קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לחייב חברה להפקיד ערובה בקופת ביהמ''ש: בפניי עתירה עפ"י סעיף 353א' לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן:"חוק החברות"), לחייב המשיבות להפקיד בקופת ביהמ"ש ערובה (בסכום ריאלי), על מנת להבטיח תשלום הוצאות המבקשת, בגין התובענה שהגישו נגדה המשיבות, בהליך זה. א. המערך העובדתי שבכתבי הטענות ביום 23.11.09, הגישו המשיבות (התובעות בהליך א.3220/09) כתב תביעה כנגד המבקשת (הנתבעת שם), בגדרו הועלו טענות, שעיקרן הפרת הסכמים לביצוע עבודות להרחבת שטח המגורים של קיבוץ זיקים, בהיקף של 100 יחידות דיור בגודל של 550 מ"ר כל אחת (להלן:"פרויקט ההרחבה"). לגירסת המשיבות, המבקשת חזרה בה מהתחייבויותיה מושא ההסכמים, לא שיתפה עימן פעולה וסיכלה את שיווק המגרשים. בהסתמך על טענות אלו גורסות המשיבות כי נגרמו להן הפסדים מרובים ואובדן רווחים בסכום כולל של 16,574,344 ₪. (יצויין כי לצרכי אגרה, הועמד הסכום הנתבע על סך 5,000,000 ₪). טרם הגשת ההליך מושא ת.א. 3220/09, עתרו המשיבות למתן פסק דין הצהרתי לפיו, ביטול ההסכמים נעשה שלא כדין (ה.פ 4062/09). בד בבד עם הגשת התביעה האמורה, הגישו המשיבות בקשה למתן צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, אשר יאסור על המבקשת להתקשר בהסכם לביצוע עבודות ההרחבה עם חברת הרטוב (הנתבעת 2) או עם כל גורם אחר (בש"א 3886/09). השופט א. ביתן בהחלטתו מיום 9.6.09, דחה הבקשה הן בשל חוסר נקיון כפיים של המשיבות והן, לאור מאזן הנוחות. על פי סיפור המעשה שבכתב התביעה - מושא ת.א. 3220/09, בין המבקשת- קיבוץ זיקים- למשיבה 2 - אבו דוגוש (1984) בע"מ- נחתם הסכם (30.12.00) להרחבתו של הקיבוץ. במסגרת פרויקט ההרחבה התחייבה המשיבה 1, להכין תוכנית ביצוע (ת.ב.ע, אישורים והוצאת היתרים), לבצע את עבודות הפיתוח, ולשווק את המגרשים ויחידות הדיור אשר עתידות להיבנות. לרכיבים הללו בהסכם נקבע מדרג תלת - שלבי, לפיו בשלב הראשון - המשיבות אמורות היו לתכנן, לפתח ולשווק 44 יחידות דיור, בשלב השני - 56 יחידות דיור ובשלב האחרון - 38 יחידות דיור (להלן:"הסכם המסגרת"). חובה נלווית ושזורה להסכם המסגרת היא התחייבותן של המשיבות, לשאת בכל ההוצאות והתשלומים הנובעים מהרחבת הקיבוץ. דא עקא, בשל קשיים כלכליים אליהם נקלעה המשיבה 2, הוסכם בין הצדדים (10.2.04) כי המשיבה 1 - דוגוש בניין והשקעות תכנון ופיתוח בע"מ- תיכנס לנעליה של המשיבה 2 ותקיים התחייבויותיה מושא הסכם המסגרת. בהתאם, כך נטען, נרתמו המשיבות לביצוע הפרויקט ומיקדו מאמציהן בשיווק הפרויקט, גיוס משאבים ובהליכים תכנוניים כאלה ואחרים. מוסיפות המשיבות וטוענות כי מחויבותן לביצוע הפרויקט היתה חד- צדדית. לגירסתן המבקשת הכשילה שיווק הפרויקט לרוכשים ופעלה, בניגוד להתחייבויותיה המפורשות בהסכם המסגרת. המשיבות מתוך אמונה שלמה בהצלחת הפרויקט ובכדאיותו העסקית והכלכלית, לא אמרו נואש, והמשיכו, כך נטען, בשיווקו, בין היתר, באמצעות הקמת אתר מכירות, גיוס אנשי שיווק, הכנת פרוספקטים ופרסום נרחב במדיה (אינטרנט ועיתונים). איתרע מזלן של המשיבות ובזמן המתנתן לאישור הת.ב.ע הסופית בפרויקט, החריף ירי הקסאמים מאזור רצועת עזה והדבר הביא לעצירת הפרויקט ודרישה גורפת מצד הרוכשים, לבטל ההסכמים שנחתמו עימם. המשיבות הטעימו כי דרישה זו זכתה לאוזן קשבת אצל המבקשת. גם בשלב האמור, לא רפו ידי המשיבות והן גיבשו תוכנית שיווק חלופית, לפיה יופחתו עלויות הבניה והתקבולים להם זכאית המבקשת. לאחר מו"מ ממושך נאותה המבקשת, בסופו של יום, להפחית גובה התשלום לו היא זכאית ממכירת הדירות. התחייבות זו לא זכתה לכתובים ובכך, סיכלה המבקשת בשנית, כך נטען, את המשך שיווק המגרשים. ביום 24.6.07 התקבלה החלטת ממשלת ישראל, בדבר סבסוד עלויות הפיתוח והתשתיות ליישובי עוטף עזה. משמעותה האופרטיבית של החלטה זו לפרוייקט ההרחבה דנן היא, כי העלות הסופית לכל משתכן, פחתה בשיעור של כ- 100,000 ₪. על רקע התפתחות זו, כך לטענת המשיבות, חדלה המבקשת לשתף פעולה, דחתה כל הצעה מטעמן והציבה רף דרישות, שזכרו לא בא במערך ההסכמים, הכל כנטען, על מנת למדר המשיבות מביצוע הפרויקט ולהכשיר בבוא היום ביטול ההסכמים. לאחר דין ודברים בין הצדדים שלחה המבקשת ביום 10.9.08 - הודעת ביטול. חרף הודעת הביטול המשיכו הצדדים לנהל מו"מ, גיבשו הצעות הסדר והסכימו כי לא תינקט פעולה ע"י מי מהצדדים עד להכרעת הקיבוץ בהצעת ההסדר. לדברי המשיבות, בעודן ממתינות לקבלת עמדת הקיבוץ, הוברר כי המבקשת התקשרה עם חברת הרטוב בהסכם חדש לביצוע פרויקט ההרחבה. גירסתה של המבקשת לגבי השתלשלות האירועים שונה, הפוכה וקוטבית לזו המתוארת לעיל. בכתב הגנה ובכתב תביעה שכנגד, דחתה המבקשת בשתי ידיים את המיוחס לה. תמצית טענתה של המבקשת היא כי בשל מחדליהן הרבים של המשיבות, אוזלת ידן והפרתן את הוראות הסכם המסגרת - ניתנה הודעת הביטול. המבקשת הטעימה, כי בשל חוסר המעש מצד המשיבות נוצר "חלל" שהקיבוץ נאלץ למלאו. לגירסת המבקשת, המשיבות זנחו כליל את התחייבויותיהן, ובכלל זה, שיווק אינטנסיבי של הפרויקט, תוכניות פיתוח, מהלכים תכנוניים וקידומו של הפרויקט. בהקשר זה הוסיפה המבקשת כי מכירתם של 7 מגרשים על פני שמונה שנים, מדברת בעד עצמה. עוד ציינה המבקשת כי ביסוד החלטת המשיבות, להאט קצב מכירות המגרשים לכדי שיעור אפסי- עמד סירוב הקיבוץ להפחית התשלומים שהוא זכאי להם, על פי הסכם המסגרת. עוד נטען, כי המשיבות הוסיפו "חטא על פשע" בכך שביצעו חלק מהעבודות באופן רשלני, בלתי מקצועי ומנוגד לתוכניות ובכלל זה, גובה תשתית הכבישים והצבת גדרות במיקום לא נכון. המבקשת מציינת כי לדאבונה, במקום קיבוץ שוקק ומלא חיים, נוצרה במקום עזובה והזנחה. המבקשת הדגישה כי ביטול ההסכמים היה המפלט האחרון ונעשה, בלית ברירה ומתוך רצון והכרח למזער את נזקיה. לגירסת המבקשת, מחדליהן המצטברים של המשיבות גרמו לנזקים הנאמדים בסכום כולל של 9,591,351 ₪. עד כאן עיקר טענות הצדדים והטענות המסתעפות מאותם עיקרים. בשולי הדברים ולשלמות התמונה יוער, כי המשיבות הגישו בקשה למתן צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, שיאסור על המבקשת או מי מטעמה לעשות שימוש בתוכניות, כתבי הכמויות והמפרטים שהוכנו ע"י א.ב. מתכננים, אלא שבדיון מיום 7.12.09, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה למבקשת אין טענות כנגד המשיבות בגין השימוש בתוכניות לאחר מועד יציאתם מהשטח והמשיבות, יחזרו בהן מבקשתן לצו מניעה. ב. הבקשה לחיוב המשיבות בהפקדת ערובה ביום 23.12.09, הגישה המבקשת בקשה לחיוב המשיבות בהפקדת ערובה בסך של 250,000 ₪ להבטחת הוצאותיה, היא הבקשה מושא החלטה זו. אדניה של הבקשה, בהעדר יכולת כלכלית מוכחת, כך לטענת המבקשת, של המשיבות. לטענת המבקשת, מצבן הכלכלי הקשה של המשיבות מעמיד בסימן שאלה את אפשרותה לגבות מהן את הוצאות המשפט, אם תידחה התביעה כנגדה. המבקשת מפנה לכך שבהליך משפטי קודם שאחזו המשיבות נגדה -בשא 3886/09- נפסק כי האחרונות ויחידיהן, חייבות לשלם לה הוצאות בסך של 10,000 ₪ וכי על אף האמור, לא שולם על ידי המשיבות, אפילו לא חלק קטן מחוב פסוק זה. זאת, על אף פתיחתם של הליכי הוצאה לפועל בעניין (תיק הוצל"פ 05-06938-09-0). עוד ציינה המבקשת בהקשר זה, כי לא נמצאו על שם המשיבות נכסים או רכוש מהם ניתן יהיה להיפרע, בבוא היום. על חוסר יכולתה הכלכלית של המשיבה 1 למדה המבקשת בין היתר מיתרת חובה ע"ס 8,010 ₪ לרשם החברות בגין אי תשלום אגרה, כמו גם משעבוד מלוא נכסיה לבנק הפועלים. באשר לחוסר יכולתה הכלכלית של המשיבה 2, הרי שזו האחרונה, מודה בכתבי טענותיה, כי נקלעה לקשיים כלכליים. זאת ועוד, למשיבה 2 מונה כונס נכסים בגין אג"ח ששועבדו להבטחת אשראי בסך 13,942,385 ₪ שהעמיד בנק הפועלים לרשותה. תימוכין נוספים להעדר אמצעים כספיים של המשיבות, מצאה המבקשת בטענת ב"כ המשיבות, בשלב הדיון בצו המניעה, לפיה השיהוי בהגשתו נבע מחסרון כיס. כן נטען לקיומם של צווי העיקול שנשלחו לקיבוץ, כאשר החייבות הן המשיבות. המבקשת טוענת כי בהסתמך על הלכת רע"א 544/89 אוויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, מד (1) 647, המשיבות מחויבות בהפקדת ערובה כעולה מסעיף 353א לחוק החברות מאחר שתנאי הכרחי יחיד לחיובה של חברה במתן ערובה הוא חוסר יכולתה לשלם את ההוצאות, באם הנתבע יזכה בדין. זאת ועוד. בהלכת אויקל נקבע, כי כאשר התובעת הנה חברה, אזי קיימת חזקה שיש מקום לחייבה במתן ערובה להוצאות, אלא אם כן קיימים, בנסיבות העניין, טעמים לסתור. למרות שהלכת אויקל נפסקה בהסתמך על סעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, אשר בוטל עם חקיקת חוק החברות, פסיקה מאוחרת קבעה כי הכללים לחיוב בערובה לפי סעיף 353א לחוק החברות הם אותם כללים ועקרונות שחלו על סעיף 232 לפקודה. לפיכך, טוענת המבקשת כי די בכך שלמשיבות אין יכולת כלכלית לשלם את ההוצאות, באם התובענה תידחה, על מנת שבית המשפט יוכל לעשות שימוש בסעיף 353א לחוק החברות, ולחייב המשיבות במתן ערובה לתשלום הוצאותיה. לעומת זאת, המשיבות טוענות כי חיובן בהפקדת ערובה משמעותו חסימת שערי בית המשפט בפניהם ופגיעה בזכות הגישה שלהם לערכאות. שלא לדבר על הפגיעה בזכות הקניין שלהן, וביתר שאת, משהוכחה איתנותן הכלכלית. לטענת המשיבות, דו"חות המשיבה 1 לשנים 2008-2009 מלמדים כי לחברה יתרת רווחים, עודף רכוש, מלאי נכסים (כלי רכב וציוד), נכס מקרקעין בגוש 2832 חלקה 2 בקיבוץ זיקים, כספים בסך של 166,872 ₪ (הכספים שולמו ע"י רוכשים עבור פיתוח הקרקע) בחשבון הנאמנות של פרויקט ההרחבה וגידול בהון העצמי וברווח התפעולי, מידי שנה. אמצעי נוסף לצורך בחינת איתנותן הכלכלית של המשיבות, כך לשיטתן, הוא תשלום מחצית האגרה בסך - 62,500 ₪. בהנתן האמור לעיל, טוענות המשיבות כי הוכח חוסנן הכלכלי, ואין המדובר בנסיבות חריגות ונדירות שבהתקיימן, יש להורות על הפקדת ערובה. עוד סבורות המשיבות כי שעבוד נכסים הינו הליך שגרתי ומקובל בחברות מסחריות, ועל כן אין להסיק מעצם יצירת השעבוד, על העדר יכולת כלכלית. טענה נוספת שבפי המשיבות היא, כי "החטאת" רובצת לפתחה של המבקשת, שכן היא זו שסיכלה את שיווק המגרשים בכך שעיכבה את הפנייתם של הרוכשים למינהל מקרקעי ישראל ולא אפשרה אכיפת ההסכמים שנחתמו. לשיטת המשיבות סיכויי הצלחה בתביעה הם טובים, ולפיכך לא ראוי להערים קשיים דיוניים בדרך לבירורה. ג. דיון והכרעה סמכותו של בית המשפט לחייב תובע בהפקדת ערובה שואבת כוחה משני מקורות חקיקתיים שונים. מקום שהתובע הינו תאגיד, זכות הבכורה ניתנת להוראת סעיף 353א' לא רק מפאת היותה חקיקה ראשית, הגוברת מטעם זה על חקיקה משנית כדוגמת תקנות סדר הדין האזרחי, אלא גם בהיותה חוק ספציפי. בעניין זה אפנה לפסק דינו של השופט מלצר ברע"א 10376/07 ל.נ.הנדסה ממוחשבת בע"מ נ. בנק הפועלים, במסגרתו נאמר, בין היתר, כך: "יש לקבוע כי סעיף 353א "גובר" על תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, ככל שהדברים אמורים בעניינה של חברה תובעת" (שם, בסעיף 11). הוראת סעיף 353א' לחוק החברות קובעת ,כדלקמן: "הוגשה לבית המשפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". מקובל לומר כי סעיף 353א' לחוק החברות קובע סמכותו של בית המשפט להורות לחברה כי תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע, ככל שזה יזכה בדינו, בהתקיים 2 תנאים: עסקינן בחברה שאחריות בעלי מניותיה בה, מוגבלת. הדבר נעשה לבקשת נתבע. אכן, לצד תנאים כלליים אלו, נקבעו סייגים ומגבלות על האפשרות לחייב חברה בהפקדת ערובה, זאת מקום שביהמ"ש סבור שנסיבות העניין אינן מצדיקות חיוב החברה או, אם הוכיחה החברה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע.  גלגולה הקודם של הוראה זו מצוי בהוראת סעיף 232 לפקודת החברות, וזה קובע כי מקום שתובעת היא חברה מוגבלת, וקיים יסוד להניח שלא תוכל לשלם את הוצאות הנתבעת, היה וזו תזכה בדין, רשאי בית-המשפט להורות שהחברה תפקיד ערובה מספקת לתשלומן. סעיף זה פורש בפסיקה כמקים חזקה, לפיה יש לחייב חברה במתן ערובה להוצאות, אלא אם בנסיבות העניין קיימים טעמים לסתור (פרשת אויקל וכן, רע"א 3274/92 סרוסי נ. י.ע.ף קידום מכירות בע"מ, פ"ד מ"ז (2) 192). לאחר ביטול סעיף 232 לפקודת החברות, נתגלעה מחלוקת בפסיקה בשאלה האם החזקה מוסיפה לחול (רע"א 6066/00 אעדילי ואח' נ' סלקום, ומנגד, החלטת כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' יניב, פ"ד נד(2) 845). אלא שנראה כי תכלית חקיקתו של סעיף 353א לחוק החברות, היתה לקבוע המשך תחולתו של הדין המיוחד, בדבר חיובה בערובה של חברה בע"מ, הנמצאת במצב כלכלי קשה, לצורך הבטחת הוצאות הנתבע. בדברי הצעת התיקון לחוק החברות נאמר: "מוצע להחזיר לחוק את סעיף 232 לפקודת החברות כדי להבהיר כי לא הייתה כל כוונה לשנות מן הפסיקה לפיה, הוחלו כללים מיוחדים בכל הקשור לחיובה של חברה תובעת, במתן ערובה להוצאות הנתבע" (ה"ח 3132, עמ' 638). דברי הסבר אלה התייחסו להצעת סעיף בנוסח שונה מעט ממה שהתקבל לבסוף בסעיף 353א'. נוסחו המקורי של הסעיף המוצע, ביקש לקבוע כדלקמן: "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, ומצא בית המשפט יסוד להניח כי החברה לא תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, רשאי הוא להורות שהחברה תיתן ערובה מספקת לתשלומן ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה". ההבדל בין הנוסח המוצע לבין הנוסח הסופי שאושר, מלמד על הקניית שיקול דעת, מקום שבו החברה התובעת הוכיחה כי קיימת לה היכולת הכלכלית לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה בדין. נראה כי המחוקק לא התכוון לשנות מהתכליות העומדות בבסיס הסמכות החוקית לחייב בעל דין במתן ערובה, והן: השאיפה למנוע תביעות סרק, והרצון להבטיח את יכולתו של נתבע לגבות את הוצאותיו, במידה שיזכה בדין (פרשת אויקל). מהמקובץ לעיל עולה, כי התנאי היחיד לחיובה של חברה - תובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, הינו חוסר יכולתה לשלם את ההוצאות. הנטל להפריך הצורך בהפקדת ערובה מוטל על החברה, אשר לה המידע הרלבנטי על מצבה הכלכלי (בש"א (י-ם) 1327/06 מדינת ישראל נ' עתיר, לא פורסם, ). המחוקק הותיר בידי בתי המשפט שיקול דעת נרחב. בית-המשפט יכול להורות לחברה להמציא ערובה, אלא אם נסיבות העניין אינן מצדיקות זאת או, כאשר החברה מוכיחה כי יש לה יכולת לשלם לנתבע את הוצאותיו, אם תידחה התביעה. לפיכך, יש לבחון כל מקרה, לפי נסיבותיו ולאזן, בין זכותו החוקתית של התובע לפנות לערכאות ולממש את זכויותיו, לבין זכותו של הנתבע לגבות את הוצאותיו במידה שתידחה התביעה, תוך שבית המשפט מוצרך לשים לנגד עיניו את התכליות העומדות בבסיס חיוב זה. על יסוד מתווה הדברים דלעיל, אפנה לבחון את איתנותן הכלכלית של המשיבות. מן הכלל אל הפרט המשיבות מאוגדות כחברות בע"מ. כזכור, המשיבה 2 היא אשר חתמה על הסכם המסגרת על כלל הזכויות והחובות הנובעות מכך. לימים, נקלעה המשיבה 2 למשבר כלכלי בגינו אף מונה לה כונס נכסים במעמד צד אחד (פשר 6809/03). על רקע מינויו של כונס ומתוך ניסיון של הצדדים, להפיג חששם של רוכשים פוטנציאליים, נחתם הסכם נוסף בו המשיבה 1 נטלה על עצמה התחייבויותיה של המשיבה 2 [נספח ג' לכתב התביעה]. מצב דברים זה התאשר גם בכתב התביעה שהוגש ע"י המשיבות (ס' 2). הנה כי כן, אין ספק כי ככל שהדברים אמורים לגבי המשיבה 2, הרי שזו חסרת בסיס כלכלי איתן או אחר וברי, כי אם תידחה תביעתה כנגד המבקשת, לא תוכל האחרונה להיפרע כדי הוצאותיה. בנסיבות אלה נראה, כי גם לשיטת המשיבות, יש לחייב המשיבה 2 בהפקדת ערובה. ובאשר לאיתנותה הפיננסית של המשיבה 1: איתנות כלכלית נלמדת בעיקר ממאזניה של חברה, התנהלותה ויכולתה לפרוע חובות מוכחים מיד עם הצגת דרישת תשלום. מעיון בדו"ח רשם החברות לגבי המשיבה מס' 1, התחוורו הנתונים הבאים: הדו"ח השנתי האחרון שהתקבל מהמשיבה הוא מיום 3.10.2008: המשיבה חבה לרשם החברות סך של 8,010 ₪ בגין אגרות שלא שילמה בשנים 2004-2009; נכסי החברה משועבדים, בגין הלוואה שהעמיד בנק הפועלים, לרשות המשיבה 1. עיון במאזן החברה לשנת 2008 מלמד, כי אין ממש בטענת הרווחיות של המשיבה 1 שכן שווי רכושה שווה לסך התחייבויותיה ונכסיה משועבדים. במצב דברים זה, קיים קושי לקבוע קיומה של איתנות כלכלית. אכן, אין כל פסול בשעבוד נכסיה של חברה. יחד עם זאת, הנכסים משועבדים להבטחת התחייבות מסויימת ולא ניתן, להעמידם כבטוחה לצורך התחייבות אחרת. הוא הדין גם באשר לנכס המקרקעין בקיבוץ. על פי ההסכמות אליהם הגיעו הצדדים ואשר אושרו ע"י בית המשפט, הזכויות במגרש עדיין רשומות על שם הנתבעים באותו התיק (א. 26522/08) - "ברישומים יוותרו בינתיים הנתבעים כבעלים הרשומים". מכאן, שלא ניתן להיפרע ממגרש זה. באשר לניסיונה של המשיבה 1 להציג תמונה "ורודה" בנוגע לחוסנה הכלכלי על פי דפי החשבון שצורפו. באלה אין ממש, ולו מהטעם, שהמשיבה 1 לא הוכיחה כי המדובר בחשבונה. בנוסף, מכתבי הדרישה של המבקשת לתשלום הוצאותיה - מושא צו המניעה, לא הועילו והמשיבות נותרו חייבות סכום זה. המשיבות לא סיפקו כל הסבר להתנהלותן זו. לא זו אף זו אלא שלא ניתן על ידן, כל הסבר באשר להודעות העיקול ופתיחת תיקי הוצאה לפועל, כנגדן. בנסיבות אלה עובר לשכמה של המשיבה 1 הנטל לסתור החזקה לפיה, יש לחייבה במתן ערובה להבטחת הוצאות המבקשת. להבנתי, המשיבה 1 לא הרימה הנטל לסתור החזקה האמורה, ומצבה הכלכלי כמתואר לעיל, מצביע על חשש ממשי, כי אם תחויב המשיבה 1 בהוצאות, לא תהיה למבקשת דרך להיפרע ממנה. המשיבה 1 לא הרימה הנטל להוכיח כי מצבה הכלכלי איתן וכי עומדת לה יכולת כספית לשאת בתשלום הוצאות המשפט, במקרה בו יוטלו אלה עליה. בדומה, לא מצאתי ממש בטענת המשיבה 1, לפיה, תשלום האגרה (לאחר הפחתת סכום התביעה), מצביע על יכולתה הכלכלית ויש בו כדי להצדיק את אי חיובה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת, שהרי המשיבה 1 טענה כי לא הגישה צו מניעה, בשל האגרה הכרוכה בכך. מעבר לדרוש אציין כי כנגד זכותה של המשיבה 1 לפנות לערכאות, עומדת זכותה של המבקשת למימוש זכויותיה, ויפים לעניין זה הדברים שנאמרו מפי כב' השופט צ' זילברטל בעניין מוזס: "כנגד זכותו החוקתית האמורה של התובע, עומדת זכותו של הנתבע שלא ימצא עצמו בסופו של יום, אם התביעה נגדו תידחה או אם תיפסקנה לטובתו הוצאות מכל סיבה שהיא, כשאין לו כל סיכוי לממש את אותן הוצאות. גם מצב זה מהווה פגיעה בזכות חוקתית, הפעם זכותו של הנתבע". לסיכום, הואיל ונתברר כי המשיבה 1 נעדרת כספים ונכסים נזילים, חפים משעבוד, ומאחר שהמשיבות לא סתרו החזקה, לפיה בנסיבות אלו, עליהן להמציא ערובה להוצאות המבקשת, קמה עילה, מכוח ההסדר החקיקתי שבסעיף 335א' לחוק החברות, לחייבן בהמצאת ערובה לתשלום הוצאות המבקשת, במקרה שתידחה תביעתן.   לעניין שיעור הערובה, נהוג לתת הדעת לעובדה שאין למשיבות כספים או נכסים וכן, לתביעה, מהותה, טיבה והסכום הנתבע במסגרתה שיצריכו, כך נדמה, התדיינות משפטית ארוכה ומורכבת. בנסיבות אלו, הולך וגובר החשש כי אם תידחה התביעה, ירדו לטמיון כספי ציבור, שהמבקשת הוצרכה לה כאן, לצורך ניהול הגנתה. בהינתן כלל הנתונים והנסיבות, סברתי כי יש מקום לחייב המשיבה 1 בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת בסך של- 75,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית אוטונומית צמודה ובלתי מוגבלת. באשר למשיבה 2, ראיתי לנכון להעמיד שיעור הערובה,על סך של- 100,000 ש"ח. הערבויות יופקדו בתוך 60 יום (תקופת הפגרה תימנה). בשלב זה ובטרם הפקדת הערבויות, לא אפעל לקבוע ההליך העיקרי לדיון וקביעתו, כאמור, תיעשה עם קבלת הודעת התובעות (המשיבות) בדבר הפקדתן של הערבויות. הוצאות הבקשה בסך 6,500 ₪ בתוספת מע"מ, יחולו על פי התוצאות בהליך העיקרי.  ערובה