוד, בחודשי הריון מתקדמים (מגבר, אשר לטענתה , עבורו, עזבה את המבקש, וזה סרב להכיר באבהותו), לאחר תאונת דרכים קשה. מצב נפשי זה, הביא את המשיבה, כך לטענתה, לחוסר תפקוד מוחלט ולהזנחה בולטת של הטיפול בילדים המשותפים לה ולצד ג' , עד אשר נדרשה התערבות של רשויות הרווחה. עקב כך, החליט צד ג' ליטול המושכות לידיו, לטפל בילדיו ולהשיבם למסלול חיים נורמאלי, ובין היתר, הוסכם ביניהם, כי צד ג' יעבור להתגורר בנכס ומאחר והוא זה המטפל בילדים. בהעדר יכולת של החייבת לשלם לצד ג' מזונות כלשהם, הוחלט כי הזכויות בנכס יועברו על שם צד ג'. המשיבה בתגובתה מגוללת ארוכות, כיצד טופלו הילדים ע"י צד ג', בעזרתה המועטה וכיצד לחצם של ילדיהם המשותפים, כמו גם רצונם של השניים לנסות ולאחות השברים שנוצרו בחייהם של הילדים, הביא לכך שהמשיבה עברה אף היא להתגורר בנכס, ביחידת דיור תחתונה, יחד עם בנה הפעוט, שבינתיים נולד לה. בין לבין, טוענת המשיבה, כי צד ג' סייע בידיה, בין היתר, ע"י מתן כספים בסכומים בלתי מבוטלים, לצורך שותפות מבטיחה, במסגרתה ניסתה להשתלב וכן במתן הלוואה לצורכי לימודים אקדמאים, תשלום חוב המשיבה לחברת אויס, סיוע בתשלום שכ"ט עו"ד בתיק מזונות בעבור בנה הקטין וכיוב'. לטענת המשיבה, זולת היותה מצויה תחת אותה קורת גג עם צד ג', אין ביניהם דבר , שכן היא מתגורת ביחידת דיור מנותקת ועצמאית לחלוטין, וכי היא וצד ג' מנהלים אורח חיים נפרד לגמרי, לרבות קשרים חברתיים ורומנטיים שונים. באשר לטענות בדבר "הענקה פסולה", המשיבה טוענת, כי הסעיף בהסכם הגירושין, שקבע הזכויות בנכס, קשור קשר הדוק וטבעי, לזה הזכאי למשמורת על הילדים ומשהוחלט, כי צד ג' ייטול המשמורת על ילדיהם המשותפים, מן הראוי היה כי הזכויות בנכס יועברו אליו ומשכך חתמו היא וצד ג' ביום 12.2.09 על תצהירים לפיהם הם מורים לכל הרשויות בהם הנכס רשום, להעביר מלוא הזכויות בנכס ע"ש צד ג'. בחודש זה אף נרשמה הערת אזהרה לטובת צד ג'. לטענת המשיבה, צו העיקול, שהוטל ע"י המבקש נרשם אך ביום 13.9.09 וגם צו עיקול קודם נרשם אך ביום 25.3.09. עוד נטען כי ביום 23.4.09, חתמו המשיבה וצד ג' על נספח להסכם הגירושין לפיו, חרף האמור בהסכם הגירושין, יועברו מלוא הזכויות בנכס לידי צד ג'. במעמד זה, חתמו הצדדים על ייפוי כוח בלתי חוזר, לטובת צד ג'. לטענת המשיבה, אמנם, מאז ועד היום, לא הושלמו הליכי העברת הזכויות בנכס, ואולם ברי, כי במועד רישום הערת האזהרה על הבית (02/2009), לא היו כל עיקולים רשומים על הנכס וההסכמות שהושגו בינה לבין צד ג' ביחס לנכס, אינן בגדר נסיון נואל להברחת נכסים, כי אם הסכם לגיטימי, כחלק מהליך גירושין אמיתי וכן, בין השניים. בעניין דוכן התכשיטים טוענת המשיבה, כי בראשית הדרך, פנתה למקורות מימון עצמאיים והקימה העסק בכוחות עצמה אלא שלא עלה בידה לעמוד בהחזרי הלוואותיה, ולכן הציעה לצד ג' לרכוש ממנה את דוכן התכשיטים על כל תכולתו, זאת על מנת לספק לבתם הגדולה של השניים מסגרת, שכן זו האחרונה, עזבה את המסגרות הלימודיות. צד ג', אכן רכש את הדוכן מידי המשיבה ובחודש 07/2009 הוקמה חברת מולאן בבעלות צד ג'. לטענת המשיבה, אין יסוד לטענת המבקש כי צד ג' אינו רשאי להחזיק חברה בבעלותו, בשל היותו עובד שכיר, שעה שקיבל את כל האישורים המתאימים לכך. מן הפן הנורמטיבי, טוענת המשיבה, כי אין המדובר כלל ב"הענקה", כל שכן "פסולה", על פי האמור בסעיף 96 לפקודה וכי בהחלט ניתן לראות בצד ג', כמי שרכש חלקה של המשיבה בנכס, בתמורה ובתום לב. בנוסף, טוענת המשיבה, כי אין המדובר בהסכם למראית עין וכי פרמטרים כגון: הפרש הזמנים בין עריכת ההסכם לבין הפירוד בפועל, סוג הנכסים המועברים, היחס בין ההסכם למועד ההתמוטטות בפועל ומארג ההסכם כולו, מאששים זאת. לסיכום טוענת המשיבה, כי אין המדובר בהענקה פסולה, אלא מדובר בהענקה, לגטימית בתמורה הולמת וכי בין הצדדים לא קיימת מערכת יחסים, זולת קשרי ידידות לטובת ילדיהם הקטנים וכי הגם שייתכן כי המשיבה תפנה מיוזמתה להליכי פש"ר, אין לראות באמור לעיל משום הענקה פסולה על פי האמור בסעיף 96 לפקודה. המבקש, בסיכומיו, מפנה לפסק דינה של כב' השופטת ו.אלשיך בבש"א 15382/01 אפל נ' פרי ניר, ועל בסיסו נטען כי גם במסגרת דיון בהתנגדות להמצאת התראת פשט"ר, עדיין חל עיקרון היסוד שלפיו, חובות יש לשלם לאלתר ובמלואם. המבקש מוסיף ומציין, כי קיומו של פס"ד חלוט נגד החייב, די בו על מנת לאפשר פנייה להליכי פש"ר, ללא צורך למצות תחילה הליכים במסגרת הוצל"פ. לדעת המבקש, כל זמן שהחייב מודה בקיומו של חוב וכל עוד, לא הוכיח החייב כי עומדת לו זכות תביעה שכנגד או זכות קיזוז, אין למנוע מנושה להמציא התראת פשיטת רגל לחייב. לשיטת המבקש העובדה כי המשיבה אינה מתכחשת ואף מביעה רצון לפנות להליכי פש"ר, ולו בעתיד, כי אז אף מטעם זה יש להתיר משלוח התראה, כאמור. המבקש מדגיש כי לשיטתו כל עוד לא נטענה נגדו טענה הנוגעת לחוסר תו"ל בשימוש בהליך פשיטת הרגל והואיל ועסקינן בשלב ראשוני ביותר של ההליך, אין למנוע בעדו, מבוקשו. באשר להשגות המשיבה, טוען המבקש כי יש לתת הדעת על כי בעת שבו ננקטו כנגדה הליכי ההוצל"פ ואף בזמן שרבץ עיקול על הנכס, לא נמנעה המשיבה מלחתום על תצהירי מתנה, לפיהם העבירה את זכויותיה בנכס, ללא תמורה, לצד ג'. אם לא די בכך, הרי המשיבה הוסיפה ורשמה הערת אזהרה לטובת צד ג', שעה שרבצו עיקולים על הנכס. תמיהה נוספת העולה מטיעוני המשיבה, לגישת המבקש, נוגעת לסוגיית התמורה שהרי המשיבה טענה כי שולם לה כסף עבור העברת זכויותיה בנכס ואין להבין כיצד טענה זו עולה בקנה אחד עם הצהרת המשיבה כי היא וצד ג' נטלו הלוואה מובטחת שיעבוד על הנכס. שלא לדבר על כך, כי לשלטונות המס דיווחו המשיבה וצד ג', כי המדובר בהעברה ללא תמורה. המבקש אף טען לקיומן של סתירות שעלו בחקירת המשיבה ובחקירת צד ג', הן סתירות בגרסאות השניים והן כאלו הנוגעות לתגובותיהם מול העולה מחקירתם, לרבות סתירות ביחס לעולה מחקירתם בהליכי הוצאה לפועל. לכל אלו משיבה המשיבה, כי אין מחלוקת שבחודש 02/2009, טרם ניתן פס"ד לטובת המבקש, ואף טרם הוטלו עיקולים, כך שלא היתה מניעה, נכון לאותו מועד, כי תירשם הערת אזהרה לטובת צד ג'. כן נטען, כי לא יעלה על הדעת, שבשל תביעה תלויה ועומדת בביהמ"ש, יאסר על אדם לבצע פעולה בנכסיו. המשיבה מדגישה כי לנגד עיניה עמד הצורך להציל את ילדיה וכי בינה לבין צד ג' אין דבר, מלבד קשרי ידידות וכן, "שותפות גורל", בהיותם הורים לילדים משותפים. דיון והכרעה: על פי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] התש"ם - 1980 (להלן: "הפקודה"), ניתן לשלוח לחייב התראת פשיטת רגל משנתקיימו התנאים המפורטים בסעיף 3 לפקודה, דהיינו, כנגד החייב קיים פסק דין חלוט, שביצועו לא עוכב. אין חולק, כי עמידה בתנאי סעיף 3 לפקודה הינה בבחינת, "תנאי בלעדיו אין", אך עדיין יש לבחון האם קיומם של תנאי סף אלו מזכה ומאפשר לכל נושה, לפתוח בהליכי פש"ר נגד חייב, במובן של "כל דיכפין ייתי ויכול"? נראה כי תשובה לשאלה זו מצריכה התחקות אחר תכלית החקיקה של פקודת פשיטת רגל בכלל והוראות סעיף 3, בפרט. כידוע, פקודת פשיטת הרגל מאפשרת קיומם של שני ערוצים במסגרתם עשויים להתנהל הליכים נגד חייב חדל-פרעון. הערוץ הנפוץ והרווח, הינו זה שראשיתו בבקשת החייב. בערוץ זה, החייב, מיוזמתו, מבקש להיכנס להליך של חדלות-פרעון ובכך לחסות תחת יריעת הגנה הקבועה בפקודה. הערוץ האחר, הוא הרלוונטי לענייננו - הוא זה שתחילתו בבקשת נושה (או נושים) של חייב להחל בהליכי פשיטת רגל כנגדו. ברי, כי ערוץ זה, על פניו, אינו ביוזמת החייב ולרוב אינו זוכה ל"ברכת הדרך" ממנו ולו, בשים לב להשלכות הקשות הנודעות להליך זה על עצמאותו הכלכלית של החייב ושמו הטוב. לא ימצא זה אשר יחלוק, כי היעתרות לבקשת נושה כאמור, גוררת בהכרח פגיעה בכבודו של החייב, בזכותו לשמו הטוב, ואף בזכות קניינו (ראה: רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360, בעמ' 375 וכן, החלטתי מיום 21.1.10 בפש"ר 9513/06 דוד חריזי נ' כונס הנכסים הרשמי, ). שלא לדבר על כך כי הליכי פשיטת רגל לא נועדו לרדת לחייו של החייב, אף אם נמצא טעם ממשי בקיומם של הליכים אלה. על בית המשפט היושב בדין לבחון האם המדובר בדרך זולה, מהירה, יעילה ושווה יותר (ע"א 92/76 בן-ציון נ' מדינת ישראל, בעמ' 166) , אך בו בזמן, להבטיח כי זכויותיו החוקתיות הבסיסיות של החייב, יישמרו כך למשל, זכותו כאדם, לקיום מינמלי בכבוד. לעניין זה, יפים דבריו של כב' הנשיא ברק בע"א 6416/01 דני בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, נז(4) 197 (להלן: "פרשת בנבנישתי"), בע"מ 203-204: "מקובל לקבוע כי הליכי פשיטת הרגל מיועדים למלא אחר שתי תכליות עיקריות: האחת, כינוס נכסי החייב וחלוקתם בין נושיו בדרך הזולה, המהירה, היעילה והשווה ביותר (ראו ע"א 92/76 בן-ציון נ' מדינת ישראל, בעמ' 166). תכלית זו מקבלת משנה תוקף לאור ההגנה החוקתית על זכות הקניין (סעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו)...אכן, קניינו של הנושה אינו חזות הכול. כנגדו קיימת גם זכותו של החייב - שניתן אף לראות בה חלק מכבודו וחירותו על-פי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו - להקים את חירותו (האישית והכלכלית) ולשוב ולקיים עצמו בדרך מכובדת (ראו והשוו: רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו וכן ע"א 3553/00 אלוני נ' זנד טל מכוני תערובת בע"מ, ). ביטוי לתכלית זו - של שיקום החייב - מצוי בין היתר בהוראות הפקודה המאפשרות לחייב לבקש פשיטת רגל. כך, האפשרות לבקש מינוי כונס נכסים אינה מסורה רק לנושה אלא גם לחייב (ראו סעיפים 17 ו-18 לפקודה). זאת, לא רק במקרה שבו יהא בפשיטת הרגל משום תועלת לנושים, אלא גם במקרים שבהם אין תועלת לנושים ומתוך הכרה באינטרס הלגיטימי של החייב לפתוח דף חדש בחייו" (ההדגשות אינן במקור - נ.נ.). נוכח דברים מפורשים אלו, סבורתני כי מתחייבת מסקנה לפיה, ביהמ"ש מחוייב להפעיל שיקול דעת בבואו לאפשר "יריית פתיחה" להליכי פשיטת רגל נגד חייב, קל וחומר כאשר מדובר בבקשת נושה. בעיני זו פרשנות נכונה ותואמת תכליתו של סעיף 3 לפקודה ועל כן, גם מקום בו נתמלאו תנאי הסף המנויים בסעיף 3, עדיין על ביהמ"ש לשמש מעין "שומר סף" לשם הגנה ושמירה על זכויותיו החוקתיות של החייב, זאת לצד קביעה פוזיטיבית, כי אכן המדובר בדרך זולה, מהירה, יעילה ושווה יותר, לפירעון חובות החייב ובכך, אף לשלול אפשרות כי הבקשה למשלוח התראת פשיטת רגל מוגשת מטעמים וממניעים פסולים כגון, הפעלת לחץ, לא סביר, על החייב. בהליך זה, בית המשפט, בוודאי אינו בבחינת "חותמת גומי" ועל כן, עליו ביהמ"ש לבחון, בין היתר, האם מוצו הליכי הוצאה לפועל, עד תומם; האם לנושה הצדקה של ממש לעבור מאפיק הוצל"פ לאפיק פש"ר ומעל לכל, האם המדובר בבקשה כנה ואמיתית, נעדרת סממנים של שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש. לאורם של עקרונות כלליים אלו, תיבחן בקשת הנושה - המבקש בהליך זה. מיצוי הליכי ההוצאה לפועל עד תום ברי לכל בר בי רב, כי הליכי פש"ר, הינם קיצוניים, טומנים בחובם סנקציות והגבלות קשות על החייב ובכלל זה, אפשרות התחקות אחרונית אחר נכסי החייב לפרק זמן של 10 שנים (סעיף 96 לפקודה). לעומת זאת, הליכי הוצל"פ, הינם הליכים פרטניים, שהשלכותיהם על החייב, גם אם קיימות, הינן נקודתיות ומצומצמות בהיקפן ובהכרח, מידת פגיעתם בחייב, הינה פחותה. לא ניתן להתעלם אף מעלויות הליכי גביה בהוצל"פ, מול עלויות הליכי פש"ר ביחס לקופה "הציבורית" ובכלל זה, זמן שיפוטי רב, כמו גם סירבול ההליך, ע"י העברתו לכתליו של בימ"ש, בעוד שבמסגרת הליכי הוצל"פ, הנושה יכול לזכות במבוקשו בנקל, ללא צורך בדיון ובלבד שיוכיח עמידתו בתנאי סף לקבלת הסעד המבוקש. בעיני נכון וראוי להשקיף על הליכי הוצל"פ ככאלו, שאינם עומדים באותו מדרג, ביחס להליכי פשיטת רגל. אמנם, הליכי הוצל"פ, כמו גם הליכי פש"ר, הם חלק ממערך גביה ואכיפת חיובים, אלא שביניהם מתקיים מידרג ואף בית המשפט העליון הכיר, זה מכבר, ב"קיצוניותם" של הליכי פש"ר, אל מול הליכי ההוצל"פ, באומרו כך: "לשם שמירה על קניינו של הנושה ופירעון החובות המגיעים לו אין די לעתים בהליכי הוצאה לפועל, ויש הכרח באמצעי קיצוני יותר - הוא הליך פשיטת הרגל." (פרשת בנבנישתי, בעמ' 203). להבנתי, מיצוי הליכים הינו חלק וביטוי ברור לדרישת תום הלב מצד הנושה, אינו דומה נושה המגיע לפתחו של ביהמ"ש, שבאמתחתו ניסיונות כושלים למכביר, לנסות ולגבות חובו, אל מול זה אשר בוחר לפנות ישירות להליכי פשט"ר. לפחות במקרה הראשון, לא מתקיים עוד החשש כי אצה לו לנושה הדרך, לפנות להליכי פשט"ר מטעמים זרים, פסולים שאין מאומה בינם לבין הרצון לגבות החוב. דווקא העובדה כי הליכי פש"ר מעניקים לנושה אפשרויות נרחבות ומשמעותיות יותר מאלה המוקנות לו בהליכי הוצל"פ, מחייבת כי השימוש באמצעי זה, יעשה באופן מושכל, זהיר ומפוקח. קיומה של הצדקה "אמיתית" לעבור מאפיק הוצל"פ לאפיק פש"ר: כפי שציינתי לעיל, הליכי הוצל"פ, מטבעם, הם הליכים מצומצמים ומרחב התמרון לנושה, גם אם קיים, אינו רחב, על כן, נושה שלא צלח בידו לגבות החוב באמצעות הליכים אלו, זכאי כי תינתן לו אפשרות לנסות ולגבות חובו בעזרת סעדים אחרים, "דרסטיים" יותר, המבוצעים בהליכי פש"ר. בהתאם לכך, ככל שנושה יכול לגבות חובו באמצעות אחד או יותר מדרכי הגביה שבהוצל"פ, אין צורך ואין הצדקה לשימוש בסעד דרסטי יותר, כשם שאין להצדיק כי טיפול ראשוני "בזיהום" ייעשה תוך שימוש במכשירים כירורגיים, כל עוד ניתן להסתפק בטיפול שמרני בלבד. נכון כי לעיתים מוצדק ומוצרך להשתמש בסעד דרסטי, כך למשל, מקום בו עולה חשש כי חייב הבריח נכסים, מהם יכולים היו נושיו להיפרע ולצורך כך מבוקש להתיר פעולות על פי הפקודה, בדבר ביטול "הענקה אסורה", שעה שהנושה איננו יכול לעשות כן במסגרת הליכי הוצל"פ. האם המדובר בבקשה כנה ואמיתית, נטולת סממנים בדבר חוסר תו"ל: פשיטא, כי הליך פשיטת רגל, יסודו בחובה לנהוג בתום לב, הן מצד החייב והן מצד נושה הפותח בהליך כאמור, וכדברי כב' השופט ברק, בפרשת בנבנישתי: "ההגנה על האינטרס של הנושים בהבטחת זכותם וכן והאינטרס של החייב בשיקומו אינם עומדים בפני עצמם, אלא כפופים הם לעקרון תום-הלב (במובנו האובייקטיבי והסובייקטיבי). אכן, בפקודה עצמה יש הוראות המבססות עצמן על עקרון תום-הלב במובנו הסובייקטיבי. כך, יכול בית-המשפט לדחות בקשה לפשיטת רגל, בין היתר אם שוכנע כי הבקשה הוגשה "...שלא בתום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל..." (סעיף 18ה(א)(2) לפקודה)... בנוסף, כפופים הליכי פשיטת הרגל לעקרון תום-הלב במובנו האובייקטיבי. כך, הן הנושים הן החייב חייבים להפעיל את זכויותיהם על-פי הפקודה בתום-לב (סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). אל לחייב להפוך את דיני פשיטת הרגל ל"עיר מקלט" אשר כל דכפין יבוא בשעריה (פרשת אשכנזי, בעמ' 55) מנגד, רשאי בית-המשפט לדחות בקשת נושה להליכי פשיטת רגל נגד חייב אם נעשה בהם שימוש לרעה." (ההדגשות אינן במקור -נ.נ.). נושה העותר לקבלת סעד על פי פקודת פשיטת הרגל מחוייב לבוא בשערי ביהמ"ש בידיים נקיות, בתום לב, ואף להניח היסודות הדרושים, לשם הוכחת תנאי הסף שנטל הוכחתם מוטל לפתחו. הואיל ואין ספק כי פנייתו של נושה להליכי פש"ר כנגד חייב, יש בה משום הפעלת מכבש לחצים על החייב , שומה על ביהמ"ש להבטיח כי מכבש לחצים זה הינו לגיטימי, מקיים יחס של הלימה ומידתיות אל מול זכויות יסוד של החייב ואין בו משום ירידה לחייו של החייב, דווקא. בנסיבות אלו, לשאלה האם נקט נושה הליכי גביה דוגמת הליכי הוצאה לפועל, טרם פנייתו להליכי פשט"ר נגד החייב, משמעות רבה גם ביחס לנקיון כפיו ולתום ליבו של הנושה. בבוא בית משפט מוסמך להכריע בבקשה למשלוח התראת פשיטת רגל על פי סעיף 3 לפקודה, שומה עליו לבחון האפשרות כי בקשת הנושה להתחיל בהליכי פשיטת רגל נגד החייב לא הוגשה דווקא מטעמים מוצדקים ומבוררים במיוחד, זאת לאור הפגיעה הקשה בזכויותיו החוקתיות של החייב ובכלל זה, זכותו כי לא ינקטו נגדו הליכי גביה שפגיעתם בו ובקניינו, עולה על הדרוש ועל הסביר, זאת גם אם לנושה זכות לגבות חובו תוך זמן סביר. מן הכלל אל הפרט לאחר שנתתי דעתי לכלל טענות הצדדים, לעולה מכתבי טענותיהם ומחקירותיהם בפניי, הנני בדעה כי המבקש מקיים אחר תנאי הסף החקיקתיים והפסיקתיים, המצדיקים פנייתו לאפיק זה, על פני המשך הליכי גביה בהוצאה לפועל. ראשית, נראה כי המבקש אכן הגיע לכדי "מיצוי הליכים", שעה שפנה לקבלת כלל הסעדים, אותם יכול היה לקבל במסגרת הליכי הוצל"פ. מה עוד שבשלב בו עתר המבקש למינוי כונס נכסים על זכויות המשיבה בנכס במסגרת הליכי ההוצל"פ, נתקל הוא במחסום בדמות העברת זכויות המשיבה לידי צד ג'. בהינתן נסיבה זו וככל שבדעת המבקש, להתמיד בהוכחת טענתו כי המדובר ב"הענקה פסולה", אזי מוצרך הוא לקיים הבירור האמור במסגרת הליכי פשיטת רגל שכן ראש ההוצאה לפועל נעדר סמכות, לברר סוגיה זו. ברי גם, כי לא ניתן לומר, שעסקינן במבקש, שפתח תיק הוצל"פ לשם פתיחתו בלבד והותירו כאבן שאין לה הופכין ולו על מנת שלא יוחזק כמי ש"אץ רץ" להליכי פש"ר. באשר להצדקת פנייתו של המבקש להליכי פש"ר, בעיתוי האמור, ניכר כי לנוכח טענות הצדדים בפניי, ניתן בהחלט לומר, כי נסיבות העברת הזכויות בנכס מהמשיבה לצד ג' לוטות בערפל וכי בוודאי, שבשלב זה לא ניתן לשלול, מכל וכל, כי המדובר בנסיון להענקת מרמה. בהקשר זה ראוי לתת הדעת דווקא לטענות המשיבה כי העברת הזכויות בנכס, נעשתה במסגרת וכחלק מהעברת זכות המשמורת על הילדים וכי יש לראות סוגיות אלו כשלובות יחד וכן טענתה, כי חתמה על תצהיר הענקת זכויות ללא תמורה, בו בזמן שבתגובתה לעתירה וכן בחקירתה ובחקירת צד ג' נטען, כי שולמה תמורה בעד העברת הזכויות, אך ללא כל אסמכתא כתובה (ראה לעניין זה: פרוטוקול הדיון מיום 22.4.10 עמ' 11, שורות 14-21 וכן עמ' 17, שורות 14-27). די באלו על מנת להניח מסד לכאורי אמנם, כי בבוא היום יכול וביהמ"ש יגיע לכלל מסקנה, כי המדובר ב"הענקה פסולה". כל זאת, לצד העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, בדבר מגורים תחת קורת גג משותפת, מימון כלכלת הבית ע"י צד ג' בלבד, היות רכב צד ג' (או אימו), נהוג ע"י החייבת (ראה פרוטוקול הדיון מיום 22.4.10 עמ' 12, שורות 31-32 וכן עמ' 13, שורות 1-3, 9-15 ו-24-31), שאף הם עשויים להטיל דופי בכשרות ההענקה. בשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם, ראוי לתת הדעת להצהרת החייבת בדבר אפשרות פנייתה להליכי פשיטת רגל. הצהרה כגון דא, מניחה, יותר מטיעון אפשרי, כי החייבת אינה סולבנטית. לעניין תום ליבו של המבקש וכנות בקשתו, אכן המבקש לא טרח לציין בבקשתו כי קיים בעבר קשר זוגיות עם החייבת, אלא שאינני סבורה כי מחדל זה, כשלעצמו, שולל היסוד מבקשתו במיוחד בשים לב להליכי ההוצאה לפועל שנקט, אשר לא הביאו לגביה משמעותית על חשבון החוב החלוט. יודגש כי אין בהחלטתי זו משום קביעת מסמרות ביחס לטיב העברת הזכויות בנכס וכל שנדרש בית משפט בשלב זה, הינו לתשתית ראייתית ראשונית ביותר, אשר לטעמי הונחה. אשר על כן, לנוכח כל האמור לעיל, מצאתי לנכון לקבל בקשת המבקש ולהתיר לו משלוח התראת פשיטת רגל למשיבה. ההמצאה תיעשה בתוך 10 ימים. ברור כי ככל שתבוא פניה של המבקש - הנושה, למתן צו כינוס כנגד המשיבה, תעמוד לה זכותה לנסות ולמנוע מתן צו, כאמור. בנסיבות העניין, בחרתי להימנע מלעשות צו להוצאות. פשיטת רגל