קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוכחת תאונת פגע וברח / דחיית תביעה בגין תאונת פגע וברח: האם מדובר בתאונת דרכים בה נפגע התובע אנושות עת היה הולך רגל? או שמא מדובר בתאונה בה התובע נהג באופנוע בלא שהיה לו רישיון נהיגה ובהעדר ביטוח ? ומכאן, האם מדובר באירוע מבוים (הונאת ביטוח) בו האופנוע נלקח ממקום האירוע, בהנחה כי התובע נהג באופנוע עובר לתאונה. מי (אם בכלל) מהנתבעות חייבת בפיצוי התובע? איזה נטל חל על התובע ואיזה על הנתבעות? אלה השאלות העיקריות העומדות לדיון בהליך זה. הרקע לתאונה ולהליך 1. ביום 16.3.04 ארעה תאונת דרכים בשכונת בית חנינה בירושלים, בה נפגע התובע, ובין היתר, שתי רגליו נשברו ונגרם לו קרע באאורטה. התובע הוכר על ידי המל"ל כנכה בשיעור 77%. בתאונה היתה מעורבת נתבעת 3 אשר נהגה ברכב מסוג מיצובישי. 2. התובע טוען כי הוא נפגע על ידי מכונית (פגע וברח) שעה שהיה הולך רגל, ואילו נתבעות 1, 2 טוענות שהתובע נפגע שעה שנהג באופנוע הרשום על שמו, אולם בלא שהיה לו רישיון נהיגה ואף לא פוליסת ביטוח, וכי האופנוע נלקח מן המקום על ידי אנשים הקשורים עם התובע. 3. גרסת נתבעת 3 תואמת את גירסת הנתבעות 1, 2 הגם שהיו לה שתי גירסאות סותרות. 4. נתבעת 1 - קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית" או "נתבעת 1") שלחה הודעת צד שלישי ליונס סמירה ג'מיל (להלן: "סמירה" או "נתבעת 3"), וכן לבנה פאוזי יונס (להלן: "פאוזי" או "צד ג' (2)), זאת בטענה שסמירה נהגה ברכב בלא ביטוח חובה תקף, ומכאן חבותה אם ייקבע כי התובע נפגע בהיותו הולך רגל ולא כגרסת הנתבעות 1, 2 (להלן: "הנתבעות") כי רכב על אופנוע בעת האירוע. פאוזי, הינו בנה של סמירה והוא הבעלים של הרכב בו סמירה נהגה והתיר לה את השימוש בו, ולפיכך אף הוא חב חבות מלאה, לשיטת קרנית, אם תתקבל תביעת התובע. תמצית גירסאות הצדדים 5. המחלוקת היחידה הקיימת בין הצדדים, לשיטת התובע, הנה האם להעדיף את גרסת התובע לפיה נפגע כהולך רגל, גרסה בה לטענתו תמכו בתחילה כל העדים לאירוע, או האם להעדיף את הגרסה המאוחרת יותר שהעלתה הנתבעת 3, בה טענה כי בתחילה שיקרה בכל הודעותיה למשטרה ולביטוח ולכל גורם אחר, וכי למעשה התובע היה רכוב על אופנוע בעת אירוע התאונה. לטענת הנתבעים כי התובע נסע ללא רישיון על אופנוע כשנתיים וחצי מאוחר יותר, שעה שהליך זה כבר התנהל והיה מעורב בתאונה אחרת (להלן: - "תאונת הקסטל"), משיב התובע כי אין קשר ואין לה כל ערך ראייתי לגבי מה שאירע (או שלא אירע) שנתיים וחצי קודם לכן. התובע דבק בגרסתו, וזו לטענתו אומתה על ידי מגוון של עדים אחרים, חלקם לגמרי אובייקטיביים, והיא עומדת בכל מבחן וכי טענת הנתבעות מבוססת כולה על גרסה חדשה לחלוטין של הנתבעת 3 ובנה, אשר מודים בפה מלא כי שיקרו והציגו גרסה שקרית לרשויות. כן טוען התובע כי טענת הנתבעות לפיה מדובר במעורבות אופנוע, הינה בבחינת שינוי חזית. גירסת הנתבעים, שהינה מורכבת יותר ועוסקת ברובה בניתוח העדויות, תשולב במהלך הדיון שלהלן. דיון 6. ראשית נסיר מעל הדרך את טענת התובע בדבר שינוי חזית. התובע טוען כי בדיון ביום 28.4.08 עוד בטרם נחקרה סמירה טען בא כוחו, כדלקמן: "עו"ד ברליין: מתנגד לעדויות סברה ושמועה וכן להרחבת חזית, כאשר בכתב ההגנה היתה הכחשה סתמית מחוסר ידיעה שהתובע חצה את הכביש כהולך רגל. הכחשה סתמית מעין זו דינה כדין הודאה בטענה בכתב התביעה וודאי שלא ניתן לאחר מכן במהלך הדיון להעלות טענה עובדתית שונה לגמרי. טענה שמן הראוי היה להעלותה בכתב ההגנה ואף בכתב ההגנה להודעת צד שלישי. אני אטען בהמשך שעל ביה"מ לפסול את שני התצהירים. בכפוף להתנגדות זו אני ממשיך". התובע מפנה לסעיף 3א', ב' בכתב התביעה, בו נטענו עובדות לגבי אופן התרחשות התאונה בצורה מפורטת ומדויקת. בכתב ההגנה מטעם סמירה נטען לגבי סעיף 3א' כי הוא מוכחש, למעט הסיפא בו נטען כי רכבה מבוטח אצל הנתבעת 2, וכי לגבי סעיף 3ב' נטען כי הוא מוכחש מחוסר ידיעה. לא הובאה כל גרסה אחרת ולא נטענו כל טענות מהן ניתן להבין כי האירוע התרחש באופן שונה לגמרי. על כן מדובר, לשיטת התובע, בהכחשה מתחמקת כמוגדר בתקנה 86 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, (להלן: "התקנות"). ומכאן שאין זו הכחשה ודינה כהודאה (אורי גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי, מהדורה תשיעית, 90). לפיכך, על בסיס הכחשה מתחמקת זו, שאינה מפרשת את מהות ההכחשה ואת הטענה שנטענת על ידי הנתבעת 3 לא ניתן להביא גרסה חדשה לאירוע הסותרת את כל מה שנאמר עד שלב זה על ידי התובע, שכן בלא שפורשה החזית החדשה בכתב הטענות מטעמה, אלא הסתפקה בהכחשה סתמית יש בכך משום הרחבת חזית אסורה ואין לאפשר הגשת ראיות החורגות מגדר הפלוגתאות הנ"ל. לא אוכל לקבל טענה זו ודינה להדחות. אנמק. 7. הנתבעות הכחישו במפורש את נסיבות התאונה המופנות כנגדן על ידי התובע. הנתבעות ציינו במפורש כי התובע נפגע שעה שנהג באופנוע, מבלי שהיה בידו ביטוח חובה ורשיון נהיגה מתאימים ותקפים, והתנגש ברכבה של הנתבעת מס' 3. כך נאמר בכתב ההגנה: "קודם לכל טענה אחרת, נדגיש כי תביעה זו הינה תביעת סרק, ונסיבות אירוע התאונה כפי שנטענו בסעיף 3 לכתב התביעה אינן נכונות בעליל. התובע לא היה במעמד של "הולך רגל" בעת התאונה הנטענת. התאונה ארעה בעת שהתובע נהג באופנוע חסר ביטוח ומבלי שהיה בידו רשיון נהיגה מתאים ותקף לנהיגת כלי זה, מכאן שאין הוא זכאי לפיצוי מ"קרנית" וגם לא מ"הול", בהתאם להוראות חוק פלת"ד". (שם, סעיף 3(א). כן ראו כתב ההגנה המתוקן). ובהמשך: "גם אם יוכח שהתובע לא היה "נהג" כאמור (והוא היה נהג!) גם אז לא מוטלת על הנתבעת מס' (2) חבות כלשהי, באשר הרכב שפרטיו צוינו בסעיף 3(א) לכתב התביעה לא היה מבוטח, בכלל, שהרי פרמיית הביטוח לרכב לא שולמה, והפוליסה לא הייתה תקפה בזמן התאונה הנטענת". (שם, סעיף 3(ב)). בעת דיון בפלוגתאות בגדרו של קדם המשפט, ניתנה על ידי ביום 13.6.2007 החלטה, ובין היתר, לענין הנדון, כדלקמן: "לאור המחלוקת שבין הצדדים הן בדבר קיומה של פוליסה של הרכב המעורב, והן לשאלה האם התובע היה בעת התאונה הולך רגל או רוכב אופנוע שעה שאין לו רשיון נהיגה. אני קובע את התיק בשאלת האחריות, להוכחות, ליום 17.10.2007 בשעה 9:00". כך גם לגבי טענת התובע בסעיף 4 לסיכומיו, לפיה טענת הנתבעת מס' 3 לגבי מעורבות אופנוע הינה "הוספה לפלוגתאות שנקבעו בין הצדדים והרחבת חזית אסורה ואין לאפשר הגשת ראיות החורגות מגדר הפלוגתיות הנ"ל". שכן הנתבעות טענו את הטענה במפורש בכתב ההגנה המקורי, והתובע לא התנגד ולא הסתייג. יתרה מזאת, בסעיף 8 לתצהיר עדות ראשית מטעמו, הצהיר התובע במפורש כי "ידוע לי שעלתה טענה שאני נהגתי באופנוע בזמן התאונה". לפיכך אני דוחה את הטענה בדבר הרחבת חזית אסורה (ראו והשוו: רע"א 1260/08 טל יהודה נ' כללית שירותי בריאות (אתר נבו) (2008). נסיבות התאונה מנקודת מבט הנתבעות 8. הנתבעות מסכמות את נסיבות התאונה והמאורעות לאחר מכן, כדלקמן: א. התובע נפגע בהיותו נוהג אופנוע חסר ביטוח ורישיון נהיגה, שהתנגש בעוצמה בצד השמאלי ברכבה של הגב' סמירה יונס שעה שהיתה בעצירה מוחלטת בין שני מסלולי הנסיעה בכביש. ב. בעת התאונה פגע התובע בשמשה הקדמית ברכב של סמירה, השמשה נשברה, והתובע נפל לאחר מכן על הכביש. ג. היו מתקהלים במקום התאונה, בלב שכונת בית חנינה, על כל המשתמע מכך לעניין יכולת מי מהם "בעזרת" אחיו של התובע, לטשטש את שארע שם, כעדות הנהגת הנתבעת. ד. טרם שמשטרה ואמבולנס הגיעו, היה אחיו של התובע ששמו רשאד אבו חמאד במקום. (להלן: "רשאד"). ה. לרשאד יש חנות ירקות סמוכה מאוד למקום האירוע, במרחק 3 דקות הליכה. התובע העיד כאילו היה בדרכו לחנות אחיו הנמצאת בקרבת מקום. ו. רשאד פעל, כפי שהעידה סמירה, לשבש את הראיות באופן שייחזה כאילו התובע היה "הולך רגל" שנפגע כביכול על ידי רכב אלמוני נוסע שהעיפו על רכבה של סמירה. לשם כך הפעיל "בעזרת" אנשים במקום "מכבש לחצים" על הגב' סמירה, כדי שתמסור גרסה שקרית כאמור. בפועל האופנוע הוכנס לתוך רכב ופונה מהמקום. ז. כעבור כשעה וחצי לפחות, אם לא שעתיים וחצי ויותר, הגיעה המשטרה. רשאד דיבר עם השוטר ו"הספיק" לספר לו עובדות שקריות. ח. סמירה, תחת לחץ התובע ובני משפחתו, נאלצה למסור במשטרה גרסה ברוח מה שהתובע ואחיו ביקשו ממנה. היא עשתה אולי גם מתוך שריחמה על התובע ולא ציפתה כי העניינים ילכו ויסתבכו. ט. לאחר שסמירה הבינה כי "הסיפור מסתבך", מורכב ומעיק עליה, התעורר מצפונה והיא נשברה, וסיפרה למשטרה את האמת, לפיה התובע נפגע כאמור בהיותו נוהג אופנוע, זאת בשנת 2006 לפני שנתקבל אישור בנק הדואר המעיד על זיוף בתעודת הביטוח. כלומר הטענה לפיה סיפרה את גרסתה האחרונה לאחר שנודע לה שאין לה ביטוח חובה - הינה חסרת כל בסיס, והיא אף איתנה בדעתה, גם עתה, כי יש לה ביטוח תקף. בהמשך נדון בשאלה איזה תרחיש אכן קרה במציאות, ואיזו גירסה יש לקבל. כמו כן טרם ננתח את העדויות והראיות נבדוק איזה נטל מוטל על מי מהצדדים בנסיבות העניין. נטלים 9. ככלל 'המוציא מחברו עליו הראיה' משעסקינן במשפט האזרחי. בהינתן שמדובר בתביעה בגדרו של חוק לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), שהיחסים בין נפגע למבטח נקבעו בו, ואין מדובר בארוע ביטוח על פי פוליסת ביטוח שחוק חוזה הביטוח התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח") חל, הרי שעלינו לבדוק ראשית אם התובע חוסה תחת צילו של חוק הפלת"ד, טרם נכריע איזה נטל רובץ על כתפיו. (ראו והשוו: סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח; רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אחמד נסרה (אתר נבו) (19.5.98)). נראה כי האירוע, בין אם התובע היה הולך רגל ובין אם נהג באופנוע, מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד, וכי התובע הינו בבחינת "אדם שנגרם לו נזק בתאונת דרכים...", כהגדרת "נפגע" בסעיף 1 לחוק הפלת"ד. לפיכך יש לבדוק אם התובע אינו זכאי לפיצוי על פי חוק הפלת"ד מן הטעם שזכאותו מוגבלת מכח סעיף 7 לחוק הפלת"ד, המחריג מספר מקרים מתחולתו, ובהקשר למחלוקת שלפנינו, על מי מוטל הנטל להתקיימותו שלא אחד מן החריגים על פי סעיף 7 הנ"ל. כך, כאשר התובע נפגע ברכב ובידו פוליסת ביטוח, פשיטא שיתבע את חברת הביטוח שביטחה אותו, וכאשר היה הולך רגל יתבע את קרנית. במקרה זה עליו הנטל להוכיח שהתקיימו תנאי סעיף 12(א) לחוק הפלת"ד (ע"א 2176/95 חלבי נ' אבו חמד (אתר נבו) 1997). (אליעזר ריבלין, "תאונות דרכים-סדר דין וחישוב פיצויים" (מהדורה שניה), 241). במצב דכאן, שהתובע נהג באופנוע שעה שאין רישיון נהיגה וביטוח לאופנוע, כטענת הנתבעות, הרי שלמעשה נשללת ממנו זכות התביעה אף לקבלת פיצוי מקרנית. בע"א 5773/95 נבולסי נ' אבומנה, פ"ד נג(5), 542, קובע השופט (כתוארו אז), ת' אור (בהסכמת השופטים י' אנגלרד וא' ריבלין), כדלקמן: "מטרתו של סעיף 7 היא עונשית ויסודה בתקנת הציבור. אפשר שגם לולא הוזכרו חריגים אלה בחוק, בית המשפט היה שולל פיצוי מנפגעים בהם דן הסעיף על יסוד תקנת הציבור, אולם המחוקק ראה לנכון לומר את דברו במפורש (ראה: י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה תש"ן), עמוד 117; פ' גולדשטיין, ביטוח נפגעי תאונות דרכים, עמוד 210; דברי ההסבר להצעת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מספר 6), התשמ"ח-1988; ע"א 449/82 ,91/92 הנ"ל, בעמוד 519; רע"א 2853/96 קרנית, קרן לנפגעי תאונות דרכים נ' פרח [3], בעמ' 684). מכאן, שאת קיומו של החריג על הנתבעות להוכיח. זאת, בין בראיות ישירות ובין בראיות נסיבתיות (ע.פ. 26/89 זאב נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 631, 659). הן התובע והן הנתבעות בסיכומיהם לא התייחסו לנושא הנטלים, ואולם בסיכומי התשובה מפנה התובע לפסיקה לפיה במקרים בהם הטענה כנגד התובע הינה כי עבר עבירה פלילית ודורש הוא פיצוי במירמה, הרי הנטל הרובץ על הנתבע כבד יותר (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל, פ"ד מג(1), 589), וכי במקרים שיש צורך בהוכחת אי חוקיות על הצד הטוען לה "להביא הוכחות על גירסתו כאפשרות גבוהה" (ע"א 8789/96 מריאנה פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ) או כי לא די ברמת ההוכחה במשפט אזרחי אלא בהטיית מאזן ההסתברות כפי שצוין בפרשת זיקרי הנ"ל. הנה כי כן, אין בפסיקה קביעת רמה ברורה לנטל זה. כך כב' השופט מ' רניאל מציין בת.א. (חיפה) 1028/06 מוחמד קאסם נ' מוסטפא זואדת (אתר נבו) (22.7.08), כדלקמן: "אין צורך בהוכחה פוזיטיבית, שכן בנסיבות שבהן צריך להוכיח אתה ידיעה של התובע, בהעדר הודאה שלו או מכשיר לסריקת ידיעות המוח, אין אפשרות כלל להציג ראיות פוזיטיביות, ועל כן, הידיעה תוסק מתוך הנסיבות". (שם, פסקה 2). בעקבות פסק הדין שניתן על ידי הנשיא מ' שמגר בע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5), 661, (1993) (להלן: 'פרשת סיני') סוקרת כב' השופטת ע' ארבל בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (אתר נבו) (5.10.06), את הטעמים שמונה הנשיא שמגר בפרשת סיני, ומנתחת את הרציונאלים בתורת הנטלים (ראו שם, פסקאות 11-14) ולמעשה מעדיפה את גישתו של הנשיא שמגר על פני אשר נקבע בפרשות נוספות בסוגיה זו, בציינה: "אפתח בכך, שמבין שלוש הגישות שהובעו בפרשות וויסנר וסיני, תומכת אני בגישתו של הנשיא שמגר. זו הגישה שנתמכה גם בספרות המשפטית בארץ (ראו: ולר, בעמ' 582-583; ירון אליאס דיני ביטוח כרך א 468 (2002); הרמן, בעמ' 243, 266). כפי שהראיתי, זו הגישה המקובלת בארצות הברית, בגרמניה ובחלק ממחוזות השיפוט בקנדה". (שם, פסקה 28). כב' השופטת ארבל מתרכזת בטעם הנובע מחזקת החפות וכי מרגע שהוכיח המבוטח כי התרחש האירוע המוגדר, הרי שאין להדביק לו תווית של עבריין, ומכאן שעל חברת הביטוח להוכיח היפוכו של דבר, ומוסיפה (בהסכמת הנשיא (בדימוס) א' ברק והשופט י' עדיאל): "במסגרת טעם זה לא למותר להזכיר כי עסקינן בטענה של חברת הביטוח המאשימה את המבוטח בביצוע עבירה פלילית (קבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 חוק העונשין, תשל"ז-1977). באשר להוכחת עבירה פלילית בהליך אזרחי, קיימות מדינות שבהן דורשים רף הוכחה גבוה יותר ממאזן ההסתברויות. על אף שגישה זו נדחתה אצלנו, נפסק כי מידת ההוכחה תהא מוגברת ומושפעת ממהותו של הנושא וממידת החומרה של טענותיו, היינו, כמות הראיות שתידרש על מנת לעמוד בנטל השכנוע תהא גדולה יותר (ראו דעת הרוב בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 606-607 (1986); ע"א 678/86 חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177, 184 (1989)). עניין זה נובע מכך שבקביעה שאדם ביצע פעולות המהוות עבירה פלילית, הגם אם היא נעשית במסגרת הליך אזרחי, יש השלכות החורגות מהמשמעות הכלכלית של ההפסד במשפט - לקביעה כזו עשויה להתלוות סטיגמה, אשר גם אם אינה חמורה כסטיגמה המתלווה להרשעה בהליך פלילי, עלולות להיות לה השלכות על מי שהקביעות היו מכוונות כלפיו (והשוו: Mike Redmayne "Standards of Proof in Civil Litigation" MLR 62 (2) 167, 193 (1999)). כך, למשל, כתוצאה מקביעת בית המשפט שהמבוטח ביצע מעשה מרמה, עלולים להיפגע קשריו העסקיים של המבוטח עם ספקים, והוא עשוי להיתקל בקושי בבואו לבטח את רכושו מחדש. עניין זה אף הוא מהווה שיקול בחלוקת הנטלים בין המבטח למבוטח. (וראו דברי בית המשפט לערעורים ב-British Columbia בקנדה בעניין Bevacqua הנ"ל, בקובעו כי נטל השכנוע תמיד על המבטח: "It must be remembered that allegations of fraud against an insured are quasi-criminal in nature, and if proven could affect the insured's life well beyond the outcome of his insurance claim" (פס' 44)). (שם, פסקה 33). (כן ראו ת.א. (מחוזי י-ם) 8482/06 עזבון המנוחה עמי מידלש ז"ל נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) (אתר נבו) (27.5.08)). ניתוח העדויות והראיות עדות התובע 10. התובע העיד בהליך זה, אם כי לא עלה ראשון להחקר על תצהירו אלא לאחר שקדמו לו 3 עדים מטעמו. ייאמר כבר עתה, כי לצערי לא אוכל ליתן אמון בגירסת התובע. אפרט ואנמק. התובע דבק בגירסתו לאורך כל הקו, כעולה מתיאור האירוע בכתב התביעה. בסיכומיו טוען הוא, כי נחקר חקירה נגדית באופן אגרסיבי, תוך ניסיונות לבלבלו בעניין מועד האירוע. לטענת התובע האופנוע שייך לחברו, עבוד קסאס, אשר לא העיד כאן באשר נפטר במהלך המשפט. בעניין זה לא ניתן הסבר מדוע היה האופנוע בשימושו של התובע. רק במהלך הדיון (פרו' 40), אמר התובע, כי אותו חבר מהשטחים הינו בעלים, במשותף עם אביו ואחיו של חברה המספקת גז בירושלים. הנתבעות מקשות לעניין זה ושואלות איזה בעיות מס יכולות להתעורר אצל אותו חבר שבגללן רשם את האופנוע על שם התובע? מדוע שדווקא אופנוע זה ולא שאר הרכבים של החברה יירשמו ע"ש מר אבו חמאד. לכך אין הסבר ואף הדבר פשוט אינו הגיוני. כך גם מדוע שאותו אופנוע יירשם כביכול על שם אבו חמאד משך 4 שנים כפי שהתובע ואחיו העידו? התובע העיד כי האופנוע נרכש ביום 10.3.2004, דהיינו 6 ימים בלבד לפני התאונה. אם כך, כיצד היה מעורב האופנוע בארוע באילת, שבהקשר אליו הורשע התובע בנהיגה ללא רישון נהיגה הרבה יותר מ-6 ימים לפני התאונה? אינני נותן אמון בעדותו בנדון, ואני קובע כי לא הוכח שהאופנוע שייך לאותו חבר, מה גם שלא הובאה כל ראיה על מימון רכישתו ולא הובאו לעדות בני משפחתו של החבר. לטענתו, חרף הקושי בשפה, יש לתת אמון בעדותו, ולדחות את הגירסה בדבר "סיפור האופנוע", כפי שמכונה על ידו, שהינו אירוע מופלא וקשה לביצוע מכדי שיהא אמיתי. כך אף שעת האירוע שלשיטתו כל העדים ציינו כי היה מדובר בשעה 11:30 או 12:00. לנתבעות טיעון שונה לחלוטין לגבי גרסאותיו של התובע, שהשתנו במסמכים שונים ואל מול חקירתו על תצהירו. אשר לשעת האירוע שהינו פרט חשוב בפרשה, מפנה ב"כ הנתבעות לסעיף 3 לכתב התביעה, שם פרש התובע את נסיבות התאונה הנטענת ולפיהן ביום 16.3.2004 סמוך לשעה 11:00, בכביש ראשי בשכונת בית חנינה שבירושלים, נפגע התובע בהיותו הולך רגל באורח קשה מאוד על ידי רכב ישראלי והנושא לוחית רישוי ישראלית, אשר המשיך בנסיעתו. התובע "הועף", לדבריו, לכיוון רכב אחר מסוג מיצובישי, ונחת על מכסה מנוע של רכב שיצא מרחוב אלעבאס ורצה לחצות את הכביש לכיוון השני, נהוג בידי סמירה יונס. בכתב התביעה לא צוין כל פרט מזהה אודות אותו רכב פוגע, וכיצד ידעו כי מדובר ב"רכב ישראלי". בתצהיר התובע בתמיכה לבקשה לתשלום תכוף (נ/2) העיד התובע כי תאריך התאונה הינו יום 16.3.2004 וכי שעת התאונה היתה 11:00 או סמוך לכך. ביחס ל"פרטי הרכב המעורב" צוינו הפרטים הבאים: "רכב בצבע לבן בעל לוחית רישוי ישראלית" ורכב נוסף מסוג מיצובישי...". הנה כי כן, בשלב זה כבר "יודע" התובע להצהיר מידיעה אישית, כביכול, כי הרכב הפוגע היה בצבע לבן. תצהיר זה נחתם לפני עו"ד אנור בשיר, דובר השפה הערבית. התובע אישר כי הוא זה שהכתיב לעוה"ד את שעת ותאריך התאונה הרשומים בבקשה והשלים את הפרטים בו (פרו', 30). התובע מסר הודעה במשטרה ביום 3.5.2004 ובין היתר נאמר שם: "סמוך לשעה 10:30 בערך ...חציתי את המסלול הראשון של כלי הרכב הבאים מכיוון רמאללה הגעתי לקצה אי התנועה, עמדתי והסתכלתי ימינה לכיוון כלי הרכב הבאים מכיוון י-ם לכיוון רמאללה, לא ראיתי מכוניות מתקרבות מימיני והתחלתי לחצות - במעבר חציה - בהליכה רגילה... אולי צעד אחד או שניים, ופתאום הרגשתי את עצמי עף באוויר... ומצאתי את עצמי שוכב בכביש ומסביבי היו אנשים, משטרה ואמבולנס... ראיתי מכונית לבנה אולי כמו פורד טרנזיט שפגעה בי זה מה שאני זוכר והיא באה מצד ימין שלי. ... לא ראיתי את המכונית שפגעה בי כי עברתי בצעד אחד, רציתי להסתכל ימינה!!!, ולפני שהספקתי להסתכל ימינה המכונית פגעה בי ...". 11. אכן נראה (לעיל ולהלן), כי גרסתו של התובע אינה קוהרנטית בלשון המעטה. התצהיר נחתם באותו יום בו נחתם תצהיר אחיו רשאד, ובאותו מעמד וכי תרגמו להם אותם והם חתמו ביחד. לדבריו, ביום התאונה ביקר חבר שלו ברמאללה, אולם את שמו ופרטיו לא מסר, והיה בדרכו חזרה, חזר באוטובוס, והתכוון ללכת לאחיו רשאד לחנות הירקות הסמוכה למקום התאונה. לדברי התובע כשהמשיך לחצות, הגיע פתאום רכב מצד ימין שלו ופגע בו ו"העיף" אותו, ואז הרגיש מספר חבטות. כן טען כי הדבר הבא שזכר היה שהוא שכב על הכביש וסביבו אנשים ואמבולנס. אולם לפי החומר הרפואי התובע לא איבד הכרה. כן הצהיר: "היה לי רושם של רכב גדול לבן אבל אני כבר לא יודע אם זה משהו שזכרתי או שזה משהו שסיפרו לי אחר כך וחשבתי שזכרתי". פרטים אלה לא צוינו בתצהיר בבקשה לתשלום תכוף. אשר לאופנוע לא ניתן הסבר מדוע במשך שנים האופנוע עדיין רשום על שמו, וכפי שנראה הוא עשה בו שימוש, חרף שלטענתו הוא שייך לחבר. במהלך התקופה הוגש נגדו כתב אישום והוא הורשע, על פי הודאתו, בנהיגה ללא רישיון נהיגה על אופנוע באילת. עובדות אלה מובילות למסקנה כי הוא נהג באופנוע מנהג בעלים. הנה כי כן, גם התאונה בקסטל אליה מתייחס התובע בסיכומיו בקצירת האומר בלבד, ארעה זמן רב לפני הגשת תצהירו לבית המשפט, וחרף זאת התובע לא הזכיר את התאונה הקטלנית בתצהירו. גם בנושא שעת התאונה התגלו סתירות בין מה שאמר התובע בכתב התביעה ובבקשה לתשלום תכוף, לבין הודעתו במשטרה ובתצהיר תשובות לשאלון. בסופו של יום, אין הסבר לפער בין השעה 10:30 לבין 13:30. אין זה סביר שהמשטרה הגיעה קרוב לשעה 13:30 אם התאונה קרתה בשעה 10:30, ואפילו שעה מאוחר יותר. גירסת התובע אפוא נדחית אף בסוגיה זו. 12. ב"כ הנתבעות טוען כי שתי סוגיות אלה מובילות לאחת משתיים - או שטענת התובע לגבי אובדן הכרה הינה שקרית בעליל, לאור דו"ח מד"א ומסמכי בית החולים - ואם אכן איבד הכרה כביכול, הדבר אינו שולל כי התאונה ארעה שעתיים וחצי קודם לכן. זהו בדיוק פרק הזמן, כולו או בחלקו אף הקטן, שנדרש לאחיו, שחנותו שוכנת בקרבת מקום ממש, להעלים ולטשטש הכל, או שהתובע לא איבד את הכרתו, או אז מדובר בעדות שקרית. ומכאן, כיצד מסר פרטים לשוטר (מוצג ת/1) לגבי נסיבות התאונה המדויקות לרבות צבע רכב? לכך לא ניתן הסבר מניח את הדעת. בין כך ובין אחרת, נראה כי סתירות אלה בגירסת התובע בולטות, ובלתי הגיוניות. 13. להלן מספר דגשים מחקירתו הנגדית של התובע בבית המשפט, שיש בהם כדי להבליט את התהיות, הסתירות המהותיות, את אי אמירת האמת מפי התובע, את חוסר ההיגיון, ואת חוסר האמינות שבדבריו. כשנשאל התובע בחקירתו מי מבני משפחתו נכח "סביבו" בזירה, ציין רק את אחיו רשאד. משנשאל "אתה בטוח", ענה ב"כן". אז נשאל התובע: "או שאתה מטושטש ולא יודע, או שאתה יודע בוודאות, או שאתה בטוח שזה רק רשאד", ואז הוא ענה "אני לא יודע מי היה סביבי". (פרו', 32). כאמור, נפקות הפרש הזמנים נועד לטענת הנתבעות לצורך שכנוע נהגת הרכב הנתבעת 3, וכן להעלים את האופנוע עליו נהג התובע בעת התאונה, ולעשות את כל הנדרש שכאשר תגיע המשטרה ויגיע האמבולנס - תהא בזירה גרסה "הנוחה", ככל האפשר, לתובע. דוגמא נוספת ניתן למצוא בדברי התובע בעדותו: "ש. אז אתה יודע איזה רכב היה מעורב בתאונה? ת. אני לא ראיתי, לא זוכר בדיוק, מה שאמרו לי אמרו לי שזה היה אוטו לבן, כמו טרנזיט". ש. אתה יודע איזה רכב פגע בך". ת. לפי מה שאני זוכר, אמרו לי או שראיתי, זה מה שאני זוכר". (פרו', 34) נראה כי התובע אינו "זוכר" או אינו "יודע" ודבריו אינם מהימנים בעיני. התובע מתחמק ממתן תשובות ברורות, הדבר מחזק את המסקנה כי היה לו הזמן הדרוש כדי להעלים בעזרת אחיו את האופנוע, ואין מדובר באדם תמים, שומר חוק, אדם מן הישוב, שמעולם לא היה מעורב בתאונה או שאינו מודע לתוצאה האפשרית הנובעת מכך. 14. ב"כ הנתבעות מפנה בסיכומים לנקודות נוספות בהן כשל התובע במהלך חקירתו הנגדית. כך למשל בנושא לוחית רישוי "ישראלי", ואשר חזר בו (פרו', 36). כזבים אלה מצביעים הן כל אחד בנפרד והן במצטבר על כך שהתובע תכנן את הגירסה בדבר היותו הולך רגל, הן מהרצון לקבל פיצויים כתוצאה מתאונת דרכים, או מחשש שידע כי אין לו רשיון לנהוג באופנוע. לכך ניתן אף לצרף את העובדה שלא היתה לו פגיעת ראש כתוצאה מן התאונה, כפי שהוא עצמו תיאר, שכן הוא רכב על האופנוע כשהוא חבוש קסדה, שהרי הוא עצמו תיאר את הפגיעה כך: [מכוניתה של סמירה - י.ש.] "ת. אני נפלתי עליה מלמעלה ש. באיזה חלק של הרכב פגעת בה ת. לפי מה שאני זוכר בדיוק מהצד הקדמי של הזכוכית. ש. החלק הקדמי של הגב' יונס, זה מה שפגע בך, ת. מצד הזכוכית הקדמית מלמעלה. ש. איך הגעת לשם, תגיד ממה שאתה יודע ולא ממה שסיפרו לך. ת. כי עפתי, זה מה שאני זוכר. ש. למה עפת? כי רכבת על אופנוע והאופנוע פגע בדופן השמאלי של האוטו ת. לא נכון. ש. מה אתה כן זוכר ת. לפי מה שאני זוכר נחבטתי בזכוכית הקדמית למעלה". (פרו', 37). 15. הנתבעות מעלות הסבר לכך שהתובע תיאר רכב דמיוני שפגע בו, בכך שלא רצה לסבך את סמירה באחריות לתאונה, כדי לזכות באהדתה לגירסה שהציג לה, אולם אין לכך תימוכין. ב"כ הנתבעות טוען בסיכומיו כי התובע אמנם לא חזר בו משקריו באופן מפורש בחקירתו, ואולם חקירתו הנגדית היה בה ללא ספק כדי להפריך את גרסתו בכל פרט ופרט עת שאלו נבחנו, כפי שפורט לעיל בהרחבה. לעניין זה יפים דברי כב' השופטת ש' נתניהו: "קל הדבר ביותר להציג גרסה כללית. אך אמינותה של גרסה כללית נבחנת בפרטיה. כאן חשיבותה של החקירה הנגדית, החודרת פנימה לפרטי הדברים. כשאלה מופרכים נופלת הגרסה הכללית".(ע"א 463/89, האפוטרופוס על נכסי נפקדים נ' חסנה עלי סארי שדידה, פ"ד מה(5), 857 , 864-865 (1991). אין ספק כי פרטי גרסתו של התובע הופרכו במהלך חקירתו הנגדית. אם אלו נפלו, נופלות גרסתו הכללית המתחמקת. עדות רשאד אבו חמאד: 16. מטעם התובע הוגש תצהירו של אחיו רשאד אבו חמאד, בו מסופר כי ביום התאונה שהה בחנות הירקות שבבעלותו, הנמצאת במרחק 800 - 900 מטר ממקום האירוע. לחנות הגיע "אדם מהרחוב", כדבריו, ואמר לו שאחיו נדרס ושוכב בכביש. מיד "קפץ" לרכבו ונסע במהירות לצומת, שאז ראה את אחיו חמאד שוכב באמצע הכביש, ולידו ג'יפ משמר הגבול עם שוטרים במדי משמר הגבול ומספר אנשים נוספים. הוא ניגש לאחיו ודיבר אתו. מצד אחר שלו עמד שוטר משמר הגבול ודיבר איתו. לדבריו, התובע "היה מטושטש". תוך כמה דקות לדבריו הגיע אמבולנס ומשטרה. אנשים "שעמדו מסביב" סיפרו לו שרכב בא במהירות, פגע באחיו והעיף אותו על רכב אחר וגם פגע באותו רכב. לדבריו, בסיום האירוע הוא חזר לחנות משום שלא היה שם אף אחד שישמור. אז הודיע, לדבריו, למשפחה, ובערב סגר את החנות ונסע לבית החולים. בחקירתו הנגדית על תצהירו, ניסה רשאד ליצור את הרושם, באמירה מפורשת, שאינו יודע כביכול מה מטרת הדיון. כשנשאל על כך שחברת הביטוח טוענת שאחיו היה נהג אופנוע ולא הולך רגל , הודה כי "את זה אני יודע"! (פרו', 8). הסיפור לפיו הרופא במקום "הרגיע אותו", אינו הגיוני, במיוחד אם לדבריו דיבר עם אחיו בזירה. לדבריו היה לו רכב מסוג "מיצובישי קצת יותר קטן מפורד טרנזיט" (פרו', 9). בהמשך, אישר העד שהגודל "אותו דבר" וכי ברכב נמצאים 8 מקומות ישיבה. המושבים ברכב מתקפלים ו"אפשר להשכיב אותם קצת". משנשאל העד על אפשרות להכניס אופנוע לרכב השיב: "הוא לא ייכנס". אין מקום להכניס אופנוע לאוטו השיב. "אני לא ניסיתי". כשנשאל אם ברכב פורד טרנזיט אפשר להכניס אופנוע ענה כי אין לו רכב פורד על מנת שיוכל להשיב (פרו', 10), שעה שאמר (פרו' 9) כי הוא נוהג להביא את הסחורה עם רכב פורד טרנזיט שלא שלו. כמובן שאינו "זוכר" מה שם משפחתו של הבעלים של אותו רכב פורד, כל מה שיודע על הבעלים ששמו הפרטי "עלי" זאת למרות שהוא עובד עמו מזה שנתיים. הנתבעות טוענות בסיכומיהן כי כיום רשאד מעביר סחורה רק ברכבו שלו. הוא אישר כי סביר שהתאונה ארעה בשעות שהזכיר התובע, דהיינו בשעה 10:30 - 11:00 (פרו', 11). לדבריו, "המרחק" מהחנות למקום התאונה הינו 4 - 5 דקות (פרו', 12). לאחר מכן מיקם את המועד ל"לפני תפילת הצהריים". תפילת הצהריים הינה בשעה 11:45. (עמ' 12). כאשר עומת רשאד עם דברי השוטר, לגבי העובדה שבדוח שנרשם לגבי השעה ומתי אחיו אמר כי ארעה התאונה, וכי זה הזמן שנוצל לצורך העלמת האופנוע, הוא משיב: "איך אני אמור להעלים אופנוע כאשר אחי זרוק על הרצפה?" לשאלות בית המשפט ענה: ת. "זה לא היה בעשר וחצי זה היה ב-12:30". ת. לא זוכר בדיוק". ש. יכול להיות שזה היה 10:30". ת. לא יודע". (פרו', 13). בהמשך השתמש באמירות עמומות נוספות, כגון כשנשאל לגבי כתב האישום שהוגש נגד התובע בגין תאונת הקסטל, הוא השיב בשאלה: "הגישו נגדו כתב אישום?" אולם בהמשך אישר שידע על כך. רשאד אמר שאינו מזהה את סמירה יונס וכי "מעולם לא ראה אותה" או את רכבה והפגיעות ברכב. דברים אלה סותרים את האמור בסעיף 6 לתצהיר. כשעומת עם האמור בסעיף 6, אמר כי "יכול להיות שראיתי את זה בחטף העין..."! אף גירסת רשאד אינה אמינה בעיני, מלאת סתירות כמפורט לעיל, ואינני מקבלה כמהימנה. הסייר המשטרתי אולג גולנד 17. סמ"ש אולג גולנד העיד מטעם התובע, הוא הסייר שהגיע לשטח ורשם את הדוח (מוצג ת/1). ב"כ התובע מוצא בדוח עניין רב, ומציין בסיכומיו כי העד מצא את התובע שוכב פצוע בכביש ושוחח עם התובע ועם סמירה, ואלה סיפרו לו כי רכב שלישי פגע בתובע והעיף אותו על רכב סמירה ואז נמלט מהמקום. "על פי דברי חמאד אבו חמאד ויונס סמירה הרכב מייד נמלת [צ.ל: נמלט] מהמקום..." ב"כ התובע מבקש לראות בדוח למעשה גביית העדות הראשונה מיד לאחר התאונה משני הנפגעים בתאונה, ולפיכך יש לתת לה משקל רב משבאים לקבוע מי מהעדים דובר אמת לגבי מה אירע אותו יום. התובע טוען שהשוטר רשם בדוח "... ושמשה סדוקה", ולפיכך היא לא נשברה. על כך משיב ב"כ הנתבעות כי אין מדובר בגביית הודעות, ואשר לשמשת הרכב, הרי בעמוד 2 לדוח נאמר פעם אחת: "ודבר" [צ"ל: "נשבר"]. זו טעות מקובלת, שכן בכל מקלדת האות ד' היא "שכנתה" של האות ש' - י.ש.]. ובהמשך נאמר מפורשות: "הרכב שבו נשברה השמשה". מה גם שבדוח (רישא ע' 2) נאמר שהיו "זכוכיות רבות בעקבות התאונה". ב"כ הנתבעות מוסיף כי העד קיבל כנתון שהיה רכב אחר שפגע, ואף ציין בדוח כי מדובר בתאונת פגע וברח, וברור שלא יכול היה לדעת מה קרה, שהרי הוא הגיע בשעה מאוחרת יותר. עד כאן עדויות התובע. ב"כ הנתבעות טוען כי יש לקחת בחשבון שקילת הראיות והמסקנות העולות מתוכן, את עובדת אי הבאת עדים רלבנטיים על ידי התובע. בהינתן שבארוע נכחו לא מעט אנשים, ומן הסתם אף כאלה שמכירים אחד את השני, לרבות האדם שהכיר טוב את רשאד שרץ לחנותו והזעיק אותו למקום התאונה, לא הובא אף עד מתוכם. כמו כן היה מצופה כי יובאו למתן עדות אנשים אלה: א. אותו חבר מרמאללה, אצלו שהה התובע ביום התאונה כבר בשעה 8:00 בבוקר. משם חזר לטענתו בשעת התאונה. ב. מי מהאנשים "הרבים מאוד" שנכחו בזירת התאונה, חלקם ראה וחלקם לא ראה. ג. אותם עדים שוויתרו על עדותם לאחר שתצהיריהם והודעותיהם כבר הוגשו לתיק: העד עג'לוני והעד שוויקי כמיש, שנטען לגביהם כי היו מעורבים יחד עם התובע בתאונת הקסטל, וכן העד "מר גבאי", מתאונת הקסטל. אין ספק כי אי העדתם של עדים הללו במיוחד בנסיבות העניין, ולמעשה הימנעות התובע מהבאת ראיות אלה בפני בית המשפט, יוצרת חזקה לחובתו, כפי שבאה לידי ביטוי בפסיקה. כך בפסק הדין נשוא ע"א 2275/90 לימה נ' פרץ, פ"ד מז(2) 605: "אי הבאתו של עד רלבנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד שיש דברים בגו, וכי בעל דין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד"... כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה שהיא בהישג יד ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו... הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר, נגד מי שנמנע מהצגתה". והפסיקה בעקבותיו, בואכה ע"א 143/08 בני חי קרצמן נ' שירותי בריאות כללית תק-על 2010 (2), 2688 (26.5.10). אף כאן, הימנעות התובע מהבאת הראיות והעדת העדים הנ"ל, מקימה למעשה לחובתו חזקה שבעובדה הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין הימנעות כאמור כדין הודאה בכך שאילו הובאו הראיות היו פועלות לחובתו. (כן ראו: יעקב קדמי על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1648 ואילך). התובע נשאל בחקירתו מודע לא הביא עדים מאותם "אנשים רבים" שנכחו בזירת התאונה השיב: "אני לא זוכר שמישהו ביקש ממני משהו כזה", (פרו' , 42). קיומו של האופנוע בזירה - מציאות או חלום? 18. מעדויותיהם של התובע, אחיו חמאד וסמירה עולה כי התאונה ארעה כשעה וחצי עד שעתיים לפחות לפני שהמשטרה הגיעה למקום. על פי "דוח פעולה 6-002-0122-02" מיום 31.3.04 שנערך על ידי סמ"ש גולנד אולג, בו נאמר: "קיבלתי את האירוע בשעה: 13:23:08; 16.3.2004 הגעתי למקום 16.3.2004; 13:25:10". (מוצג ת/1, ע' 1). ראיה זו מחזקת את הטענה כי היה פער זמנים ניכר בין קרות התאונה להודעה למשטרה על האירוע, זמן שאפשר "לנקות" את השטח ולשכנע את סמירה לדבוק בגירסה שהתובע היה הולך רגל כשנפגע. נתבעת 3, כאמור לעיל, תומכת בהגנת נתבעות 1, 2. לגירסתה, מסרה בעדותה כי ביום התאונה ולקראת השעה 11:30-11:00 נהגה ברכב הרשום על שם בנה פאוזי שמספרו 5030402 דגם מיצובישי שנת יצור 1991. היא נסעה לכיוון בית חנינה והגיעה לאי תנועה המצוי בצד שמאל של הכביש הראשי ועמדה לפנות שמאלה ולהתחבר לנתיב הנגדי שהוא כביש רמאללה - ירושלים. בהיותה בשלב של עצירה מוחלטת, הגיח פתאום מאחור אופנוע שהיה נהוג על ידי התובע, ופגע בדלת הקדמית השמאלית והכנף השמאלי. כתוצאה מעוצמת הפגיעה, עף התובע לאוויר וצנח על השמשה הקדמית של רכבה. כן העידה בחקירתה הנגדית כי עוד לפני שהגיעו האמבולנס והמשטרה, ראתה מישהו לוקח את האופנוע מזירת התאונה ומכניסו לרכב מסחרי שצבעו לבן, תיאור המתאים לרכב המסחרי שבבעלות אחיו של התובע. מהנוכחים במקום הבינה סמירה כי האדם אשר לקח את האופנוע היה אחיו של התובע שבבעלותו חנות ירקות בקרבת מקום התאונה. לפני שהגיע האמבולנס, אחיו של התובע ואחרים פנו אליה וביקשו ממנה לומר למשטרה שהתובע ורכבה נפגעו על ידי רכב אחר שברח מהמקום וכי התובע לא נהג באופנוע כי אם היה הולך רגל. גם לבית החולים הגיעו קרובי משפחתו של התובע וביקשו ממנה לדבוק באותה גרסה שהציע התובע, דהיינו שנפגע בהיותו הולך רגל ולא להזכיר את עניין האופנוע. נתבעת 3 העידה אפוא, כי גירסתה בבית המשפט היא הנכונה. אציין כבר עתה, כי עדותה מהימנה עלי והיא תואמת את העדויות האחרות בהן נתתי אמון, הן מבחינת הזמנים והן לעצם נסיבות התאונה. התובע מבקש שלא לתת אמון בעדות סמירה ופאוזי, שכן החוקר הפרטי מטעם חברת הביטוח (להלן: "החוקר") הבהיר להם כי תוצאת גילוי זה הנה כי הם חשופים לתביעת נזקי גוף גדולה, ויצר אצלם את הרושם כי הוא יכול לגרום לביטול התביעה כנגדם אם הם ישנו גירסה. החוקר סיפר להם, כי לפי החוק הישראלי כמות העדויות היא המנצחת, וכי יש לו חמש עדויות רשמיות לבית המשפט וכולן אומרות שהיה שם אופנוע. הוא הגדיל ואמר להם שמי שהעדות שלו נדחית משלם את הכל. כך עולה מקריאת תמליל החקירה של החוקר מר יוסף עליאן, שהוגש כנספח לתצהירו מיום 11.11.07. ( מוצג נ/5). אכן התמליל החובק 46 עמודים, מלמד על חקירה תוקפנית ולוחצת. ב"כ התובע מפנה לדברי החוקר בעדותו בבית המשפט, ואביאם מתוך סיכומיו, עם הערותיו בגוף הציטוטים, כדלקמן: "ש. בתחילת החקירה הם דבקו בגרסה המקורית שלהם שהיה איזשהו אוטו מסחרי שפגע בהולך הרגל והעיף אותו על האוטו של גב' יונס ת. כן. ש. במהלך החקירה הזאת, התחלת להלחיץ אותם ואמרת להם "תדעו לכם שיש הרבה אנשים שמעידים גרסה אחרת" ואמרת להם שעל פי החוק הישראלי שאם יש יותר עדויות שאומרים גרסה אחרת אז הגרסה האחרת תתקבל והגרסה שלהם לא תתקבל ת. כן. ש. ואמרת להם "מי שאשם ישא בכל הוצאות של התאונה " ת. כן. ש. מפנה לדוגמא לעמ' 16 שורה חמישית ("ואם הם יקבלו את העדות השניה של מספר עדים . . . את תשאי בכל ההוצאות של התאונה" זה הציטוט ב.ב.). הם נלחצו שזה מדינה.אתה גם הסברת להם שיש כאן פיצוי גדול מאוד ת. כשמדובר בתיק במחוזי מדובר בתביעה גדולה ש. מפנה לעמ' 21 שורה 1 (מאות אלפים ב.ב.)וכן לעמ' 22 באמצע (מפנה לעמ' 22 אמצע שם החוקר אמר להם שהתובע הוא שאשם ולמה שסמירה תישא בכל העלות הוא גם הוסיף וסיפר שכולם אמרו שהאופנוע הוא שפגע בה ושיש לו חמש עדויות רשמיות לבית המשפט שאומרות שהיה שם אופנוע והמשיך ואמר להם בעמ' 23 למעלה שלפי החוק הישראלי מספר העדויות גובר כלומר 3 עדויות גוברות על שתי עדויות. מכאן ברור להם שחמש עדויות . . .[הוא אמר להם שמי שעדותו נדחית משלם את הכל .ב.ב] . זה נכון שאמרת מה שכתוב שם ת. כן ש. וכן מפנה להמשך העמודים. הסברת להם שמדובר בהרבה כסף. הלחצת אותם ואמרת להם שזה יעלה הרבה כסף ומי שישלם מי שיצא שקרן ת. כל מה שרשום הכל אמת ולא מכחיש כלום. ש. הם חזרו על הגרסה המקורית שלהם, אך בשלב מאוד מאוחר, עד לעמוד 37 בערך, שם רמזת להם שאם הם יספרו לך את הגרסה האמיתית אתה תדבר עם העורך דין של הביטוח ואז הם שינו גרסה ת. זה לא כך היה. שהם צריכים לדבר עם העורך דין שלהם, התובע שידבר עם העורך שיבטל את התביעה לא אני. מפנה לעמ' 35 להתחלה. ש. מפנה מעמ' 34 באמצע. ת. נכון מה שרשום, עניין אותי רק נסיבות התאונה שזה לא נכון ש. נתת לה רושם שאתה יכול לגרום לביטול התביעה, נכון ת. ש. מפנה לעמ' 35. וכן מפנה לעמ' 38 , שם הם משנים את הגרסה. רק בשלב הזה, אחרי שהם חששו על סכומים גבוהים, ואחרי שהיה להם רמז שאם ישנו את הגרסה אפשר להוריד את כל העניין מעליהם, הם החליטו לשנות גרסה, נכון?   עו"ד לוי: חברי מבקש מהעד השערות גרידא. מה שהיה שם בפגישה בא לידי ביטוי בתמליל.   ת. נכון, אבל בצורה אחרת, זה לא כמו שאת המסביר. הסברתי להם את עלות ההוצאות אם ימשיכו בגרסה שלהם, כי היה בריר לי שגרסתם לא אמינה ולא נכונה. היה ידוע לי שישברו בסוף מהגרסה השיקרית ובגלל זה המשכתי ללחוץ עליהם, זה חלק מהעבודה שלי. (פרו', 90, 91). לבד מהלחץ שהופעל על סמירה ופאוזי על ידי החוקר, מפנה ב"כ התובע לתצהיר פאוזי יונס המכחיש בסעיף 4 כי תעודת הביטוח שלו מזויפת. דבר הסותר את שאמר לחוקר כי הוא יודע שהתעודה מזויפת. (תמליל, 42).   סמירה העידה כי היא יצאה מכביש צדדי והתובע הגיע עם אופנוע בכביש הראשי ופגע בה מהצד ב-90 מעלות בדלת של הרכב. היא אף שרטטה שרטוט של זה ת/3. תיאור זה לטענת ב"כ התובע עומד בסתירה מוחלטת לתצהיר עדותה, סעיף 3, שם היא טענה שהוא בא מאחור רכוב על אופנוע כחול: "ש. את בטוחה שהאופנוע לא בא מאחוריך? ת. לא. מאה אחוז הוא פגע בי מצד שמאל." התובע מבקש ללמוד ולקבל חיזוק משמעותי שהגרסה הראשונה של סמירה (בלי האופנוע) היא היתה הנכונה, בהסתמך על השרטוט ת/4 שהיא ציירה אצל בוחן הרכב במשטרה. היא נשאלה בחקירה ואישרה כי התובע ואחיו לא אמרו לה באיזה נתיב בא הרכב הפוגע (הטרנזיט הדמיוני לטענתה). אין בכך חיזוק לגירסת התובע באשר ברור כי בגירסתה הראשונה במשטרה בחרה להעיד כפי שהונחתה על ידי רשאד והתובע. הנתבעים מפנים לתצהירה של סמירה, וחקירתה הנגדית בה ציינה: "כשהיה אירוע התאונה הגיע אח שלו ולקח את האופנוע. אני הייתי באוטו. הוא פגע בדלת השמאלית, דלת הנהג, הוא עף באוויר ונחת על שמשת הרכב ואחרי זה הגיע אחיו ולקח את האופנוע". ש. הוא התנגש בכוח רב בדלת הרכב?" ת. כן. הוא נסע במהירות גבוהה. הוא פגע בדלת הנהג ועף באוויר ונחת על הרכב ואחרי זה נפל לצד השני". (פרו, 60). כן ציינה בעדותה כי האופנוע היה בצבע "כחול וכסף". (פרו' 61). לדברי התובע, האופנוע שלו הינו בצבע "צהוב" אולם הוא לא טרח להמציא תמונה או ראיה על כך. כמו כן העידה סמירה כי אנשים במקום התאונה אמרו "חראם חראם", (פרו', 63). דהיינו רחמים, כשהכוונה שהתובע יקבל פיצוי על מה שקרה לו. וכשהאנשים הרימו את האופנוע הופעל עליה לחץ חברתי בלב שכונת בית חנינה, תוך שביקשו ממנה לשקר, ובבית החולים חזרו בני משפחת התובע פעם נוספת על כך, תוך שביקשו ממנה לספר את הגירסה שלהם. כן העידה סמירה כי חנות הירקות של האח רשאד קרובה מאוד למקום, מרחק 3 דקות בלבד. ב"כ הנתבעות מדגיש כי סמירה אישרה במפורש בחקירה בבית המשפט (פרו', 69), כי בזמן שעבר עד שהגיעה משטרה, שכנעו אותה האח ואנשים הסובבים אותה לשקר. העדה תארה בחקירתה את ההתקהלות שהיתה במקום. מאוד טבעי הדבר כי סמירה הנמצאת בהלם מוחלט, בתוך התקהלות המונית בלב שכונת בית חנינה, תלך שבי אחרי דרישות אחיו של התובע. נראה כי אנשים זיהו את התובע, התקשרו לאח רשאד או שמאן שהוא ניגש לחנותו במרחק רגלי של 3 דקות, רשאד הגיע למקום, אמר שאין ביטוח לאופנוע, וההמשך ידוע: בדה ותכנן את הגרסה. אין מדובר במצב הזוי. נהפוך הוא, גירסת הנתבעות לגבי עדותה של סמירה תואמת את יתר הראיות. כפי שהיא נכנעה ללחץ החברתי למסור גירסתה הראשונה, כך שינתה דעתה בעקבות חקירת הביטוח. גם אם סיפרה את האמת, אליבא הנתבעות, הרי שבבית המשפט לא היה עליה לחץ כלשהו. עדותה ניתנה במרחק זמן מהתאונה ומשיחתה עם החוקר, וכאן היתה אף מיוצגת ועמדה בחקירה נגדית בנחישות, ועדותה מהימנה עלי. העד פאוזי יונס: 19. העד פאוזי יונס הוא הבעלים של הרכב. הוא תומך בגרסת אמו סמירה בכל הקשור למהלך האירוע. העד ואמו, לאורך עדותם, לא משתמשים במושגים של אמת ושקר, אם כי משתמשים הם במושגים של "רחמנות וסלחנות". גם פאוזי לא ציפה שהנושא יתפתח לסיפור גדול. עוד אישר העד כי הוא החליף את השמשה ברכב בגלל שנשברה. העד יוסף עליאן: 20. בחקירתו הנגדית העיד החוקר יוסף עליאן כי הופתע לגלות שאין ביטוח לרכב של סמירה. הוא לא חקר את סמירה בידיעה שאין לרכבה ביטוח. החוקר הינו מטעם "קרנית" ולא מטעם "הפול". כן העיד החוקר בביטחון שהיה ברור לו כי בסוף יישברו סמירה ובנה פאוזי ויודו כי הגרסה המקורית היתה שקרית, וכי האמת היא שהתובע נפגע בעת שנהג באופנוע. החוקר ענה לשאלות ב"כ התובע, כי הגיע לצורך ביצוע חקירות אודות נסיבות התאונה ללא מידע מוקדם, אנשים רמזו שיש אופנוע בתמונה, הוא חקר את בעל מגרש מכוניות, אולם בקושי שמע ההקלטה. היה קשה לתחקרו והתובע לא שיתף פעולה, ולכן לא רצה לחשוף יותר מדי פרטים עד שיעלה בידו להגיע לסמירה יונס. סמיחה ביידון וחוקר המשטרה 21. סמיחה ביידון (להלן: "ביידון"), העידה מטעם הנתבעות. היא בעלת חנות בקרבת מקום התאונה ושמעה את שהתרחש. היא אינה קשורה למי מהצדדים. עדה זו היתה אובייקטיבית, הודעתה במשטרה הוגשה במהלך העדות. (מוצג נ/10). בהודעה נאמר כי בבעלותה נמצאת חנות מכולת בקרבת מקום התאונה. אנשים שהתקהלו הביאו את סמירה אליה לאחר התאונה. לדבריה, שמעה "בום", יצאה מהחנות וראתה את התובע שרוע על הכביש. לשאלת החוקר ענתה במפורש כי "שמעה קול אופנוע והיה אופנוע זרוק על הכביש ונכנס ברכב של השכנה. (שם, שם). כן אישרה ביידון בהודעתה כי לא ראתה מה קרה לאופנוע לאחר מכן, משום שלדבריה היה "בלגן" והתאספו אנשים. עדות זו מתאימה להפליא לעדות סמירה לגבי "התוהו ובוהו" ששררו במקום התאונה. אכן עושה רושם מעדותה כי באה מתוך הכרח, וניכרה ממנה עוינות. בתחילת חקירתה אמרה כי "אני לא יודעת לקרוא ולכתוב עברית". אולם היא אשרה כי החוקר במשטרה דיבר איתה בערבית ומסרה לחוקר כי אישרה כל מה שראתה. ב"כ הנתבעות טוען כי לאור זאת, ניסתה ביידון בבית המשפט לחזור בה מהאמור בהודעה שמסרה במשטרה. מן הסתם הדבר קשור בלחץ שהופעל או שצפוי להיות מופעל עליה על ידי התובע ובני משפחתו. לדבריה, לא יעלה על הדעת שתעזוב את החנות שיש בה הרבה לקוחות, ואף אמרה כי לא ראתה אופנוע ולא ראתה דבר. ביידון תירצה את האמור בהודעתה בכך שאינה יודעת מה "כתוב" שם בעברית שכן המשטרה בדרך כלל היא "נגד הציבור". (פרו' , 97). אולם אחרי הדברים האלה, כמי שאומר את שאומר על מנת לצאת ידי חובה, חזרה לתאר את שהיה בפועל בשטח, והעידה: "האופנוע בא בכביש ועשה תאונה על האי תנועה ושמעתי קול חזק". (פרו', 98). הגם שהדבר בא בהפתעה למי מהצדדים, טרח עו"ד לוי להדגיש זאת על מנת שלא ייטען כי לא הבינה את השאלה או שמא היה שיבוש בתרגום, ולפיכך ציין: "עו"ד עוזי לוי: המתורגמן אמר במפורש שאלה הדברים שהעדה אמרה, שהיא שמעה את האופנוע מתנגש באי התנועה". (פרו', 98). אילו סבר ב"כ התובע כי התרגום שגוי היה עליו לבקש לתקנו, אולם לא עשה כן. ב"כ הנתבעות 1, 2 עמד על כך בסיכומיו, ואילו ב"כ התובע בסיכומי התשובה שלו, מאריך בדבריו על עדות העדה סמירה ובנה שלטעמו הם שקרנים, אולם אינו מתייחס לעדה סמיחה ביידון כלל. אני מעדיף את גרסתה של העדה כפי שנמסרה במשטרה על פני גרסתה ההתחלתית בבית המשפט. לצד חששה של העדה היא אמרה במפורש שהיא לא אומרת שהשוטר המציא פרטים. (פרו', 99). אך משנסוגה וטענה שלא יכולה לומר "במאה אחוז" אם היה רכב, אופנוע או משהו אחר, הוביל הדבר להכריז עליה כעדה עוינת. לשאלת בית המשפט האם השוטר לא הקריא לה את הודעה, ענתה שהיא חתמה בעצימת עיניים והיתה בלחץ משום שהיו בחנות הרבה קליינטים. מיד לאחר מכן, לשאלת ב"כ הנתבעות, טענה העדה כי היתה לבדה בחנות, בסתירה לדבריה קודם לכן. במהלך חקירתה הנגדית אמרה מיוזמתה: "למה אתם חוזרים ונותנים לי שאלות שמלחיצות אותי. אתה מלחיץ אותי". לאחר מכן אישרה כי הגיעה יותר מפעם אחת לבית המשפט. אין ספק כי העדה נסחפה ואף אמרה כי החנות שלה נשרפה כליל. לשאלה מי שרף את החנות השיבה כי אינה יודעת תוך שהוסיפה: "תשאל את השכונה או המשטרה". (פרו', 100). והוסיפה: "ואולי היה קצר חשמלי". (שם, שם). וכן אמרה כי מכבי אש קבעו כי מדובר היה בקצר חשמלי. העדה התבקשה להמציא את דוח מכבי האש. בהמשך נתקבל הדוח באמצעות הנתבעות (נ/10א), בו נאמר: "נזקים: השריפה החלה במיני מרקט, המיני מרקט "אעלבוסתאן" נשרף כליל. ומסעדת "פלאמז" כנ"ל. מספרת "סמייל" ניזוקה קלות כתוצאה מהדף הפיצוץ. סיבת השריפה: במוקד השריפה במיני מרקט נמצא חומר דליק, חשד להצתה בזדון". לאור עדותה של הגב' ביידון, הנתבעות זימנו לעדות את השוטר ראמז שאהין, שחקר את העדה וגבה הודעתה (מוצג נ/10). השוטר העיד ברורות כי חקר את העדה סמיחה בתוך החנות שלה, היה עם עוד מישהו, הוא שוחח עימה בערבית, וכי תוך כדי רישום ההודעה חזר בפניה בקול רם ובשפה הערבית על כל מה שאמרה לו העדה בעדותה. בתשובה לשאלות ב"כ התובע ענה "תתפלא יש אנשים שמפברקים תאונה תוך דקות ספורות". לא מצאתי כל דופי באופן גביית העדות על ידי השוטר, והודעתה נראית בעיני כגירסתה הנכונה, שכן דבריה בחקירה הנגדית, תומכות בדבריה בהודעה. תאונת הקסטל: 22. ב"כ הנתבעות מצר על כך שהתובע גרר את בית המשפט והצדדים לדיון ארוך בשאלה האם בשנת 2006 היה התובע מעורב בתאונת "הקסטל" בתור נהג אופנוע, ולאורך כל הדרך שלל את מעורבותו באותה תאונה בתור נהג. לטענתו של התובע, הוא נפגע בתאונת הקסטל בתור נוסע. התובע אף הביא ראיות בעניין זה (תוך שוויתר בהמשך על חלק מהעדים). ואולם לא התייחס בסיכומיו לתאונה זו באותו יחס וציין כי העניין איננו רלבנטי בכלל לתיק הנדון. לשיטתו של ב"כ הנתבעות, מדובר למעשה בהודאה מפורשת או משתמעת לכל הפחות, בכך שהתובע נהג באופנוע בתאונת הקסטל, וכך מבקש הוא שבית המשפט יקבע. התובע לטענתו לא התמודד בסיכומיו כלל וכלל עם הראיות שהובאו בעניין זה. משהוכחה מעורבותו של התובע בתאונה בקסטל, שעה שהתובע היה נהג האופנוע, חסר ביטוח ורישיון נהיגה, הרי עובדה זו רלבנטית ביותר ומהווה תוספת ראייתית לכך שהתאונה נשוא תיק זה ארעה גם היא כשהתובע היה אופנוע. גם אם אין בכך עדות שיטה, הרי הדבר חשוב לצורך הערכת מהימנותו של התובע שטען בתצהירו כאילו "למעט אותו מקרה מצחיק באילת", לא נהג באופנוע. העד בהאא אבו רמילה שהוזמן על ידי התובע, כשלחובתו רשומות 27 עבירות תעבורה, לרבות בגין חציית פס לבן ואחרת בגין תמרור "עצור" ועוד, העיד כי עבירות אלה הן "זה דבר טבעי". העד לא היה כלל בתאונת הקסטל והוא אחד הנאשמים בגין אותה תאונה, כלפיו הופנה אישום של שיבוש הליכי חקירה עת השתתף בביום נסיבות התאונה, באופן שייחזה כאילו היה במקום, בעוד שבמקום אחר הוא היה. העד רצה "לתקן" מה שמסר במשטרה. כך, במקום שהטלפון הנייד שלו היה איתו, חבר שלו שהגיע למקום הביא לו אותו. (פרו' 46). כשעומת עם מה שמסר בחקירה לפיו הוא רכב על האופנוע של חמאד, טען כי הוא מסר לחוקר המשטרה שמדובר באופנוע של עבוד וכי החוקר רשם "בטעות" חמאד, פרו', 48). לעניין המפתחות של האופנוע, לא זכר העד אם אותו עבוד הוא שמסר לו אותם או לא. לפי סעיף 6 לכתב האישום, שהוגש כראיה ללא כל התנגדות, עולה כי כל המעורבות בפרשת הקסטל קשור לשיבוש הליכי החקירה באופן שייחזה בין היתר כאילו אבו רמילה נהג באופנוע של חמאד, בעוד שאבו רמילה בכלל לא היה במקום. כך גם אבו רמילה אמר (פרו', 52) על "החליפה" וציין כי עלתה לו 6,000 ₪-7,000 ₪, ואז כשהופנה לתצהיר אמר ש"החליפה" עלתה 12,000 ₪, ועל כך לא היתה כל תשובה. בחקירה החוזרת טען אבו רמילה כי "החבר עם הפלאפון" מתגורר בקלנדיה (פרו', 55). לפי נספח 1ב' להודעה מטעם הנתבעות מיום 6.2.08, עולה מניתוח פרטי איכון התקשרת הטלפונית שבתיק המשטרה, כי הפלאפון של אבו רמילה היה בפסגת זאב. הנה כי כן, את עדותו של אבו רמילה יש לזקוף לחובת התובע. שוכנעתי כי העד לא היה במקום התאונה, אלא מדובר ב"חבר" שהגיע למקום והשתתף בשיבוש הליכי החקירה כאמור. מסמכים ועדים נוספים 23. נתייחס אף לגבי העדים מוחמד שוויקי ושאדי עג'לוני, שלפי כתב האישום השתתפו אף הם בעבירות שהתובע וחבריו ביצעו בעניין הקסטל, ויתר התובע על חקירתם. (פרו', 57). העד רוני סולימאני מטעם הנתבעות, הגיש הודעה במשטרה ביחס לתאונת הקסטל, ממנה עולה כי מדובר היה באופנוען אחד על כל אופנוע. מכאן שהתובע נהג באופנוע ולא שישב בתור נוסע על אחד האופנועים. גם העד עוז רפאל, שוטר, היה עם העד סולימאני באותו רכב. העד חזר על הודעתו במשטרה (נ/12) תוך שהדגיש כי הוא זוכר בוודאות 3 אופנועים שנסעו במהירות סבירה ועל כל אופנוע רוכב אחד. הדברים זכורים לו בוודאות. כשנשאל האם יכול להיות כי על אופנוע מסוים היו שניים "שהתחבקו", העיד בוודאות כי על כל אופנוע היה רוכב אחד - במאה אחוז (פרו', 12). העדה לילך מרשי (הודעתה במשטרה הוגשה כמוצג נ/13), חזרה על תוכן עדותה. כשנשאלה בדבר סיפור "החיבוק" והפעם "חיבוק חזק", היא עמדה איתנה בעמדתה ושללה זאת בביטחון מלא ומוחלט: "לא. בוודאות לא". (פרו' 125). בדוח מד"א לעניין התאונה בקסטל נרשם במפורש כי חמאד אבו חמאד נפגע בתאונה בהיותו נהג אופנוע. כאמור כתב האישום הוגש ואכן הוא מדבר בעד עצמו, הגם שכל עוד לא הורשע התובע, עומדת לו חזקת החפות. יחד עם זאת, הרישום בדוח מד"א נעשה בסמוך לאירוע ומדבר בעד עצמו, והוא תומך בגירסת הנתבעות. מעורבות האופנוע הנדון בתאונת הקסטל 24. במהלך עדותו התובע הודה כי האופנוע שרשום בעלותו הוא אותו אופנוע שהיה מעורב בקסטל. זהו אותו אופנוע שבענייננו הורשע התובע בגין נהיגה ללא רישיון בעיר אילת. כשנשאל התובע על האירוע באילת, אישר כי מדובר באופנוע הרשום על שמו. לדבריו, הוא התייצב לדיון, ובית המשפט הרשיע אותו משום שלא האמין לו, תוך שקבע כי התובע נהג על האופנוע ללא רישיון וללא ביטוח. כאשר נשאל התובע ביחס לאמירה בהודעתו לפיה אומר: "על האופנוע שלי... נהג אבו רמילה", שייך בהיסח הדעת את האופנוע לעצמו (פרו' 29), אך ניסה לאמר "לא נכון", וכי הכוונה כביכול לכך שהאופנוע אך "רשום על שמי". לטענתו, לא עניין אותו מדוע חברו ביקש ממנו לרשום את האופנוע על שמו והוא הסכים, סתם כך. התובע אישר במפורש כי אותו אופנוע היה מעורב גם בתאונה בקסטל, וגם באותו אירוע באילת וגם "בתאונה שלנו כאן עכשיו" (פרו' 30). כן העיד כדלקמן: "ש. אותו אופנוע שרשום על שמך, היה מעורב גם בתאונה באילת וגם בקסטל וגם בתאונה שלנו כאן עכשיו. ת. כן. ש. איזה אופנוע רשום על שמך. ת. אופנוע 900 סי.בי.אר" (פרו', 30). הנתבעות טוענות כי צירוף שלושת המקרים בהם היה מעורב אופנועו של התובע, שעה שהוא מכחיש נהיגתו בו - בניגוד לאישום בו הורשע בגין "מקרה אילת", בניגוד לרשום בדוח מד"א לפיו היה נהג אופנוע בעת "תאונת הקסטל", ועתה עת הוא מאשר - כפי שהעידו העדים במשפט זה - שאופנוע היה מעורב בתאונה נשוא תיק זה - בכל אלה יש כדי לאשר שנהג באופנוע עת קרתה התאונה, ולפיכך מבקשות לדחות את תביעתו. המסקנה היא אפוא, שהתובע היה מעורב בשנת 2006 בתאונה נוספת בקסטל, שעה שנהג באופנוע, ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח, ושני חבריו היו כל אחד על אופנוע אחר (דהיינו שלושה נהגי אופנועים, כולל התובע עצמו, נהגו כל אחד על אופנוע). הפלוגתא השניה - היעדר ביטוח חובה נוסף תקף. 25. לאור התוצאה אליה אני מגיע, אדון בפלוגתא זו למעלה מן הצורך. פלוגתא זו מקורה בטענת הנתבעת מס' 2 ("הפול") לפיה רכבה של הנתבעת מס' 3 היה חסר ביטוח חובה תקף, משהוכח כי תעודת הביטוח שהוצאה לא שולמה כדין והפרמיה מעולם לא הגיעה לידיה, וכי למעשה מדובר בזיוף חותמת הבנק על גבי התעודה. נזכור, ברקע, כי הן התובע והן הנתבעת מס' 3 וכן הצדדים השלישיים (הנתבעת מס' 3 ובנה פאוזי), הודו למעשה בסיכומיהם (סעיפים 27 ו-28 לסיכומים מטעמם), במפורש או לכל הפחות במשתמע, כי טענת "הפול" בעניין זה נכונה. בנושא זה העידו מטעם "הפול" 4 עדים אל מול עדותו של הצד השלישי מס' 2 בתצהירו. הגב' אילנה גינצבורג מבנק הדואר, הגב' רחל שריר מ"הפול", והגב' היבה עוויס מסוכנות בראון במזרח ירושלים. העדות הוזמנו להוכחת טענת "הפול" לפיה חותמת הבנק על גבי תעודת הביטוח שהוצאה לרכב בו נהגה סמירה יונס הינה חותמת מזויפת, וכי בכל מקרה הפרמיה לא נתקבלה ב"הפול". "הפול" עברה בוודאי את רף ההוכחה הנדרש. עמדנו לעיל על עדות החוקר יוסף עליאן (באמצעותו גם הוגשו תמליל וקלטת חקירת הגב' סמירה יונס ובנה פאוזי), שאף ממנה עולה במפורש כי הביטוח מזויף. עדותם של כל העדים הנ"ל לא נסתרה ולא עורערה בחקירתם הנגדית. מכל מקום אין כל התייחסות לנושא זה בסיכומי הצדדים השלישיים. מתמליל החקירה שצורף לתצהירו של החוקר יוסף עליאן עולה מפורש כי הצד השלישי מס' 2, פאוזי, הודה בפני החוקר בפירוש כי הביטוח שהיה כביכול לרכב שלו, הינו ביטוח מזויף, אפילו זה שהציג למשטרה (ע' 41 ו - 42 לתמליל). העדה רחל שריר הינה החשבת של "הפול", ונאמר בתצהירה מיום 6.1.2008 כי נתבקשה לבדוק את שאלת תשלום פרמיית ביטוח החובה לרכב נשוא התאונה, וכי לאחר בדיקה מקיפה ויסודית שנעשתה על ידה, עולה במפורש כי פרמיית הביטוח בגין הפוליסה שמספרה מופיע בתעודת הביטוח (כביכול), שהצדדים השלישיים צירפו, מעולם לא שולמה, הסכום בגינה מעולם לא הועבר ל"הפול", וכי הרכב של פאוזי שהיה נהוג ע"י אמו סמירה, לא היה מבוטח ב"הפול". העדה פירטה באריכות את הנהלים ואת בדיקת הנושא על ידה באופן קפדני מלא ומדויק ביותר ונראה בעיני כי אינו מותיר מקום לטעויות. בחקירתה הנגדית חזרה העדה על תוכן הדברים שבתצהירה, ואלה לא נסתרו כלל. העדה אילנה גינזבורג, מדואר ישראל, אף היא עדה ניטראלית ומעדותה עולה כי לא מקום לספק לכך שרכבם של הצדדים השלישיים לא היה מבוטח ב"הפול". העדה פירטה בתצהירה את עיקר הפעולות שעשתה בקשר לתעודת הביטוח הנטענת, וכי מצאה לאחר בדיקה וחקירה כי הסכום לפי התעודה לא שולם וכי על פניו מדובר בחותמת בנק מזויפת (פרו', 78-75). עדותה רק חיזקה את האמור בתצהירה, והיא מסרה תשובות והסברים מדויקים לכל שאלה שנשאלה, ועדותה מהימנה עלי. הגב' היבה עוויס הינה עובדת סוכנות הביטוח "אור". זו העידה כי תעודת הביטוח לא שולמה וכי לסוכנות לא היה כל יד, חלילה, במה שאירוע, ואף עדותה הייתה ברורה, חד משמעית, משכנעת ואמינה ולא נסתרה. העדה ציינה כי רק היא ואחותה עובדות בסוכנות וכי מעולם לא קיבלו בסוכנות, תשלום ממבוטח, וכי תמיד נותנים הוראה מפורשת למבוטח, כנהוג וכמקובל, שעליו לשלם את תעודת הביטוח בעצמו בבנק. עדותה מפריכה את טענת פאוזי בתצהירו בעניין זה. מן המקובץ ניתן להסיק, וכך אני קובע, כי רכבם של פאוזי ואמו סמירה לא היה מבוטח ב"הפול", ועל כן דין התביעה נגד "הפול", להדחות. סוף דבר 26. לאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי אכן מציאות ולא דימיון. התובע נהג באופנוע עובר לתאונה, ולא היה הולך רגל. הנתבעות הביאו ראיות והוכיחו במידה הנחוצה על פי מבחני הפסיקה, כמפורט לעיל, את גירסתן שהתובע לא היה הולך רגל אלא נהג באופנוע עת קרתה התאונה. משפחת התובע בסיוע נוכחים, העלימו את האופנוע מזירת האירוע, ברכב של אחיו. כל העדויות מובילות למסקנה כי התובע, ביודעו כי אין בידיו רשיון וביטוח בתוקף, אמר לאחיו שרצוי לסלק את האופנוע מן המקום, וכן נעשה בזמן בין קרות התאונה עד שהמשטרה הוזעקה למקום ואמבולנס העביר את התובע לבית החולים. הזמן אף הספיק להפעיל לחצים חברתיים על סמירה ולמסור הודעה שקרית במשטרה, וזו חזרה בה לאחר שחוקר מטעם הביטוח הביאה לידי הודאה בנסיבות האמיתיות לגב' התאונה. גירסת הנתבעות הוכחה, כאמור באופן חד משמעי, כשהראיות שזורות זו בזו ומובילות בבטחה למסקנה הנ"ל. לאור האמור, אני דוחה אתה תביעה כנגד הנתבעות. בתוך כך נדחית ההודעה לצדדים השלישים. התובע יישא בהוצאות הנתבעות, כפי שיישום אותן הרשם, ככל שיתבקש, כשהן צמודות ונושאות ריבית כדין מיום הוצאתן. כמו כן יישא התובע בשכ"ט עו"ד נתבעות 1, 2 - בסך 25,000 ₪ בצירוף מע"מ, וכן בשכ"ט עו"ד נתבעת 3 (יחדיו עם הצדדים השלישיים) בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ, והכל לתשלום תוך 30 יום שאם לא כן, יישאו הסכומים הנ"ל ריבית והצמדה כדין עד לתשלום המלא בפועל. אין צו להוצאות בין הנתבעות לצד השלישי. משפט תעבורהפיצוייםתאונת דרכיםנזקי גוףתאונת פגע וברח / הפקרה