תקופת התיישנותה של תובענה שאינה במקרקעין היא שבע שנים, כאמור בסעיף 5(1) לחוק. מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות קבוע בסעיף 6 לחוק ולפיו "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". חריג לכלל האמור נקבע בסעיף 8 לחוק הקובע כהאי לישנא: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." מקום שהתובענה היא בגין עוולה בנזיקין יחולו שתי מערכות דינים מקבילות ומשלימות. האחת, היא ההסדר הכללי המצוי בחוק ההתיישנות, עליו עמדנו לעיל, והשניה היא ההסדר המיוחד הקבוע בהוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן:- "הפקודה") הקובע: "לעניין תקופת התיישנות בתובענות של עוולות - 'היום שנולדה עילת התובענה' הוא אחד מאלה: (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק. לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו מתגלה הנזק אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק." שאלת היחס בין סעיף 8 לחוק לבין סעיף 89(2) לפקודה נדונה זה מכבר בפסיקה וכך נקבע:- "כלל הגילוי המיוחד הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין יחול רק במקרים שבהם רכיב הנזק נתגלה באיחור, ואילו במקרים בהם הגילוי המאוחר אינו מתייחס לרכיב הנזק כי אם לרכיבים האחרים של עילת התובענה סעיף 89(2) הנ"ל לא ייגרע מההסדר הכללי שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות." (ע"א 2242/03 אורה אברהם נ' עדנאן רשאד (לא פורסם, 18.7.05)). ובמקום אחר נאמר:- "מקומו של סעיף 89(2) מיוחד, אפוא, לרכיב הנזק בלבד. כך, למשל, כאשר יסוד הקשר הסיבתי הוא הרכיב שנתגלה באיחור, לא ייתפס המקרה בגדרי הוראת סעיף 89(2), ותחול הוראתו של סעיף 8...כך גם כאשר הרכיב שגילויו מאוחר הוא ביצוע העוולה גופה, כגון התרשלות..." (ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה). מהאמור לעיל עולה, שתובע שרכיב הנזק בלבד נתגלה לו באיחור, יהיה כפוף להוראות סעיף 89(2) לפקודה ולא יוכל להגיש תביעתו לאחר עשר שנים מיום אירוע הנזק או שבע שנים מיום גילויו, הקצר מבין השניים. ואילו, תובע שנעלמו ממנו עובדות אחרות שאינן הנזק והמהוות את עילת תביעתו, יתחיל מירוץ ההתיישנות מיום גילויין של עובדות אלו ומגבלת עשר השנים של סעיף 89(2) לפקודה לא תחול עליו (עמוס הרמן מבוא לדיני נזיקין עמ' 374, (2006)). לעניין גילוי הקשר הסיבתי, עליו חל כלל הגילוי לפי סעיף 8 לחוק, נקבע בע"א 4114/96 אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, 865-866 (1998) (להלן:- "עניין המאירי") כדלקמן:- "הזיקה הסיבתית נקבעת בתהליך מחשבתי, הכולל, בין היתר, הערכת נתונים רפואיים-מדעיים. המבחן לגילוי יסוד הזיקה הסיבתית הוא גילוי בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לבין האירוע. ככל שמדובר בנזק גוף שאינו מתגלה מיד לאחר המעשה או המחדל, מתבטא גילוי הזיקה הסיבתית בגילוי רפואי-מדעי לקשר שבין הנזק הגופני לבין המעשה או המחדל. יש שאבחון המחלה מגלה גם את הזיקה הסיבתית, אם כי אבחון המחלה אינו תנאי הכרחי או מספיק לגילוי הזיקה הסיבתית; ייתכנו מקרים שבהם ישנה אבחנה של המחלה, אולם טרם קבע המדע קשר בין הנזק ובין המעשה או המחדל של המזיק... סבורני, כי כשם שניצני נזק מספקים על-פי ההלכה את הדרישה לגילוי יסוד ה'נזק', ובלבד שאינם בבחינת מה בכך, כך די לעניין הזיקה הסיבתית כי נתגלה לתובע 'קצה חוט' הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק המאוחר." כמו כן, בעניין המאירי דן בית המשפט בפרשנות שיש ליתן לדיבור "נודעו לתובע" העובדות המקימות את עילת התביעה שבסעיף 8 לחוק וקבע:- "שאת הדיבור 'נודעו לתובע' יש לפרש כידיעה שאיננה משוללת היגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימלית במציאות...סבירות הגילוי תלויה במושא הגילוי, במידע שכבר הצטבר אצל התובע (בכוח או בפועל), בגודל הנזק ובסיכויי מניעתו ובסיכויי ההצלחה של תביעה פוטנציאלית." הארכת מועדהתיישנות